קדושת עצי ונוי הסוכה - לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא - חלק א'

הסתפקות מעצי סוכה סכך ודפנות בחג הסוכות והמסתעף

מקור הדין וטעם האיסור[1]

בגמ' (סוכה ט.) איתא "דאמר רב ששת משום רבי עקיבא מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה'. ותניא רבי יהודה בן בתירה אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'", יעויין בהערה מעט מילי דאגדה בזה[2].

עוד איתא בגמ' (ביצה ל:) "תניא רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו וכו' ושוין בסוכת החג שהיא אסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ומי מהני בה תנאי והאמר רב ששת משום רבי עקיבא מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה', ותניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' אף סוכה לה'. אמר רב מנשיא בריה דרבא סיפא אתאן לסוכה דעלמא אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה.

וסוכה דמצוה לא והתניא סככה כהלכתה, ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים יינות שמנים וסלתות ועטרות שבלים אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו, אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו, אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה" ע"כ.

ובתוס' (סוכה שם ד"ה מנין, ביצה שם ד"ה אבל, שבת כב. ד"ה סוכה) כתבו שמדברי הגמרא משמע שעצי הסוכה אסורים מדאורייתא כל שבעה, ולאחר שהקשו ע"ז מכמה מקומות דמשמע שהוא איסור דרבנן משום מוקצה[3] תירץ ר"י שבאופן שהסוכה קיימת ועומדת אזי אסורים העצים מדאורייתא דהוקשו לחגיגה, וכשנפלה הסוכה אסורים רק מדרבנן משום מוקצה.

ר"ת חילק בין עצי הסוכה המחוייבים מדינא [ב' דפנות והג' טפח[4]] להכשר סוכה שהם אסורים מדאורייתא[5], לעצי הסוכה שניתווספו מן הצד שאין אסורים אלא מדין מוקצה דרבנן[6].

דעת רמב"ן (שבת מה. ד"ה ולי) רא"ה (שם ד"ה סוכה) מאירי (ט. ד"ה עצי) ריטב"א (שבת כב. ד"ה דתניא) ור"ן (ד: מדה"ר ד"ה על) דתלתא דיני נינהו, עצי סוכה גופייהו מתסרי מדאורייתא כל שבעה מדרשא דחג הסוכות, בין עומדת הסוכה ובין נפלה. אבל ביום השמיני שעבר זמן מצוותן לא מיתסרי אלא משום מוקצה דמגו דאיתקצאי לבין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא, ולכך יועיל תנאי לזה. והיינו דווקא בעצי סוכה, אבל נוי סוכה אסור כל שבעה משום ביזוי מצוה, וביום שמיני אסור דמגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו'.

באופן אחר מצינו טעם האיסור, כן כתב בשאילתות (שאילתא קכ"ו)[7] וז"ל 'דאסיר להון לדבית ישראל למעבד צרכיהון במדעם דעביד לאפוקי ביה ידי חובתיה במצוה וכו' אי נמי איסתפוקי מעצים דסוכה עד דשלים מצותייהו משום דקא מבזי מצוה[8], דילפינן לן דאסר לבזויי מצוה מכיסוי הדם, דתניא ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו וכו' עכ"ל. ובהעמק שאלה (שם) כתב דהיינו בדפנות אבל סכך אסור מן התורה וכדילפינן בגמ' יעויי"ש. ועיין גמרא שבת (כב.) אריכות בזה.

נמצינו למדים ג' טעמים לאיסור ההנאה והשימוש בעצי הסוכה הא' מדאורייתא דילפי' מחגיגה. הב' דהוקצו עצי הסוכה למצוותם דהיינו מצות סוכה. הג' משום ביזוי מצוה [בנוי].

להלן נעמוד אי"ה בעיקרי הדינים העולים להלכה ולמעשה בדין עצי סוכה כל שבעה, בעיקר האיסור ובאופני ההיתר.

דעת הראשונים והאחרונים בזה

כן פסקו לאסור השימוש בסוכה כל שבעה רי"ף (סוכה ד: וביצה יז. מדה"ר) רמב"ן (שבת מה. ד"ה ואיכא) רא"ש (סוכה פ"א סי' י"ג וביצה פ"ד סי' ג') אגודה (פ"א סוכה סי' ז') ועו"ר.

כך פסקו טור ושלחן ערוך (סי' תרל"ח) שעצי הסוכה היינו הסכך והדפנות[9] כל זמן שהסוכה קיימת אסורין מן התורה[10] ואין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, נפלה הסוכה אסורים מדרבנן משום מוקצה דאיתקצאי בבין השמשות [של ערב יו"ט] איתקצאי לכולי יומא.

אך אם בבניית הסוכה השלים הכשר סוכה הצריך מן הדפנות ורק אז הוסיף דופן, הרי שהתוספת אינה אסורה, אבל אם עשה ארבעתן סתם כולן אסורות, יעויין להלן בהרחבה.

תנאי בעצי הסוכה אם מועיל

דעת רובא דהראשונים שאין מועיל תנאי בעצי הסוכה כלל, ורק בנוי הסוכה מהני. כ"ה ברמב"ם (פ"ו מסוכה הט"ו - ט"ז) רא"ש (ביצה פ"ד סי' ג') ועו"ר.

הטעם לזה, או משום שאסור לסתור הסוכה בבין השמשות משום 'סתירת אוהל' או משום שבעל כרחו הוא בודל מעצי הסוכה משום שנצרך להם לעיקר המצוה[11]. יעויין ר"ן (ביצה יז. מדה"ר ד"ה אבל) ומאירי (ביצה ל: ד"ה וסוכת) שאסורים העצים משום גזירת הכתוב מה חג לה' וכו' הלכך בסוכה לא מהני תנאה כלל.

אולם דעת הרשב"א (שם ד"ה ומיהו ובעבוה"ק בית מועד שער ב' סי' ו') דאפילו בעצי סוכה דמצוה מהני תנאה דאיני בודל מהן וכו' ומה שמשמע בגמרא שאין מועיל התנאי היינו כשהתנה לכשתפול אטול ממנה. וכתב שכן נראה דעת הרי"ף וז"ל 'כן נראה לי להלכה אלא שלמעשה צריך אני להתישב אף על פי שנראה לי כן דעת הרי"ף ז"ל שלא כתב בהלכות דברי שמואל דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא דאלמא הרב ז"ל מפרש ההיא סיפא דקתני ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אפילו אסוכה דמצוה'. אכן בעבודת הקודש סיים הרשב"א בכותבו 'ומכל מקום ראוי לחוש שלא ליטול ממנה בשום תנאי, אלא מן הנויין או מן הסמוך לה'[12].

ויש שהביאו סייעתא לשיטה זו מלשון התוספתא (ביצה פ"ג ה"ט) 'אין נוטלין עצים מן הסכה אפי' ביום טוב האחרון של חג אם אמר לכשארצה אטול הרי זה מותר'. ולא תניא סוכה דעלמא ומסתברא שדין זה נאמר גם בסוכת החג[13].

וביאר הגר"מ שטרנבוך שליט"א (מועדים וזמנים ח"ו סי' ס"ז) דעת הראשונים שמועיל תנאי היינו משום דסוכה שאני משאר מצוות כתפילין וציצית שאין מועיל תנאי בגופן שקדושתן לעולם, אך בסוכה לאחר זמנה פקעה מצוותה ולכך מהני תנאי שתחול הקדושה רק לזמן.

שם שמים על הסוכה וההשוואה לחגיגה

בגמ' תניא רבי יהודה בן בתירא דכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנא' חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'.

ופי' רש"י (ד"ה על החגיגה) ששלמי חגיגה שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת האימורים, דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה כעבד הנוטל פרס.

והיינו קרבן חגיגה שנצטווינו להביא בג' רגלים והוא קרבן שלמים, ודינו שאף לאחר הקטרת אימוריו נשארת הקדושה עליו, ומה שהבעלים אוכלים הקרבן הוא משום שזוכה האדם משלחן גבוה וכעין עבד הנוטל פרס מרבו.

יעויין להלן במדור 'גדרי איסור השימוש וההנאה' שהבאנו ביאור ההיקש בכמה אופנים.

יש מן הראשונים (משמעות דברי רמב"ן שבת מה. ורשב"א ביצה ל:) שסברו שאכן חלה קדושת הגוף על הסוכה כבקרבן, וכתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' כ"ד) וביד אליהו (ח"ב אות ב' סקי"ד) שלאחר החג מותרת הסוכה דנקטינן כמ"ד קדושת הגוף פקעה בכדי או שאחר החג כבר נעשתה מצוותה ואין מועלין בה.

הנה כתבו תוס' (ד"ה מנין) שבנפלה הסוכה ליכא איסור שימוש, וכתב פני יהושע דאע"ג דמדמי ליה לחגיגה, אפ"ה בקרבנות גופא קיי"ל (מעילה יב.) דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה. ועוד דכיון דקדשים שייך בהו קדושת הגוף משעה שהוקדשו תו לא פקעי קדושתן משא"כ בסוכה לא שייך לומר כן.

אולם בשפת אמת (סוכה ט. ד"ה מנין) נשאר בצ"ע דהלא כיון דמחגיגה ילפינן לה והתם כל שלא נעשה מצותו אסור אפי' נשפך הדם ולא נזרק אסור והול"ל ה"נ בסוכה דדוקא אחר שבעה שכבר נעשה מצותו הותרה. ודחה דברי הפנ"י דכיון דנפלה בתוך החג דומה דינו לנשפך הדם דכיון דפסולו בקדש מועלין בו לבד מק"ק ששחטן בדרום דפליגי אמוראי בריש מעילה.

כן הוכיח עולת שבת (סעי' א') שמכך שאחר החג אזלה קדושת הסוכה הרי שאין דינה וקדושתה כקרבן ממש.

הט"ז כתב (סק"ג) שבוודאי אין ההיקש לחגיגה לכל עניין, משום שבקרבן חל קדושת הגוף ואם כן גם בסוכה תחול קדושת הגוף ע"י הזמנה כבקרבן והא אין הלכה כן אלא ע"כ דה"ק קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים דדוקא בזה יהיו שווים לענין ז' ימים שתהא קדושת הסוכה לזמן זה ולא תטול ממנה להנאתך לבטל קדושתה, ובזה דוקא שוים ולא לדבר אחר, ואע"ג דאמרי' לעיל דלרבנן דרשינן עשה סוכה אפי' ביום ז' היינו לעניין תעשה לך אבל לעניין ההיקש לחג הוי היקש לכל ז' הימים.

כעין זה כתב הגר"י אברמסקי זצ"ל (חזו"י ביצה פ"ב ה"ה) שההיקש לחגיגה אינו מלמדנו איסור הנאה מסוכה כשם שאסור ליהנות מחגיגה, אלא עיקר ההיקש שכשם שחל שם שמים על החגיגה לשם מה שהיא היינו שחל עליה קדושת קרבן, כך חל שם שמים על הסוכה לשם מה שהיא היינו שחל עליה שם תשמיש מצוה, יעויי"ש.

וכתב בשו"ת שבט הלוי (חי"א סי' שמ"ב) שלשיטת רש"י (מנחות ד: ד"ה לא נהנין) דאיסור הנאה משלמים דרבנן הוא, פשוט דבכלל זה אף שלמי חגיגה וכל קדשים קלים, ונמצא לפי זה דאף עצי סוכה דגמרינן מחגיגה שחל שם שמים עליהם, הרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכשם שבחגיגה עצמה ליכא איסור הנאה מן התורה הכי נמי גבי עצי סוכה.

ולשיטת התוס' דאיסור הנאה דשלמים משום בל יחל הוא, ילפינן מהקישא דסוכה וחגיגה דאף גבי עצי סוכה איכא גדר זה, דכל שהקדישם לסוכה שויא אנפשיה חפצא דאיסורא ואסור להשתמש בהם מן התורה משום לא יחל דברו.

חידוש נפלא היוצא לדינא מן ההיקש מצינו בדברי בעל החלקת יואב זצ"ל יעויין בהערה[14].

אם האיסור בעצי הסכך או גם בדפנות

דעת הרמב"ם (פ"ו מסוכה הט"ו) שעצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות[15] בין עצי סכך ואין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים. וכ"ה בעיטור (י' הדברות סוכה פז:) שבלי הלקט (סי' של"ט) מאירי (סוכה ט. ד"ה עצי) רבנו ירוחם (נ"ח ח"ב[16]) ר"ן (ביצה יז. מדה"ר ד"ה אבל) אהל מועד (שער סוכה ד"א) ועו"ר, וכ"פ שלחן ערוך (סעי' א') לבוש (ס"א) פרי מגדים (מב"ז סק"א) ועו"פ.

אולם דעת הרא"ש (סוכה פ"א סי' י"ג) שהאיסור היינו דווקא בסכך הסוכה אבל עצי הדפנות שרי[17] לכתחלה[18] או ע"י תנאי[19], וכדילפינן (סוכה יב.) מחג הסוכות היינו סכך גבי פסולת גורן ויקב[20].

השלחן ערוך נקט בפשיטות לאסור הדפנות והסכך גם יחד.

דין הדפנות שאין נצרכות להכשר סוכה

לעיל הובאו דברי ר"ת שאיסור השימוש מדאורייתא היינו רק בדפנות[21] הנצרכות להכשר הסוכה, אך מה שהוסיף לאחר שכבר הוכשרה הסוכה אין אסור אלא מדרבנן[22].

וז"ל הר"ן (ביצה יז. מדה"ר) 'ועצי סוכה דמיתסרי מהיקשא דחג אף דפנות בכללן שגם הן צריכין להכשר סוכה ומיהו לאחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר הסוכה כגון שתי דפנות וג' טפח, אם אח"כ הוסיף דופן משמע דלא מיתסרא, אבל עשאן לארבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות' ביאור דבריו יעויין בהערה[23].

דעת המאירי (ביצה ל:) ועו"ר שאם עשה ארבעתן יחד ולא בירר איזו מהן מצוה ואיזו רשות כלן אסורות אבל אם כשעשה את השלשה חזר ובנה את הרביעית תנאי מועיל בה [דלא כהר"ן] ואם בירר שאינו עושה אותה אלא לנוי אינו צריך בה תנאי.

להלכה, פסק השלחן ערוך (ס"א) שבהוסיף דופן אחר שהוכשרה הסוכה לא נתקדשה התוספת כלל ומותרת בטלטול אפי' בשעה שעומד [מלבד שבת ויו"ט שאסור משום סתירה] אך אם העמיד הדפנות כולם בסתמא כולם אסורות אף בנפלו, כ"ה בלבוש (ס"א) שלחן ערוך הרב[24] (סעי' ב') ערוך השולחן (סעי' ו') ושא"פ.

[יש שדקדקו שמדברי הבית יוסף (סי' תקי"ח) משמע שאף היותר מכדי סוכה אסור מדרבנן ודלא כפסק השו"ע דשרי לכתחילה, יעויין ט"ז (סק"ב)].

נפלה הסוכה - אם מועיל תנאי קודם החג

דעת ר"י (בתוס' ביצה ל: ד"ה אבל) הובאה לעיל שכל זמן שהסוכה עומדת שייך בה מה חג לה' אף סוכה לה' אבל כשנפלה לא שייך בה מה חג וכו' היינו שהוסרה הקדושה הימנה מדאורייתא.

כן כתב הרמב"ן (שבת מה. ד"ה וקשיא) שבנפלה הסוכה עציה מותרין מדאורייתא שכבר בטלה ואין שם סוכה עליה, אלא שנאסרו עציה מדבריהם מפני שהוקצו למצותן. וכן כתב המאירי (ביצה ב. ד"ה וצריך) שיש בה מוקצה מצד המצוה והוא הנקרא 'מוקצה למצותו' [ואם נפלה ביום טוב אסורין עציה מתורת מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו דהיינו מחמת סתירת אהל].

אולם דעת ראב"ד וכ"ה בים של שלמה (הובא בשעה"צ סק"ה) שאף בנפלה אסור מדאורייתא.

להלכה, כתב רמ"א שבנפלה הסוכה אסורים העצים משום מוקצה דאיתקצאי ולא יועיל בזה אף תנאי. וכתב משנה ברורה (שם סק"ו) הטעם כיון שא"א ליטול העצים בין השמשות משום דקא סתר אהלא ולכך הוי מוקצה כל שבעה, אך היינו דוקא בשבעת הימים אבל בשמיני דאיסורו רק משום מוקצה מהני תנאי לכשיפלו ויכול להשתמש בהן.

ואפילו בסוכה רעועה שאין בה סתירת אהל, מ"מ כיון דלכתחלה אסור לסותרה משום [דמחזי כ] סתירת אהל, וכיון דהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל ז' דכיומא אריכתא דמי לפיכך לא יועיל בה תנאי, כ"ה בשער הציון (סק"ח) ועטרת צבי (סי' תרל"ח ס"א) ועוד.

ויש להסתפק בנפל חלק מהסוכה ונשאר עומד כדי הכשר סוכה, אם מותר להשתמש רק במה שנפל אם לאו[25].

עצים הסמוכים לסוכה – לדפנות ולסכך

דיני עצים סמוכים לדפנות: עצים הסמוכים לסוכה סתם או שהניחום לעיבוי הסוכה, משמע מדברי המאירי (ביצה ל: ד"ה וסוכת) ועו"ר שיש בהם קדושה כבסוכה עצמה ולא יועיל בה תנאי וכדו' להיתר. אולם דעת שבלי הלקט (סי' של"ט) ועו"ר שעל הסמוך לסוכה יועיל תנאי.

להלכה, כתב הרמ"א (סעי' א') שעצים הסמוכים לסוכה מותרים, והיינו קנים שסמכן סביבות הדפנות, וכיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגביה ואין בהם משום סתירה, ומשום מוקצה ג"כ לא נאסרו דדעתיה עלייהו מאתמול אם יצטרך להם, שהרי אינו סותר אהלו בזה שלוקחן, ומיירי בשאינם קבועים ומחוברים בקרקע, יעויין בהערה[26].

דעת ערוך השלחן (סעי' ז') שההיתר בזה היינו דווקא בנפלו ובתנאי קודם בין השמשות, אבל כשלא נפלו אסורים משום מוקצה [כמ"ש בסי' תקי"ח דגם היותר על הכשר סוכה אסור מדרבנן משום מוקצה].

הוסיף קנים בעובי הדפנות דהיינו שזקף קנים אצל הדופן סמוך לדופן, בין שהקנים אגודים יחד כעין חבילה בין שהן מפורדין זה מזה, דעת שלחן ערוך הרב (סעי' ד') ומשנה ברורה (סי' תקי"ח סקל"ט) להלכה שאם התכוין בסמיכת הקנים לדופן כדי לחזק את הדופן או כדי להוסיף בעביו אף על פי שלא נסבכו עם הדופן וקיימי באפי נפשייהו הרי הן בטלים לגבי הדופן אף על פי שאינן מחוברין לדופן וחל עליהם קדושת הסוכה כמו על הדופן עצמו[27] ואף בהעמידן אחר שכבר עמדו הדפנות.

אולם דעת המגן אברהם (סק"א בשם יש"ש) שהסומך עצים או שקים לסוכה בכדי לעבותה [אף אחר שהוכשרה הסוכה – פרי מגדים (א"א סק"א)] דינם כנוי סוכה ומותרים ע"י תנאי דאיני בודל וכו'[28].

דיני הוספה על הסכך: אם זרק חבילות של קנים אגודים על הסכך אינן בטלות לסכך, לפיכך אם רוצה להסיקן מותר ליטלן[29].

בטעם הדבר, כתבו שלחן ערוך הרב (סעי' ג') ומשנה ברורה (שם סקמ"א) שבכך שלא התיר האגודה בשעה שהניחם על הסכך לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם חשב.

אם הניח קנים שאינם אגודים על הסכך, אף שכבר סיכך כל צרכו בטלים הקנים אגב עיקר הסכך ואסורים[30].

וכתב משנה ברורה (סי' תקי"ח סקמ"א) שאם הניח הסכך הנוסף בכדי לעבות את הסכך, אף על פי שלא התיר אגודתן הרי הם בטלים לגבי הסכך ואסור ליקח הם.

אם סיכך כמין בית שאין הגשם יכול לירד שם[31], כתב ביכורי יעקב (סק"ד) שנראה לאסור הכל בהנאה, שאינו יודע לשער מה שייך לסכך כשר ומהו התוספת. ועוד, כיון שהרבה פוסקים ס"ל דאפילו מעובה שאין הגשם יכול לירד כשר רק שאנו מחמירין א"כ נחשוב הכל כסכך כשר לאסור בהנאה.

אך כתב פרי מגדים (מב"ז סק"ב) שאם רוצה ליטול ביו"ט ע"י עכו"ם להכשיר הסוכה שלא תהיה מעובה כ"כ שרי משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה [דהוי רק כסותר אהל מדרבנן] וכ"כ באור הלכה (ד"ה עצים) יעויין בהערה[32].

---

[1] מכיון וסוגיא זו ערוכה וארוכה היא בספרי רבותינו הראשונים והאחרונים לא מנעתי טוב והבאתי אף דבריהם בחלק ההלכה ולא בהערות, ולאחר דבריהם בכל מדור הובאו דעות הפוסקים אליבא דהלכתא, ואין צ"ל שאין לסמוך ע"ז למעשה אלא כמראה מקום הוא לו.

כמו כן, אדגיש כי בציון מראי המקומות לא צוין הסימן בו נמצא הכתוב, משום שרוב הסוגיא הינה באו"ח סי' תרל"ח ומשם תקחנו, אלא א"כ צוין אחרת.
[2] נמצינו למדים ששורה על הסוכה קדושה חמורה וחל 'שם שמים' על הסוכה וכעין קרבן חגיגה לה'. וכה נשגבה היא קדושת הסוכה עד שכתב השפת אמת (סוכות תרמ"ב ד"ה כתיב אשרי) הטעם שסוכה שגובהה פחות מי' טפחים פסולה דמעולם לא שרתה שכינה למטה מעשרה.

איתא בתורת כהנים (פ' אמור פי"ב סוף פי"ד) וז"ל 'חג הסוכות שבעת ימים לה' יכול תהיה חגיגה וסוכה לגבוה ת"ל חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים' וכו' ופי' הראב"ד שם שלהו"א צריך להקים הסוכה במקדש ויקדיש אותה לשמים וכעין הקרבן.

כן ביאר הגר"א זצ"ל הפסוק 'הביאני המלך חדריו' (שה"ש א ד) דהיינו סוכה שנכנס האדם לפני ולפנים להיכלו של הקב"ה.

בספר יסוד יוסף (פע"ז) כתב וז"ל 'והענין של מצוה זו כי אחר שנסענו בשלום וניצלנו מהקטרוגים של הס"א אז אנו יושבין בצלו של הקב"ה, כמ"ש הכתוב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי שמרמז על מצות סוכה שאנו יושבים בצלו של הקב"ה'.

בספר ביכורי יעקב (סי' תרכ"ה סק"א) כתב שיש ליזהר מאוד לקיים מצות סוכה שמספר שמה בגימ' צ"א כמספר שני שמות הקדושים 'וקדושתה מכופלת והמקיימה כהלכתה יכפלו שכרו מן השמים'. היינו שהסוכה מסובבת שמותיו ית' ומשום כך כתב שם משמואל (סוכות תרע"ב) שאין בכוח הכוחות הרעים להתדבק שם.

הרבי בעל הפני מנחם מגור זצ"ל כתב בזה דהנה במצות סוכה לוקח מעט עצים ומעמיד מהם סוכה ועושה לשם שמים, לעשות רצון הש"י, אך צריך לידע שאין הקדושה בעצים וז"ל 'שעיקר קדושת הסוכה אינה בעצם העצים אלא במה שחל שם שמים עליהם, יושב בסתר עליון בצל שד- י יתלונן, אפילו כשזה בצל, בהסתר, שם שד- י שם הצמצום, יכולים ללון ולחסות בצילו ולמצוא הפנימיות, בסוכות תשבו הרמז שנצרך להיות בישוב הדעת, שבו איש תחתיו ואיתא תחתיו של שכינה, השראת השכינה, וכמו כן היא הישיבה בסוכה בצלא דמהימנותא, בסוכות תשבו שבעת ימים, תשבו מלשון עכבה, שישאר מזה'.

עוד כתב בן יהוידע (סוכה ט) שתיבת 'חגיגה' עם הכולל עולה למספר שם הוי"ה ובזה נרמז שם שמיים על הסוכה. וכן בסוכה יש רמז למספר שם הוי"ה ככתיבתו וקריאתו שהוא כ"ו ה"ס. והביא שהקשו אמאי בעינן לדמות סוכה לחגיגה לעניין זה והלא הסוכה בעצמה מצווה רבה היא וראוי שיחול עליה ש"ש, וביאר שדימוי זה אתא לאשמועינן כמו שבקרבן המחשבה פועלת בו, שאם חשב מחשבת פיגול לא יחול ש"ש על הקרבן, כן מצות סוכה בעינן מחשבתו שיכוין בה לשם מצוה וכדכתבו הפוסקים דאף למ"ד מצוות אי"צ כוונה מ"מ בסוכה כו"ע מודו דבעינן.

בעל שואל ומשיב (דברי שאול סוכה ט.) נתקשה אף הוא מדוע צריך קרא ללמדנו עניין הקדושה שעל הסוכה, וביאר דהנה שלמי חגיגה כולו לבעלים ורק האימורין לגבוה ואפ"ה נתקדש כל הקרבן עש שכולה נקראת 'חגיגה' דכל הבשר נתקדש ע"י שאימורין נקרבים לגבוה, וכמו כן במצות סוכה אף האכילה השתייה והשינה בסוכה נתקדשו כולן עד דמיקרי כולה לה' [ולפי"ז ביאר מש"כ 'בקרובי אקדש וע"פ כל העם אכבד' דכתב רש"י שכשעושה הקב"ה דין בצדיקים הוא מתקדש היינו שהצדיקים הינם בדמות אימורין דלגבוה מתקדשים ועי"ז חל שם שמים על פני כל ישראל].

באותו עניין מצאתי דבר נפלא שכתב הגר"ש קלוגר זצ"ל (עיין קהלת יעקב סוכות עמ' תל"ח) לפרש הגמ' (סוכה נב:) דלולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, היינו דווקא באדם גדול שעליו נאמר כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, אבל אדם פשוט אין הקב"ה עוזרו כנגד היצה"ר, והנה האיש הפשוט כיון שאין לו עזר משמיא לזה אין צריך לעשות הסוכה לשמה אבל הצדיק שצריך לעזר משמיא יש לו לעשות הסוכה לשמה, והנה העושה סוכתו לשמה אזי מיד בעשותו נקרא שמה סוכה עוד קודם שישב בה, אבל זה שאינו עושה לשמה אין מיקרי סוכה עד שישב בה. ולכך אמרה תורה בפ' אמור 'בסוכות תשבו שבעת ימים' דלנוכח משה ואהרן שצריכים לעזר משמיא הרי נעשית סוכה קודם שישבו בה קודם 'בסוכות' ולאחר מכן 'תשבו' אך כלפי ההמון נאמר כל האזרח בישראל 'ישבו בסוכות' תחלה 'ישבו' ולאחר מכן 'בסוכות'.

[כן כתב אליה רבה (סי' תפ"ו) משם השל"ה שהיו בני עלייה המנשקים המצוות בעת מצוותן היינו הסוכה בכניסתה וביציאתה לחבב המצוה].

בספר פלא יועץ (ע' סוכה) היטיב לרומם קדושת הסוכה וז"ל 'ולו חכמו ישכילו כמה חביבה מצוה זו בין לפי הפשט והיא העומדת לאדם לכפר במקום גלות ובין לפי הסוד גבהו סודותיו ומעט אשר השיגה ידיעתנו הוא שהשכינה פורשת כנפיה עלינו והאם רובצת על האפרוחים ושבעה אושפיזין עלאין אור ניצוצי נשמתם שוכנים שם אשר מטעם זה 'גדלה קדושתה כקדושת בית הכנסת' ומטעם זה אסרו לנהוג בה מנהג בזיון וכ"ש שחוק וקלות ראש ואמרו על האר"י ז"ל שהיה נזהר שלא לדבר שיחת חולין תוך הסוכה ובודאי שמי שנזהר לקבוע דירתו וישיבתו בה כל שבעת הימים בקדושה ובטהרה באימה ויראה ושמחה רבה כדת מה לעשות קונה קדושה ותוספת הארה בנר"ן ומצא כדי גאולתו לכל השנה לעבוד את בוראו עבודה תמה' וכו'. עוד יעויין מש"כ שפת אמת (פקודי תרנ"ז) מאור ושמש (יום א' דסוכות) רסיסי לילה (אות נ"ו) ועוד.

בספר צמח דוד (שפירא, פ' ויצא ד"ה ונ"ל) הביא מאמר רז"ל (ברכות ח.) שבתי כנסיות שבחוץ לארץ הרי הם בקדושת א"י ונאמר בהם ברכת 'למען ירבו ימיכם' וגו' וכתב דכיון דסוכה הוי קצת כבית הכנסת אזי גם היושב בה נכלל בקדושת א"י ובברכה זו. וכעי"ז בתפארת שלמה (סוכות נב: ד"ה ויסעו).

והנה בעניין זה מצינו מלבד חלות הקדושה הנמשכת על הסוכה גם עניין כבוד הסוכה דהיינו לאפוקי מביזוי וכמו שכתבו שלחן ערוך ורמ"א (סי' תרל"ט סעי' א') הלכות רבות בזה. אך יש הנהגות שהורתן מחמת קדושת המקום ונביא בזאת אי"ה כמה מהם.

מהר"ח ויטאל זצ"ל (פע"ח שער חג הסוכות שלהי פ"ג) כתב וז"ל 'ויתקן הסוכה בשלחן מסודר בד' רגלים, ומטה לשכוב בה. וישים שולחן בדרום מנורה בצפון והמטה ראשה למזרח ורגליה למערב'. והיינו ממש כעין סדר ההנחה במקדש.

אמרו בשם הרבי מהר"ח מצאנז זצ"ל (באר החיים סוכות עמ' רנ"א) שאין לירוק בסוכה דדמיא למקדש דאסור לעשות קפנדריא ולירוק בהר הבית (ברכות נד.) וכבר האריך בזה רי"ץ גיאת (מאה שערים סוכות עמ' קכ"ה). אולם כתב מהר"ל (נתיבות עולם העבודה פ"ה) דבסוכה ליכא שכר פסיעות ואם יש לו סוכה קרובה וסוכה רחוקה ייכנס לקרובה, ומסתברא הכי משום דשאני ביהכנ"ס או שאר מצוות שבהליכתו מקבל שכר פסיעות מסוכה דכל רגע ורגע שהוא בתוכה מקיים מצוה דאו' ובוודאי שאין לו להאריך הדרך לסוכה רחוקה.

בספר יסוד יוסף (שם) כתב וז"ל 'ועל כן אזהרה גדולה לבלתי יתרא האדם בשבתו בסוכה שום קלות ראש ח"ו ודיבורו יהיה בהכנעה ובצניעות ולא בהרחבת פיו כמו שיושב בביתו אלא באימה וביראה, ובכל פעם כשיסתכל בסכך שעל פניו יפול עליו פחד ה' והדר גאונו ויחשוב כי הסכך הם שני שמות' וכו'.

כתב המשנה ברורה (סי' תרל"ט סק"ב) וז"ל 'ולפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד ראוי למעט בה בדברי חול ולדבר בה כי אם קדושה ותורה, וכ"ש שיהיה זהיר מלדבר שם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים האסורים'. כן כתב ראשית חכמה (פרק י"ד) סדור האר"י (קול יעקב קפ:) ומהרח"ו זצ"ל (שם פ"ה קמו:).

יש שלא היו מדברים בסוכה כי אם בלה"ק (סדור האר"י שם משמרת שלום סי' מ"ג ועוד).

בכף החיים (סי' תרל"ט סק"ו) הביא מש"כ הש"ך על התורה 'ולא יכניס לתוכה עכו"ם שהסוכה צלא דמהמנותא ועכו"ם לית ליה מהמנותא ואז בורחת הקדושה, וז' הצדיקים מקללים קללות נמרצות' וכו'.

כן כתב בספר חקל יצחק (פ' וירא יח:) שאין להכניס הערל לסוכה וכדאי' (כלים פ"א) החיל מקודש שאין עכו"ם נכנסים לשם, ומסתבר דסוכה ודאי קדושתה כהחיל [יעויי"ש שבזה ביאר נפלא מ"ט לא הכניס אברהם את המלאכים לסוכתו] כן הקפיד בזה הרבי מהר"פ מקוריץ זצ"ל (אמרי פנחס שער ד' אות קס"ז).

בספר מועד לכל חי (סי' כ' אות ל"ו) כתב וז"ל 'ומי יתן והיה לעשות המילה בסוכה עצמה אם היא רחבה וגדולה וחזקה שלא יש חשש נפילה ואין הזמן קר שלא יהא נזק לילד', ומסתבר מקורו עפ"י מש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תקל"ז) שנהגו למול בביהכנ"ס משום 'ויכרתו ברית לפני ה'', היינו שבמקום שאין סכנה ראוי לעשות המילה בסוכה וכשם שעושים בביהכנ"ס.

ועוד מקורות וציונים רבים בזה, אך הבאנו הדברים בתמצית למען ירוץ בו הקורא.
[3] הרשב"א (ביצה ל: ד"ה אבל) כתב ליישב דלשון 'מוקצה' לאו בלחוד קאמר אלא לישנא בעלמא הוא, כלומר עצי סוכה דחלה עלייהו קדושה והוקצו למצותן נמשך אותו איסור והולך כל ימי החג יעויי"ש מה שביאר.
[4] תוס' ביצה ל: ד"ה אבל. ולא ציין שיעור הסכך, וייתכן משום שרצו להדגיש שאיסור 'עצי סוכה' היינו גם בדפנות ולא רק בסכך, יעויין להלן פלוגתת רא"ש ורמב"ם ובהערות שם.
[5] בקרבן נתנאל (פ"א סי' י"ג סק"מ) כתב וז"ל 'ור"ת פי' אפילו בעודה קיימת אם הוא יותר מכדי הכשר סוכה כו' משמע בנפולה אפילו בשיעור הכשר לא אסור לר"ת מקרא דחג לה'' ותמה קרב"נ מנ"ל הא יעויי"ש.
[6] בתפארת שמואל (סוכה פ"א סי' י"ג) כתב הנפק"מ דלתירוץ ר"י לא מהני להתנות ולומר איני בודל מהן כל בה"ש אפילו בנוי סוכה, אלא בנפלו, אבל בלא נפלו הרי הם בקדושתם מדאורייתא. ולתירוץ ר"ת אפילו בעומדת מהני תנאי כגון בנוי סוכה או אפילו בעצי סוכה בסמוך לה דלא הוי סתירת אהל כדאיתא בריש המביא.

עוד יעויין קרבן נתנאל (שם סק"ל) וערוך לנר (שם ד"ה אבל).
[7] וכעי"ז בר"ש לתורת כהנים (אמור פ' י"ב).
[8] עיין ישועות יעקב (סק"ב) שתמה האיך מצינו ביזוי מצוה בשימוש בעצי הסוכה וכגון לקח קיסם עץ לחצוץ בו שיניו ע"מ להחזירו לסכך מה ביזוי יש בזה, בשלמא גבי דם ונ"ח שהביזוי היינו בקיום המצוה ממש כמו"כ גבי מסתפק מנוי סוכה ומשום שכלה הנוי ונתבטל המצוה, אבל הכא מאי אכפת לן שיקח הקיסם והלא אין חיוב להיות עליו מצות סוכה כל היום, ודלמא באותה שעה אינו מחשיב הסוכה לישיבתה לשם מצוה ולאחמ"כ יחזיר הקיסם למקומו, ובע"כ טעמא משום איתקצאי ותו לא. יעויין עוד מה שכתב בזה הגר"נ געשטעטנר זצ"ל (נתן פריו סוכה ט.).
[9] הטור הביא גם שיטת אביו הרא"ש שהאיסור רק בעצי הסכך ולא בדפנות.
[10] בערוך השלחן (סעי' ד') הביא ג' נפק"מ אם האיסור מן התורה או מדרבנן, דאם הוא מדרבנן אזי כשקטן או א"י נוטל ממנה אין לנו לחוש לזה אבל אם הוי קדוש מן התורה כקדשים פשיטא שעלינו לראות שלא תתחלל ביד אחרים. עוד יש נ"מ דאם האיסור מן התורה לא מהני שום תנאי ואם מדרבנן מטעם מוקצה לעיתים מהני תנאי כמו שיתבאר. עוד יש נ"מ דאי מטעם מוקצה דרבנן הותר הדבר עבור חולה שאין בו סכנה ומשום כבוד הבריות ובטלטול מן הצד, אך אם הוא מדאורייתא לא הותר בכל אלה.
[11] עוד טעם כתב בראשון לציון (ביצה ל: ד"ה סיפא) וז"ל 'עצי לא מהני תנאה מתרי טעמי חדא דהא לא מצי שלא להיות בודל. ועוד אם אין אתה אומר כן אם כן כל אדם יכול לומר כן ומתבטלת לגמרי גזירת מלך עליון שאמר חג הסוכות והשוה זה לזה כל אחד יעשה תנאי ופקע כלילת קדושת סוכה ולא יחפוץ ה' עשות זאת ומלתא דפשיטא בלא אתמר תנאי זה אלא על נוייה'.

עוד ביאר הרבי מהרי"י מפשיסחא זצ"ל (תורת היהודי הק' ח"ב עמ' ט') דהנה תימה הוא מה חילוק יש בין נוי דמהני תנאי לעצי הסוכה דלא מהני, וביאר דלטעם שהאיסור משום ביזוי קשה מה יועיל תנאי הא ביזוי איכא גם בהתנה, אלא די"ל כעין נר חנוכה שאסור להשתמש לאורה משום ביזוי אך אם צריך לנר אחר יכול להעביא אש ע"י קינסא אף דיש בו משום ביזוי, והיינו משום דעי"ז עביד מצוה אחרת וממילא אין כאן ביזוי, וה"נ גבי נוי דאי לא מהני תנאי לא יעשה המצוה של נוי סוכה וא"כ הביזוי הוי לצורך מצוה ושרי, אך בעצי סוכה ע"כ מוכרח הוא לעשות מצות סוכה ואם לא בסוכה זו אזי בסוכה אחרת ולהכי לא מהני תנאו דהוי ביזוי מצוה שלא לצורך.
[12] וז"ל הרשב"א (ביצה ל:) 'צריך לעיין אפילו בסוכה דמצוה למה לא יהני בה תנאי וי"ל משום דעל כרחו חלה עליו קדושה וכיון שקדושה מצות סוכה מתפשטת בה א"א לו להתנות שתפקע קדושה ואפילו בסוכה רעועה, אבל נויין אין קדושה מתפשט בהן ואינו אסור להסתפק מהן אלא משום בזויי מצוה דנראה שלאחר שעיטרה בהן הוא מסלק נויה ואינו אסור אלא מדרבנן, ובהא הוא דמהני תנאה לפי שאין כאן ביזוי כשמסלקן שהרי על תנאי כן הניחם שם'.

עוד האריך שם להקשות מדוע לא מהני תנאי גם בעצי הסוכה כדאי' בגמ' (נדרים כח:) שאף בקדושת הגוף מהני תנאה, ותירץ 'ומתוך הדחק יש לי לומר דהקישה הכתוב לחגיגה ממש מה חגיגה א"א לה לאחר שחלה עליה קדושה שתפקע קדושה אף עצי סוכה כן'.

ובקובץ שעורים (ביצה אות ס"ט) וז"ל 'מה שהקשה הרשב"א ד"ה באומר וכו' לאביי דס"ל קדושה"ג פקעה בכדי, למה לא יועיל תנאי לעצי סוכה שיהיו ניתרין באמצע החג, היינו כיון דצריך הזמנת הבעלים שיהו עצי סוכה, למה לא יוכל להזמינם רק ליום אחד צ"ע דלכאורה נראה דאין צריך רק הזמנה מצד הבעלים, אבל הקדושה רחמנא רמי עליה, ואין הקדושה מכח האדם כמו בהקדש, וכיון דנעשו עצי סוכה שעה אחת, קדושין ממילא, ולאו כל כמיניה להטיל תנאי או זמן לקדושתן ואינו דומה להקדש דהקדושה עצמה היא מכח אדם, ודבר פשוט הוא דלא מהני שאלה בעצי סוכה, וכן המתפיס בהן אינו כמתפיס בדבר הנדור. ואפשר דכונת הרשב"א להקשות, דיועיל זמן לההזמנה, ובהפקעת הזמנתו תתבטל הקדושה מאליה, דהקדושה תלויה בכל שעה בהזמנתו, דליכא קדושה רק כל זמן שההזמנה קיימת'.

עוד כתב הרשב"א שם דסוכת גנב"ך וסוכת רקב"ש, בזה שנכנס ואכל או ישן שם פעם אחת אין חלה עליה קדושה והוי כסוכה דעלמא, יעויי"ש.
[13] יעויין לבוש מרדכי (שבת סי' ח') שהאריך בדעת הרי"ף למכביר.
[14] בשו"ת אבני נזר (סי' תנ"ט אות י"ג) השיב בכמה עניינים לבעל חלקת יואב ואחד מן החידושים שכתב בעל ח"י דאינו יוצא ידי מצות סוכה אלא אם כן נתקדשה הסוכה, והיינו דמאחר וילפי' מחגיגה הרי דגם בסוכה הוי תנאי להכשר הסוכה. והנה לא מיבעיא לדעת הרי"ף דמהני תנאי גם בעצי הסוכה ומשמע שאין צריך לקדושה שתחול על הסוכה דהא מצי לקיים המצוה גם ע"י תנאי שאין בעצי הסוכה קדושה כלל, אלא אפי' לרש"י דלא מהני משום דעל כרחו הוא בודל מהם משום איסור סתירת אוהל, הרי דבלאו איסור סתירת אוהל מהני תנאי. אולם לדעת הר"ן דעיקר הטעם היינו משום 'דסוכה עצמה על כרחו היא קדושה מגזרת הכתוב דמה חג לה'' משמע שאכן נתקדשה הסוכה ורק לאחר מכן יוצא ידי מצוות סוכה בישיבתו בה.

עוד הוכיח אבנ"ז מדאיצטריך קרא למפסל סכך גזול (ט.) ולכאו' תיפוק ליה דאינו נאסר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וא"כ לא תחול קדושה על הסוכה ואי"צ קרא לפסול סוכה כה"ג.

ובשו"ת חלקת השדה (סי' י"ב אות ג') השיב לשואל ששואלו כן בכמה תירוצים וחד מהם דהנה נחלקו הראשונים [מובא להלן] דלדעת הרא"ש אין קדושה בדפנות אלא בסכך ולרמב"ם גם בדפנות הסוכה איכא קדושה, ואף לשיטת הרמב"ם האיסור בדפנות לכמה אחרונים הוא רק מדרבנן, ולפי"ז יתכן דבעינן לקרא למעט סוכה גזולה שאפילו לא גזל אלא הדפנות שאין בהם קדושת סוכה מדאורייתא מ"מ פסולה מדין סוכה גזולה דסו"ס מיקרי הדפנות חלק מהסוכה. יעויי"ש עוד כמה יישובים בזה.

עוד הוכיח אבני נזר דלא כחלקת יואב ממסכך ברשות הרבים דפסול לר' אליעזר משום סוכה שאולה או גזולה והנה ע"כ קרקע הסוכה נמי סוכה קרי ונאסרת גם כן. ולדעת בעל ח"י אם לא יאסר לא יצא ידי חובתו. ואם כן אמאי כשר לרבנן הא אינו יכול לאסור של רבים כדאיתא בעבודה זרה (נט.) מים של רבים אינם נאסרים. ובע"כ צ"ל דלאו משום קידוש הויא המצוה ואינה צריכה קידוש כלל.

אמנם לבאר דעת החולקים כהחלקת יואב ועוד, כתבו נר אהרן (שי' ב') ונזר הקודש (ערכין עמ' י') דדין זה גופא ילפי' מקרבן דכשם שבקרבן חידשה התןורה דין מיוחד גבי חגיגה, שבלא חידוש זה היה דינו כשאר קרבנות שלמים, כך הדין בסוכה שמצות הישיבה בה היא רק בחלה בה קדושה וציווי זה של התורה אוסר העצים בשימוש ובהנאה.

ומה שכתב אבני נזר אמאי בעינן קרא למעוטי סוכה גזולה, כתב שו"ת חלקת השדה (סי' י"ב) ועו"ס שנצרך לגזל הסוכה אחר שכבר קדשוה הבעלים.

[עוד ראיתי מי שהביא ראיה מדברי ברשב"א (עבוה"ק שער ב' אות ו') שכתב שסוכת גנב"ך ורקב"ש אינה מתקדשת ע"י שאכל או ישן שם פעם אחת, והלא בוודאי שיוצאים שם ידי חובת סוכה, וחזינן שאין דין שתחול קדושה בכדי לצאת ידי חובת המצוה ופלא שלא הביא אבני נזר סייעתא זו לדעתו].
[15] כתבו ט"ז (סק"א) ולבושי שרד (ט"ז סק"א) ועו"פ שגם לדעת הרא"ש אסורים הדפנות אלא שהאיסור מדרבנן ולא כהבנתו ברמב"ם שהוא מדאורייתא, אך האמת שגם לרמב"ם אסורים הדפנות רק משום מוקצה ולא מדאו', ובמג"א פליג אט"ז יעויי"ש. אמנם דעת ביכורי יעקב (סק"א) שהוא מדאורייתא, ולכן יש להחמיר במקום שיש נפקותא בין דאורייתא לדרבנן כגון בס"ס.
[16] וז"ל 'וכן ראיתי לרבותי נוהגים איסור ליהנות מהדס הדפנות או לאכול מהדפנות כשהן ממאכל כגון שנעשו משומר הנקרא פינוג"ו'. ותמה עליו הגרחיד"א (ברכי יוסף סק"א) דמשמע שרבותיו נהגו איסור מכח דסברי כהרמב"ם והנה הרא"ש סבר היפך הרמב"ם, והוא רבו של רבינו ירוחם. יעויי"ש מה שביאר בזה.
[17] ומה שכתבו תוס' (ביצה שם ד"ה אבל) שלר"ת האיסור דווקא בב' דפנות ושלישית אפי' טפח, ומשמע דאף הדפנות אסורות, כתב ב"י (סי' תרל"ח) דדוגמא נקט בוודאי אין שייך איסור בדפנות כלל וכ"ה בקרבן נתנאל (סוכה פ"א סי' י"ג סק"נ) 'דלסימנא בעלמא נקט' ודלא כמו שהכריח מהרש"א (סוכה שם). אך תמה ע"ז בעל חלקת יואב זצ"ל (הובא בקשייתא סוכה ט.) דהנה כתבו תוס' (זבחים לז: ד"ה אלא) וז"ל 'גבי אין נוטלין עצים מן הסוכה אסרינן נמי מן הדפנות מדכתיב חג הסוכות' וכו' ומפורש נקטו לאיסור גם הדפנות וצ"ע. ובערוך לנר (ד"ה מנין) תמה אמהרש"א דאטו גברא אגברא קא רמית יעויי"ש.

ואכן בשו"ע הרב (סעי' א') כתב שעצי הסכך אסורים מדאורייתא אך הדפנות רק מדרבנן.

יעויין תירוץ מהר"א מזרחי שהובא בב"י, ועוד האריכו בזה ב"ח (שם, ויעויין שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ע"א שתמה על דבריו) ושפת אמת (סוכה ט. ד"ה ור"ת).

כמו כן בספר נחלת צבי (כ"ץ, סי' תרל"ח ס"א) כתב שדעת הרא"ש שגם בדפנות יש משום מוקצה של סתירת אוהל אלא"כ התנה עליהם קודם החג, משא"כ עצי הסכך שאסורים גם משום מוקצה מחמת מצוה.
[18] כן כתב ביה"ל (ד"ה בין) בדעת הרא"ש, וכדמשמע לשון הטור בדעת אביו.
[19] כ"כ שבלי הלקט (סי' של"ט) ותניא (רבתי, סי' פ"ב) דכן משמע בתוספתא. יעויין א"ר (סק"ב) שדן בזה.
[20] בחידושי הגר"ח (פ"ו מסוכה הט"ו) הביא ראית הרא"ש מהגמ' (סוכה יב.) שכל הדינים האמורים בסוכה היינו דווקא בסכך ותמה דהנה מבואר בגמ' (שם לא.) דהיכא דגזל קרקע תלוי בהך דינא דאם קרקע נגזלת, הרי מבואר דאם נגזלת חשיבה סוכה גזולה ופסולה, ואף דהגזילה לא הויא בסכך. וקשה מ"ש משאר פסולין כמו דבר המקבל טומאה וגידולו מן הארץ דלא פסול אלא בסכך ומ"ש גזול דפסול גם בדפנות, יעויי"ש מה שתירץ ואכמ"ל.

והנה מה שכתב הרא"ש א"ש בדברי הגמ' וצל"ע בדעת הרמב"ם. ויש שביארו שגם הדפנות נצרכות להכשר סוכה וי"מ שהרי זה כאילו ביטל הדפנות לסכך וי"מ שגדר חלות שם שמים על סוכה אינו על מה שהוא עצם הסוכה דייקא, אלא כל מה שעל ידו מקיים מצות סוכה וי"מ דילפי' במה מצינו מעצי סוכה, שאף הדפנות חל עליהם שם שמים ואסורים בהנאה, ואכמ"ל.

באופן אחר כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' ט"ו) ליישב דעת הרמב"ם לפימ"ש בקובץ על הרמב"ם (הל' חנוכה) דהרמב"ם פסק דאסור להדליק נר חנוכה ע"י קינסא מנר לנר והראב"ד השיג עליו דמותר אף ע"י קינסא וכתב שם בקובץ דהרמב"ם ס"ל ביזוי מצוה אסור מה"ת וכ"כ המבי"ט בקרית ספר, אמנם הראב"ד לשיטתו דס"ל דביזוי מצוה אינו מה"ת ע"כ הקיל בזה ע"י קינסא. וכיון דס"ל להרמב"ם דביזוי מצוה אסור מדאורייתא דאבוהון דכולהו דם מושפך וכיסה וכו' כדאמרי' בגמ' והיא מה"ת, ע"כ שפיר כתב הרמב"ם בלשונו בחדא מחתא הסכך עם הדפנות דשניהם אסורים מדאורייתא לשיטתו גם אם נאמר דחג לד' קאי רק על הסכך כמ"ש הרא"ש, מ"מ הדפנות ג"כ אסורים כל ז' מדאורייתא מטעם ביזוי מצוה כמ"ש השאילתות דילפינן מושפך וכסה וכו' לעצי סוכה כל ז'. עוד יעויין מה שכתב הגר"ש קלוגר זצ"ל (ספר החיים עמ' תתשמ"ח).
[21] יש שמשמע מדבריהם שאף בסכך יותר מז' על ז' אינו אסור מדאורייתא וכדכתב ב"י בשם רא"ם, אך לא נקטו הפוסקים כן. והטעם לזה כתב ביכורי יעקב (סק"ה) דדווקא בדפנות שייך להתיר ביותר מהכשר סוכה, כיון דאם עשה ב' דפנות וטפח כבר כשר לישב תחת כל הסכך אפילו במה שיוצא חוץ מהדפנות והיינו מטעם פסל היוצא מן הסוכה, ולכך לא נאסר בהנאה מה שהוסיף על הדפנות כיון דלא צריך לסוכה. משא"כ במוסיף על הסכך יותר מזע"ז, כיון דעושה בזה סוכה לישב תחתיה במקום שלא היה כשר מקודם, לא מקרי זה מוסיף על הכשר סוכה אלא כעושה סוכה חדשה סמוך לסוכה כשרה והכל אסור, לא רק כשישב תחת התוספת אלא אפילו לא ישב עדיין כיון שהכל סוכה אחת היא, שהרי מה שהוסיף על הסכך לא הוכשר רק ע"י דפנות של הסוכה הראשונה, וכעי"ז כתב שפת אמת (סוכה ט. ד"ה ור"ת פי'). יעויין עוד במועדים וזמנים (ח"א סי' ק') שביאר באופן אחר.
[22] הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות ח"א סי' ס"ד) במכתבו לרבי מהר"י מערלוי זצ"ל תמה עמש"כ בספרו (אמרי סופר סוכה עמ' ח') וז"ל לערך 'ולא זכיתי להבין [שיטת ר"ת דרק עצים של כדי הכשר סוכה חיילא קדושה עלייהו ואסירי מדאורייתא אבל היותר מכדי הכשר לא מתסרי מדרבנן] הרי באו"ז הביא בשם השאילתות, דהיכא דעבד סוכה ולא ישב בה שרי בהנאה דהזמנה לאו מילתא הוא, א"כ מאי נ"מ דאם עשאן מתחילה ד' דפנות או אח"כ הוסיף לה קודם יום טוב דופן רביעי, כיון דרק ע"י הישיבה בסוכה הם נאסרות ואז כבר יש לה ד' דפנות לשם מצות סוכה, ותי' ע"ז דבאמת סובר ר"ת דלא כהשאילתות וע"י עשיית הסוכה גרידא נאסרת הסוכה' ע"כ.

ותמה ע"כ הגרי"ש זצ"ל דהלא השו"ע פסק דאם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה הוסיף דופן לא מיתסרא, אבל אם עשה ארבעתן סתם כולן אסורות, וע"ז כתב הרמ"א 'וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחת אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה לא נאסרה דהזמנה ל"מ היא' הרי מבואר להדיא דתרווייהו איתנהו, ואין שום פלוגתא בין הני תרי דינא.

אכן בספר דמשק אליעזר (סי' תרל"ח) יצא לדון בזה, דזה שאינו נאסר אלא א"כ ישב בסוכה היינו על היותר משיעור סוכה, אבל בשיעור סוכה דילפינן מקרא חג הסוכות לד' כשם שחל על החגיגה כך וכו' בזה י"ל דון מינה ומינה כמו דחגיגה נאסרת בהזמנה גרידא כך הסוכה, דהא דס"ל לרבא דהזמנה לאו מילתא באורג בגד למת דהוה משמשין ולא ילפינן מע"ע דהוא גופא קדושה, וסוכה בכדי השיעור ה"ה כחגיגה וגוף הקדושה.

אולם, כתב הגרי"ש זצ"ל דדבר זה הוא בניגוד לפשטות דברי הראשונים שכתבו דהיכא דעביד סוכה ולא יתיב בה א"נ עבדי להושענא ולא אגבהא למיפך בה שריין בהנאה דהזמנה לאו מילתא היא ולפי"ז הלא בכדי השיעור נאסרה בהנאה מן התורה אף דלא יתיב בה ובע"כ הילפותא מחגיגה הוא רק לענין דחל איסורא על הסוכה לא שהסוכה נהפכת לדבר שבקדושה והרי קיי"ל דסוכה בכלל תשמיש מצוה כמבואר במגילה 'ואלו תשמישי מצוה סוכה' ולפימ"ש הרשב"א הרי מ"ש בגמ' עצי סוכה איתקצאי לז' הכוונה דחל ש"ש על הסוכה מדין תורה, היינו דין התורה 'איתקצאי' למצותה באופן דגם בסוכה הדין הוא דהזמנה לאו מילתא היא.

ויש לציין כי לשאר ראשונים שלא חילקו כר"ת, הרי שדין עצים היתרים מכדי הכשר סוכה אסורים מדאורייתא.
[23] בביאור הלכה (ד"ה ואם) הביא בשם חידושי אנשי שם דהר"ן סובר ג"כ כהתוספות דדוקא כדי הכשר סוכה הוא מן התורה והיתר מזה הוא מדרבנן וכונת הר"ן ג"כ לעניין ארבעתן דעל כדי שיעור הוא מן התורה והיתר מזה הוא רק מדרבנן.

והוסיף בביה"ל דביאור דברי הר"ן הוא כעין מה שאמרו בשבת לעניין מילה שכל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין, והטעם דכולה חדא מלתא הוא כפירש"י, ולאחר שפירש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין. ולכן אמר הר"ן אם אחר שעשה וכו' הוסיף דופן והיינו דלאחר שגמר שיעור הכשר סוכה נתיישב בדעתו שצריך לעשות עוד דופן רביעי והוא מלתא באנפי נפשיה, אבל אם עשה ארבעתן ר"ל שלא הפסיק בינתיים נחשבו כל הארבעה בכלל סוכה וכולן הן מן התורה.

והטעם לזה הוא בהכרח דאם כשיטת ר"ת דרק כדי הכשר סוכה אסור דמאן מפיס דאלו הן בכלל סוכה ואלו הן בכלל יתר אימא איפכא. אך סיים שם דיותר נראה שגם הר"ן ס"ל כר"ת אך הוא מפרש דברי ר"ת דר"ל דמתחלה עשה כדי הכשר ואח"כ הוסיף אבל אם עשה כל הדפנות זה אח"ז כסדרן הם שוות כולם כאחד לדינא ולהכי העתיק הב"י בשו"ע דברי הר"ן אף דבתוספות והרא"ש הוזכר שיטת ר"ת משום דהר"ן מפרש דברי ר"ת, ורק בזה חלוק על ר"ת, שלר"ת אפילו ביותר מכדי הכשר אסור עכ"פ מדרבנן ואיהו ס"ל דלא מיתסרא כלל ובזה ס"ל להב"י כהר"ן.

ומה שכתב השו"ע שאם עשה 'סתם' כולן אסורות ביאר הביה"ל (ד"ה סתם) דהיינו לאפוקי אם פירש שאלו הדפנות עושה לשם סוכה ואלו להוספה בעלמא.

יש לציין כי יש הנוקטים שכל שהוא משתמש בסוכה ומשייר כדי הכשר סוכה אין בו איסור מן התורה, שלא אסרה תורה אלא ליטול מן הסוכה כשלא ישתייר הימנה כדי סוכה ואכמ"ל בכל השיטות.

והנה תמה הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הערות סוכה ט.) על מה שפסק שו"ע (תרל"ח סעיף א') כר"ת וביאר דבריו שאם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר הסוכה הוסיף דופן לא מיתסרא אבל אם עשה ארבעתן סתם כולן אסורות ומוקצות, והיינו משום דמי יימר לן דזה עיקר אולי השני עיקר, משא"כ בעשה תחילה ג' חל עליו קדושה כבר והשאר לא הוה דאורייתא. ולכאו' צ"ע טובא דהנה הוסיף שם הרמ"א דכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם א' אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה לא נאסרה דהזמנה לאו מילתא היא, ולפי"ז מה איכפ"ל מה נעשה קודם הא בחג עצמו שוין הן ובשעת חלות האיסור, שזה שעת הישיבה עומדת סוכה שלימה, ומה עדיפא לן זה שעשה תחילה לעומת זה שעשה אח"כ.

ולולי דבריהם היה נראה לבאר דברי ר"ת בדרך אחרת, דודאי סוכה גדולה שכל חלק מהסוכה כשר מחמת עצמו, ודאי שאין עדיפות של חלק על חלק, ואפי' נעשה אח"כ דהכל שם סוכה מעליא עלה ומאי שנא, אבל כוונת ר"ת היא בהיכ"ת שעשה שתים כהלכתן ושלישית בטפח פחות מג' וצוה"פ, וגמר הדופן השלישית, וא"כ זה החלק שהוסיף אין לו שום הכשר אלא מחמת השנים כהלכתן ושלישית טפח, ובכה"ג אינו אסור מן התורה שהרי אין צריך זאת לסוכה, וכל מה שכשר חלק זה הוא מחמת עיקר הדפנות, וכן בעשה שתים כהלכתן ושלישית טפח ועשה רביעית פחות פחות מג' שאין לחלק זה הכשר אלא מחמת השתים כהלכתן דהרי צריך שיהיה דופן גמור ולא מהני מחיצת לבוד [בג' דפנות] ע"ז ביאר ר"ת דלא אסור מדאורייתא כיון שאין לו הכשר מחמת זה אלא מחמת דפנות הכשרים ודו"ק, אבל מדברי המחבר [וכן מהראשונים בסוגיין] לא משמע כן אלא כל שיש בסוכה יותר מהכשר סוכה מצומצמת כבר לא אסירי מן התורה, (ובתוס' ביצה ל: ד"ה אבל, יש משמעות כן) והרא"ש ביאר דכל מה שאסור היינו הסכך אבל בדפנות ליכא איסור ליהנות והרמב"ם (פ"ו מסוכה הט"ו) פליג וסובר שגם הדפנות אסירי (ועי' קובץ תשובות ח"א סי' ס"ד).
[24] שם הוסיף מעין תנאי להיתר זה שאם הוסיף עוד דופן "שנראה מכוונתו בעשיית זה הדופן שאינו אלא למצוה מן המובחר בעלמא" לא נאסר כלל זה הדופן ולא חלה עליו קדושת הסוכה מעולם.
[25] דהנה בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ד סי' ט') כתב הטעם שרק בעצי סוכה אמרינן דאסירי בחול המועד משום דהוקצה למצותו 'לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים לאכול בסוכה' אבל נויי סוכה אין לאוסרן בחולו של מועד מטעמא דהוקצה למצותו שאין הסוכה בטלה כשאין בה נויין. ולפי"ז יש להסתפק באופן שנפלה רק מקצת הסוכה דלטעמא שעליו לבנות הסוכה שוב הכא ליכא, משום שאינו צריך לבנותה שוב, שהלא נותר בכדי הכשר סוכה דאכתי קיימא.
[26] כבסי' תקי"ח (סעי' ח') שנוטלים ביו"ט עצים הסמוכים לדפנות הסוכה ומסיקין בהם. והוא הדין אם זרק חבילות על הסכך דאינן בטילות לגבי הסכך אם דעתו להסיקן ומותר ליטלן משם וכדלהלן, וכתב משנה ברורה (שם סקל"ח) שיו"ט היינו אף יו"ט דסוכות.

והנה הב"י בסי' תקי"ח כתב דמ"מ בסוכת החג אסורים העצים הסמוכים לסוכה משום מוקצה וכדין היותר מהכשר סוכה דיש בהם איסור מוקצה, אך כאן פסק כשיטת הר"ן שמותרים אף מדרבנן, יעויין בט"ז (סק"ב) ובלבושי שרד (סקי"ב).
[27] קצ"ע, דהנה להלן (סעי' י"ג) כתב דברים הנראים כסותרים וז"ל 'אבל אם לאחר שגמר עשיית הדופן הוסיף בעביו קנים זקופים סמוכים לדופן כדי לחזקו ואינן מחוברין עם הדופן בענין שמותר ליטול קנים אלו מהדופן ביום טוב ואין בזה משום סתירת אהל כיון שאינן מחוברין להדופן וכמו שנתבאר בסי' תקי"ח והתנה על קנים אלו תנאי המועיל להסתפק בכל עת שירצה ועל דרך שנתבאר הרי זה מסתפק מהן בכל עת שירצה שהרי בבין השמשות הראשון היה יכול להסתפק מהן ונמצא שלא חלה עליהם קדושת הסוכה מעולם' עכ"ל. ואם חילוק הסעיפים היינו דבראשון הוא ללא תנאי ובאחרון קמיירי בעשה תנאי, הו"ל לכתוב בראשון שאם עשה תנאי הכל שרי ותו לא, ויל"ע.
[28] ומקו"ט באור זרוע מדברי הירושלמי בשם שמואל דבנתכוין לעבות אסור, ומפרש האור זרוע דאסמוכין לדפנות קאי וכשיטת בבלי, וכעין דבריו כתב המאירי לענין סכך באסורייתא דלא מתבטל, ואם הניחה כדי לעבות הסכך אסור, יעויין שער הציון (סימן תקי"ח סקס"ו) שהרחיב בזה.
[29] כתב משנה ברורה (סי' תקי"ח סקמ"ב) דהיינו אם רוצה עתה להסיקן ולא בעינן שיהא דעתו עליהם מאתמול דלאו מוקצה הן וכמו לעניין עצים הסמוכים לדפנות.
[30] ולא דמי לעצים הסמוכים לדופני הסוכה שאינם מתבטלים כיון שאינם עבותים עם הדפנות, משא"כ בסכך שאינם עבותים כל עיקר, ולהכי כשמצרף להם עוד קנים מתערבים ונעשים סכך אחד. ומבואר בפוסקים שאפילו בקנים אגודים אם נתכוין להעבות בהם הסכך להדיא בטלים לגבי סכך אף על פי שלא התיר אגודתן ואסור ליקח מהם משום סותר.
[31] והנה יש לדון גם באופן שסיכך כראוי והנה בא' מימות החג נוכח שבמקום פלוני בסוכתו הסכך מעובה וכדו' דבר הפוסל ישיבה תחת אותו מקום בגדרי ההלכה, אם יכול להוציא הסכך הפוסל בכדי להכשיר מקום זה או שמא אין ברירה בכה"ג, וביותר יש להסתפק שמא נימא ליה הלא שאר הסוכה כשרה ומה לך להכשיר מקום פלוני זה, או דלמא אין לחלק וצל"ע.
[32] והדברים תמוהים להפליא מכך דהפרי מגדים גופיה בא"א (סק"א) כתב לאסור אף ע"י עכו"ם ולא מצאתי ידו"ר בזה.

דהנה כתב שם שאסור אף לומר לעכו"ם ביום טוב ושבת ליטול משם המותר כדי להכשיר הסוכה [ובשלמא ליטול כדי להבעיר העצים יש לומר דהוה שבות דשבות, דסותר אין חייב אלא על מנת לבנות, מה שאין כן להכשיר הסוכה הוי ממש סותר על מנת לבנות שעל ידי כך מוכשרת הסוכה] והוה איסור תורה ואסור בשבת, וביום טוב כשאין לו סוכה אחרת לאכול שמא יש להתיר משום מכשירי אוכל נפש. ואודה למי שיבאר סיבת החילוק בדבריו.

וכתב ביכורי יעקב (סק"ד) דהנה להרבה פוסקים שבות גמור מותר לצורך גדול, ולכן באין לו סוכה אחרת יש לדון דממנ"פ מותר למעט ע"י נכרי, דאם הסוכה כשרה כדעת הפוסקים דמעובה כשרה א"כ אין כאן סותר ע"מ לבנות כיון דגם עתה כשרה ובנויה ועומדת היא. ואם הלכה כר"ת דהסוכה פסולה, הוי שבות לצורך גדול. ואפשר דלדעת ר"ת ג"כ אינה פסולה רק מדרבנן דנראה כמין בית, וכיון דמדאורייתא כשרה לא הוי צורך גדול, ולכן לדינא צ"ע.

אבל ביש לו סוכה אחרת ודאי אסור למעט ע"י נכרי. וכל זה דוקא כשסככה עבה כמין בית, אבל אם בתחלה עשאה כראוי ואח"כ הוסיף חבילות, אין כאן איסור סתירה כלל (סי' תקי"ח ס"ח) ומותר להנות מהחבילות כדמשמע שם. אבל עצים שהניח על הסכך אסור ליטלם משם דהוי כסותר, יעויין בפנים המאמר.