קדושת עצי ונוי הסוכה - לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא - חלק ב'

קדושת קרקע הסוכה - נסרים שטיחים וכדו'

כתב אבני נזר (שו"ת יו"ד סי' שס"ג) שקרקע הסוכה דינה כגוף הסוכה, ולעניין כמה דינים חמורה הקרקעית מהדפנות.

ונהגו עלמא להניח כל דהו על הקרקע וכדכתב פרי מגדים (סי' תרמ"ג מב"ז סק"ד) 'וראוי שיהא גם למטה דפים מרוצף וכו' זכר לעננים, וגם משום כבוד קרקע לאשוויי גומות ביום טוב ושבת'[1].

אך בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קפ"א) נוטה לומר שאם הוא במקום שמוכרחים לעשות רצפה כגון שא"א להיות על הקרקע ממש יהיה אסור כדין עצי סוכה, ואם אפשר גם על הקרקע רק שעשה רצפה לנוי כגון שטיח הרי הוא כדין נוי סוכה. והקרקע עצמה לא נאסרת משום דקרקע עולם אין אסור מדין עצי סוכה, וצ"ע לדינא[2].

ובשו"ת ראשי בשמים (או"ח סי' ל') הביא ראיה שאין הקרקע קדושה מהא דסוכה גבוהה מכ' אמה שמיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ופסולה ובע"כ היינו משום שאין הקרקע קדושה בקדושת הסוכה, אמנם האריך לבאר שאין הטעם משום שקרקע עולם אינה נאסרת שהרי מצינו גבי בית הכנסת שקרקעיתו נאסרת אף אחר חורבנה יעויי"ש.

אמנם יש שנקטו שאין חל שם שמים על הקרקע כלל ועיקר, יעויין דברי מלכיאל (ח"ה סי' ד') אבי עזרי (פ"ה מסוכה הכ"ה) ועו"פ.

גדרי איסור השימוש וההנאה

בגדר איסור ההנאה וההסתפקות מהסוכה יש שהביאו אופן מסוים שנאסר כגון ר"י מלוניל שכתב (סוכה ט.) שהן אסורין כל שבעה 'להסיקן' דמוקצין למצוה זו הם. כן מצאנו בתשובות הגאונים (אופק סי' ס"א) שאסור 'לשטוח על גגה פירות' אך רובא דהראשונים נקטו בלשון 'אסור להסתפק' והיינו בכל הנאה שהיא, כ"ה בהלכות גדולות רי"ץ גיאת (הל' סוכה) סידור רש"י (סי' רמ"ו) יראים (סי' תכ"א) ראבי"ה (סי' תרמ"ו) ועו"ר.

וז"ל שבלי הלקט (סי' של"ט) 'ומיכן מוכיח שאם עשה אדם סוכה מהדס או עץ שקורין אותו לאורו בלע"ז שאסור ליקח ממנה עצים לשפוד לצלות בהן דג או בשר או אפי' עלים לתת בם לאחר צלייתן לקלוט ריחן'. וכ"ה לשון רבנו ירוחם (נ"ח ח"ב) 'וכן ראיתי לרבותי נוהגים איסור ליהנות מהדס הדפנות או לאכול מהדפנות כשהן ממאכל כגון שנעשו משומר הנקרא פינוג"ו'. וכן משמע בשאר פוסקים שהאיסור היינו בכל הנאה.

יש שכתבו שנעשו עצי הסוכה 'הקדש גמור לשמים' מכיון וטעם איסור השימוש הוא דדמיא לחגיגה, כ"ה ברמב"ן (שבת מא. ד"ה וההיא) ועו"ר.

ובזה באנו לדון בגדר הדבר ומה נכלל באיסור זה[3].

בספר ביכורי יעקב (סק"ג) הגדיר איסור השימוש בכך שאין מותר אלא 'הנאה של דירה', אבל מותר לסמוך עצמו בכותל של סוכה שזהו דרך דירה, אבל אם נפלה אין להשתמש בדפנות לישב עליו[4].

כ"ה לשון שלחן ערוך הרב (סעי' ה') 'ואפילו עצי הסכך והדפנות עצמן אינן אסורים אלא להסתפק מהן דהיינו שלא יטול מהן שום דבר אפילו קיסם לחצוץ בו שיניו, שהרי כשמפריד הקיסם מהסוכה מפקיע הוא מעליו קדושת הסוכה, אבל מותר ליהנות מהן הנאה להשתמש בהם כל תשמיש, כל שאינו מפקיע מעליהם קדושת הסוכה כגון להניח עליהם חפציו ולהריח בהם אם הם עצי בשמים וכל כיוצא בזה'.

להלכה, כתבו ט"ז (שם סק"ג[5]) ומשנה ברורה (שם סק"ד) שהאיסור היינו 'דרך ביטול' שבזה תבטל קדושתה[6] אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כגון לסמוך עליה או להניח עליה שום דבר[7] כיון שעדיין קדושתה עליה[8].

חידוש גדול מצינו בשו"ת עונג יו"ט (סי' מ"ט) דמאחר שהשוותה הגמ' דין הסוכה לדין חגיגה, אם ירדו גשמים והוא פטור מן הסוכה אסור לו לישב בסוכה משום דמיקרי הנאה מסכך ודפנות הסוכה. וכמו כן אשה, אי לאו 'תשבו כעין תדורו' אסור היה לה לישב בסוכה דמיקרי הנאה האסורה, יעויין בהערה אריכות בזה[9].

אופנים שונים של שימוש:

אם רוצה ליקח מהסכך לצורך הדפנות ואיפכא, כתב שו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נ"א) שמותר, ובביכורי יעקב (תוספ"ב על סק"ג) כתב דשמא יש להחמיר משום אין מורידין בקודש, וכ"פ שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ע"א).

בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סי' ק"ע) התיר להשתמש בסוכה שדפנותיה מורכבים מארונות או מקרר וכדו' ושרי להכניס ולהוציא מהם דברים דהוי בגדר שימושי דירה רגילים, ואין בכך משום ביטול קדושת הסוכה.

אם קסמי הסכך נושרין הרבה על השלחן, כתב ביאור הלכה (ד"ה וביו"ט) דאפשר שמותר לטלטל אף בשבת להסירן אם נמאס מזה מידי דהוי אגרף של רעי.

פירוק הסוכה בסתמא או ע"מ להקימה במקום אחר

יש לדון ברוצה לסתור הסוכה אם יש לחוש משום 'שימוש בעצי הסוכה' בזה אם לאו.

בספר עיקרי הד"ט (או"ח סי' ב' אות ס"ח) כתב שנחלקו בזה בני הישיבה[10] ודעתו נוטה לאסור, כ"ה בכף החיים (סעי' ט') ועו"פ. עוד יעויין בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ד ח"ג סי' כ"ח) שהאריך בזה.

ובשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' מ"ה וח"ז סי' מ"ז) אחר שנו"נ בדברי הד"ט כתב שאם מפרק הסוכה [ולא רק מסיר הנוי וכדו'] אין בכך חשש, כל שאינו נהנה מעצי הסוכה הדפנות והסכך[11] וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' ס"ח) ויעויין בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' נ"ח).

ויש אומרים שההיתר היינו דווקא בלוקח סוכה זו ומקימה במקום אחר, או בשיש לו סוכה אחרת וסותר את המיותרת לו, יעויין בהערה[12].

יעויין עוד מה שנכתב בזה במדור 'קדושת סוכה שנבנתה בחול המועד'.

סוכה שנבנתה עבור נשים וקטנים

סוכה שנבנתה עבור אשה, הסתפק בספר בית השואבה (צ:) אם אסור להנות מעצי סוכה זו כיון שמקבלת שכר על ישיבתה כאין מצווה ועושה, או שמא הואיל ומן הדין פטורה מן הסוכה לא חלה קדושה כלל.

בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' ל') הביא דברי הגר"ש קלוגר זצ"ל (ובחרת בחיים סי' נ"א) שנשים שקבלו עליהם מצות עשה שהז"ג הואיל ודין נדרים הוא מן התורה בין באיש ובין באשה, מכיון שנהגו כן חל עליהן חיוב מדין תורה, ולדבריו בפשטות חלה קדושה על הסוכה וכדין סתם סוכה.

אמנם בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' מ"ח) כתב דמכיון שאכלה בסוכה לשם מצוה ובפרט לדידן דנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג הרי הסוכה אסורה לה, אבל איש אם צריך להחמיר בסוכתה זו ובנוי סוכה שלה ובפרט בתשיעי צ"ע.

דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל (צבא הלוי גל' 251[13]) והגר"א נבנצל שליט"א (מה טובו א"י חי"ז עמ' ס"ח) שמסתבר שנאסרת הסוכה.

כמו כן נסתפק התעוררות תשובה (שם סי' מ"ט) גבי סוכת קטן.

סוכה שלא נעשתה לצורך החג

כתב הרשב"א (עבוה"ק בית מועד שער שני) שאין האיסור נאמר אלא בסוכה שעשאה לשם חג[14] 'אבל היושב בסוכת רועים ובורגנין וקייצים הרי היא כסוכה דעלמא, שבשביל שנכנס זה ואכל שם פתו לא נתקדשה זו' וכן פסקו להלכה משנה ברורה (סק"ג) ושא"פ.

אולם שיטת רבנו ירוחם (נ"ח ח"ב) דאף אם הסוכה אינה נעשית לשם סוכת מצוה אסורה[15]. וכתב מגן אברהם (שם סק"ב) דהיינו דווקא כשישב בסוכה פעם אחת אזי נאסרו העצים. אולם להלכה כתבו שלחן ערוך הרב (סעי' ט"ו) ומשנה ברורה (שם סק"ט) שגם בישב בה אינו אוסר הסוכה אלא בשהזמין הסוכה[16] מתחלה לשם סוכת החג או שבעת שישב בה היה דעתו לישב בה כל ימי החג[17] אבל בישיבתו פעם אחת באקראי אין נתקדשה כלל.

סוכה הבנויה משנה לשנה

סוכה הבנויה משנה לשנה, כתב מגן אברהם (שם) שאינה אסורה עד שישב בה בחג, ואע"ג שכבר ישב בה בשנה שעברה מ"מ כשעבר החג בטלה הקדושה וצריך מעשה אחר שתחול הקדושה שוב וכ"פ להלכה שלחן ערוך הרב (סעי' ט"ז) ערוך השלחן (סעי' ט') ומשנה ברורה (סק"ט)[18].

האליה רבה (סק"ד) אחר שהביא דעת המג"א כתב 'וצריך עיון', יעויין בהערה[19].

אולם דעת מהר"י מולכו (הובא בברכי יוסף סק"ג) שאסור ליהנות ממנה אף בשאר ימות השנה, משום שנתקדשה בכך שייחדה לכל יו"ט דסוכות בכל שנה[20]. וכתב שערי תשובה (סק"ג) שלדידן פשיטא דאין בית מיחוש ונוהגים בזה להיתר, וקדושה דבימי החג אדעתא דמנהגא היא שתחזור להיתרא וכהתנה בפירוש דמי[21].

זמן ואופן חלות הקדושה על עצי הסוכה

כתב אור זרוע (יו"ט סי' ש"ס) שבעשה סוכה ולא ישב בה הזמנה לאו מילתא ומותרת. וכתבו מגן אברהם (סק"ב) אליה רבה (סק"ג) וערוך השלחן (סעי' ט') דמיקרי תשמיש מצוה ולא כגוף הקדושה דמהני בה הזמנה[22].

להלכה, כתב הרמ"א (סעי' א') משמיה דהג"א שאיסור השימוש בעצי הסוכה אינו אלא באופן שישב בה פעם אחת אבל אם רק הזמין ועשה הסוכה לשם מצווה ולא ישב בה לא נאסרה.

ומלשון הלבוש (ס"א) 'מי שעשה סוכה ולא ישב בה כלל לשם מצוה מותרת בהנאה' יש לדייק דאף אם ישב בה אך לא כיון למצות סוכה אכתי מותרת הסוכה.

והנה יש לדון אימתי חלה הקדושה על עצי הסוכה ומתי הוקצתה הסוכה למצוה, דהנה הרמ"א לא פי' כוונתו אם הוא דווקא בישב בבין השמשות או גם בישב שם אחר היכנס החג וכדו'.

בביאור הלכה (ד"ה לא נאסרה) הביא דברי מור וקציעה שדברי הרמ"א שלא נאסרה הסוכה אלא ע"י ישיבה בה פעם אחת היינו לעניין הקדושה דסוגיין, אך משום מוקצה דסתירת אוהל אסור מיד כבכל יו"ט, ולא תליא בישיבה בסוכה אלא שאיסור זה לא נאמר על חול המועד.

וכתב עוד מור וקציעה (ביה"ל ד"ה דהזמנה) שלעניין קדושה דסוגיין אם ישב בסוכה אחר שקידש היום לא נאסרת הסוכה אלא לשעה שישב בה בלבד [דלא הוי איתקצאי לבין השמשות ולא איתקצאי לכולא יומא] ולכי ייצא מהסוכה אין קדושה כלל.

ובספר עמק ברכה (סוכה סי' י"א) פליג עליה וחילק דלענין נויי סוכה תליא באיתקצאי בבין השמשות, אך זהו רק בנויי סוכה שאיסורם משום מוקצה שהוקצו למצותן, ודין מוקצה מיתלא תליא בהוקצה בבין השמשות. אבל לעניין סוכה עצמה שאיסורה מן התורה, שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה, אין זה שייך כלל לדין איתקצאי בין השמשות, ותיכף מעת שישב בה חל עליה מיד שם שמים לאוסרה בהנאה משום קיום מצוותה[23].

הגר"ש וואזנר זצ"ל (שבה"ל ח"ה סי' ע"א וח"א סי' קפ"ו) כתב שאנו ההולכים בשיטת הג"ה אשרי ורמ"א שמדמים סוכה לדין סודר, שאם הזמינו ולא צר בו הזמנה לאו מילתא, וכיון דהשתא צר ביה היינו שישב בה, אזי חלה קדושת סוכה ותו לא פקעה, ולא תלוי הדין בבין השמשות.

אך רש"י ועו"ר שהזכירו בין השמשות היינו משום דלית להו סברת הג"ה אשרי אלא נקטו שבהקצאה לחוד נאסר.

דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (הליכות שלמה סוכות פ"ז אות כ"ה) שהקצאת הסוכה למצוותה תלויה בזמן בין השמשות של א' מימי החג, אך אם לא ישב בה ולא זימנה למצוה אלא בשעות אחרות של היום לא הוקצתה למצוותה, ויובן עפ"י מש"כ בהערה[24].

והנה כל זה היינו לעניין הוקצה למצוותו אך גם בלא דין זה יש לידע כי 'כל זמן שהסוכה קיימת קדושתה עליה' וכדילפי' מחגיגה וכו'.

כן כתב מטה אפרים (סי' תרכ"ה סעי' כ"ט) שנכון שיהא גג הסוכה פתוח בתחלת ליל התקדש החג, ובאלף למטה (סק"מ) שהוא בכדי שתחול הקדושה תיכף עם כניסת החג על הסוכה.

קדושת סוכה שנבנתה בחול המועד[25]

אם בנה הסוכה בחול המועד, כתב ים של שלמה (ביצה פ"ד, הובא במג"א בהקדמה לסי' תרל"ח) שכיון שאין חשש סתירת אוהל מהני בה תנאי שיהא רשאי להשתמש ביתר מהכשר סוכה לכשתפול[26].

כן כתב הרדב"ז (ח"ו סי' בא"ר) וז"ל 'אבל אם בא לעשות סוכה או להוסיף עצי סוכה בשאר הימים והתנה עליהם יועיל תנאו דהא לית עליהו איסור דהא מותר לסתור אותם ולא שייך מגו דאתקצו ליום ראשון שהרי לא היו שם ביום ראשון מאי אית לך למימר שמקצה אותם לשם מצוה לזה מועיל תנאו והשתא אתי שפיר הכל לפי תנאו דיש דברים שמועיל בהם תנאי איני בודל מהם דהיינו נויי סוכה ויש זמן שמועיל תנאי אפילו בעצי סוכה כגון בשאר הימים'.

כן דעת שלחן ערוך הרב (סעי' י"ד) שאם התנה על עצי הדפנות בתנאי המועיל להסתפק מהן בכל עת שירצה הרי זה מסתפק מהן בכל עת שירצה, אפילו בשעה שהסוכה קיימת, ויושב בה לשם מצוה ואין בזה משום ביזוי מצוה כיון שהדפנות לא הוקצו כלל למצוה, שהרי התנה עליהם מתחלה שיהא רשאי להסתפק מהן ונמצא שלא חלה עליהם קדושת הסוכה מעולם.

הוסיף ע"ז ביכורי יעקב (סק"ב) דהיינו דוקא כשלא עברה שבת בינתיים, דאל"כ כבר הוקצה בין השמשות של שבת ואסורה גם בחוה"מ שלאחריו. דתנאי של יום ראשון לא מהני לשאר הימים, דצריך להתנות על בין השמשות של כל ח' ימים, ובשבת לא מהני תנאי, וממילא אתקצאי לכל ימי החג שאחריו, יעויין בהערה[27].

בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' ס"ח) כתב שאם מקים את הסוכה בחוה"מ ע"מ לסותרה ולחזור ולבנותה כפי הצורך, יש להתיר. ומכח דבריו אלו יש להתיר מה שנהוג כיום 'סוכות ניידות' שמקימם וסותרם בחול המועד במקומות שונים, ובלבד שלא יקימם קודם החג שאז הוקצו למצוה בבין השמשות דערב יו"ט.

עשה סוכה אחרת אם מותר להסתפק מהראשונה

כתב ארחות חיים (סוכה סי' מ"א) שאפי' עשה סוכה אחרת בחולו של מועד אע"פ שהראשונה אין צריך לה כלל למצוה, כיון שכבר חל שם מצוה עליה [ע"י הישיבה בה ביו"ט] אסורין עציה כל שבעה, וכ"פ לבוש (ס"א) ומשנה ברורה (סק"א).

כמו כן, כתב המאירי (ביצה ל:) שהאיסור נאמר אפילו בעשה שבע סוכות לשבעת הימים כל אחת ליומה הוקצו כולן למצווה ואין תנאי מועיל בעצים שבהם[28].

הנאה מעצי הסוכה ביום השמיני

איסור ההנאה מעצי הסוכה ביום הח' [והט' - לבני חו"ל] סוגיא בפנ"ע היא, ויובא בזאת רק העולה להלכה מדברי הפוסקים האחרונים.

הנה ביום השמיני ודאי אסורים עצי הסוכה, ולכמה ראשונים האיסור רק מדרבנן משום שביום השביעי הייתה הסוכה מוקצה בבין השמשות הרי דאתקצאי לכולי יומא.

וכשנפלה הסוכה בשמיני, כתב הר"ן (ביצה יז. מדה"ר ד"ה אבל) 'דמהני תנאו לסוכה ולנוייה כל שנפלו דכיון דלא מיתסרי אלא משום מוקצה מהני בהו תנאה כי היכי דמהני בכל מוקצה' וכ"פ משנה ברורה (סק"ו).

הלבוש (ס"א) חיי אדם (כלל קמ"ו סעי' מ"ה) בן איש חי (ש"א פ' וזאת הב' סעי' י"א) ומשנה ברורה (סק"ב) פסקו שלבני חו"ל אסור גם ביום ט', שהרי ביום השמיני עדיין מחוייב לאכול בסוכה וכיון דאיתקצאי בין השמשות וכו'. ואם חל שבת אחר יום טוב נוהגין שלא להסתפק ממנו גם בשבת דהוי כמכין מיו"ט לשבת.

דין עצי הסוכה לאחר חג הסוכות[29]

בגמ' (מגילה כו:) איתא 'תנו רבנן תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות' וכו'.

וכתב הטור (או"ח סי' כ"א) שאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהם לצרכיו, אך הביא משם בעל השאילתות (פ' שלח קכ"ו) שאין לאדם לעשות צרכיו במה שראוי לצאת בו ידי מצוותו, וכעין דין כיסוי הדם דאמר קרא 'ושפך וכיסה' היינו שיכסהו בידיו ולא ברגליו משום ביזוי, עיין מה שחילק בזה הטור וסיים 'וטוב להחמיר'. וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מציצית ה"ט) שהיתר השימוש היינו אחר שנפסקו חוטי הציצית וכדו'.

כ"ה בשלחן ערוך (שם) 'חוטי ציצית שנפסקו יכול לזורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, אבל כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם וכו' משום בזוי מצוה הגה וי"א דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהן מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה אלא שאינן צריכין גניזה, ויש מדקדקין לגונזן והמחמיר ומדקדק במצוות תבוא עליו ברכה (מהרי"ל הל' ציצית)'.

והנה אחר שהארכנו על הכתב בדין דקדושת הסוכה, בוודאי שאין להשתמש בעציה בימי החג כלל ועיקר שעדיין קדושים למצוותן, אלא שיש לדון מהו אחר חג הסוכות.

כתב הט"ז (שם סק"ב) שטוב שלא לעשות בסכך לצורך דבר שאינו כבוד למצוה שעברה. וכתב ע"ז בפרי מגדים שנכון שלא לעשות תשמיש מגונה גם בדפנות הסוכה ולא רק בסכך^[30].

ובמגן אברהם (סי' תרל"ח סק"ט) כתב דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמישי מצוה היא כמו ציצית ולולב.

להלכה, כתב המשנה ברורה (סי' תרל"ח סקכ"ד וסי' כ"א סק"ו) שסכך הסוכה לאחר שנתבטל ממצוותו אין לזורקו לאשפה וכל כה"ג דבר שאינו כבוד למצוה שעברה, ולא יפסע ע"ג העצים ויש למחות באנשים שזורקים העצים לחוץ במקום שרבים רגילים לפסוע עליהם ואפילו אינו מקום אשפה. וגבי דפנות הסוכה, הביא משנה ברורה שם דברי הפרי מגדים שנכון שלא לעשות בהם תשמיש מגונה יעויין בהערה[31].

אם לא עשה הביזוי בידיים אלא הניחן בכבוד, ומתוך שלא גנזן נזרקו אין לחוש לזה (משנ"ב שם סק"ז) היינו שמן הדין מותר לזרקו במקום הפקר שאין שם הילוך בני אדם, אך לא לזרוק לאשפה דהוי מקום מגונה. אך כתב בשו"ת משנת יוסף (ח"י סי' קי"ח) שדברי המשנ"ב באופן שעד שגנזן נזרקו שלא מרצונו, אבל אסור להניחם לכתחלה על דעת שיבואו מפני האשפה ויזרקוהו הם למקום גנאי, וכ"ד הגר"ח קניבסקי זצ"ל (דעת נוטה ח"ב תשו' תרע"ו)[32].

אמנם דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (ועלהו לא יבול ח"א עמ' נ"ג) שיכול לזרוק את הסכך בחוץ והעירייה תאספם ותשרפם, אך אין להניח את הסכך בתוך מיכל האשפה ואין לדרוך עליו, וכן נהג הגרי"י קניבסקי זצ"ל (ארחות רבנו ח"ב עמ' שט"ז[33]) בשנים שלא היה ביכולתו לשרוף הסכך וכמובא להלן[34]. כן הורה הגר"א נבנצל שליט"א (מציון תצא תורה סי' נ"ו) שיעמיד הסכך במקום מרוחק מעט מהאשפה.

דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט שני סוכות עמ' רל"ד) שלזורקן באשפה כשהעצים מכוסים ואין חשש שיתגלו אפשר דשרי, כ"ד הגר"ע אויערבאך שליט"א (מה טובו א"י חי"ז עמ' רכ"ה) שטוב ליתן הסכך בתוך ניילון ואזי לזרוק לאשפה אך מעיקר הדין אי"צ לזה. וגם כאשר הפח מלא יכול להניח הסכך על הקרקע ואין לחוש שידרסו אנשים ע"ז[35].

יש שמצניעין הסכך לכלותו במצוה אחרת כגון ביעור חמץ הגעלת כלים וכדו'. כ"ה בבן איש חי (ש"א פ' וזאת הב' סעי' י"א) וכ"ה בליקוטי מהרי"ח (דיני אסרו חג סוכות) בשם סדר היום שאנשי מעשה מוליכין הסכך למים. ובמנהגי מהרי"ל (סוכות סק"ח) שהיו הנערים נוהגים לסתור עצי הסוכה ולהבעירם באש לשמחת יו"ט ומהרי"ל הניח להם לקחת מסוכתו והיה שמח מזה[36]. כ"ה בספר פקודת אלעזר (סוף ח"א) שמנהג הספרדים שהיו עושין אבוקה מסכך הסוכה ומדלגין ע"ז.

כתב ביכורי יעקב (סקי"ט) שמותר לשורפם ולהנות לאורם שאין זה תשמיש בזוי. וכתב חיי אדם (כלל קנ"ג סעי' ג') שראוי לשרוף תשמישי מצוה, כ"ה בערוך השולחן (סעי' י"ב) שיניחם בזוית וישרוף אותם מעט מעט וסיים שם 'ואל יקל בעיניך בדבר הזה שהרי שם שמים חלה עליהן'. כ"נ בעל החזון איש זצ"ל (ארחות רבנו ח"ב עמ' שט"ז) והגרי"י קניבסקי זצ"ל (שם) כשהתאפשר לו. וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל (גנזי הקודש עמ' קע"א) והגר"ח קניבסקי זצ"ל (דעת נוטה ח"ב תשו' תרע"ו).

בספר סדר היום (מוציו"ט דסוכות) כתב שטוב יעשה אם ישמור העצים לשנה הבאה לעשות בהם סוכה מאחר שכבר עלו ונתעלו בעניין מצוה ראוי שלא ירדו לצורך חול. ואם אכן בכוונתו להשתמש באותם עצי הסוכה בשנה שלאחר מכן, כתב ביאור הלכה (ד"ה אבל) שאין לחוש בהם משום בזוי מצוה, ועיין בהערה[37].

בשו"ת הלל אומר (סי' שכ"ג) נטה להחמיר שאין להביא את הסכך אחר החג למאכל בהמה משום שראוי הסכך גם לשנה אחרת. אמנם בירחון וילקט יוסף (מח' ט' קו' ב' סי' י"ז) הביא תשו' הגרנ"צ קראל זצ"ל דאין בזה משום גנאי ושרי.

אם ראוי לעשות שימושים אחרים או בזויים בקרקע שעמדה בה הסוכה, יעויין שו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' י') שו"ת תשורת שי (ח"א סי' קע"ז) ושערים המצוינים בהלכה (סי' קל"ד סקי"ג) וכן אם ראוי לאחסן הסכך בבית הכסא יעויין וישמע משה (ח"ג סי' קנ"ג) ואכמ"ל.

---

[1] יעויין פסקי תשובות שהביא הדברים וקטיר דינא לדינא (הע' 1). והוסיף שם (הע' 2) שלכאו' גם לא יועיל תנאי בקרקע הסוכה דעל עצם הסוכה לא מועיל תנאי [אלא"כ עשה הסוכה בחוה"מ וכמבואר בפנים המאמר] ולפי"ז אלו העושים סוכה ע"ג מכונית, משאית וכדו', שקרקעית המכונית משמשת כרצפת הסוכה, אם עשאה קודם החג אסור להשתמש במקום ההוא כל שמונת ימי החג לצרכים אחרים שאינם בגדר שימושי דירה רגילים כגון להובלת מטענים ממקום למקום, ואף אם כבר נתפרקה הסוכה.
[2] בשו"ת אור לציון (ח"ד פכ"ח) הסתפק אם גם קרקע הסוכה בכלל האיסור, שאם הרצפה עשויה מעץ, יהא אסור ליטול ממנה קיסם לחצוץ בו שיניו, או שאין איסור בקרקע הסוכה. ובכלל זה יש להסתפק אם סוכה חייבת היא שתהא לה קרקע או לא. ונ"מ במי שעשה סוכה על הים, והיא עומדת ברוח מצויה דיבשה שדי בכך, והוא צף על פני המים בתוך הסוכה שם, כגון ששוחה שם, או יושב על גבי בעל חי שם וכדו', האם מקיים מצות סוכה, או דבעינן קרקע לסוכה.

וכתב דנראה דבעינן קרקע לסוכה. שהרי מבואר בשו"ע שסוכה על גבי סוכה אם התחתונה אינה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו על ידי הדחק התחתונה כשרה והעליונה פסולה, חזינן דלא רק בדפנות יש דין שיהיו חזקים שיכולים לעמוד ברוח מצויה, אלא גם הקרקע צריכה חוזק והרי היא חלק מן הסוכה. ולפי"ז סוכה שאין לה קרקע אינה סוכה, והצף תחתיה במים לא יצא ידי חובתו. וכן אין לקחת מקרקע הסוכה קיסם לחצוץ בו שיניו כשם שאין לקחת מדפנות הסוכה.
[3] הנה בשו"ע (סעי' א') כתב בלשון עצי סוכה אסורים וכו' 'ואין נאותין מהן לדבר אחר', ולשון 'נאותין' מצינו גם גבי בית הכנסת (מגילה כח.) ושם איתא 'ואין נאותין בהן' ופי' רש"י 'ואין מתקשטין לתוכו, ואין מטיילין שם', וגבי סוכה בוודאי אין האיסור לטייל בתוכה דהלא היא גופא עיקר מצות הסוכה, אך מ"מ משמע דהאיסור הוא בכל שימוש אחר אפי' בלא ביטול הסוכה, אמנם ראיתי בספר אור שבעת הימים (עמ' רצ"ד) שדייק נכוחה דהנה גבי ביהכנ"ס כתוב אין נאותין 'בהן' וגבי סוכה נכתב 'מהן' משמע דהאיסור בסוכה הוא ליקח מן העצים הקיימים בסוכה, וא"ש דהיינו דווקא בדרך ביטול אבל להנות 'בהן' בגוף הסוכה וודאי שרי משא"כ בביהכנ"ס.
[4] והוסיף שאם בולט קצת מהדפנות שראוי לישיבה ויושבים עליו ונפלה הסוכה צ"ע אם מותר שוב לישב עליו, ונראה להחמיר, דמכיון שבטלה הסוכה אין יושב שוב בה דרך דירה וממילא הישיבה מיקרי הנאה.
[5] ובפרי מגדים (מב"ז סק"ג) כתב שכן משמע בגמרא (סוכה י:) מהא דמנימין עבדי' דר' אשי איטמישא ליה כתונתא במיא ואשתטחה אמטללתא וא"ל ר' אשי דלייה דלא לימרו קא מסככי בדבר המקבל טומאה, הרי דמשום ההנאה שהניחו ע"ג סוכה לא הקפיד ר' אשי ולית ביה ביזוי מצוה ומה שעושה בבית עושה בסוכה.

הגר"ש קלוגר זצ"ל (סי' תרל"ח פ"ט) דחה ראיתו זו דשמא היה זה לצורך מצוה וכגון שלא היה לו בגד אחר.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' נ"ט) כתב שאין ראיה זו מוכחת, דודאי העבד לא הניח כתונת שלו על הסוכה דר' אשי אלא העבד היה לו סוכה כמו סוכת גנב"ך דכשר הוא מצד הסכך, וכתב הרשב"א (ביצה ל:) דסוכת גנב"ך אפילו יושבים בה לפעמים אין חל עליה איסור הנאה דסוכה, ועבדים כנשים בזה, וא"כ אין איסור הנאה כלל בסוכה.

גם בספר חזון עובדיה (סוכות עמ' פ') כתב דאינה ראיה כ"כ, מהא דכתב המאירי דשמא היה זה בעריו"ט יעויי"ש.
[6] הפרי מגדים (א"א בהקדמה לסי' תרל"ח) נסתפק בדין פת שנאפתה מעצי הסוכה אי אמרינן ביה שבח עצים בפת כדין מי שאפה בעצי חמץ יעויי"ש.
[7] אמנם כתב בלקט יושר (עמ' קמ"ג עניין ב') שלא ישטח עליה בגדים, ואסור לפרוס עליה סדינין אחר כיבוסם ['רק לפי שעה עד שיהיו יבש' א"ה איני יודע כוונת תוספת זו אם להתיר עד שיתייבשו או לאסור אופן זה אף שהניח רק לשעה מועטת] וכמדומה הטעם שמא ישכח ויאכל תחתיהם אחר שיבשוה.
[8] בגמ' (סוכה לז:) איתא הדס של מצוה אסור להריח בו וכו' ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' נ"ט) דקדק במש"כ רש"י (שם ד"ה אסור) וז"ל 'דגמרינן מסוכה דילפי' בפ"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה' דנמצא דגם בסוכה אסורה הנאה כיוצא בו דריח הדס אעפ"י שאין בזה ביטול מצוה כלל, והיינו דהוקצה לקדושת סוכה לבד, ועיין ט"ז (סק"ג). ומה שנטה רש"י מפשטות הגמ' שם דקאמרה 'מריח אקציה' ומשמע רק מוקצה דרבנן ולא דאורייתא דאיסור הנאה כסוכה, כבר עמדו בזה הכפו"ת וערוך לנר שם.
[9] אולם דעת שו"ת אבני נזר (או"ח סי' ל"ד) שאין לחוש לזה, משום שבעצם ישיבתו בסוכה אינו מיקרי 'משתמש בעצי הסוכה' דאינו מבטל הסוכה לשימושיה, וכן יובא להלן שאין הלכה כן מאמר נפלא יש שכתב הרבי מהר"י מערלוי זצ"ל (מוריה שנה י"ד, תשרי עמ' צ"ז) אודות ראיות הט"ז וכנגדן ראיות העונג יו"ט והרוצה להחכים יעיי"ש.

בספר זכותא דאברהם (סוכה ט.) כתב דכיון דילפינן מחגיגה ודאי לא חמיר מהקדש, ובהקדש קיימא לן דאין מועלין במחובר. וקודם שחיברה וישב בה רק הזמין לסוכה לא חל עלה קדושה דהזמנה לא מילתא הוא ואף דמועלין מדרבנן לזה אפשר דלאיסורא דרבנן גם הרמב"ן ושא"ר [שנקטו שאין תנאי מועיל בעצי סוכה ודלא כרשב"א] מודו דמהני תנאי.

הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הערות סוכה ט.) ביאר דוודאי הא דעצי סוכה אסורים כל שבעה אי"ז איסור הנאה כפשוטו, אלא אסור בהנאה להשתמשות שמפקיעה את המצוה וכגון נוטל קוץ וכד', אבל לישב שם שאינו מפקיע המצוה ודאי אין בזה שום איסור. וראיה לכך דאינו דומה לגמרי לחגיגה דאילו חגיגה בהזמנה בעלמא מיקדשא, וסוכה בהזמנה לא מיקדשא עד שישב בה וכמו שפסק הרמ"א (סעי' א'). יעויין עוד קהילות יעקב (סוכה סי' ז') שהאריך בזה.

יש שביארו עפ"י מה שכתב בביאור הגר"א (סי' תרל"ט סעי' ה') 'וכמ"ש הרשב"א דכשיורדים גשמים אין שם סוכה עליו' וא"ש דמאחר ואין כאן שם סוכה אין איסור הנאה ממנה. כ"מ בדברי צפנת פענח (פ"ו מסוכה ה"ב).

ועיין עוד בקובץ שיעורים (ביצה אות ע') דכתב דקדושת הסוכה הוא מחמת שהיא ראוי' עכשיו לישב בה, הלכך כשירדו גשמים שאינה ראויה השתא לישיבה נעשית כסוכה אחר החג דאין בה קדושה. 'אמנם אם הסוכה ראויה למצוה, אלא שהאדם לא קיים מצוה כגון שמכוין שלא לצאת בכה"ג אפשר דהנאתה אסורה'.

[אמנם בספר שלמי יהונתן (ח"ג מוקצה למצוה סי' ו') תמה ע"ז דהלא להלכה נקטינן שאפילו נפלה הסוכה אכתי בקדושתה קיימא ומה גרע שעת גשמים מנפלה הסוכה].

עוד בגדר 'שימוש' בחפצא דקדושה או דמצוה כתב הגר"ש שקאפ זצ"ל (ב"ק סי' כ"א) דהנה יש הבדל בין איסורי הנאה שצותה תורה לבערם כגון כלאי הכרם וערלה וחמץ ובין הקדש דלא הרחיקה תורה להנות מהם אלא שיחדם תורה לתשמיש קדושה כסוכה בימי החג וכס"ת ותפילין דכל כה"ג אינם כדין איסורי הנאה אלא בתשמיש שנוגע בקדושת הדבר, אבל זה ודאי שיכול אדם למכור סוכתו בימי החג אף שאסורה בהנאה, וכן יכול אדם להכניס חבירו לסוכתו [משא"כ חמץ דאסור ליתן במתנה] ורק אם משתמש תשמיש שנוגע בתשמיש הקדושה אז אסור, ולכן בהסיק תנור בעצי שלמים הוא נהנה מדבר המקודש 'וזה דבר פשוט שלא ניתן להתעקש בזה כלל'.

הג"ר אדר"ת זצ"ל (עובר אורח אות רמ"ד) נשאל דהלא נשים גם אינן מצוות באיסור עשה זה שלא ליהנות מעצי הסוכה דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא, והשיב דבאיסור עשה שפיר גם נשים מצוות.

ומשמיה דהגרא"ב קאמאיי זצ"ל ממיר הובא לתרץ דמ"מ כיון דעצי סוכה איתקש לחגיגה ובחגיגה גם נשים מוזהרות, אלא דהעיר ע"ז דאי נימא דהוי היקש גמור א"כ יהא גם דין מעילה בעצי סוכה.

יעויין עוד בט"ז (סק"ג) שכתב שוודאי אין ההיקש לחגיגה לכל דא"כ נימא דאיכא קדושת הגוף בסוכה וה"נ יהני בה הזמנה לאוסרה ופסקינן שאין אוסרה. וז"ל 'אלא ע"כ דה"ק קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים דדוקא בזה יהיו שוים לענין ז' ימים שתהא קדושת הסוכה לזמן זה כמו חג ולא תטול ממנו להנאתך שום דבר לבטל ממנה קדושה שלה בזה דוקא שוים ולא לדבר אחר, ואע"ג דאמרי' לעיל דלרבנן דרשינן עשה סוכה אפי' ביום ז' היינו לענין תעשה לך אבל לענין ההיקש לחג הוי היקש לכל ז' הימים. וע"כ נראה פשוט שמ"ש אין נאותין מהם לדבר אחר היינו דרך ליטול משום שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כדי לסמוך עליה או להניח עליה שום דבר כיון שעדיין קדושתה עליה'.

ובדעת תורה (סעי' א') הקשה עליו מדברי ראשונים, יעויי"ש מה שביאר.

ויש לציין שגם בעל עונג יו"ט העלה חידוש זה כפלפול, אמנם להלכה חילק באופנים שונים וז"ל 'ונראה כמו דאמרינן ביומא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהן וכן אמרינן בקידושין (נד.) בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכו' ה"נ סוכה אף שאסורה בהנאה ולא מהני בה תנאה מ"מ שפיר יכול ליהנות אם ירדו גשמים משום הך סברא דלא נתנה תורה למה"ש שלא ישהה רגע אחת משהתחילו הגשמים לירד וכו'.

מ"מ הא גבי בגדי כהונה גופא כתבו התוס' ביומא שם ד"ה בגדי דאפילו בעזרה אסור ללובשן לכתחילה שלא לצורך עבודה ודווקא לענין ליזהר להסירן מיד אחר העבודה אמרינן לא נתנה תורה למה"ש, אבל ללובשן בתחילה שלא לצורך עבודה אסור. א"כ בסוכה נמי נהי דאם יושב בסוכה וירדו גשמים א"צ למהר לצאת ממנה דניתנה ליהנות ממנה דלא ניתנה תורה למלה"ש. אבל ליכנס בתחילה בשעת גשמים לישב ולאכול בה אסור דקא מתהני מסוכת מצוה שלא בשעת קיום המצוה כמו דאסור ללבוש בג"כ בתחילה שלא בעידן עבודה'.

וסיים שם 'מיהו מלשון רש"י ז"ל ביומא שם שכתב למדינה אסור שנוהג בהן דרך חול משמע דמדרבנן בעלמא אסור מפני שנוהג דרך חול ולא משום נהנה מהקדושה וכיון דמדרבנן הוא אפשר דלא גזרו בסוכה ודו"ק' עכ"ל.
[10] הללו אומרים שיש לדמות הדין לציצית שאוסר להתיר ציצית מטלית א' שלא להניחו בבגד אחר והללו אומרים דהא דאסרינן היינו דווקא בהתרת ציצית מהטלית, אך לסתור הטלית לגמרי יש להתיר.
[11] חד מראיותיו הוא מדכתב הטור (סי' תרס"ו) דאע"פ שגמר סעודתו ביום השביעי לא יסתור סוכתו, שמא יזדמן לו סעודה אחר כך ויצטרך לאכול בה. ומקורו ברש"י סוכה (מח.) שכתב אהא דאמרו שם גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, וז"ל 'לא יתיר אגדים שלה לסתרה דהא כל היום חובתה לישן ולשנן ואי אקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה'. ומוכח דאי לאו האי טעמא שיצטרך לאכול בה היה מותר לסתור את הסוכה אף ביום השביעי ואע"ג דאיכא קדושה גם ביום השביעי.
[12] הנה מעיקר הדין משמע שאין חשש משום מלאכה וטירחה יתירה בחול המועד דהא כתב שו"ע (סי' תרס"ו סעי' א') שהטעם שאין לסתור הסוכה ביום השביעי של חג הוא דשמא איקלע ליה סעודתא וכו' וכדכתב רש"י שם, ומשמע שלולא טעם זה שפיר מצי לסתור סוכתו ואין בזה משום מלאכה האסורה בחוה"מ.

ובשו"ת קנין תורה (ח"ד סי' ע"ו אות ב') נשאל אם מותר לסתור סוכתו כשצריך למקומה, והעצים ישארו בקדושתן רק יועתקו למקום אחר, והשיב וז"ל 'וחוץ מזה מה היתר לעסוק בחוה"מ בסתירה ואולי אם היא סוכה שאפשר ליטלה ממקום זה שלימה ולהניחה במקום אחר דלא שייך ב' הטעמים [א"ה, הא' לפימש"כ מהרי"ל שלא ישנה מיקום הדפנות משנה לשנה כדין קרשי המקדש והב' משום סתירה כאמור] אולי יתכן להתיר'. ומשמע שיש בזה משום סתירה, ומלאכת אומן היא שאסורה בחוה"מ. וראיתי מי שפי' דמיירי בסוכה לא מצויה שצריכה מעשה אומן לסותרה ולבנותה מחדש, אך סוכות בני ימינו מסתבר שאין בזה מעשה אומן ואין לחוש לזה.

אך יש לציין שמלבד טעם זה שכתב רש"י ופסקו השו"ע מצינו עוד טעמים בכמה ראשונים לאיסור סתירת הסוכה ביום השביעי, דהנה כתב ר"י מלוניל הטעם משום ביזוי מצוה ובמאירי (ד"ה סוכה) הוסיף התיבות 'פריקת עול'. הר"ן (מח. ד"ה סוכה) כתב דכיון דאמר רחמנא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' בעינן שיהא לו סוכה כל שבעה.

ורבים נתחבטו בכוונת דברי הר"ן, ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (אשרי האיש ח"ג פרק כ"ו סעי' מ"ו) שלר"ן הוי איסור דאורייתא לסתור הסוכה כל שבעה.

וכמה נפק"מ איכא בינייהו כגון ביש לו שתי סוכות שלהבנת הגרי"ש זצ"ל בדעת הר"ן אכתי אסור לסתור סוכה אחת מתוך השתיים, אך לדעת רש"י לכאו' שרי, וכ"פ הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ח אות ל"ו והליכות שלמה סוכות פ"ז ד"ה מ"ד) דשרי אף לדעת הר"ן, משום שהבין הבנה אחרת בדבריו יעויי"ש.

ובמשנה ברורה הביא טעמו של רש"י ומשמע שיש להקל באופן שיש לו סוכה אחרת, אך באין לו סוכה אחרת נראה דיש להחמיר גם משום דברי שאר ראשונים דלעיל.
[13] עוד כתב שם באופן שיושב בסוכה ושולחנו בתוך הבית דלדעת תוס' (סוכה ג.) לא קיים מצות סוכה מגזירה שמא יאכל חוץ לסוכה, היינו שביטלו חז"ל מ"ע מה"ת. אולם דעת הר"ן (סוכה כח) שיצא מדאורייתא ורק מדרבנן החמירו. וא"כ אם ישב בסוכה פ"א שדין הוא שנאסרים עצי הסוכה הרי שלתוס' וודאי לא נתקדשו העצים בישיבתו כה"ג אולם לר"ן י"ל שנאסרו.

והנה לעניין הדין שלא יישב בסוכה ושולחנו בבית, בוודאי אין יכול לברך ברכת הסוכה בכה"ג, אך אשה שמותרת לאכול גם חוץ לסוכה י"ל שלא נאמר בה הגזרה ותוכל לברך גם באופן זה, ונמצא חידוש שאיש שישב בכה"ג אין אוסר העצים ואשה אוסרתם.
[14] וכתב ביכורי יעקב (סק"ז) שמדברי הרשב"א נראה דדוקא בסוכה שלא נעשתה לשם חג הדין כן, אבל עשאה לשם חג ועדיין לא ישב בה ובא חבירו וישב בה אוסרה. וצ"ל דס"ל דלא שייך בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דוקא אם האיסור תלוי בכוונה, כמש"כ תוס' (יבמות פג: ד"ה אין אדם אוסר) והר"ש (פ"ז דכלאים). וא"כ ה"נ שנאסרה הסוכה ע"י מעשה של ישיבה לבד, אדם אוסר דש"ש. ואין להקשות דהלא פסקינן דמצות צריכות כוונה לצאת, וא"כ גם סוכה לא נאסרה רק ע"י כוונה עם המעשה, די"ל דהרשב"א לשיטתו אזיל דס"ל מצות א"צ כוונה וכמש"כ ב"י משמיה (או"ח סי' תקפ"ט) ובהמשך דבריו נדחק הביכו"י בסברתו זו יעויי"ש באריכות.

אכן לפי"ז לדידן דפסקינן מצות צריכות כוונה כמש"כ ב"י שם ובשו"ע (או"ח סי' ס') אזי אין אדם אוסר סוכתו של חבירו ע"י שישב בה, אלא דוקא כשישבו בה הבעלים נאסרה.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ע"א) כתב דנראה פשוט שהרשב"א יאסור גם בכה"ג כיון דיושב 'בהסכמת הבעלים', והתוצאה מישיבת סוכה הינה שנאסרת בהנאה, ואין זה בגדר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וסוכת החג סתמא ע"מ כן נעשית שתתקדש באיסור המסובב מן המצוה ואין זה דומה כלל לשאר אינו אוסר שאינו שלו או אינו מקדש שאינו שלו. ואכן בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שמ"ב) כתב כן להלכה, וכ"פ הגר"ש קמינצקי שליט"א (פי"ב הע' י').
[15] כתב אליה רבה (סק"ד) דרבינו ירוחם לטעמיה דחידוש דבר מה בסוכה אינו אלא למצוה מן המובחר כדאי' סי' תרל"ו.
[16] בספר הסוכה (ויספיש, ח"ב עמ' שכ"ו) הוסיף שצריך שיזמין בפה וכדכתב משנ"ב (סי' מ"ב סק"י) דבעינן הזמנה בדיבור ולא סגיא במחשבה.
[17] וכתב בשעה"צ (סקי"ב) דמכיון שתלוי הדין בדיני הזמנה כבסי' מ"ב לגבי תפילין וקיי"ל דאם בעת שצר פעם אחת היה דעתו למיצר בה לעולם שוב אסור למיצר בה זוזי, וה"נ בנדו"ד אם דעתו לישב בה כל ימי החג, נחשב הדבר כהזמנה.
[18] וסיים שם 'ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וטוב להחמיר'.
[19] כתב ביכורי יעקב (סק"ח) שיש הוכחה קצת דלא כהמג"א מהא דביצה (ל:) דנויי סוכה וכן עצי סוכה מגו דאתקצאי לביה"ש של כניסת יום טוב אתקצאי לכל ימי החג, והאיך אתקצאי בביה"ש כיון שעדיין לא ישב בה. אע"כ כשישב בה בשנה שעברה חל הקדושה ממילא, שדוחק לומר דאיירי בכל סי' זה ממוקצה דביה"ש דוקא בשישב בה כל ביה"ש, ועיין שו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' ט"ו) שנו"נ בדבריו.
[20] ואף אמנם שנהגו העולם כהמג"א, מ"מ הרוצה להחמיר כמהר"י מולכו ויש בביתו מרפסת פרגולה וכדו' עליו לומר שעל אף שקורא למקום זה 'מרפסת סוכה' וכדו' מ"מ אינו מקדש המקום אלא לחג לשנה זו, ולאחמ"כ תפקע הקדושה עד לסוכות שלאחר מכן.
[21] מקוצר דעת לא הבנתי מה יועיל כאן תנאי, והיכן מצינו תנאי לאפוקי מקדושה לחולין אחר שנגמרה חלות קדושה, ושמא כוונתו למש"כ הרמ"א (סי' מ"ב סעי' ג') דמהני תנאי בכמה אופנים.
[22] כ"כ עולת שבת (ס"א) דשאני הכא דמכיון שלאחר שבעה אזלא הקדושה מהם לאו כגוף הקדושה הוא.
[23] היינו דדעת מו"ק שהקדושה אינה על הסוכה אלא בשעה שיושב בה ומקיים המצווה, ולאחר שיצא הימנה פקעה קדושה זו ונותר הדין דהוקצה למצוותו, ודעת החולקים היא דכל שהסוכה קיימת ועומדת קדושתה עליה, ואם נפלה אזי פקעה קדושה זו ונותר הדין דהוקצה למצוותו. ולכך תמה בעמק ברכה דגם לשיטת היעב"ץ במו"ק אין שייך לומר 'לכי נפיק תשתרי' דהלא מ"מ אסור משום הוקצה למצוותו, וכל קושייתו בנפלה הסוכה קאי דאז אין לחוש גם מדין הוקצה למצוותו.
[24] ודן בזה בהרחבה (שו"ת מנחת שלמה תנינא סי' נ"ד) דהנה לפמיש"כ המו"ק אין איסור מוקצה אלא בישב בה ביה"ש ואכן תמוה הוא שהלא בביה"ש של כל ימי החג אינו מצוי שיישב בסוכה [דאז הוא זמן ששוהים בביהכנ"ס] אלא צ"ל דאע"פ שהזמנה גרידא לאו מילתא, מ"מ מהני הזמנה זו של ביה"ש לעניין זה שכשיעשה המצוה חשבינן ליה כהוקצה מביה"ש כל שהייתה הסוכה מזומנת לו מביה"ש ושפיר נאסר לכולי יומא.

עוד יעויי"ש שרצה לחדש שדין הוקצה למצוה אינו תלוי בדין בין השמשות שיש בזה מוקצה לחצי שבת משום דחמיר טפי.

הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הערות סוכה מו:) הקשה מלולב שלא נוטלו בביה"ש ואעפ"כ איתקצאי למצותה ולכולי יומא, אף על גב דנוטלו רק למחר, ואמאי אמרינן ביה הזמנה מילתא היא.

ועוד צ"ב, מה ענין של ביה"ש לגבי הוקצה למצוותו דבשלמא בשאר דיני וגדרי מוקצה דתליא בביה"ש משום דמוקצה גדרו נלמד מוהכינו את אשר יביאו, ומשו"ה תליא דינו בער"ש דהיינו בביה"ש, אבל מוקצה למצוותו אמאי יהא תלוי בביה"ש כלל.

ולפי' רש"י דאיני בודל מהם היינו בביה"ש של יום הראשון של חג [דלא כהרמב"ן שצריך בכל יום ויום לומר איני בודל] אפשר לומר דקרא כתיב חג הסוכות שבעת ימים, ושבעה ימים בעינן ומשו"ה שייכא ביה"ש לענין זה יעויי"ש שהאריך עוד בדעת הרמב"ן.
[25] יעויין בסי' תרל"ז סעי' א' פרטי הדינים אי שרי לבנות הסוכה בחול המועד, וכל הנכתב להלן הוא כמובן עפ"י האופנים המותרים שם.
[26] כתב ביכורי יעקב (סק"ב) שלרש"י דטעם האיסור משום סתירת אוהל וכו' הרי שהבונה בחול המועד ועשה תנאי, מהני. אך לדעת הר"ן שעצי הסוכה אסורים בהנאה מדאורייתא משא"כ הנוי, גם בחוה"מ לא מהני תנאי.
[27] בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' ע"א) תמה על זה דכיון דעכ"פ התנה ביום ראשון שבנה הסוכה על כל הימים נהי דעל שבת לא מהני כיון דע"כ צריך להבדיל משום סתירת אהל מ"מ שבת אינו אוסר אלא לעצמו, ומהני תנאו לשאר ימים באופן שכתב רמ"א, ואינו דומה למש"כ רש"י בביצה דלא מהני תנאי בסוכה כיון דע"כ בליל ראשון אסור משום סתירת אהל, דהתם רש"י לסברתו דביה"ש ראשון קובע וכיון דבביה"ש ראשון ע"כ פורש מהנאה וא"כ חל איסור דעצי סוכה ושוב לא פקע משא"כ הכא דתנאי מהני ליום ראשון שבנה הסוכה ומהני לימים שאחרי שבת אלא שלשבת לא מהני וצ"ע.
[28] ואין הדבר דומה להפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים שכל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר, שלא הוקצה אלא ליומו, אחר שהפריש אחד לכל יום מפני שאתרוג אין מצוותו בלילה ופקעה הקצאתו, אבל סוכה שחיובה נמשך כל שבעה בלא הפסק אין הקצאתו נפקעת כלל וכל הימים הוו כיום אחד.
[29] במדור זה חלק הדינים נאמרו דווקא גבי סכך וחלקן גם גבי דפנות, וישום המעיין לבו לא לטעות בזה.
[30] כתב אשל אברהם (סי' תרל"ח) שהגם שכתבו האחרונים שאין לעשות תשמיש המנוגד לגדר כבוד גם בתשמישי מצוה, מ"מ נראה דלא שייך כן בדפנות הסוכה כיון שהכשר הסוכה אינו צריך לכל הדפנות הנהוגות. ושם מיירי לעניין הטלת מ"ר שמדינא אינו מנוגד לכבוד המצוה, אך לא ירדתי לעומ"ד אם כוונתו לשימוש מנוגד לכבוד בדפנות הסוכה בעת עומדה או שמא דווקא אחר שנפלה ואם דוקא לעניין מ"ר שאינו ניגוד לכבוד או לכל שימוש, ומ"מ נראה שכוונתו להקל בדפנות בכל עניין.
[31] הרי שסבר דקיל דין דפנות מסכך, וכ"כ בספר ידות המשנה (על משנ"ב שם) שנכון לנהוג כן משום דעת הראשונים שיש קדושה גם על הדפנות. וקצת צ"ע דהא לאחר שפסקו שלחן ערוך ושא"פ דאיכא קדושה בין בסכך ובין בדפנות מה נשתנה דינם לעניין ביזוי דאחר החג דקיל דפנות מסכך, ולא מצאתי ביאור לזה, ומשכך איני יודע הלכה למעשה גבי דפנות מה היא, אלא א"כ פסקינן כהט"ז דגם לרמב"ם איסור הדפנות היינו רק מדרבנן וא"כ גם לעניין ביזוי שונה דינן מדין הדפנות ואין פשטות הדברים כן, ולכך הבאתי דעת הפוסקים קרוב ללשונם דגם הם לא חילקו ודייקו לחלק בזה כ"כ.
[32] אמנם לבני עדות המזרח יתכן ששייך להקל בזה משום שלשו"ע מותר להשליך תשמיש מצוה לאשפה, וכ"פ חזון עובדיה (סוכות עמ' תמ"ט) וילקוט יוסף (קצש"ע סי' תרס"ד הל' כ') שאע"פ שאם יניח עצי הסוכה והערבות בצדי רה"ר יבואו הפועלים ויקחום לאשפה, מ"מ אין בזה איסור מן הדין כיון שהוא עצמו לא זרקם לאשפה.
[33] עוד מובא בספר תולדות יעקב (עמ' ש"ט) שהיה הגרי"י נזהר מאוד בלכתו ברחוב שלא לדרוך על שיירי סכך שנזרקו למדרכה, ופ"א (שם עמ' ר"ו) לא נכנס לביהכנ"ס עד שסילק עם מקלו כל השיירים.
[34] ייתכן ובתקופה זו היו אוספים עצי הסוכה בנפרד ושורפים אותם, וכעין מה שנוהגים כיום בכמה מקומות.
[35] ומסופר (סדור החת"ס בפיוט התקבצו) אודות בעל החת"ס זצ"ל שנכנסו אצלו שני נערים להתקבל לישיבתו וראה מן החלון שא' מהנערים דורך על סכך וע"כ לא קיבלו לישיבה.
[36] ואף שיש לחוש לזה משום סתירת אוהל, כיון שאינו ע"מ לבנות יש להקל ביו"ט שני לצורך שמחת יו"ט.
[37] אמנם יעויין במשנ"ב (שם סק"ד) משמיה דב"ח ששופר אחר ר"ה ולולב אחר סוכות אם עומדין אכתי למצוה לשנה אחרת אסור להשתמש בהם ולנהוג בהן מנהג בזיון. ולפי"ז היה נכון להחמיר גם בעצי הסוכה שעומדים לשימוש לשנה אחרת, ומ"מ משנ"ב לא פסק כן.

ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' ט"ו) נשאל מהו לעשות מדפנות הסוכה אחר החג רפת בקר, וכתב דנמצא חלוקים בזה המג"א והב"ח, דדעת הב"ח להחמיר בסוכה העומדת לשנה הבאה והאיסור גם בדפנותיה, ולמג"א אי נימא דכוונתו במה שכתב 'עצי סוכה' היינו רק אסכך ולא אדפנות [ולא פליג אט"ז שכתב בהל' ציצית רק סכך ולא הוסיף איסור בדפנות] א"כ מותר לנהוג בזיון בדפנות, ותו דדעת מג"א [הובא למעלה] שסוכה ישנה הבנויה משנה לשנה כיון שעבר החג בטלה קדושתה כמו בסוכה לשנה אחת, וכתב מנח"א דיש לדון אמאי לא הביא המג"א את דברי הב"ח דלדעתו יש נפק"מ בין סוכה העומדת לשנה הבאה לסוכה העומדת לשנה זו בלבד, ואכן הפרי מגדים (סי' כ"א מב"ז סק"ב) דיבר מזה יעויי"ש.

והנה בפי' העמק שאלה (על השאילתות שם) כתב דדברי השאילתות בעצי דפנות מיירי, דאילו בסכך קמיירי הול"ל 'סכך דסוכה', ותמה על הרא"ש שכתב שאיסור השימוש בעצי הסוכה הוי רק בסכך והכא משמע שיש בזה בזוי מצוה בע"כ דיש בו קדושה. אמנם במנח"א שם כתב דוודאי ס"ל לרא"ש דעיקר כוונת השאילתות הוי רק בסכך ולא בדפנות.

ומה שהוצרך השאילתות לכתוב דין זה דלכאו' בלא"ה אסור מדאו' כל שבעה, ביאר המנח"א דאתי לאשמועינן עניין בזוי מצוה, דמאיסורא דקרא נאסר רק כפי הכשר סוכה לבד אבל לא כל הסכך, ע"כ אשמעינן משום ביזוי מצוה דכל סכך הסוכה נאסר.