קנין קידושין מהותו וגדרו.

א. במתני' ריש קידושין האשה נקנית בכסף שטר וביאה, והנה דבר פשוט הוא דאין קנין הבעל באשתו קנין ממון כקנית שדה ובית, וד״ז מוכרח מהא דילפינן לקמן מיניה (ד,ב) מהא דכתיב 'כי יקח' ולא כי תלקח דהיכא דיהבה איהי לדידיה דמים וקדשתו לא הוו קידושין, וכתב עלה רש״י דבאמת מסברא היה שייך שהיא תתן המעות כיון דכסף עביד אישות ומה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה, וזה פשוט דאם היה קנין זה קנין ממון כשדה ובית אין לדמות כסף דידיה לכסף דידה לפי שהוא הקונה, וכשם שלעניין שאר קניינים לא שייך שיתן המוכר דמים לקונה ובזה יקנה המקח כן נמי אין לחדש בקידושין דהאשה המקנה את עצמה תתן דמים לבעל ובזה תקנה עצמה לו [א].

ומד' הרמב״ן בקידושין (טז,א) מבואר דבעבד ישנם ב' קניינים בעבדותו, הא' קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, והב' קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו מקצת מצוות [כאשה], והוסיף שם דקנין זה דמיא לקנין אישות ואין קנין איסור נפקע בלא גט בין באישות בין בעבדות, ויש להבין גם בזה מהו עניינה של קנין האיסור שבה.

והביאור הפשוט בזה הוא דשאני בתכליתו קנין איסור מקנין ממון, דבקנין ממון הקנין הוא מה שנלקח ממון לרשות אדם והוא עכשיו תחת ידו וזה גופא משוי להו בעלים, מאידך קנין איסור אינו השתייכות לרשות האדם ואין הבעל לוקחה לרשותו, אלא הוי קשר ושייכות בין הבעל לאשה, ובקנין זה לא נקנה גופה לבעל אלא השתנה שייכותה מבית אביה לבית בעלה [וכדכתי' ״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד״], ואינו משנה את החזקת החפץ להיות תחת רשותו אלא מציאות האשה משתנית [ב] [ג].

ומעתה ניחא הא דס״ד להגמ' דתוכל האשה ליתן מעות לבעל ולהיקנות לו בזה, והא מיהת פשוט וברור דלא היה צד לגמ' דתוכל לקנות או לגרש את הבעל, ורק דהיה צד שמא תוכל האשה ליצור את קשר האישות על ידי נתינת כסף מצד האשה, וכמו שהבעל יכול ליתן כסף ולהכניסה לביתו כך תוכל היא על ידי שתתן כסף ולהכניסה לביתו [ד], ובגירושין ס״ד דאפשר על ידי נתינת כסף להוציאה מביתו.

ב. אלא דהנה הרמב״ם (פי״ב מנדרים ה״ט) כתב וז״ל ״האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר, הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות״, ומאידך בה״י כתב דהיכא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן [והיינו שהדירתו ממעשה ידיה] אינו נאסר אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה, ובמחנה אפרים (הלכות נדרים סימן כא) כתב לדקדק מהחילוק בין מעש״י לתשמיש דגוף קנוי לבעל לתשמיש ולא דמי למעשה ידיה דאין ידיה קנויות לו, ומהאי טעמא היכא שהדירתו מתשמיש אין צריך הפרה כלל, ומאידך היכא שהדירתו ממעשה ידיה צריך הפרה, ועכ״פ מבואר מזה דיש לבעל קנין ממוני לשעבדה לתשמיש, וכן נראה מדברי תוס' הרא״ש (קידושין ה,א) שכתב בזה״ל ״והאי קנין כספו היא, כיון שמושל עליה ומשועבדת לו מקרי קנין כספו אפילו קנאה בשטר ובביאה״, ולכאו' צריך ביאור כיון דנתבאר דאין לבעל קנין ממון אלא קנין איסור בלבד, אם כן היאך זוכה בזכויות ממוניות אם כל קנינו אינו אלא איסור בלבד.

וביאור הדברים [מה שידוע בזה] דכמו גבי עבד דעל ידי קנין גוף העבד קונה ממילא את ממון העבד ואין זה קנין שקנה האדון את הממון, אלא הביאור בזה דכיון וקנה את בעל הממון ממילא הממון נמי שלו, דהא יד העבד הקונה את הממון הוא גופא נמי ברשות האדון [ה], והכא נמי בקנין האשה יש לבאר דאם מציאותה אינה מציאות עצמית אלא משתייכת לבית בעלה, הרי שדיני הממון היוצאים מזה אף הם דינם כדין האיסור להיות ברשות הבעל, ואין זה משום דקנויה לבעל בקנין ממון אלא ודאי משום דשם הבעל עליה סגי בזה דגם ממונה ברשותו [ו], [אמנם יש להוסיף דודאי גם בקנין האיסור קונה אותה לעניין תשמיש ובזה מתייחדת לו, וכמו שכתבו התוס' ריש קידושין ויבו' להלן בעזה''י].

ג. והנה בלשון הגמ' נתבאר דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, ופירשו התוס' ''והרי את מקודשת לי כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו (נדרים מח,א) הרי הן מקודשין לשמים להיות לשמים, ופשטא דמילתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי״, והוסיפו דרק לגבי אשה שייך לשון זה דבמה שמתייחדת להיות לו היא נאסרת לכל, וכבר נודע להקשות מאי טעמא נקטו בלשון האיסור דאוסרה כהקדש ולא בכל דבר דוגמת נבילה או טריפה, ואי משום דהכא מותרת לבעלים אכתי הו''ל למימר לשון קנין דעלמא דהא בכל קנין החפץ מותר לבעלים ואסור לכו''ע [ז].

ובביאור הדבר יש לומר דהנה נתבאר בשב שמעתתא (ש'''ו פ''ד) דהקדש אינו ממון אלא איסור, והוכיח כן מהמבו' בתוס' במעילה (כא,ב ד''ה פרוטה) דהקדש בטל ברוב וממון אינו בטל ברוב, וביאור החילוק בזה הוא דעניין ביטול ברוב הוא דבטל שם הדבר ביחס לדברים האחרים בתערובת, ואם כן כל זה שייך רק בדבר שאיסורו בדין החפצא כגון הקדש שדינו להיות אסור ודין זה הוא איסור על החפצא, משא''כ ממון דאין בו שם איסור בחפצא אלא לגברא יש איסור בממון שאינו שלו לא שייך בזה ביטול ברוב, ובזה שאני ממון מאיסור וכמו שנתבאר לעיל דבממון הבעלות היא במה שנכנס החפץ ברשות הבעלים, ושם הממון בעצמותו לא משתנה כשיוצא או נכנס לרשותו, משא''כ באיסור הרי שם הדבר משתנה ואין רשות בעלים התופס בחפץ [ח] והוי דין בחפצא דממון זה מיוחד לגבוה ומשום הכי יש בחפצא דין איסור להדיוט להשתמש בו.

ומעתה יש לבאר דזהו נמי האיסור בקידושין דאינו אוסר על העולם להשתמש באשה זו, אלא אוסר את אשתו באיסור חפצא אכו''ע, וכמו שכתב הגרש''ש לבאר מה שכתבו התוס' דהאומר טלית זו מקודשת לי לא מהני ליקנות לו [ט], ולכאו' יש לעיין הא בטלית נמי ע''י שנקנית לו נאסרת על כל העולם באיסור גזל, ואם כן מאי טעמא לא שייך לקנות טלית בהאי לישנא, וביאר בזה הגרש''ש (סימן יא) ''והדבר מתבאר בהבדל ההשתנות מן חלות הקנין דכל דברים הנקנים לא נעשה שום שינוי בדבר הנקנה רק בענין הבעלים דיצא מרשות לרשות, ובקדושת הגוף ובקדושי אשה נעשה שינוי בדבר הנקנה שנתיחד הדבר להשתמשות מיוחדת, וזה דבר מוכרח מן הש״ס בהרבה מקומו'', ומפו' מזה נמי כדברינו דמשתנה בגוף האשה ואיסורה איסור חפצא, וכשם שבהקדש אינו ברשות בעליו אלא מציאותו נשתנית ונעשה לדבר קדוש, ה''נ באשה אין רשות בעלים עליה אלא מציאותה משתנית ומיוחדת לבעלה ושמו עליה [י].

ד. איברא דיש לעיין מהא דכתבו התוס' לקמן (ז,א ד''ה ונפשטו) דהא דאמרינן פשטה קידושין בכולה הוא רק היכא דאמר לה בלשון הקדש אבל היכא דאמר לה בלשון אחר וכגון מאורסת לי לא אמרינן פשטה, וד''ז צריך ביאור דאטו תרי קידושין איכא חדא קידושי חפצא דדמיא להקדש וחדא קידושי קנין דלא דמיא להקדש, וע''כ הביאור בזה דכיון ובקנין אישות יש ב' חלקים, הא' דאסר לה אכו''ע כהקדש והב' שהיא נקנית לו, והנה יש לחקור אם תחילת הקידושין הוא מה שנקנית לו וממילא נאסרת אכו''ע כהקדש או דתחילת הקידושין הוא מה שנאסרת אכולי עלמא וממילא נקנית לו, ונתחדש כאן דד''ז תליא באיזה לשון קידשה, דאי קידשה בלשון הקדש הרי הוא מחיל את האיסור והקנין נמשך מהאיסור, ובזה שייך דין פשטה קידושי בכולה וכמבו' באחרו' דגדר הדין דפשטה הוא דמעשה ההקדשה שלו מתפשטת על כל הבהמה ולא דתוצאת ההקדשה [והיינו עצם הקדושה] מתפשטת, וכמו במקבל על עצמו נזירות ליום א' דקדוש ממילא ל' יום (כמבו' בנזיר ז,א) ופשוט דאין הנזירות חלה ליום א' ומתפשטת לל' יום, אלא כך הוא דין קבלת נזירות דאם מקבל ליום א' חל ממילא ל' יום [יא], והוא הדין נמי בקידושין דבאמירת חצייך מקודשת לי ממילא מתקדשת כולה מכח אמירתו, וכל זה הוא רק באומר לשון קידושין אבל היכא דאמר לשון אירוסין או קנין הרי הוא עושה קנין והאיסור הוא ממילא, והרי בקנין לא נתחדש דין פשטה וממילא שוב לא אמרינן פשטה בכהאי גונא.

ואמנם כל זה לעניין חלות הקידושין אבל בעצם הקידושין כיון שנתקדשה אפילו בלשון קנין נאסרת לכולי עלמא כהקדש ותו לא פקע [וכ''מ בקוה''ע סימן נו יעויין שם בארוכה].

---

[א] וד''ז מבו' נמי מד' רש''י בגיטין (כא,ב) בהא דס''ד התם דאשה מתגרשת בכסף, ופרש''י דהבעל נתן לאשה כסף, ולכאו' דבריו תמוהין איך תתגרש האשה בקבלת כסף מהבעל והא היא קונה עצמה ממנו, ואם כן מן הדין שהיא תתן כסף ועי''ז תקנה עצמה ולא שיתן הבעל כסף בכדי שתקנה עצמה, ומזה גם כן יש להכריח דלא הוי קנין ממון כשאר קניינים, וכמו שית' בעזה''י בסמוך.
[ב] ומהאי טעמא קנין של ממון אינו יכול להתקיים אלא כאשר יד הבעלים מחזיקה את החפץ ברשותו, אך כאשר כבר אין יד הבעלים מחזיקה בו אין החפץ ברשותו, ודוג' לזה גר שמת נכסיו הפקר הואיל וכשמת אין קיום לבעלותו ואין בעלים המחזיקים בחפץ, ומאידך בעל שמת ילפינן דמיתה שריא מדכתיב 'או כי ימות האיש האחרון', והיינו דבקנין אישות כיון דלא תליא ברשות בעל ס''ד דהקנין קיים גם לאחר מיתתו.
והעירוני דבחי' הגרש''ש (ב''מ סי' יח) כתב דכ''מ דאין קנין למת הוא רק בזכיה חדשה על ידי קנין חדש, אבל לעניין שישארו הנכסים ברשותו שייך שפיר גם לאחר מותו, וכתב להוכיח ד''ז מגר שמת והניח עובר דאע''ג דקיי'ל דאין זכיה לעובר (ב''ב קמא,ב) מכל מקום יורשו, וע''כ דהנכסים אכתי של הגר, ועוד הוכיח כן מהזורק חץ והזיק אחר מותו גובין מנכסיו כמבו' בנמוקי יוסף (פ''ב דב''ק), וע''כ דבעלותו גם לאחר מיתתו.
איברא דעיקר ד' הגרש''ש צ''ב דמה שהביא מגר תמוה, הא גבי עובר להדיא אמרינן התם בגמ' דשאני ירושה שנפלה מאליה דעובר נמי יורש, ואם כן פשוט הא דאיתא התם דיורשו אע''פ דאין זכיה לעובר, ומה שהביא ממזיק לאחר מיתה נמי דהא לכאו' מתחייב קודם שמת בשעת זריקת החץ הואיל ופעולת הנזק מתייחסת לשעת המעשה ולא ל/עת תוצאת ההיזק וצ''ע בזה.
[ג] ובעבד גם כן עניינו דנשתנה מציאותו ואין זה רק להיות ברשותו של אדון.
[ד] ולפי זה יש ליישב הא דנודע להקשות בקנין קידושין מאי שנא מכל קנין דבהם פעולת הקנין נעשה על ידי המוכר ולא הקונה ובקידושין איפכא דפעולת הקנין נעשה ע''י הבעל דהוא הקונה, ולדברינו ניחא דאין פעולת הקנין כמו בכל קנין דמעמיד החפץ ברשות הקונה, אבל הכא אינה יוצאה מרשות עצמה להיות ברשות הבעל כי אם מכנסת עצמה להיות בבית הבעל.
[ה] וצריך עיון דבר זה מהא דאיתא בקידושין (כג,ב) דלרבנן דסברי עבד כנעני קונה עצמו בכסף ע''י עצמו ובשטר על ידי אחרים, איירי דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו, ורבנן סברי כיון דאמר ליה על מנת אהני ליה תנאיה, ולכאו' יש לעיין לפי דברינו איך יחול התנאי הא בהכרח הוא ברשות רבו ואם כן או שלא יחול הקנין או שיחול אבל הכסף יהיה של רבו, ויעויין בזה בחי' הגרש''ש קידושין סימן כא ולדבריו יש לבאר עניין קנין הממון באופן אחר.
[ו] ולפי זה אתי שפיר נמי הא דמבואר בכ''מ דזכות הבעל בנכסי אשתו אינה זכות בעצם הנכסים אלא זכות באשה שעל ידי זה זוכה הבעל בנכסים, ומשום הכי בלא דתקינו רבנן דמכרה בטל כמבו' בריש פרק האשה שנפלו, הייתה יכולה האשה למכור נכסיה ועל ידי זה היה נפקע זכות הבעל ממילא, כיון דאין זכות הבעל בעצם הנכסים אלא באשה עצמה וכמו שנתבאר, ומשום הכי הנכסים נמי ממילא נכנסו לרשותו.
[ז] ואמנם היה נראה דחלוק מקנין דהא הכא אינו יכול להתיר לאחר להשתמש בה ובכל קנין רשאי להתיר השימוש לאחר, אך אינו חילוק בעיקר הקנין ואינו מחלק בעניינינו.
[ח] ומשום הכי בעלות ההקדש אינה מפקיעה את הבעלים, כמבואר בב''ק (עו,א) דהקדש לא חשיב שינוי רשות דמעיקרא תורא דראובן השתא נמי תורא דראובן, והאריך בזה בכתבי הגר''ח (אות רמט) וזה לשונו ''ונראה ע״פ דברי הגר״ח זצ״ל שהסביר שיש חילוק בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח, דבקדשי בה״ב נעשה על החפץ הוצאה מרשות בעלים לרשות אחר דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והוי כמכירה ממש שהוא מקנה את החפץ להקדש וכמו גבי מכירה והממונות הקדש נעשה ע״י הקנאתו, וכיון דהוא ממון הקדש יש ע״ז דין קדושה של הקדש דכיון דהם שייכים להקדש יש בזה דין קדושה, משא''כ הקדש קדשי מזבח דבהא דמקדיש אין בזה הקנאה רק דעושה חלות קדושה על החפץ והקדושה גורם איםור הנאה שלו ובקדושתו עושה אותו לממון גבוה כמו מעשר שני לר״ם דאמר דהוי ממון גבוה דמה הקנאה שייך כאן למי הוא מקנה, ורק דהקדושה עושה אותו לממון גבוה, וכמו כן קדשי מזבח דבהקדשו אינו מקנה את החפץ לרשות הקדש וכמו קדשי בה״ב, אלא דהקדושה שחלה על החפץ עושה אותו לממון גבוה, אבל מ״מ לא נכנם החפץ לרשות אחר וכמו גבי מכירה, רק דהוי חפץ הקדש של בעלים זה , ובקדשי בדק הבית מה שנכנס החפץ לרשות הקדש זה הוא גורם לאיסור הנאה שלו וקדושתו'', עכתו''ד הנצרך לנו ויעויין שם עוד.
[ט] יעויין בחזון איש (סימן קמח) דכוונת התוס' דרצונו להקדיש הטלית, ויש לעיין בזה ולא הספקתי כה''צ, ומלשון תוס' הרא"ש שם משמע דלא כהחזו"א ויש לעיין בזה.
[י] והא דקרי להו בגמרא 'לישנא דרבנן' אף דודאי עניין ההקדש ואיסור החפצא דאשה הוא מה שאמרה תורה בקדושין, יש לבאר דאכתי לשון זה דהקדש בקידושי אשה אינו אלא מדרבנן.
[יא] ולפי זה מיושב הא דהקשו בגמ' ונפשטו קידושין בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, ואפילו למאן דפליג אין זה אלא באבר שאין הנשמה תלויה בו, ולכאו' תמוה דהא לא דמי כלל, דהא בעולה קדושה מיהא חיילא עליה ורגל א' דבהמה יכולה להתקדש וממילא שפיר אמרינן בזה פשטה קדושה בכולה, אבל בקידושין הרי נת' מגזירת הכתוב 'אשה' ולא חצי אשה דלא מהני קנין בחצי אשה, ואם כן לא חייל בכהאי גוונא, ואכן לפי דברינו בס''ד מיושב היטב דאין התפשטות ממה שנתקדש אלא ההתפשטות היא כבר בעצם מעשה האמירה דידיה, ומעתה לא שאני בין הקדש לקידושין.