שבעא דנחמתא וט"ו באב

שבעא דנחמתא – על מה הנחמה?​

אחרי שעברנו את התקופה של בין המצרים, בהם קראנו על תלתא דפורענתא, כעת מתחיל סדרה של שבעה דנחמתא, אחרי האבל והחורבן מגיע הנחמה.

וכאן הבן שואל, על מה הנחמה?, הן בית המקדש נותר חרב, בעיקר למתבאר בשבוע שעבר שהסיבה לצער על המקדש גם אחרי כ"כ הרבה שנים הוא כיוון שהדבר דומה לאבלות על החי, על קשר שלא נותק אלא רק נחלש, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" אומר הכתוב, דומה כס"י לאשה שהלך בעלה למדינת הים,
ואם הוא עוד לא הפליג ממדינת הים, - ואיך אנחם?

אלא שהנחמה אינה למרות האבל על החורבן אלא בגלל, ועל אף שבאבלות על החי יש צער גדול בכך שהוא מורגש כל יום והסיבה לאבל מתמשך עד שיבוא החי ברגליו, - אמנם מאידך גיסא, התקווה הגעגוע והאהבה – לא נמוגה, נשאר תמיד ניצוץ של שמחה שמחכה להתפרץ.

לכן קודם מצטערים על החורבן, ובזכות האבל הזה אנו יודעים שהקשר לקב"ה הוא כאבלות על ה'חי', ואחרי שיש סיבה לגאולה כאן זה הזמן להתנחם בידיעה שעוד אבנך ונבנית.

כך מבואר במעשה הידוע על השועל שיצא מבית קה"ק, ולאחר ששאר התנאים התחילו בוכים התחיל ר"ע לצחוק, איך כבר בתוך המצב הזה אפשר לחוש את השחוק שימלא את פינו רק לע"ל?,
אלא שאם עדיין אנו כה בוכים ומצפים לבניינו, מכאן יכולים להיות סומכים שעוד ישבו זקנים וזקנות.

וכמו שהמתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה, - הוא זוכה כבר עכשיו כי הוא יודע שה' מחכה לנו, וזה לבד סיבה גדולה לנחמה.
וגם אם עכשיו עוד לא הגיע זמן הגאולה, ודאי שהנה זה עומד אחר כותלנו ומציץ מן החרכים, כי כל בכיה מקרבת את הגאולה ואת הקשר שלנו לה'.

אפשר לראות בשיר השירים את הגאולה שבאה מתוך הרצון לאהבה הראשונה, כמו שאומר רש"י בהקדמה, שישראל נמשלו לרעיה - "אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה, אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה, להודיעם כי לא מלבו ענה ולא שילוחיה שילוחין כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה".

שובו אלי ואשובה עליכם​

והנה אחרי הפרוענות והנחמה מגיע גם עוד שתי הפטרות שנקראות 'תרתי דתיובתא', יש כאן סדרה שנראית תהליך מכוון, בד"כ ההפטרות הם מעניין הפרשה, וכאן שלושה חודשים שהם אינם מעניינם כלל, נראה שהם לא הזדמנו במקרה לפונדק אחד, וגם שבעה דנחמתא ארבעה מתוכם כבר בחודש אלול.

נראה לומר שכל זאת משום שחודש אלול מגיע בדווקא אחרי בין המצרים כי הצורה לחזור ולהתקרב לה' הוא ע"י תשובה ורק מתוך הידיעה של מצבנו ויודעים שכל הגלות היא מחמת עוונותנו אנו מתחילים לחזור בתשובה, וככל שחוזרים בתשובה ה' מתקרב אלינו והוא בעצמו מנחמנו.

ולכן רק אחרי בין המצרים, בו השרשנו לעצמנו את החסר הגדול, כאן הגיע הזמן לתקן את עצמנו ולחזור בתשובה, כי כל הריחוק היה רק בשביל שנתקרב וה' לא רוצה סתם להכות בנו אלא רק בשביל שנחזור אליו, וכך נוכל מעתה להתחיל דף חדש של קרבה, הדף שיביא את המלך לשדה בחודש האלול הקרב ובא.

נטעם מעט מאותם שבע הפטרות וניווכח לקרבה המתעצמת מפעם לפעם:

ההפטרה הראשונה "נחמו נחמו עמי יאמר ה' דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה", אומר ה' לנביאים תנחמו את עמי על כל מה שסבלו כי הכל לא היה סתם, אלא רק לרצות על עוונותיהם,

ההפטרה בעקב מתחילה במה שמשיבה כנ"י לנביאים "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ותשובת הנביאים מאת ה' היא "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה", הרי אמא לעולם לא תשכח את בניה אשר הולידה, "גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך" הרי כלשון השפ"א "סוף הגשמיות להתבטל מן העולם, אבל אנכי לא אשכחך שלא תוכל זו הנטיעה לבוא לידי שכחה, שהיא למעלה מן הטבע", וכל זאת למה, "הן על כפים חקותיך חמותייך לנגדי תמיד" גם אם נראה לך שעזבתי אותך תדעי שמלמעלה את חקוקה על ידי בתפילין של ה' שכתוב בהם מי כעמך ישראל, כי החומה שלך וההגנה לנגדי תמיד, וממשיך הנביא "כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו?, הן בעוונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם",

ובהפטרת ראה משיבים הנביאים לה', "עניה סעורה לא נוחמה", היא רוצה קרבה יותר גדולה, היא רוצה נחמה מה' שרק הוא ינחם אותם, ולכן ה' אומר, "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים", וכבר בהפטרת שופטים "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם" לא הנביאים אלא אנוכי, ומקריאתה נראה כבר איך ממששים את הגאולה, ובהפטרת כי תצא "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה" אבל "חסדי מאתך לא ימוש", ובכי תבוא "קומי אורי כי בא אורך", ובנצבים כבר "שוש אשיש בה'", הנחמה והשמחה עולה ועולה, הקרבה לה' רק מתעצמת והיא מכינה את הקרקע לימים הנחמדים.

ט"ו באב – על מה השמחה?​

אחרי כל זאת ננסה להבין על מהותו של ט"ו באב,

הוא גם מגיע ולא במקרה אחרי ת"ב, וכמו שאומר הבן איש חי, "בפרט כי בט"ו באב צריך לעשות שמחה מפני שיש עלוי לשכינה כמ"ש בזוה"ק, וכיון שעלה חודש זה ביום ט"ו לא ירד דמעלין בקודש",

כתוב בתענית - לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים,
ומצינו ז' טעמים למה ט"ו באב נחשב יום טוב, ונראה למצוא מכנה משותף בין כולם, אין זה מקרה שכולם נפלו באותו יום אלא הם כולם באים לסמל את סגולת היום.

שלושה מהם עוסקים בקשר לת"ב, כי ביום זה התברר שפסקו מתי מדבר למות בת"ב, וכן ניתנו הרוגי ביתר לקבורה ומבואר במש' בתענית שביתר נלכדה בט' באב, ואף בוטלו המחסומים ששם ירעבם מלעלות לרגל.

וא"כ ט"ו באב הוא סימן לקימה מתוך האבל, ומאחר שהראנו את הרצון לחזור אל ה' אפשר להיות בטוחים שהוא עוד יחזור אלינו, כי אנו יודעים שהקשר אתו בל יינתק, ולכן דווקא כעת אפשר לראות את התקווה והנחמה,

לכשתרצה לומר, החג של ט"ו באב הוא על הנחמה והבניה המחודשת לאחר שקמים מהיגון ואנחה, אחרי שיודעים שהוא מחכה לנו שנרצה את קרבתו ואף אנו רוצים בה יש מקום לבניה מחודשת, ל"צ רק לשקוע באבל כי יש קץ.

ולכן כאן מגיעים שלושה טעמים נוספים של חיתון במחולות, ושבטים שהותרו לבוא זב"ז, ושבט בנימין שהותר לבוא, כ"ז ענין אחד, שהרי המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, וכתוב בגמ' שמלכתחילה רצו לגזור שיהיה גזירות קשות שלא לישא אשה, וכשמתחתנים מגלים שאין פה אלמנה שאין לה בעל שאין לה שום תקווה לאהבת נעורים, אלא מראים שה' לא עזב אותנו ורוצה אותנו גם שמחים, כי רק 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', אבל אם לא, אפשר להמשיך את החיים במה שניתן.

דומה הדבר לאדם שנופל מגובה רב, הוא לא מרגיש כי הוא איבד הכרה, אבל אבא שלו אוי כמה שהוא מצטער עליו, והנה מתחיל ניתוח, והילד מתעורר וצורח, כואב לו נורא, והאבא מתחיל לשמוח, אם הוא מרגיש את הכאב סימן שהוא בדרך הנכונה לחזור לחיים, אחרי שסיפרו לו שעד אתמול הוא היה בסכנת חיים, כעת למרות הכאב גם הוא מתחיל קצת לשמוח, בידיעה שבסוף שהוא ייצא מבית החולים ויילך על רגליו במקום ללכת אל בית עולמו,
בנמשל, הנפילה הוא הריחוק מה', הניתוח הוא הגלות, והנחמה הוא הבשורה כי עוד נזכה לחזור אל ה'.

האור שבתוך החושך​

מכאן ננסה להבין, איזה שמחה יש כשמתו כ"כ הרבה יהודים בביתר ובסכ"ה ניתנו לקבורה, וכן ע"ז שהותר שבט בנימין לבוא בקהל אחרי שכמעט נאבד שבט שלם בישראל, וכן כשביטלו את השומרים ששם ירבעם מלעלות לרגל, זה רק לאסוף כמה פירורים אחרי חורבנות נוראיים?

אלא שמתוך ההארה הקטנה הזאת אנחנו מבינים שה' לא עזב אותנו, תמיד יישאר איזה נחמה פרותא שממנה נבין שלא היה כאן עונש לשם עונש, אלא רק בשביל שנחזור אליו, כדי שכל החושך יהיה סיבת האור,

לא שמחים על קבורתם בלבד, אלא על מה שהיא מסמלת, והוא שכל הגלות והצרות שה' נותן לישראל הם רק בשביל שיקומו מהם, ולכן הוא תמיד משאיר צל של תקווה, מקום להתנחם בו ולהבין שאבא תמיד אוהב, ועוד נשוב אליו.

אמנם בפשט לא מובן על מה השמחה כשפסקו מתי מדבר מלמות, אם לא היה מי שעוד ימות?,

אלא שאחר חטא המרגלים היו ישראל נזופין ולא נתייחד עם משה הדבור בלשון חבה פנים אל פנים, כמו שאומרת הגמ' "דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור", השמחה הכי גדולה היא להחזיר לנשמה את החמצן שהוא שתתקרב למי שממנו נופחה, היא מן העליונים וכל מעדני עולם לא ישביעו אותה אלא רק הדבקות בו יתברך, כשהגוף מת זה עדיין לא צרה כמו שהנשמה תמות ותישאר רחוקה ומנותקת ממקומה הטבעי, ולכן מיד כשפסקו מלמות אפשר להבין שגם זה שמתו הוא כדי להכין את הקרקע לכפר על עוון המרגלים ומיד לחזור למטרה של כל חיינו שהוא רק הדבקות בו יתברך, זה הקירוב שאחרי הריחוק הכי גדול שיכול להיות.

את הכיסופין של הנשמה להיות עם הקב"ה אחרי עוון המרגלים ניתן לראות בכתוב בשיה"ש עפרש"י , "על משכבי בלילות - בצר לי שישבתי אפילה כל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים, בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו - כי אינני בקרבכם כי לא אעלה בקרבך. אקומה נא - ואבקשה ויחל משה, מצאוני השומרים - משה ואהרן, את שאהבה נפשי ראיתם - מה מצאתם בפיו?. כמעט שעברתי מהם - קרוב לפרישתם ממני לסוף ארבעים שנה, עד שמצאתי - שהיה עמי בימי יהושע לכבוש שלשים ואחד מלכים. אחזתיו ולא ארפנו - לא נתתי לו רפיון עד שהביאותיו אל משכן שילה בשביל כל זאת שעשה לי".

נשאל, במה התייחדו יו"כ וטו"ב כימים טובים, מה המשותף ביניהם, ובמה נתייחדו אלו?

אלא גם יו"כ הוא תיקון אחרי הריחוק, כמו שאומרת הגמ' "משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות", עם ישראל חטא בעגל אחרי קבלת התורה, "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו" והשתברו הלוחות, ורק ביום כיפור חזרה חיבתן, ה' כרת עמנו ברית של י"ג מידות ובכך חוזרים לה' בכל מצב.

ולכן גם ממשיכה שם המש', למה הימים הללו הימים הכי שמחים לישראל, "שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו", - וגם איש ואשה שמוצאים זה את זה הוא קירוב שאחר הריחוק, כמו שאומר הזוהר, "כיון דנחתי, מתפרשן דא לסטרא דא, ודא לסטרא דא, וקב"ה מזווג לון לבתר", ולכן הזמן המסוגל לקרב את מה שהיה מקורב בעבר, אלו הם הימים הטובים של ט"ו באב ויוה"כ.