שור שחוט לפניך / טז.
תוכן:
הצגת הסוגיא
הסבר רש"י בתירוץ הגמ'
הסבר התוס'
הסבר בעל המאור
הבנת הרמב"ן
שיטת הרמב"ם בפיהמ"ש
ביאור הגמ' ע"פ הרמב"ם

הצגת הסוגיא
במתני' (טו:) "האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים; רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף חילוק קליות ראיה. ומודה ר"י באומר לחברו שדה זו של אביך היתה שנאמן שהפה שאסר הוא שהתיר". ובגמ' נשאלת השאלה "רבי יהושע למאן מודה (?)" לבסוף מבארת הגמ' שמודה ר"י בעניין נאמנות המיגו, עליה חלק בפרק ראשון : "מי סברת ר' יהושע אהאי פירקין קאי? אמגו קאי, ואפירקין קמא קאי".
לאחר שקלא וטריא באיזה מיגו מדובר מסיקה הגמ' : "אלא אהא: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר לא כי, אלא עד שלא אירסתיך, ר"ג ור"א אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, דמגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה נפשה מכהונה, וקאמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה, משום הכי קאמר ר"ג דמהימנא; וקאמר רבי יהושע לר"ג: בהאי מגו דהכא מודינא לך, בההוא מגו דהתם פליגנא עילווך." ועל כן שואלת הגמ' : "מכדי האי מגו והאי מגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו?" - ומתרצת : "הכא אין שור שחוט לפניך, התם הרי שור שחוט לפניך."
ובהסבר תירוץ זה של הגמ' מצינו שיטות שונות בראשונים, וננסה בע"ה בדברינו לעמוד על ההסברים הללו והיסודות העולים מהם.

הסבר רש"י
רש"י (ד"ה הכא) מבאר את תירוץ הגמ' :
"הכא - גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלומר אם שתק זה לא היו לו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה הימנו לא היה אומר לו של אביך היתה הלכך אמרי' מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב"ד ואף על פי שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דדלמא לא אסקה אדעתה א"נ איערומי קא מערמא."
היינו, לדברי רש"י, ההבדל בין המיגו שבפרק ראשון למיגו שבמתני', הוא שבמתני' המיגו הוא 'דאי בעי שתיק', כלומר שה"טענה" הטובה יותר שיכל לטעון היא בעצם שתיקה ואי פתיחת הדיון, דווקא מיגו כזה מועיל אליבא דר"י. אולם, מבאר רש"י - בפרק ראשון, כאשר אומרת האשה "משארסתני נאנסתי" ויכלה לו' שהיא מוכ"ע, הרי שלא מועיל מיגו כזה אליבא דר"י. זאת מפני שאיננו סומכים כראייה על כך שבחרה האשה לטעון את הטענה ה"חלשה" יותר, משום שאנו חוששים שמא עשתה זאת במכוון בכדי שתאמן בדבריה - "איערומי קא מערמא", או שמא כלל לא העלתה על דעתה את הטענה הטובה יותר.
כידוע, ישנם שני הסברים עיקריים בדרך בו מועיל המיגו להאמין לאדם על הטענה שטען. ההסבר הבסיסי הוא מיגו בהבנה של "מה לי לשקר", היינו שהיות ויכל האדם לטעון טענה טובה יותר ולהרוויח, אם חזינן שויתר על הרווח הזה, כנראה שבטענה הפחות טובה שטען הוא דובר אמת. אולם, חידשו רא"ח (קוב"ש ב, ג) והגרש"ש (ב"מ ה) הסבר אחר בתועלתו של המיגו, והסבירו שהמיגו מועיל מצד "כח הטענה", היינו שמצד מה שלטוען הטענה יש טענה טובה יותר שיכל לטעון, היות ואם היה טוען את הטענה הזו היה זוכה ע"י בממון, ממילא גם אם לא טען אותה בפועל הרי שהוא מוחזק ע"י בממון זה.
לכ' ע"פ ההסבר המחודש של "כח הטענה" לא מתיישבים דברי רש"י, דהרי נקט רש"י שבמיגו רגיל כב"משארסתני נאנסתי" חוששים אנו שלא העלתה על דעתה את הטענה הטובה יותר או שמערימה לטעון את הטענה הפחות טובה. אולם, אם נבין שמקנה המיגו נאמנות ע"י "כח הטענה", א"כ מה אכפת לן שמערימה ולכן טוענת את הטענה הפחות טובה, והרי מ"מ קיימת הטענה היותר טובה אצלה ומצד זה יש לה לזכות בממון הכתובה. דווקא אם נבין שיסוד תועלתו של המיגו הוא בנאמנות שעל ידו - ע"פ הדרך של "מה לי לשקר", יובנו דברי רש"י - שהיות ולר"י חוששים שטוענת את הטענה הפחות טובה כדי להערים, ממילא המיגו לא מקנה לה נאמנות.
לכאורה, ניתן להשוות את הדברים לדברי האחרונים הנ"ל בעניין מיגו דהעזה. הראשונים (רמב"ן שבועות מב ב ד"ה והנה לדעת רבה ותוספות בבא קמא קז א ד"ה עירוב, ובבא בתרא נב ב ד"ה דברים) מקשים דלכאורה מצינו סתירה בין הגמרות בעניין מיגו דהעזה. דמחד בב"מ (ג.) שואל רבה מדוע לא נאמן המודה במקצת בלא שבועה מדין מיגו, שהרי יכל לטעון דלא חייב כלל, ומשיב רבה שמיגו זה הוא מיגו דהעזה, משום שלכפור בכל התביעה כולה זו העזה יותר גדולה מלכפור בחלק מהתביעה. לכן בטלה ראיית המיגו, וייתכן שטענתו, שחייב רק חלק מהתביעה, שקרית, וחייב הוא באמת את כל סכום התביעה, ומה שלא שיקר וכפר הכל הוא מפני שלא העיז לעשות כן, ולשקר בפני בעל דינו המכיר בשקרו. מאידך, אומרת הגמ' (בבא בתרא לא א), שנאמן לטעון אדם 'קרקע זו היא של אבותי שלקחו מאבותיך', במיגו שיכול היה לטעון 'ממך קניתיה'. והנה, טענת 'של אבותי לקחו מאבותיך' אינה טענה עם העזת פנים, ואין בעל הדין מכיר בשקרה, ולעומת זאת הטענה בה יכול היה לזכות, 'ממך קניתיה', היא טענה עם העזה, שבעל הדין מכיר בשקר טענה זו! והקשו אף ממתני' דידן, בה מבואר שנאמן אדם לטעון 'שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו', במיגו שיכול היה לטעון 'לא היתה השדה של אביך מעולם'. גם מיגו זה הוא מיגו דהעזה - כי בטענת 'קניתי מאביך' אין בעל הדין מכיר בשקר, ואינו יודע אם אמת אומר חברו אם לאו, אך בטענת 'לא היתה של אביך מעולם' הוא מכיר בשקר היטב, והווי העזה. הרמב"ן (בבא מציעא ג., שבועות מב ב ד"ה והנה), הר"ן בחידושיו (בבא מציעא ג. ד"ה מפני מה) ובחיבורו על הרי"ף (שבועות כג. ד"ה ומהדרינן, כו ב ד"ה הלכך) וכן הנימוקי יוסף (יט. ד"ה יכול לטעון) מתרצים סתירה זו ועונים כי במיגו בו האדם נפטר מחיוב ממון אמרינן מיגו דהעזה, ואילו במיגו בו נפטר האדם מחיוב שבועה אין אומרים מיגו דהעזה. ובארו רא"ח הגרש"ש והקה"י את חילוק זה בראשונים, ע"פ דרכם בהבנת דרך התועלת של המיגו. אכן, לא תוגדר ראיית 'מה לי לשקר' - הגדירו האחרונים הנ"ל - במיגו דהעזה, שהרי אין בו בירור והוכחה שבעל המיגו דובר אמת, שמא לא היה מעיז פניו. אמנם "כח הטענה" קיים גם במיגו דהעזה, שעצם העובדה שיש בידו כח ויכולת לזכות בטענה אחת (אפילו שהיא בהעזה)- נותנת לו את הכח לאותה טענה שטוען עכשיו, וע"כ במיגו שבו אדם נפטר מחיוב ממון, מועיל מיגו דהעזה, מחמת 'כח הטענה' שיש לו. מה שאין כן כאשר על מיגו דהעזה לפטור מחיוב שבועה, אין מועיל 'כח הטענה' שבו לפטור מחיוב השבועה, שמאחר והטילה התורה על האדם חיוב שבועה, אפילו שיש לו כח טענה ואף שהוא המוחזק- צריך דווקא להישבע, שכך חייבה התורה וכך ציוותה לברר הדין, ואם לא יישבע יפסיד בדין, וכח הטענה שיש לו, או היותו מוחזק, לא מועיל ולא שייך לפטור משבועה. ורק במקום בו יהיה במיגו את מרכיב הראיה, הווי אומר כשהמיגו לא יהיה מיגו דהעזה ונוכל לומר את סברת 'מה לי לשקר', רק אז יוכל המיגו לפטור מחיוב השבועה שהטילה עליו התורה.
מ"מ, יש מקום להשוות את דברינו לגבי חשש הערמה, לדברי האחרונים בעניין מיגו דהעזה. כלומר, דכשם שנקטו האחרונים שיוגדר מיגו דהעזה לזכות בו בממון מדין "כח הטענה", כך להבנת המיגו בצורה זו יוגדר מיגו לאשה הטוענת "משארסתני נאנסתי" (ויכלה לטעון שהיא מוכ"ע) גם אם יתכן שטענה כך בשביל להערים, זאת בניגוד לדברי רש"י כאמור.
והיה מקום לדחות השוואה זו. דהרי בנידון מיגו דהעזה, אין חשש שסיבת מה שטוען האדם את הטענה הפחות טובה - היא משום שמשקר, אלא דרק "נופלת" הראייה החיובית לנאמנות הטענה שטען, משום שיתכן שטען דווקא אותה מפני שלא רצה להעיז פניו בטענה הטובה. לעומת זאת, בנידון החשש שמגדיר רש"י בשי' ר"י - שמא מערימה בכך שטוענת את הטענה הגרועה יותר, לא רק ש"נופלת" הנאמנות החיובית ד"מה לי לשקר" - כי יש לה "סיבה" לטעון כך, אלא שהחשש הוא שלילי, היינו - שסיבת מה שטוענת דווקא טענה זו - היא גופא משום שמשקרת ע"י זה. בשל כך היה מקום לבאר, שגם אליבא דהבנת ה"כח טענה" במיגו, אמנם יש לאשה טענה טובה יותר שיכלה לטעון, אך מ"מ היות וחוששים שטוענת את הטענה הפחות טובה לשקר לא תאמן.
אולם, בפשטות, להבנת בסיס תועלת המיגו ע"פ "כח הטענה" אין החשש להערמה אמור לשנות, דהרי מ"מ הואיל וע"י הטענה הטובה דמוכ"ע היתה נאמנת לכ' לזכות בממון הכתובה ומוחזקת בו, כך צריך להיות גם עתה. וא"כ לכאורה מדברי רש"י נדחית ההבנה של מיגו ע"פ "כח הטענה" באופן שיקויים מיגו מסוג זה בפנ"ע.
אלא שלמסקנת הדברים יש לבאר שאין דחייה בדברי רש"י להבנה זו, משום, שהרי המיגו בעניינו מדבר רש"י - "משארסתני נאנסנתי" מיגו דיכלה לו' שהיא מוכ"ע, כבר בארו בו האחרונים (פרדס יצחק טז ע"ב לח עיי"ש, וזרע יצחק בסוגיין) שבהכרח הטענה הטובה שיכלה לטעון היא - "מוכת עץ אני תחתיך" ולהרוויח מאתיים. משום דאם הכוונה שיכלה לטעון "מוכת עץ אני" סתם - הרי שהיתה מרויחה מכך רק מנה לעומת היוצא ע"פ דבריה שנאנסה אחר שנתארסה ויש לה מאתיים ואין בזה מיגו. ואמנם לר"ג כשאומרת האשה שהיא מוכ"ע סתם היא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה מוכ"ע תחתיך (ע"פ המש' יג.) אך בעת ואומרת דהיא מוכ"ע תחתיו הרי שגם לר"ג לא נאמנת. בשל כך פשטות הדברים היא שגם לר"ג אין המיגו בטענת האשה מ"שארסתני נאנסתי" אלא "מיגו מעלייתא", היינו מיגו מצד שאמנם יכל האדם לטעון טענה טובה יותר - שע"י היה מרוויח יותר אם היה נאמן, אך בפועל גם בה אינו נאמן. וא"כ, במיגו מסוג זה בודאי גם רא"ח והגרש"ש מודים דאין כוחו ע"י "כח הטענה", דהרי הטענה הטובה יותר - דמוכ"ע תחתיך, איננה מרוויחה או מחזיקה את האשה בממון אם טוענתה. אלא ודאי דמיגו זה בטענת האשה "משארסתני נאנסתי" אין כוחו אלא מצד "מה לי לשקר", ובודאי א"כ שגם לאחרונים הללו, מתאימים דברי רש"י, שאם חיישנין שמה שטענה את הטענה הגרועה יותר - ד"משארסתני נאנסתי" היה בשל הערמה, ממילא "נופלת" סברת "מה לי לשקר" ואינה נאמנת.

הסבר התוס'
מתוך פירושו של רש"י על המשנה, משמע שהבין שמדובר בה דווקא "כשאין הלה תובעו" (תוס' טו: בהבנת דברי רש"י) אלא שהדיון מתחיל מתוך דבריו של המוחזק בקרקע שטוען "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו". לעומתו, חולק ר"י בתוס' (שם) ומפרש את המש' אף כאשר הדיון מתחיל מתביעת מי שאינו מוחזק בקרקע וטוען שהשדה של אביו, וכאשר טוענו הנתבע "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו", הרי דנאמן במיגו דלהד"מ.
ע"כ, לעומת רש"י, שבהתאמה להבנתו במשנה למד בתירוץ הגמ' ש"אין שור שחוט לפניך" הכוונה שהמוחזק פתח את הדיון, ויש לו מיגו דאי בעי שתיק, תוס' למדים אחרת את תירוץ הגמ' ומבארים (ד"ה התם שור שחוט לפניך) :

"ור"י מפרש דהכא נמי איירי בהלה תובעו כדפי' וה"פ התם שור שחוט לפניך דהרי אין לה בתולים ואינה יכולה לומר בתולה אני כמו בשור שחוט שאין יכול לומר חי הוא ולהכי בין אומרת משארסתני נאנסתי בין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא הכא אין שור שחוט לפניך ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם".
ובביאור דברי התוס' כותב המהרש"א (ד"ה גמ' מכדי האי מיגו והאי מיגו) :

"משא"כ במשארסתני נאנסתי דלא הוי מגו גמור דהא באומרת מוכת עץ נמי אינה נאמנת כמו שכתבו התוספות לעיל וא"כ הכא ה"נ הוי מגו גמור דאי בעי הוה אמר לא היתה של אביך מעולם וי"ל דהיינו הא דקמשני הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט כו' כמו שכתבו התוספות הכא דבין שאומרת משארסתני נאנסתי ובין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כו' והתוספות כתבו לעיל כן בפ"ק לפי תירוצא דהכא ודו"ק:"

היינו, שביאר המהרש"א שתירוץ הגמ' ע"פ התוס' הוא שר"י אינו מודה לנאמנות האשה בפרק ראשון כשטוענת "משארסתני נאנסתי", כי אף שיש לה מיגו מצד שיכלה לו' דמוכ"ע היא, הרי שאין זה אלא 'מיגו מעלייתא' - היינו, מיגו בו גם הטענה הטובה אינה נאמנת. אך דווקא במתני', היות וכשטוען המוחזק בשדה כי "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו" יכל לטעון טענה טובה יותר - דלהד"מ (ע"פ תוס') ולהיות נאמן בה, הרי שיש לו מיגו גמור ונאמן על ידו אף לר"י.
א"כ, הרי לן שע"פ הסבר המהרש"א בדברי ר"י, תירוץ הגמ' הוא גופא החילוק בין מיגו ד"מה לי לשקר" למיגו ד"כח הטענה". כלומר, בטענת האשה "משארסתני נאנסתי", מצד מה שיכלה לטעון דמוכ"ע היא, ויש לה בזה "מיגו מעלייתא" כאמור, הרי שלא ניתן להגדיר במיגו זה את גדר "כח הטענה", שהרי גם אם היתה טוענת את הטענה הטובה שהיא מוכ"ע לא היתה זוכה ומוחזקת בממון הכתובה. אלא דע"כ המיגו שיוגדר לאשה במשנה ביב: מגדיר בטענת האשה נאמנות מצד סברת "מה לי לשקר", שבכך שטענה את הטענה הגרועה יותר - נאמנת, אף אם גם הטענה הטובה לא היתה מקנה לה נאמנות בפועל. לעומת זאת, המיגו במתני', בטענה ד"שדה זו של אביך היתה" הוא מיגו שבו ניתן להגדיר את גדר "כח הטענה", שמכח מה שיכל לטעון להד"מ והיה מוחזק ע"י כן בשדה, יזכה ויוחזק בה גם כעת. בשל כך, דברי הגמ' ע"פ פירוש זה הם כקילורין לעיניים אליבא דרא"ח והגרש"ש : ר' יהושע אינו מודה אלא למיגו ד"כח הטענה".
אולם, קיים קושי מסוים בביאור המהרש"א בדברי התוס'. המהרש"א הרי מפרש (סוף דבריו לעיל) שחילוק התוס' בין "מיגו מעלייתא" שלא נקרא מיגו לר"י, לבין מיגו רגיל שיועיל גם לשיטתו, נכתב כבר בתוס' בפרק ראשון. וכוונתו כנראה לדברי התוס' בדף יג. (ד"ה רב אסי וכו') שכתבו בעניין המיגו בטענת "משארסתני נאנסתי" : "דהתם לא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת לרבי יהושע כדתנן במתני". ובכך מבארים שם תוס' את סיבת מה שלית ליה לר"י מיגו ב"משארסתני נאנסתי". אך שמעתי מת"ח אחד שהקשה, שאם אכן כוונת התוס' אצלנו כהמהרש"א - ש"שור שחוט לפניך" ב"משארסתני נאנסתי" היינו מיגו מעלייתא, אמאי התוס' ביג. לא מפנים אל הגמ' דידן בכדי לבסס את הבנתם ביחסו של ר' יהושע למיגו זה?! אלא שמכך שלא מצאנו בדבריהם הפנייה זו, משמע שאין בפשר החילוק בגמ' דידן להגדיר שהמיגו הקיים ב"משארסתני נאנסתי" הוא רק מיגו מעלייתא - בו אין הטענה הטובה מהימנת.
אם אכן נבין דהחילוק בגמ' כאן הוא אינו החילוק בין מיגו מעלייתא למיגו רגיל, נמצא כי אין הגמ' מתרצת את הקושיא "מאי שנא האי מיגו מהאי מיגו" ע"י ההגדרה של המיגו בדף יב: כמיגו שאין בו אלא נאמנות ד"מה לי לשקר" והמיגו דידן כמיגו ד"כח הטענה". אם כך, לא יהיה ניתן להגדיר שהמיגו מבוסס דווקא על "כח הטענה", דהרי אף בשיטת ר"י לא נקטה הגמ' לבאר כן.
מעבר לכך, הביאור בתועלת המיגו ע"י "כח הטענה", לכאורה קשה מסברא, דהרי מאי אכפת לן שיש טענה שע"י יכל האדם לזכות בממון, והרי כל עוד לא טענה בפועל מאי הוי?!
ואמנם, אם נבין שיסוד תועלת המיגו בטענת המוחזק "שדה זו של אביך היתה" הוא הנאמנות ד"מה לי לשקר", א"כ תקשה קושיה אחרת. שהרי, אומרת המשנה בדף כב. : "האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני - נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך מגבילה המשנה - "ואם יש עדים שהיתה אשת איש, והיא אומרת גרושה אני - אינה נאמנת". נשאלת א"כ השאלה, מה יהיה הדין במצב בו ראשית אמרה האשה "אש"א הייתי ונתגרשתי" ורק אח"כ באו עדים והעידו שהיתה אש"א, האם בכה"ג תהיה נאמנת? ביאר בזה הגרעק"א (בחידושיו שם, ד"ה מתני' וכו') שודאי גם בכך לא תהא האשה נאמנת, דהרי, שאל רע"א, אם המדובר במשנה שבאו העדים טרם אמירת האשה שהייתה אש"א - מהו החידוש שאינה נאמנת? ודאי שבכה"ג לא תהא נאמנת מפני דלית לה "הפה שאסר"! אלא דמכאן הוכיח רע"א שהמקרה בו עומדים דברי המשנה הוא גופא המצב בו עדות העדים הגיעה לאחר דבריה של האשה, וא"כ כבר פסקה בזה מתני' דאינה נאמנת.
היוצא א"כ מדברי הגרעק"א הוא שבפשטות גם במתני' דידן אף כאשר ראשית יטען המוחזק בשדה ד"שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו" ורק אח"כ יעידו עדים דהיתה השדה של אביו של אותו פלוני, הרי ש"תיפול" בזה נאמנות המוחזק ד"הפה שאסר". אולם, אם אכן כבר הוגדרה לאדם נאמנות בטענת "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו" ע"י סברת "מה לי לשקר", מה אכפת לן אם העידו העדים כעת דאכן היתה השדה של אביו דפלוני, ואמאי נימא דבזה "תיפול" הנאמנות שכבר הוגדרה לו?!
על כן שמעתי מת"ח אחד שהיטיב להגדיר ביסוד המיגו שאכן הנאמנות שבו היא מצד סברת "מה לי לשקר". אולם, היות ו"נשאבת" נאמנותו של הטוען ממאי דחזינן שויתר על הטענה הטובה יותר, הרי ש"אין לך בו אלא חידושו", והיינו שאין אנו מאמינים את דבריו אלא עד היכא שהיתה יכולה להועיל לו הטענה עליה ויתר. היוצא מהדברים הוא שאין האדם יכול להרוויח ע"י הטענה בה נאמן במיגו, אלא עד מה שיכל להרוויח לו היה טוען את הטענה הטובה יותר.
ע"פ הגדרה זו, מבואר היטב מדוע כאשר יעידו העדים שהיתה השדה של אבי פלוני, כבר לא יהיה נאמן המוחזק בטענתו שהיתה אכן השדה של אביו רק שלקחה ממנו. שהרי, אף אם טען זאת המוחזק טרם הגעת העדים, יש להגדיר שהיות ואם היה טוען את הטענה הטובה עליה ויתר - דלהד"מ, הרי שלא היה נאמן בה מול עדים לו היו מעידים שהשדה היתה של אבי פלוני, ממילא כך גם בטענתו הנוכחית אינו נאמן ע"י המיגו מול העדים הנ"ל.
ואולם, על פי הגדרה זו בתועלתו של המיגו, יקשה אמאי מועיל המיגו דפ"ק. דהיינו שלפי המבואר לעיל, המיגו בפ"ק, כאשר אומרת האשה "משארסתני נאנסתי", הוא אינו אלא מיגו מעלייתא, בו בטענה הטובה שיכלה לטעון אין נאמנות. והרי שלפי הגבלת כח המיגו בהרווחת הטוען רק עד הרווח שיכל להשיג מן הטענה הטובה, לא מובן כיצד מזכים אנו את האשה בכתובת מאתים על אף שע"פ הטענה הטובה דמוכ"ע לא היתה מרויחה זאת.





הסבר בעל המאור
בניגוד לגירסת הגמ' שלפנינו בתירוץ הגמ' : "הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך", על פיה בארו רש"י ותוס', גורס בעל המאור בגמ' בהיפוך : "התם אין שור שחוט לפניך הכא הרי שור שחוט לפניך". לפיכך מבאר בעל המאור את תירוץ הגמ' ע"פ גירסתו באופן שונה :

"פי' גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים חזקה דממונא מרעא ליה לדיבורא דידה כי היכי דמרעא ליה לשחיטה חזקת איסור שהבהמה עומדת בה בחייה עד שיודע לך במה נשחטה".
היינו, כשם שעומדת בהמה בחזקת איסור כל עוד לא ידוע שנשחטה "עד שיודע לך במה נשחטה", כך - מדמה הגמ', עומדת חזקת ממון הכתובה אצל הבעל נגד תביעת האשה בטענת "משארסתני נאנסתי". לעומת זאת, עולה לכאורה מפירוש בעה"מ, בנידון טענת "שדה זו של אביך היתה" במתני', הרי שנאמן הטוען כך משום שהחזקה היא לטובתו, שהרי מוחזק כעת בשדה זו, וזה פשט דברי הגמ' ד"הכא שור שחוט לפניך". כך היה מקום לפרש בדברי בעה"מ.
אולם, יש להבחין בדבריו של בעה"מ שניתנת הדגשה בפירושו דווקא לחלק אי נאמנות האשה בטענת "משארסתני נאנסתי" ולביאור דברי הגמ' ד"התם אין שור שחוט לפניך". לעומת זאת, אין התייחסות בפירוש בעה"מ למובן דברי הגמ' גבי מיגו דידן - בטענת המוחזק בשדה - ד"הכא הרי שור שחוט לפניך". אם אכן ביאור דברי בעה"מ הוא כדאמרינן, דלגבי מיגו דידן נאמן המוחזק בשדה מצד מוחזקותו בה, הרי שהיה לנו למצוא בדברי בעה"מ שמובן דברי הגמ' ש"הכא הרי שור שחוט לפניך" הוא מצד מוחזקות הטוען בשדה. משכך, היות ואין אנו מוצאים זאת בדברי בעל המאור, יתכן לבאר שלא לחנם שם את הדגש בפירושו דווקא על מובן דברי הגמ' ש"התם אין שור שחוט לפניך". היינו, יתכן שבדגש זה, מתבטאת הבנתו של בעל המאור שזהו גם הדגש בדברי הגמ'. כלומר, שעיקר תירוץ הגמ' הוא "החלשת" המיגו בדף יב: ע"י חזקת הממון הנגדית שקיימת שם לטובת הבעל. אכן, נראה מפירוש בעל המאור שדברי הגמ' ד"הכא הרי שור שחוט לפניך" אינם אלא הנגדה להחסרון הקיים במיגו דדף יב:, שלעומת מה ששם ישנה חזקה נגדית למיגו, כאן אין חזקה כזו, ולכן, אף לולא מוחזקות הטוען בשדה, הריהו נאמן. נפ"מ לדבר, שאף כאשר אין חזקה התומכת במיגו, יצא שיועיל הוא לר"י כל עוד אין חזקה נגדית לו.
ואמנם, היה מקום להקשות על הבנה זו בדברי בעה"מ, שהרי סו"ס נקטה הגמ' להציג לא רק את צד שלילת המיגו דדף יב: אלא גם את הצדקת כוחו של המיגו דידן, בדבריה ש"הכא הרי שור שחוט לפניך". וא"כ חזינן דלכ' אינה מספקת החלשת המיגו דדף יב: להסברת מה שהמיגו דידן יועיל, אלא שגם בו, נצרכת הסברא החיובית ד"שחוט לפניך" בכדי שיועיל. אולם, יש מקום לבאר עכ"פ שמובן דברי הגמ' הוא דבמיגו דידן "הרי שור שחוט לפניך" היינו שאין ריעותא כטריפות בהמה במיגו זה משום שאין לו חזקה נגדית, ו"שחוט" אינו אלא הית"מ לכך שאין בו טריפות. אלא דיש לחכוך בדבר, שהרי דווקא בשחיטה, בא לידי ביטוי שינוי הבהמה ממצבה הטבעי - כאינה שחוטה - בו היא מוחזקת לאיסור, ואם כן קיים קושי מסויים בהבנת דברי הגמ' ש"שור שחוט" הוא רק חסרון ריעותא וחזקה נגדית.
יש להעיר עוד, דלכאורה על פי פירושו של בעל המאור, היה מבורר יותר תירוץ הגמ' לו הייתה מתבטאת "התם שור שאינו שחוט לפניך", ולא "התם אין שור שחוט לפניך", שהרי הדגש על פי בעה"מ אינו העדר השור השחוט, אלא העדר השחיטה בשור, שיוצר חזקת איסור. וצ"ע.

הסבר הרמב"ן
הרמב"ן בחידושיו בסוגיין (ד"ה ובעניין אהייא וכו') גורס את תירוץ הגמ' כבעל המאור, ומפרשו :
"ומפרקינן התם אין שור שחוט לפניך כלומר גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור שהרי לגבי האי טענה דקיימי עלה דהיינו כתובה לא מהימנא למימר מוכת עץ אני תחתיך, אף על גב דמהימנא לגבי מילי אחריני כגון להכשירה לכהונה אם נתארמלה, וכיון שאינו לפנינו כלומר שעל כתובה זו אינה נאמנת בשום טענה דמצי למימר לאו מגו מקרי, אבל הכא הרי שור שחוט לפניך דכי היכי דטעין השתא דהאי שדה של אבותיך היה הכי נמי הוה מצי למימר לא היה של אבותיך אלא של אבותי, הלכך כי היכי דבההיא טענה הוה מהימן השתא נמי מהימן, ופי' שור שחוט למשל בעלמא שכיון שהוא שחוט לפניך ע"כ אתה מאמין למי שאומר לך שהוא שחוט הכא נמי אית ליה טענה דע"כ מהימנינן ליה בדין זה שלפנינו מה שאין כן התם שאין לה טענה על הכתובה שלפנינו שתהא נאמנת עליה, כנ"ל לפרש שמועה זו."
כלומר, מבאר הרמב"ן את תירוץ הגמ', ש"התם אין שור שחוט לפניך" היינו דבטענת האשה ב"משארסתני נאנסתי", אמנם יכלה לטעון טענה טובה יותר - דמוכת עץ היא, אך כל מה שהיתה נאמנת לו במידה והיתה טוענת כך הוא רק עניין כשרותה לכהונה. לעומת זאת, לעניין הכתובה לא היתה נאמנת להרויחה בטענת מוכ"ע (משום שגם הרמב"ן מבאר כדאמרינן בדברי רש"י דלעיל שהמיגו הוא דיכלה לו' "מוכ"ע אני תחתיך" ובכך אינה נאמנת משום דאין מיגו נוסף בטענה זו). לפיכך, מסביר הרמב"ן, גם בטענתה הנוכחית ד"משארסתני נאנסתי" לא תרוויח מה שלא הייתה מרויחה בטענה הטובה יותר - היינו את ממון הכתובה, אליבא דרבי יהושע. מאידך, מפרש הרמב"ן, במיגו דמתני' "הרי שור שחוט לפניך", היינו שאם היה טוען המוחזק בשדה את הטענה הטובה שיכל לטעון - להד"מ, הרי שהיה נאמן בה לעניין החזקת השדה, ולכן גם בטענתו הנוכחית יוחזק ויזכה בה. ומובן עצם הביטוי ד"שור שחוט" ע"פ הרמב"ן, עניינו משל לטענה הטובה שע"י נאמן לעניין אותו מכוון להרוויח בטענתו הנוכחית, דווקא בכה"ג יהא נאמן להרוויחו גם בטענתו הנוכחית אליבא דר' יהושע.
הרי לן לכאורה שהרמב"ן מסייע בדבריו להבנת תועלת המיגו מצד "כח הטענה". שהרי, לעיל הצענו לבאר בדברי התוס' ע"פ המהרש"א שהחילוק שמתרצת הגמ' בין המיגו בדף יב: למיגו דידן הוא החילוק בין מיגו מעלייתא, בו אין נאמנות בטענה הטובה, לבין המיגו הקלאסי, בו ישנה נאמנות בטענה הטובה יותר שיכל לטעון, (בהתאמה). לפיכך בארנו דזה גופא החילוק בין מיגו ד"מה לי לשקר" - בו לא ניתן להגדיר את גדר "כח הטענה" מצד הטענה הטובה יותר שאין בה נאמנות, לבין מיגו ד"כח הטענה" בו יש בטענה הטובה כח להרוויח את האדם בפועל. וע"פ תירוץ הגמ' יצא, כאמור שם, שרק המיגו מהסוג השני, מיגו ד"כח הטענה" כבסוגיין, יעניק לאדם את יכולת הזכייה בטענתו. אולם, הקשנו על ביאור זה בתוס', ע"פ מה שנקטו התוס' בדף יג. לחלק בעניין אחר בין מיגו מעלייתא למיגו רגיל, ולא הפנו לתירוץ הגמ' בסוגייתנו ולדבריהם כאן. אכן, לעומת כל זאת, בדברי הרמב"ן אין מקום לפקפק שבודאי נוקט לבאר דבמיגו ב"משארסתני נאנסתי" אין נאמנות ע"פ ר"י מצד מה שאין הטענה הטובה יותר נאמנת לעניין הכתובה, ואילו במיגו דידן נאמן המוחזק בשדה בטענתו - מצד מה שהיה נאמן להחזיק בה ע"י הטענה הטובה שיכל לטעון. הרי שמחלקת הגמ' ע"פ ביאור הרמב"ן בין מיגו מעלייתא - שלא יועיל אליבא דר"י, לבין המיגו הרגיל שיועיל. יתרה מכך, לעומת התוס', הרמב"ן מביא בדבריו בסוגיין גופא את ההבחנה של התוס' בדף יג. בין שני סוגי המיגו הנ"ל. היינו שמקשה כאן הרמב"ן את אותה הקושיא שהקשו תוס' ביג. והוא אכן מתרץ, שדווקא בעניין טענת האשה "משארסתני נאנסתי" לא יועיל בה המיגו דמוכ"ע - מצד מה שאם היתה טוענת טענה זו לא היתה נאמנת. והיינו שהקושי שהקשנו בהבנת המהרש"א בדברי התוס' ביג. - הרי שבדברי הרמב"ן הוא אינו אלא סיוע להבנה זו, שבלא"ה מוכרחת בדבריו, שהחסרון במיגו דדף יב: ע"פ תירוץ הגמ' הוא דהתם במיגו מעלייתא עסקינן. מכח הדברים, נראה היה להסיק מהרמב"ן, כפי שרצינו להסיק מהתוס'. כלומר, שבתירוץ הגמ' נעוץ החילוק בין מיגו ד"מה לי לשקר" - הוא המיגו היחיד בדף יב:, לבין המיגו ד"כח הטענה" בסוגיין, ורק זה השני מועיל לר"י.
אולם, יש לדחות את ההכרח שבמסקנה זו, מצד מה שניתן להבין עדיין גם בדברי הרמב"ן שאין תועלת המיגו מצד "כח הטענה", אלא שגם לדבריו המיגו מעניק נאמנות מכח סברת "מה לי לשקר". ואפשר לפרש, שאין מובן דברי הרמב"ן שמפני שבדף יב: אם הייתה האשה טוענת את טענת "מוכ"ע אני תחתיך" לא הייתה נאמנת לזכות בכתובתה, על כן לא יכולה להחזיק ולזכות בכתובה מכח הטענה הטובה כשטוענת את טענתה הנוכחית. אלא, שניתן לבאר בדבריו שע"פ היסוד שנתבאר לעיל, סברת תועלת המיגו היא נאמנות ד"מה לי לשקר". אולם, מ"מ היות וחזינן רק את מה שויתר האדם על הטענה הטובה יותר שיכל לטעון, הרי שכל נאמנותו היא להרוויח עד מה שיכל להרוויח לו היה טוען אותה, וכאמור. ממילא, ניתן להשקיף על דברי הרמב"ן דרך מבט זה, ולהבין ע"כ בדבריו, שרק נוקט הוא לגבי המיגו בדף יב: שהיות ואם היתה טוענת האשה את הטענה הטובה דמוכ"ע, לא היתה נאמנת בכך לגבי הכתובה, ממילא גם בטענתה הנוכחית לא תאמן לכך. אך לא מצד הבנת "כח הטענה" במיגו, אלא משום שלא יכלה להרוויח ממון כתובתה בטענה הטובה.

הסבר הרמב"ם
הרמב"ם בפיהמ"ש אמנם אינו מבאר את תירוץ הגמ' במילותיו, אך מסביר את החילוק בין המיגו בטענת "משארסתני נאנסתי" - שאינו מועיל לר' יהושע, לבין המיגו דידן, בטענת המוחזק בשדה - שמתקיימת תועלתו לר"י. כאשר, מבאר הרמב"ם, דהתם המיגו שייך לענייני איסור והיתר, היינו שיכלה לטעון שהיא מוכ"ע ולהיות כשרה לכהונה, אך אין זה שייך לעניין ממון, ולכן לא נאמנת להרוויח בו כתובתה לר"י. לעומת זאת, כותב הרמב"ם, המיגו דידן, כאשר טוען המוחזק בשדה ד"שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו", הרי שהיות ויכל לטעון שלהד"מ ולזכות בשדה, הרי שהוא מיגו השייך ל"שיקול ממון" ובשל כך נאמן בו גם לר"י.
יש מי שרצה לבאר בדברי הרמב"ם שכוונתו לחילוק המבואר ברמב"ן. כלומר, שכוונת הרמב"ם למימר, דבדף יב: הטענה הטובה שיכלה האשה לטעון - "מוכת עץ אני תחתיך" לא נאמנת לעניין ממון הכתובה אלא רק לעניין איסור והיתר, לכך שכשרה לכהונה, ולכן אין המיגו דהתם מועיל לר"י. לעומת המיגו דידן שיועיל לר"י מצד מה שבטענה הטובה שיכל לטעון - להד"מ, היה נאמן לזכות בשדה ולכן נאמן בכך גם בטענתו הנוכחית.
אולם, נראה שבפשטות אין זו כוונת דברי הרמב"ם, שהרי חוזר ומדגיש הרמב"ם בלשונו פעמיים את מה שהתם בדף יב: אין המיגו מועיל לר"י משום "שהוא תלוי בדרכי האיסור וההיתר" וש"אין זה אלא איסור והיתר". ומשמע מלשון הרמב"ם וכפילות זו, דאין המכוון בדבריו אלא לכך שבכל מקום אם הטיבותא שבטענה שיכל האדם לטעון היא טיבותא איסורית ולא שייכת לממון - הרי שאין בכך מיגו. היינו, שבניגוד ליוצא מדברי הרמב"ן שלעניין האיסורי - להכשיר עצמה לכהונה, יתכן שתהא הטוענת "משארסתני נאנסתי" נאמנת במגו, מפני שבטענה הטובה דומכ"ע היתה נאמנת לעניין זה. אך ברמב"ם נראה שלא רק שלעניין הממוני אין המיגו מועיל כאשר הנאמנות שבטענה השנייה היא דווקא לאיסורים, אלא שס"ל בפשטות שאין גדר של מיגו כאשר הטענה הטובה מועילה רק לאיסורים, ובציור כזה, גם לאיסור לא תהא האשה נאמנת.


כיצד למד הרמב"ם את תירוץ הגמ'?
בשאלה זו, פירש במקוריות ה"דברי יציב" בשיטת הרמב"ם (ישראל סבא, קובץ כז) שלמד בדברי הגמ' ד"הכא אין שור שחוט לפניך" - היינו שכאן אין המיגו שייך לענייני איסור והיתר כשחיטה, אלא לעניין ממון, ובשל כך הוא מועיל לר"י. אך "התם שור שחוט לפניך" - היינו דהתם שייך המיגו לענייני איסור והיתר כשחיטה.
אולם, כבר עמד המאירי בסוגייתנו בפירוש תירוץ הגמ' ע"פ הסברו של הרמב"ם בפיהמ"ש. כאשר, ראשית הסביר המאירי את דברי הרמב"ם שהמיגו ב"משארסתני נאנסתי" אמנם מועיל גם לעניין ממון, אך עכ"פ היות ותועלתו העיקרית היא לעניין איסורים הרי שנחשב הוא "תלוי בדרכי האיסור והיתר" כלשון הרמב"ם, ובשל כך אינו מועיל לר"י. ואף הסיק מכך המאירי : "ולמדנו מפירוש זה כל שהמיגו מועיל לשני דברים דנין אותו אחר המועיל יותר". אך לכאורה דברי המאירי תמוהים מאד, שהרי כבר בארנו שבטענת האשה "משארסתני נאנסתי" המיגו הוא מצד הטענה הטובה שיכלה לטעון ד"מוכת עץ אני תחתיך", והרי בטענה זו לכו"ע אינה נאמנת להרוויח את ממון הכתובה, דהרי לית לה מיגו. ואף א"ת לבאר דהטענה הטובה שיכלה לטעון היא מוכ"ע סתם, עדיין אין מובנים דברי המאירי שנאמנת לעניין כתובת מתאים בטענה זו, שהרי לר"י משנה מפורשת היא (יג.) שאין האשה נאמנת בכך. ואכן דברי המאירי הללו צריכים עיון רב.
מ"מ, לאחר מכן מפרש המאירי, שע"פ הרמב"ם יובן תירוץ הגמ' ע"פ העקרון בהבנת הביטוי "שור שחוט" ד"שור שחוט (=) תקון הדבר, כלומר שבזו הדבר מתקן שהטענה ממין המיגו."
אגב הבאת לשונו של המאירי יש להבין כי אמנם היה מקום ללמוד בדבריו שנצרכת הטענה להיות "ממין המיגו" - כפירוש האמור לעיל בדברי הרמב"ם כהרמב"ן, שהמיגו מועיל כל עוד מועילה בו הטענה הטובה לאותו העניין שמכון להרוויח בטענתו הנוכחית. אולם, כאמור לעיל, אין פשט זה נכנס בדבריו ולשונו של הרמב"ם ואף בדברי המאירי מובהקים הדברים כדפירשנו ברמב"ם לעיל, שכוונתו שאין גדר מיגו כאשר הנאמנות שבטענה הטובה היא לאיסורים. ועל כן, הנראה לפרש בדברי המאירי שכוונת לשונו : "שהטענה ממין המיגו", היינו ממין הטענות בו שייך להגדיר מיגו, ולא מהמין האיסורי שע"פ הטענות השייכות אליו לא מגדירים מיגו. אכן, פירוש זה בלשון המאירי דחוק הוא מעט, וצ"ע.
עכ"פ, ע"פ הסבר המאירי ברמב"ם, יבואר בתירוץ הגמ' ד"התם אין שור שחוט לפניך" (וכגירסת בעל המאור) - היינו ששם אין תיקון של מיגו ("שחיטת השור") לטענה הנוכחית של האשה ד"משארסתני נאנסתי" ע"י מה שיכלה לטעון "מוכ"ע אני תחתיך", משום שהיתה נאמנת בטענה זו רק לאיסורים. מאידך, "הכא שור שחוט לפניך", כלומר מתקנת הטענה של המוחזק בשדה במיגו דלהד"מ, שהרי אם היה טוען כך היה נאמן לעניין הממון.

סיכום
ראשית הצגנו את ביאור הגמ' במתני', שפשר דבריה - "מודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שנאמן" הוא, שלעומת המיגו בטענת האשה ד"משארסתני נאנסתי" בדף יב:, בו סובר ר"י שאין האשה נאמנת, כאן הוא מודה שנאמן המוחזק בשדה מצד מיגו. ובשל כך שאלה הגמ' מה ההבדל בין טענות מיגו אלה.
ראינו כי בתירוצה מבארת הגמ' כי החילוק שבין טענות המיגו הוא ש"הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך".
ובפשר דברי הגמ' בתירוץ זה עמדנו על ה' שיטות בראשונים.
הבאנו את הסברו של רש"י שהבין כי ההבדל הוא בשאלת פתיחת הדיון, היינו שבמיגו דידן המוחזק בשדה שטוען טענתו - הוא זה שפותח את הדיון בכך. לכן למד רש"י בתירוץ הגמ' שמודה ר"י לתועלת המיגו דווקא כאשר הוא "מיגו דאי בעי שתיק". הצענו קושיא על ביאור "כח הטענה" בתועלת המיגו ע"פ דברי רש"י, אך דחינוה.
לאחר מכן עיינו בהסברם של תוס' לתירוץ הגמ', ראינו כי לפי ביאור המהרש"א לתירוצם נמצא כי מחלקת הגמ' באופן שמסייע ומתאים להבנת המיגו מצד "כח הטענה", אולם הקשנו על ביאור זה.
עוד מצאנו כי ע"פ בעה"מ גירסת תירוץ הגמ' הפוכה לזו שברש"י ובתוס' ובנוסף ביאר את הדברים באופן שונה.
בדברי הרמב"ן, ראינו כי למד בדברי הגמ', שהיות ובמיגו שבדף יב: הטענה הטובה אינה נאמנת לעניין הממון, לכן לא תועיל לאשה לזכות בממון הכתובה בטענתה הנוכחית. לפיכך בארנו שמבואר לכאורה בדברי הרמב"ן שהיות וכח המיגו הוא "כח הטענה", לכן הוא אינו מועיל אלא ע"פ כח הטענה הטובה. אולם הסקנו כי אין הכרח בדבר, משום שגם בשיטת הרמב"ן ניתן להסביר שהנאמנות במיגו היא מסברת "מה לי לשקר" ורק שבפועל ההרווחה שעל ידו היא דווקא עד גבול ההרווחה שבטענה הטובה.
אכן, סיימנו את הדברים בעיון בהסברו של הרמב"ם בפירוש המשניות, שם נקט שהחילוק בין מיגו השייך לאיסורים ובין מיגו השייך לממון, הוא בסיס חילוק הגמ' בין המיגו בדף יב: למיגו דידן. והצגנו את הביאורים בלשון תירוץ הגמ' ד"שור שחוט לפניך" ע"פ שיטתו.
  • תודה
תגובות: הנעור בלילה