מלחמות מלכי הנגב ומלכי הצפון​

בתקופת מלכות יָוָן עברו על ישראל כמה תהפוכות, תחילה נשתעבדו למלך היווני שמלך במצרים, ואחריו נכבשה הארץ בידי מלך הצפון שהתגבר עליו, ולבסוף חזר נכדו של מלך מצרים הראשון ונלחם בו עד שניצחו, ושיעבד את בני ישראל תחתיו שנים רבות, ומלכותו נמשכה עד שנכבש על ידי אנטיוכוס מלך הצפון.

תהפוכות אלו מרומזים בספר דניאל (יא ה-יב), כפי שיובא בסמוך.

התחזקותו של מלך מצרים וגדולתו:

וְיֶחֱזַק מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וּמִן שָׂרָיו [הראש אשר ימליך בנגב יחזק מן הראש שכנגדו המולך בצפון ומן שריו. רש"י] וְיֶחֱזַק עָלָיו וּמָשָׁל מִמְשָׁל רַב מֶמְשַׁלְתּוֹ: והיינו שבתחילה יתחזק מלך מצרים יותר ממלך הצפון, ומלכותו תגדל יותר.

ובספר יוסיפון (פי"ד) מובא שמלך מצרים היה אז 'איפטולמיאוס' משנהו של אלכסנדרוס מוקדון, והוא תלמי המלך שציווה לתרגם את התורה ליוונית, ומלך הצפון היה אז 'פוליקוס אוליקטור' שמלך בארץ ארם, ומלכותו התפשטה עד בבל, ועד מדי ופרס.

נצחונו של מלך הצפון:

וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבָּרוּ וּבַת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב תָּבוֹא אֶל מֶלֶךְ הַצָּפוֹן לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים וְלֹא תַעְצֹר כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ וְלֹא יַעֲמֹד וּזְרֹעוֹ וְתִנָּתֵן הִיא וּמְבִיאֶיהָ וְהַיֹּלְדָהּ וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים: ופירש רש"י שבתו של מלך מצרים תנסה לעשות פשרה בין אביה לבין מלך הצפון, ומלך הצפון ינצח אותם, ואף יקח בשבי אותה ואת אביה – מלך מצרים[1].

התחזקות מלך מצרים, נכדו של מלך מצרים הראשון:

וְעָמַד מִנֵּצֶר שָׁרָשֶׁיהָ כַּנּוֹ וְיָבֹא אֶל הַחַיִל וְיָבֹא בְּמָעוֹז מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְעָשָׂה בָהֶם וְהֶחֱזִיק: וְגַם אֱלֹהֵיהֶם עִם נְסִכֵיהֶם עִם כְּלֵי חֶמְדָּתָם כֶּסֶף וְזָהָב בַּשְּׁבִי יָבִא מִצְרָיִם וְהוּא שָׁנִים יַעֲמֹד מִמֶּלֶךְ הַצָּפוֹן: וּבָא בְּמַלְכוּת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְשָׁב אֶל אַדְמָתוֹ: והיינו שבנה של בת מלך מצרים, נכדו של מלך מצרים הראשון, יתחזק ויכבוש בחזרה את מלך הצפון.

מלחמות מלכי הצפון שלא צלחו:

וּבָנָיו יִתְגָּרוּ וְאָסְפוּ הֲמוֹן חֲיָלִים רַבִּים וּבָא בוֹא וְשָׁטַף וְעָבָר וְיָשֹׁב וְיִתְגָּרֶה עַד מָעֻזּוֹ: וְיִתְמַרְמַר מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וְיָצָא וְנִלְחַם עִמּוֹ עִם מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רָב וְנִתַּן הֶהָמוֹן בְּיָדוֹ: וְנִשָּׂא הֶהָמוֹן וְרָם לְבָבוֹ וְהִפִּיל רִבֹּאוֹת וְלֹא יָעוֹז: ופירש רש"י שבניו של מלך הצפון ינסו לכבוש את מלך מצרים, ומלך מצרים יגבר עליהם, ואף על פי שמלך הצפון יהרוג עשרות אלפים מחייליהם לא יצליח לנצח.

הרי שחזה דניאל מראש את המלחמות והכיבושים של מלכי מצרים ומלכי הצפון, ומדבריו עולה שברוב הזמנים ניצחו מלכי מצרים לדורותיהם ומשלו ממשלה חזקה, ורק בתקופה מסוימת התחזק מלך הצפון וכבש את מלך מצרים.


נשיאי ישראל בימי מלכי יָוָן​

מנהיגם של ישראל בימים אלו היה אנטיגנוס איש סוכו, תלמידו של שמעון הצדיק. אנטיגנוס זה היה רבה של העיר סוכו אשר בדרומה של ארץ יהודה[2], ומשם נתמנה להיות ראש ונשיא לכל ישראל. והיה מחזק את ישראל ומלמדם לעבוד את ה' באהבה וביראה, כנזכר במסכת אבות (פ"א מ"ג).

אחרי מותו של אנטיגנוס איש סוכו, מינו חכמים תחתיו את תלמידו יוסי בן יועזר הכהן, המכונה איש צרידה, להיות נשיאם של ישראל. ובראשות הסנהדרין עמד אז יוסי בן יוחנן, רבה של ירושלים, כמו ששנינו שם (מ"ד).

על שני צדיקים אלו אמרו חכמים שהיו בגדר 'אֶשְׁכּוֹלוֹת' – איש שהכל בו, תורה ויראת חטא וגמילות חסדים, והיו לומדים תורה כמו משה רבינו, ובימיהם לא היתה שום מחלוקת בהלכה בין חכמי ישראל[3].

אולם בסוף ימיו של יוסי בן יועזר נתמעט לבם של חכמים, מחמת התלאה והצרות שאירעו להם בימי מלכי יָוָן, והתחילו לשכוח את דברי התורה, ולראשונה בישראל נהייתה מחלוקת בהלכה בין החכמים, שלא ידעו להכריע בה, כמו ששנינו במסכת חגיגה (פ"ב מ"ב): יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ [על קרבן שלמים ביום טוב], יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמֹךְ.

ועל כך אמרו רבותינו במסכת תמורה (טו-טז): כָּל אֶשְׁכּוֹלוֹת [-מנהיגים] שֶׁעָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה עַד שֶׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה לֹא הָיָה בָּהֶם שׁוּם דֹּפִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הָיָה בָּהֶן שׁוּם דֹּפִי [-פגם מסוים]. וביארו בהמשך הגמרא שהכוונה היא לפגם זה שלא ידעו להכריע את ההלכה.

כמו כן נאמר שם: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁעָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, מִימוֹת מֹשֶׁה עַד שֶׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר, הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ. מִכָּאן וָאֵילָךְ, לֹא הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ.

בספר יוחסין (מאמר ראשון) מובא, שיוחנן כהן גדול אביו של מתתיהו, היה גם הוא מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, ותיקן לישראל תקנות רבות, וכן עשה שני פרות אדומות[4].


תליית הנשיא יוסי בן יועזר​

ברוב רשעותם וחוצפתם גזרו היוונים גזירת מיתה על רבם של ישראל, הנשיא יוסי בן יועזר, שהיה מכונה 'החסיד שבכהונה' על שם פרישותו וחסידותו, והקב"ה הסתיר פניו מבית יעקב ולא מנע מהם את אשר יזמו לעשות, כמו שסיפרו לנו חכמים במדרש רבה (בראשית סה כב).

ואלו דבריהם שם[5]:

יָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת [-גדול העיר 'צרורות'] הָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה, וְהָיָה רוֹכֵב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת כַּאֲשֶׁר הָיָה מְשֻׁמָּד. יָצְאָה הַגְּזֵרָה עַל יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר לְהִתָּלוֹת, וְהָלַךְ לִפְנֵי הַקּוֹרָה לְהִתָּלוֹת.

על יוסי הצדיק גזרו היוונים להרגו ולתלותו על העץ, ואילו את יקום המשומד הגדילו וכיבדו, ונתנו לו רשות לרכב על סוס כמנהג שרי יָוָן, וכך נפגשו השנים, כשהיונים מובילים את יוסי הצדיק, ומאחוריו קורה עליה הוא עתיד להיתלות.

אָמַר לוֹ יקום הרשע ליוסי בלגלוג, רְאֵה סוּסִי שֶׁאֲדוֹנִי הִרְכִּיבַנִי בכבוד ובגדולה, וּרְאֵה סוּסְךָ שֶׁאֲדוֹנְךָ הִרְכִּיבְךָ - הקורה שתולים אותך עליה. אָמַר לוֹ, אִם כָּךְ - כבוד כזה עשה הקב"ה לְמַכְעִיסָיו, קַל וָחֹמֶר שיתן כבוד לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ יקום ליוסי, וכי עָשָׂה אָדָם רְצוֹנוֹ של הקב"ה יוֹתֵר מִמְּךָ, ואיך אתה אומר שהקב"ה מכבד עושי רצונו<sup>[6]</sup>.

אָמַר לוֹ יוסי בן יועזר, וְאִם כָּךְ עשה הקב"ה לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, ונתן לאויבים לתלותם על הקורה, יש לך ללמוד מכך קַל וָחֹמֶר כמה יעניש לְמַכְעִיסָיו.

נִכְנַס בּוֹ הַדָּבָר כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָא [-נחש ארסי][7], הָלַךְ וְקִיֵּם בְּעַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה שְׂרֵפָה הֶרֶג וְחֶנֶק, כדי לכפר על מה שחטא בהיותו משומד.

מֶה עָשָׂה? הֵבִיא קוֹרָה, נְעָצָהּ בָּאָרֶץ, וְקָשַׁר בָּהּ נִימָא [-חבל], וְעָרַךְ עֵצִים, וְהִקִּיף עֲלֵיהֶם גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים, וְעָשָׂה מְדוּרָה לְפָנֶיהָ, וְנָעַץ אֶת הַחֶרֶב בָּאֶמְצַע.

וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ תַּחַת הָעֵצִים מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וְנִתְלָה בַּקּוֹרָה וְנֶחְנַק, קִדַּמְתּוֹ הָאֵשׁ וְנִפְסְקָה הַנִּימָה וְנָפַל לָאֵשׁ, וְקִדַּמְתּוֹ חֶרֶב וְנֶהְפַּךְ עָלָיו גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים. כך נהרג יקום בכל הארבע מיתות[8].

נִתְנַמְנֵם יוֹסִי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה, וְרָאָה בחלומו את מִטָּתוֹ של יקום פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר אל השמים. אָמַר, בְּשָׁעָה קַלָּה קִדְּמַנִי זֶה לְגַן עֵדֶן[9].


יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי​

לאחר שנהרג הנשיא יוסי בן יועזר הכהן, הפצירו חכמים בתלמידו יהושע בן פרחיה להנהיג את ישראל, כי בענוותנותו סירב לעלות לגדולה (גמ' מנחות קט:), אולם לבסוף מינו אותו לנשיא, והאריך ימים, ועמד שנים ארוכות בנשיאותו, ואף זכה לראות במפלתם של היוונים ובנצחון החשמונאים[10].

בימיו של יהושע בן פרחיה עמד נתאי הארבלי בראשות הסנהדרין, והם הנהיגו את ישראל בימי מצוק וזעם אלו, והיו מחזקים אותם להתקרב לצדיקים ולהתרחק מהרשעים, כמו ששנינו במסכת אבות (פ"א):

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם – קיבלו תורה מאת הזוג הקודם, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת: נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רַע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לְרָשָׁע – כדי שלא תלמד ממעשיו, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:

ודבריו אלו וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת פירשם הרמב"ם וז"ל: שֶׁאִם תֶּחֱטָא, אוֹ תִּרְאֶה חוֹטֵא, אַל תִּבְטַח וְתֹאמַר שֶׁה' יַעֲנֹשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא בִּלְבַד, אֶלָּא אַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל הַחֵטְא הַהוּא, ע"כ. ואכן, זכו כמה מצדיקי הדור ההוא, ובכללם יהושע הנשיא, לחזות בעיניהם במפלתם של היוונים, והרמת קרנם של ישראל.


יהדות אלכסנדריא של מצרים​

בתקופת שלטונם של מלכי יָוָן היו הרבה מבני עמנו שעזבו את ארץ הקודש והמקדש, והיגרו לארץ מצרים, והתיישבו בעיר הבירה אלכסנדריא שנבנתה על ידי אלכסנדרוס מוקדון[11], ובסביבותיה, ועברו בכך על האיסור שהוזהרנו עליו בתורה (שמות יד יג) 'כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם'[12]. ואף בנו שם מקדש מפואר, שנקרא בשם 'מקדש חוניו', ובו מזבח, והכהנים היו מקריבים עליו קרבנות, שלא כמצוות התורה[13].

והיו ישראל שבארץ מצרים מקורבים לשלטון, וחיו חיי עושר וכבוד, ואף עשו לעצמם סנהדרין גדולה של חכמים, כמו ששנינו בתוספתא במסכת סוכה (פ"ד ה"ד, גמ' שם נא: וירושלמי שם פ"ה ה"א): רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'מִי שֶׁלֹּא רָאָה דִיפְּלֵי אִיסְטַבָּא [-איצטבה כפולה] שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִיָּמָיו'.

ומתארת הברייתא את עשרם וכבודם של בני ישראל שגרו שם:

אָמְרוּ, כְּמִין בָּסִילְקִי גְּדוֹלָה הָיְתָה, סְטָיו לִפְנִים מִסְּטָיו, פְּעָמִים שֶׁהָיוּ בָּהּ כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. מקום תפילתם היה בארמון גבוה, שהיה מוקף איצטבאות של אבן המשמשות לישיבה, שורה אחת לפנים מהשניה, באופן שנכנסו לשם עם רב, ולפעמים נמצאו שם יותר מאלף אלפים יהודים[14].

וְהָיוּ בָּהּ שִׁבְעִים וְאַחַת קַתֶּדְרָאוֹת [-כסאות מכובדות] שֶׁל זָהָב, מְקֻבָּעוֹת אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים שֶׁל סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, כָּל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד רִבּוֹא [-שווי של מאתיים ועשר אלף] כִּכְּרֵי זָהָב.

וּבִימָה שֶׁל עֵץ בָּאֶמְצַע, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת [-השמש] עוֹמֵד עָלֶיהָ, וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. עָמַד אֶחָד מֵהֶם לִקְרֹאת בַּתּוֹרָה, הָיָה הַמְמֻנֶּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. כי מחמת ריבוי העם וגודל המקום לא היו כולם יכולים לשמוע את ברכות העולה לתורה, ולכן סידרו שהחזן יעמוד על הבימה, וכשהגיע העולה לסיום הברכה הניף הגבאי בידו מפות של בד, כדי לסמן לרחוקים שיש לענות אמן. עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה שֶׁהָיָה מְבָרֵךְ[15], הָיָה הַמְמֻנֶּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן.

אַף עַל פִּי כֵן – על אף ריבויים העצום של המתפללים, לֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעֻרְבָּבִין, אֶלָּא יוֹשְׁבִין כָּל אָמָּנוּת וְאָמָּנוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, זֶהָבִין [-צורפי זהב] בִּפְנֵי עַצְמָן, וְכַסָּפִין [-צורפי כסף] בִּפְנֵי עַצְמָן, וְנַפָּחִין [-חרשי ברזל] בִּפְנֵי עַצְמָן, וְטַרְסִיִּים [-חרשי נחושת] בִּפְנֵי עַצְמָן, וְגַרְדִּיִּים [-אורגים] בִּפְנֵי עַצְמָן. וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁאִם יָבֹא אַכְסְנַאי יִהְיֶה מַכִּיר בַּעֲלֵי אֻמָּנוּתוֹ וְנִפְנֶה לְשָׁם, כדי להשכיר את עצמו למלאכתם, וּמִשָּׁם הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ.







[1] יתכן שהכוונה היא ל'סליקוס' מלך הצפון שמשל על ישראל בתקופה זו, וכמובא לקמן [בפרק ד'].
[2] עיר זו נזכרה כמה פעמים בדברי הימים (דה"י א' ד יח, דה"י ב' יא ז, ושם כח יח), ועל שם עיר זו כונה במשנה 'אנטיגנוס איש סוכו', כי כן היה דרכם לקרא לרב העיר 'איש העיר'.
[3] ראה במשנה (סוטה פ"ט מ"ט) ותוספתא (ב"ק פ"ח) ובגמרא בבלי (תמורה טו-טז) וירושלמי (סוטה פ"ט ה"י).
[4] אמנם ממקורות אחרים נראה ש'יוחנן כהן גדול' שתיקן את התקנות היה מזרעו של מתתיהו, ולא יוחנן אביו של מתתיהו, ראה בספר 'ערכי תנאים ואמוראים' לר' יהודה ב"ר קלונימוס (ערך 'ינאי המלך') ובספר יוחסין (שם ד"ה יהושע בן פרחיה) ובסדר הדורות (ערך יוחנן כהן גדול).
[5] לשון המדרש תורגם ללשון הקודש כדי להקל על הלומד.
[6] כוונתו של יוסי היתה שלעושי רצונו יתן הקב"ה בעולם הבא כבוד גדול, ויקום חשב שהכוונה היא לשכר בעולם הזה.
[7] כאן קלט יקום את כונת דודו יוסי, שאם ה' נותן לעושי רצונו רעה כזאת בעולם הזה, כל שכן שלמכעיסיו יתן בעולם הבא רעה כפולה ומכופלת. והדברים חילחלו בתוככי לבו כמו שהארס של נחש ה'עכנא' מחלחל בגוף האדם.
[8] בתלייתו קיים בעצמו מיתת 'חנק', ולפני שנחנק לגמרי נשרף החבל שהיה תלוי בו ונפל לאש, ובנפלו נדקר בחרב והתקיימה בו מיתת 'הרג', וגדר האבנים נהפכה עליו וכך התקיימה בו גם מיתת 'סקילה', ולבסוף מת במיתת 'שריפה'.
[9] ועל כך אמר התנא 'יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא'. רבינו יונה (אבות פ"ד מי"ז).
[10] ע"פ המובא בחסרונות הש"ס (סוטה מז.) נמשכה נשיאותו עד זמן מלכותו של ינאי המלך שהיה מבית חשמונאי, וכתב בספר יוחסין (מאמר ראשון) שהאריך ימים הרבה.
[11] ונקראה על שמו, כמובא במדרש תהלים (ט ז).
[12] זוהי הפעם השלישית בה עברו ישראל על איסור הירידה למצרים, ובכל שלושת הפעמים נפלו בידי האויבים, כנאמר בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א), ובפעם הזאת נפלו לבסוף בידי טרגיינוס הרשע מלך רומי, שעמד עליהם לאחר חורבן הבית השני והרגם. אמנם בגמרא (סוכה נא:) נאמר שאלכסנדרוס מוקדן הוא זה שהרגם, ולפי זה ביאר רש"י (ד"ה סטיו) שמדובר בבניהם של היהודים שהיו שם מימי ירידתו של יוחנן בן קרח למצרים, שהיתה מיד אחרי חורבן בית ראשון, ונשארו שם עד ימי מלכות יון ונהרגו. וראה עוד בהקדמת האברבנאל לספר מלכים.
[13] ענין המקדש הובא בגמרא מסכת מנחות (קט:), ושם נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם היו מקריבים שם לעבודה זרה, או לשם שמים. ומכל מקום, אף לפי השיטה שהקריבו שם לשם שמים היה בדבר זה משום איסור שחוטי חוץ, שעונשו כרת.
[14] 'יוצאי מצרים' היו כשש מאות אלף, וכאן היו כפלים מסכום זה.
[15] העולה לתורה או השליח ציבור. קרבן העדה (שם).
  • תודה
תגובות: אחד יחיד