מקובל בפי העולם שהנהרג ביד עכו"ם יש לו שם "קדוש" ואם כי שלא נמצא מקור ברור לדבר, אך זכר לדבר יש וכפי שנביא בס"ד. אולם עדיין צריך לברר את הגדרים שבזה. האם כל מי שנהרג ביד גוי אפילו בתאונה סתמית כך דינו, או דוקא כשנהרג במלחמה או ברצח מכוון. ואם דבר זה נכון אף כאשר הנהרג הוא חוטא ומחטיא. ומה קורה עם כאלו שנהרגו בעקבות כך שהגוי סבר שהם יהודים אך אילו היה יודע שהם כנכרים היה משנה את יחסו אליהם.
שמחה במות אפיקורסים
נתבאר במס' שמחות (ב ח) "כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו לכל דבר. אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחין שאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי." ונפסק ברמב"ם בתוספת ביאור (אבל א, י) "כל הפורשין מדרכי צבור- והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין. כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא."וכן בשו"ע יורה דעה שמה, ה "כל הפורשים מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המומרים והמוסרים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים."
הטעם
וטעם הדין נתפרש בש"ך יורה דעה סימן שמה ס"ק ט ושמחים - על שאבדו שונאיו של מקום דכתיב, באבוד רשעי' רנה. וקדם לו בלבוש (יו"ד שמה ה)מומר שנהרג ביד גויים-מתאבלין כיון שנתכפר לו עי"ז
אולם, אע"פ שמצאנו שיש לשמוח במיתת הרשעים, נתבאר ברמ"א יורה דעה שמ, ה "וי"א שמומר שנהרג בידי עובד כוכבים, מתאבלין עליו (הגהת אשיר"י פרק א"מ וא"ז)."וביתר פירוט כתב זאת בדרכי משה "ובהגהות אשר"י פרק אלו מגלחין (סי' נט) נהרג בידי גוים מתוך רשעו הוה ליה כפרה ומתאבלין עליו. ורבינו גרשום נתאבל על בנו שנשתמד י"ד יום קל וחומר לשכינה י"ד יום (ב"ק כה ב) עכ"ל וכן כתב אור זרוע (ח"ב פח ע"ג)"
כלומר שמומר שנהרג ע"י גויים מתכפר בעצם ההריגה, אף שנהרג בתוך רשעו.
כאמור, מקור דברי הרמ"א הם מהאור זרוע הלכות אבילות סימן תכח. ששם בפנים כתב בתחילה דנראה בעיניו שאין להתאבל על חייבי מיתות שמתו מאליהן, כמו שאין מתאבלין על הרוגי בי"ד. והביא מהגמ' בסנהדרין מז א שבאה להביא ראיה שקרבן מי שהמיר ושב חל בו דיחוי, מקרבנות אנשי עיר הנדחות שאין מקריבין אף שנהרגו, ובהו"א סברו שנתכפרו בהריגתן. ודחה אביי דאין מתכפרין ע"י מיתה, וממילא אין ראיה שהטעם מחמת דיחוי. אבל, רבא רצה לחלק בין הרוגים למתים, אך למעשה הגמ' נשארת בסברת אביי שהרוגי בי"ד אינם כהרוגי מלכות.
אולם מ"מ נתבאר במסקנת הגמ' שהרוגי מלכות נתכפרו בהריגתן כיון שלקו. ולכן מסיק האו"ז "הלכך אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת מתוך רשעו לכ"ע אין מתאבלים עליו. נהרג בידי עכו"ם לכ"ע מתאבל עליו. וכו' אבל הרוגי עכו"ם דלא בדין קא מקטלי במיתה בעלמא מתכפר לו ומתאבלים עליו."
ובש"ך כתב על דברי הרמ"א שהם לכו"ע, אף שהרמ"א כתבן ביש אומרים. וז"ל "משמע דאף במומר שנהרג בידי עובד כוכבי' עיקר דאין להתאבל עליו וכ"כ בעט"ז וי"א דאין מתאבלים עליהם וכן עיקר עכ"ל וצ"ע שבד"מ לא הביא אלא הגהת אשר"י והא"ז שכתבו דמתאבלי' עליו ולא הביא שום חולק ולפעד"נ שא"א לחלוק על זה והוא שנ"ל שיצאה להם כן מש"ס פרק נגמר הדין [דף מ"ז ע"א וב'] דמומר שנהרג בידי עובד כוכבים כיון דלא מיקטל כדין הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלים עליו עיין שם וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש בפרק אלו מגלחין ע"ש:" והמשיך שם בש"ך, שהט"ז פי' הטעם שחזקה שהרהר בתשובה, אך הטעם לדעתו אינו כן אלא בגלל שנתכפר לו בהריגה.
וממילא עולה לדינא שמומר שנהרג ביד גויים מכל סיבה שהיא הרי נתכפר לו בכך. ואף שודאי לא הרהר בתשובה. וכנראה זהו הטעם שמוגדר "קדוש" כיון שנמחלו עוונותיו. (ולכאו' יל"ע מדוע דוקא בנהרג ביד עכו"ם כך הדין ולא בכל נהרג)
קשה שעל אחאב היתה שמחה למרות שנהרג במלחמה
אולם יש להקשות, שהנה המקור לכך שאומרים על מיתת הרשעים "באבוד רשעים רנה" הינו מאחאב, שנהרג ע"י נכרים במלחמה. וכמ"ש בסנהדרין לט, ב "ויעבר הרנה במחנה - אמר רבי אחא בר חנינא: באבד רשעים רנה - באבוד אחאב בן עמרי רנה."[1]?וראיתי מתרצים, שענין אבילות הוא כעין השתתפות בצער המת, ומאחר ונתכפר לו יש ענין כזה של השתתפות עמו בצערו. אולם מאידך לעולם הרי זו שמחה על כך שהתפנה משם אותו רשע. ולכן אפשר לקיים שניהם שמחד להשתתף עם המת (אך אין זה צער אמיתי, שהרי למעשה היה פה הטבה) ומאידך לשמוח בשמחת העולם.
אולם תירוץ זה קשה מאוד להבינו. שהרי המשנה בסנהדרין מונה את אחאב בין ארבעה מלכים שאין להם חלק לעוה"ב, ואילו נאמר שאכן עבירות מתכפרים בעת הרצח, הרי שהיה עלינו אף לזכותו לחלק לעולם הבא?
ואין לומר שהטעם משום שהוא חוטא ומחטיא ועדיין המשיך להחטיא אחר מותו, אולם כעת כבר בא אל מנוחתו. מב' טעמים: הא' שהרי משנה זו בפרק חלק שמנתה אותו בין מאבדי עולמם הרי נשנתה מאות רבות בשנים אחר מיתתו. והטעם הב' דפוק חזי, שעד עצם היום הזה עוד משתמשים במאמרי חז"ל המהפכים בזכותו וטופלים עליו חטא על פשע בכך שמאשרים זדים.
(ואין ליישב ע"פ "הבן יהוידע" המפרש שבכך שחז"ל אמרו במשנה שאין להם חלק לעולם הבא בכך באו אל מנוחתם.
ראשית מפני שדברים אלו מחודשים ביותר. ושנית, מפני שכאמור, אם הטעם בגלל שנהרג במלחמה הרי אינו צריך שוב לזכות זאת.)
וראה בשו"ת משנה הלכות חלק טז סימן קכא שהאריך ללמד זכות לצורך אותה השעה, שאע"פ שלטעמו נהרג ביד סתם נכרים אין קרוי קדוש, אך אם נהרג במלחמות שבארה"ק קרוי קדוש.
מאידך, בחשוקי חמד (סנהדרין נ) הביא בשם הגריש"א על מעשה באשה הנשואה לנכרי שנרצחה בידי העכו"ם וכשהתברר להם שנשואה לערבי, פרסמו התנצלות, שאמר הגרי"ש שייתכן ובכך איבדה שם "קדושה".
ואין לומר שמחמת וחל על רשעים הללו דין למות, שדין ד' מיתות לא בטלו, ולכן כשמשמים סידרו שיתקיים בהם דין ד' מיתות, וכמפורש באחאב שרוח נבות הלכה והייתה רוח שקר בפי נביאיו שבא זה עליו כעונש, לכן אין להתאבל עליהם, וכעין מש"כ האו"ז על אלו שמתו מאיליהן, ונרחיב את דעתו לכאלו שהמיתה באה עליהם כעונש בי"ד. אל לנו לומר כן, כיוון שבגמ' מדובר להדיא ברשעים ומומרים שודאי דינם היה להוריד ולההרג על פי בית דין, ואעפ"כ חלקה בין הרוגי מלכות להרוגי בי"ד.
וא"כ הדרה קושיא לדוכתה מדוע אחאב ודומיו לא נתכפרו בהריגתן במלחמה כפי שמבואר בגמרא על הרוגי מלכות?
אחאב נהרג במלחמה למען עם ישראל
ויש להוסיף ולחדד, שכיום רבים מחשיבים כל מלחמות שבין היושבים בארה"ק לארצות השכנות כהרוגים מחמת יהדותם, ומשערים שהמלחמה הינה על היהודים משום מה. (ובאמת לא כ"כ נתברר בעיני הטעם לחלק בין מלחמה זו לשארי מלחמות שבעולם. ואכמ"ל) וזאת על אף שבצבא משרתים אף בני עמים שונים כדרוזים וצ'רקסים וכדו'. אך יהיה איך שיהיה, לא גרועים הם מאחאב שנלחם מלחמה עבור מלכות ישראל של אז שהייתה ללא ספק טובה מכל בחינה בין בכך שהיו עובדים רק לאמצעי ולא כופרים הכל.[2]ואגב נעתיק בזה, כנגד מה שיש סבורים שמלחמה זו הינה מלחמת מצוה ומדמים משום מה למלחמות שהיו בימי אבותינו הקדושים מלשון הרמב"ם המגדיר מה כוונת הלוחם היהודי, ובכך מופקע לחלוטין הדמיון אשר חישבו. וז"ל בהלכות מלכים ז "מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה וכו' וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ".
ובאופן כללי הבהיר רבינו הרמב"ם שכל ענין המלחמה היא בין המאמינים לכופרים, שבספר המצוות (ל"ת, נח) כתב "והמצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה (ר"פ עקב) לא תערוץ מפניהם. ונכפלה האזהרה ואמר (ס"פ דברים) לא תיראום. ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת."[3]
ע"כ במאמר המוסגר, ומכל מקום נתקשינו א"כ טובא, שאחאב שנלחם בעבור הגנה על עמ"י מפני הצרים עליהם מדוע לא נתכפר לו בהריגתו כשאר הקדושים אשר בארץ המה?
ואף יש"ו מנצרת אשר כישף והסית והדיח את ישראל כידוע מצא את מותו בידי גויים בני מלכות רומי, אך שמא יש לחלק ששם בי"ד פסקו דינו לההרג ואך שיתפו את הרומיים בקיום מצוה רבתי זו.
הרוג במלחמה שאני
ומחמת חומר הקושיה אציע בפני החכמים יישוב לכך. והדברים צ"ע רב.הנה מה שחילק רבא הוא בזה"ל "אמר ליה רבא: מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו? מת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית - לא הויא ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית - הויא ליה כפרה. תדע, דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, מאי עבדיך ומאי חסידיך? לאו חסידיך - חסידיך ממש, עבדיך - הנך דמחייבי דינא דמעיקרא, וכיון דאיקטול - קרי להו עבדיך!" והנה הלשון "לאו כי אורחיה מית", ושמא א"כ יש לומר שבמלך וחיילות כה"ג שמצוי שמתים באופן זה הרי זה כי אורחיה. ולכן אחאב שטבע העולם הוא שימות במלחמה (אם כי ששם היה זה בגדר נס, שהרי רק בו פגע החץ ובקע את השריון וכו') לא נתכפר לו בכך. ויל"ע טובא.
אולם כמובן, כל אשר העכו"ם נתכוונו להורגו מחמת היותו יהודי, ואפילו מומר רחוק ביותר שלצורך הענין נמנה על כנופיית פשע בארצות דרום אמריקה, וחברי הכנופיה שכנגד הוסיפו שנאה על שנאתם אליו מחמת יהדותו, והרגוהו שלא כדרך העולם אף אצלם, ייתכן מאוד וקרוי קדוש שנתכפרו לו עוונותיו.
ויתירה מכך ייצא לפי"ז שאם מת שלא כדרך בתאונת דרכים, שפיר מקרי קדוש טפי מהנהרג במלחמה.
[1] והנה היו שנתלבטו האם יש לשנוא את הרשעים מחמת מה שנתבאר שם "ומי חדי קוב"ה וכו'" והנה מצאנו פסוקים וחזלי"ם רבים שאכן ה' שונא את הרשעים, ואביא חלקם להלן-
נעים זמירות ישראל בכמה פסוקים: "לא יתייצבו הוללים נגד עיניך, שנאת כל פועלי אוון, תאבד דוברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ד'", (תהילים ה'). "ד' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו", (תהילים י"א). ובודאי שע"ע העיד דהמע"ה- "שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב", (תהילים כ"ו).
בגמ' מסכת פסחים דף קיג: שלושה הקב"ה שונאן וכו'. ועי' רמב"ם הלכות תשובה פרק ז': "התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". ועי' רש"י עה"ת בפרשת קדושים ומקורו מתורת כהנים, כי "המעוול במשפט נקרא חמשה שמות עוול משוקץ שנאוי חרם תועבה".
וכמובן להנהגת הצדיקים-"והצדיקים מאוס ימאסוהו את הרשע, כמו שנאמר נבזה בעיניו נמאס". (שערי תשובה לר"י ג' קצג). "כי האדם חייב לשנא אויבי השם, כש"כ "הלא משנאיך השם אשנא", וחייב להקלותם, כמש"כ ובוזי יקלו". (רבנו יונה משלי יז טו). "יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע (משלי ח), הכתוב הזה הזכיר שלמה ע"ה בשם החכמה אומרת החכמה כי מי שיש בו יראת השם יתעלה ישנא איש רע, שנאת רע - כלומר שנאת איש רע כמו ואני תפלה שטעמו איש תפלה, כי כיון שהוא איש רע מצוה לשנאתו וכן אמר דוד ע"ה הלא משנאיך ה' אשנא וגו', ואמר שלמה ע"ה עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי הצדיק והרשע שני הפכים הם זה שונא לזה כי כל מין אוהב את מינו ושונא את הפכו, וכן אמר שלמה ע"ה אנשי דמים ישנאו תם, ואמר תועבת רשע ישר דרך". (כד הקמח לרבנו בחיי ערך גאוה). "הענף הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה, והוא מ"ש דוד ע"ה הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'". (מסילת ישרים פרק י"ט). "במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו בכגון זה לא דיבר הב"י מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודהמע"ה אמר הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'". (ביאור הלכה סימן א').
וראה בהרחבה בראש השנה יז, א שחלקה בין סתם רשע לאפיקורסים וחוטרים ומחטיאים "פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן - יורדין לגיהנם, ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה, ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו - יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו' - גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול (מזבל לו). וכל כך למה - מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבל לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבל לך, ועליהם אמרה חנה ה' יחתו מריבו. אמר רבי יצחק בר אבין: ופניהם דומין לשולי קדירה. ואמר רבא: ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא, ומקריין בני גיהנם."
ובגמ' חולין מיעטה אותם מהבאת קרבנות "מן הבהמה להוציא בני אדם שדומים לבהמה" ועוד כהנה רבות ואכמ"ל בזה.
[2] וכבר הוכחנו בכ"מ שהכופרים גרועים יותר מעכו"ם ומעע"ז, ונביא בזה כמה מקורות נוספים בדרך אגב.
כ' ברמב"ם הלכות עדות יא "אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם, שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא." ולכאורה מסברא זו של מורידין חמורים הם אף מהעע"ז.
וחריף יותר בלשון הבית יוסף על ענין זה חושן משפט סימן שפח אות טו (ב) ד"ה שנים שמסרו "ולא תימא אין שליח לדבר עבירה (קידושין מב:) דלא מיפטר בהאי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במסור ובאנס לאו ישראל הוא וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות עדות (פי"א ה"י) המוסרים הם פחותים מהגוים" שאין להם שם ישראל.
ובפירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג הגדיר מהי תכלית הכפירה "מגלה פנים בתורה - הוא אשר יעבור על מצוות התורה בפרסום, בפרהסיא, והיא תכלית הכפירה, כמו שאמר יתעלה: +במדבר טו, ל+ "והנפש אשר תעשה ביד רמה" וכו'"
[3] ולאורכו של כל ספר המצוות מודגש שזה העניין בהרחקה מהנכרים וכדו'; גם במצות לא תעשה מח ביאר איסור כריתת ברית לז' עממין "שהזהירנו מכרות ברית עם הכופרים ולהבטיחם על כפירתם" ובהמשך שם במצות לא תעשה מט "שהזהירנו שלא להחיות איש משבע' עממין כדי שלא יפסידו בני אדם ויסיתום לעבודה זרה" ואותו דבר במצות לא תעשה נא "המצוה הנ"א היא שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם והוא אמרו ית' (משפטי' כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" וכן איסור הנישואין לנכריה כינה שם בל"ת נב איסור חתנות עם הכופרים. ובעוד מקומות רבים כגון שם ל"ת לא. וכן במו"נ ג כט מבאר שמשה סיים את מה שאברהם התחיל בכך "שאברהם אבינו ע"ה התחיל לסתור אלו הדעות בטענות וקריאה חלושה ובפיוס בני אדם ומשך לבבם לעבודת השם בהטיבו להם, עד שבא אדון הנביאים והשלים הכונה וצוה להרוג הכופרים ההם ומחות זכרם ולשרשם מארץ החיים, מזבחותיהם תתצון וגו', ומנע מהמשך אחר דרכיהם ואמר ולא תלכו בחקות הגוים וגו'".
