בדין הזמה בשטר

בבעה"מ (כתובות ט' ע"א מדה"ר) כתב: בעידי קיום הקרובים לעדי השטר – השטר כשר, לפי שפסול הקרובים הוא מדין "עדות שאי אתה יכול להזימה". שהרי הקרובים לא יזימו קרוביהם, וכן הדיינים לא יקבלו עדות הזמה על קרוביהם, והכא לא שייך לפי שאין הזמה בשטר. וז"ל: "ועוד אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות על פה". עכ"ל. ע"ש.

והדברים צריכים ביאור.

והנה, הר"ן כשהעתיק דברי הרז"ה כתב (י"ב ע"ב מדה"ר) והוסיף: לפי שעדים זוממין – חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו. והביא דברי הרי"ף (ב"ק פ' מרובה סי' קל"ה) שחולק, וסובר שמועיל הזמה בשטר, ולא שכתוב בו או שמעידים עליו שנכתב בזמנו, ואי אפשר לתלות שמא אחרוהו. עיי"ש.

וכתב הר"ן שנראה עיקר כדברי הרי"ף.

והנה, מדברי הר"ן משמע שהבין בדעת הרז"ה שבשטר לא נאמרה כלל תורת הזמה. ויעויין בש"ך (סי' ל"ח סק"ב) שהביא דברי הב"ח (סי' ל"ד או י"ג), שכוונת הרז"ה לומר רק שאין בהם עונש הזמה, אבל ודאי שנפסלים לעדות, בלא גרע מהזמה שלא בפניהם. עיי"ש.

ובש"ך הסכים עם הב"ח, ולאו מטעמיה, אלא טעמו של הרז"ה – שעדים זוממין חידוש הוא, שמשלמים אף על פי שלא עשו מעשה. ולכן אינם משלמים, אבל ודאי שנפסלים.

ודקדק לשון בעה"מ, שכתב: "אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות ע"פ". ומשמע שכך לענין התשלומין.

ובענין זה יש לעיין. דנחלקו בזה האחרונים: האם כשאין עונש הזמה – יש כל דיני הזמה.

הנודע ביהודה (אהע"ז סי' ע"ב, סתירת היתר הראשון) כתב, שכשאין עונש הזמה – אין כלל דיני הזמה. אולם בבית הלוי (ח"ג סי' ו' או ג') חלק עליו, וכתב שבהזמה נתחדשו שני דינים: א. דין התשלומים. ב. דין הפסלות של העדים. ואף על גב שאינם נענשים – נפסלים. והבית הלוי הקשה על הנודע ביהודה, מהש"ך והב"ח דידן שסותרים לדבריו.

והש"ך הוכיח מגמרא סנהדרין, שמוכח ששייך הזמה בשטר. דברים פ' "עד מתי דנין" (ק"ל ל"ב). דה"ק הגמרא אמתני': שד"מ בעי' דרישה וחקירה. והכי קא אמר: שהשטר שכתוב בו באחד בניסן בשמיטה וכו' – חיישינן שמא אחרוהו. ואי סלקא דעתך בעניין דרישה וחקירה – היכי חיישינן שמא אחרוהו?

ובפרש"י פירש: שהרי דרישה וחקירה – לאכחושי קאתיא. וכשהוכחשו – היכי מתרצינן להו? אלא שמיירי שאחרוהו.

אמנם בתורת חיים הביא בשם הראב"ן, שדרישה וחקירה היא כדי שיהיה עדות שאתה יכול להזימה. ואם כן כאן, כשעושים דרישה וחקירה, ואם נתרץ שאחרוהו – לא שייך עדות שאתה יכול להזימה. ומוכרח על כל הפנים לפי התורת חיים, שגם בשטר יש פסול של הזמה.

ובתומים (סי' ל"ד סק"ט) דחה את הראיה, שאפשר לומר שהרז"ה מפרש את הגמרא שם כפירוש רש"י.

ותומים שם ביקש על חידושי הב"ח: שהרי הרז"ה כתב שהטעם שפסול בקרובים הוא משום עדות שאי אתה יכול להזימה. וזה בשטר – דין מזימים, אם כי לא שייך. ואם כדברי הב"ח – שוב הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ויותר ישמרו הקרובים על קרוביהם מפסול מאשר נזק ממוני.

ויעויין בדברי משפט סימן ל"ח שתרץ: שלכאורה קשה טעם הרז"ה. שהרי אפשר להזימם על ידי עדים אחרים ועל ידי בית דין אחר. וכמו שכתבו הראשונים לשיטות הסוברים שהטעם שאין עד נעשה דיין – שזה עדות שאי אתה יכול להזימה, שהדיין לא יקבל הזמה על עצמו. והקשו הראשונים: שהרי יכולים להזימם בבית דין אחר?

ותרץ הריטב"א (מכות י"ב) והמרדכי (פ' זה בורר סי' תרצ"ו): שכיוון שאין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין, אם כן הדיינים שגמרו הדין – הם הגורמים להזמה. ואם כן גם כאן, הטעם שדייני הקיום יכולים להיות קרובים לעדי השטר – לפי שאפשר להזימם.

וטעם הריטב"א והמרדכי אינם שייכים כאן. שהרי עונש ממון – מודה הרז"ה שאינם מקבלים. ומחמת פסול אין חשש, כי העדים נפסלים בהזמה אף על גב שלא נגמר הדין, כמו שכתב בריב"ש (סי' רס"ו).

ואם כן – שפיר. שלגבי הפסול, זה נקרא "יכול להזימה בבית דין אחר". וחידושו של הב"ח עולה יפה.

ויעויין בקהילות יעקב (סנהדרין סימן כ') שהקשה על הש"ך, לפי דברי הר"ן שטעם הרז"ה הוא לפי שעדים זוממים חידוש הוא. שהרי החידוש הוא שהעדים השניים נאמנים הוגדרה. וכדאמרינן בגמרא: "מאי חזית דסמכת אהני – סמוך אהני". ואם כן, אם אתה מאמינם – האמינם בין לגבי הפסול ובין לגבי העונש. ואם אין אתה מאמינם – מדוע נפסלים?

ואפשר לומר: שהנה נחלקו האחרונים לאביי, דקיי"ל כוותיה, החולק על רבא וסובר שלמפרע הוא נפסל. וטעמו של רבא: שעדים זוממים חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו מכאן ולהבא. ונחלקו האחרונים האם לאביי גם כן חידוש הוא או שלא. (עי' כסף משנה פי"ח מהל' עדות ה"ג, ועי' נודע ביהודה אהע"ז סי' נ"ז).

ולכאורה, אם נאמר כדברי הנודע ביהודה שלאביי אינו חידוש – צריך ביאור, שעדיין קשה: "מאי חזית דסמכת אהני – סמוך אהני".

ויעויין בטור סימן ל"ח, שביאר חילוק בין הכחשה להזמה: שהזמה היא בגוף העדים. ולכן הכת הראשונה אינם נאמנים להכחישם, שהרי אינם נאמנים על עצמם. וצריך ביאור: מדוע לא כתב שבהזמה כשאומרים "עמנו הייתם" – חידשה תורה שהאחרונים נאמנים, מה שאין כן בהכחשה.

וביארו האחרונים, שסבר שלפי אביי אין זה חידוש. וקיי"ל כאביי ב"יע"ל קג"ם". ואם כן דברי הש"ך מבוארים: שאף על גב שהזמה אין לך בו אלא חידושו, ודווקא לעניין העונש – שזהו חידוש אף לאביי, כמו שכתב הש"ך, שנענש אף על גב שלא עשה מעשה. אבל לענין פסול – איכא אף בשטר. וא"ש.

ובקהילות יעקב כתב לבאר דעת הש"ך: הנה בגמרא בבא קמא דף ע"ג מבואר, שאם הוזמו על הגניבה קודם שהוזמו על הטביחה – אף על פי שהוזמו לאחר מכן גם על הטביחה, אינם מחויבים כאשר זמם על הטביחה. כיוון שנתברר שבשעת עדות הטביחה – הם היו פסולים.

וביאר הקה"י: כוונת הגמרא שמונח פה יסוד בדיני כאשר זמם: שבכל מקום שיש עוד פסול בעדות חוץ מההזמה – אינם מחויבים בכאשר זמם.

והדברים מבוארים גם בדברי רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סי' קע"ט), וביאר שם הטעם: שבפסוק נאמר "והנה עד שקר – העד שקר ענה באחיו". שצריך שיהיה עליו שם עד כשמזימים אותו. וכשיש פסול אחר – אין דין הזמה.

ואם כן גם כאן, הרז"ה לשיטתו. שביממות שייגשו הראשונים: מדוע בכל שטר אין פסול של "מפי כתבם". ותירץ הרז"ה: כיוון שכל שטר חייבים שייכתב לדעת המתחייב – אם כן הרי זה כמו "מפי כתבו" והוי כעדות ע"פ.

ואם כן כאן, כשהוזמו ונתברר שבשקר העידו – אם כן לא היה דעת המתחייב. ושוב יש פסול של "מפי כתבם".

(חידוש זה של הקה"י – נוסף על חידושו של הגרעק"א, שהוא כתב דווקא בפסול בעדים כגון קרוב או פסול. והקה"י הוסיף אף פסול בהגדה של העדים. ויל"ע.)

אבל לענין הפסול בעדים – אף על גב שיש פסול חיצוני, אם העידו שקר – נפסלים. כמבואר ברמב"ם (רפ"כ מהל' עדות): שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול – אין נענשים. ומשמע: רק שאין נענשים, אבל נפסלים. וא"ש דברי הש"ך.

אמנם בבית מאיר (ב"ק ע"ג) כתב לפרש דברי הגמרא שלא כדברי רבי עקיבא איגר. אלא שכיוון שהתברר שבשעת טביחה – פסולים היו, איגלי שנגמר הדין בטעות. ואין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין, וכשנגמר על פי פסולים – הרי זה כאילו לא נגמר כלל.

ולפי זה כתב בחידושי הרי"ם (סי' ל"ד סקי"ב) לתרץ הקושיה על הר"ן, שביאר טעמו של בעל המאור משום דהוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו של עדות על פה. וצריך ביאור: מכיוון שהשטר כשר, הרי הוא כעדות על פה. ושוב – מדוע אין בו דין הזמה?

ותירץ כדברי הבית מאיר: שכיוון שבשטר יש פסול של "מפי כתבם", ורק כיוון שיש דעת מתחייב הרי הוא כשר – כאן כשהתברר שבשקר היה ולא היה את דעת המתחייב, אם כן לא היה כאן עדות כלל, ולא נגמר הדין מעולם. הלכך לא שייך הזמה בשטר.

וכשדברים אלו כתב בתומים לבאר דעת הרז"ה. (וצ"ב דבריו שם, שכתב ששטר הוי הודאת בעל דין, והעדים הם רק שלוחיו להביא ההודאה לבית דין. ויל"ע בזה.)

ובחידושי הרי"ם כתב לדחות סברה זו. וכן כתב בקהילות יעקב בארוכה: שהרי אילולא ההזמה עדותם הייתה מתקבלת, והיו מוציאים ממון על פיה. נמצא שההזמה היא המכחישתם, וזה גופא מה שאסרה תורה. ולמה לא ייענשו בעונש הזמה?

ואפשר לתרץ בדוחק: שהרי זה כקרוב ופסול שהעידו, ולא ידעו שהוא קרוב, ונתקבלה עדותן, ואח"כ הוזמו. שוודאי שלא יקבלו עונש הזמה. וצ"ב.

ויעויין בדברי יחזקאל (סי' כ' אות ט') שכתב כדברי החידושי הרי"ם, ותמה על הרמב"ם שכתב שיש דין הזמה בשטר. וביאר בדברי יחזקאל: שהמדקדק בדברי הרמב"ם יראה שכתב – שההזמה בשטר מועילה רק לפוסלם, ולא להענישם ממון.

והביאור הוא: שהטעם שאינם נענשים הוא – כדאמרן, שאין זה עדות כלל. אך מכל מקום – נפסלים. (וכ"כ שם הלחם משנה.)

והטעם הוא: שהנה דעת רבא – שהאוכל נבלות להכעיס אינו נפסל לעדות. ואף על גב שהוא רשע וחייב מלקות, מכל מקום אינו נפסל – מפני שאינו רשע דחמס. ואוכל נבילות לתיאבון – נפסל לעדות.

ומכל מקום דעת רבא: שעד זומם נפסל לעדות. ומבואר – שרע לשמים ורע לבריות הוי רשע דחמס. וה"נ בעדות בשטר – נפסל, מפני שהוא רע לשמים, שהרי עבר על "מדבר שקר תרחק", ורע לבריות, שרצה להפסידו ממון. והוי רשע דחמס.

והנה לכאורה יש להקשות על קושיית התומים על חילוק הב"ח בין הפסול לעונש: שהקשה – הא אכתי אין יכול להזימה לעניין הפסול. וצ"ב.

הא לכאורה, דברי הב"ח מבוססים על דברי הריב"ש: שהזמה שלא בפניהם – הכחשה מיהא הוי, והעדים נפסלים. אם כן, לא מצאנו דין "עדות שאי אתה יכול להכחישה". ומה החיסרון בזה שקרובים לא יקבלו הזמה לפסול קרוביהם?

וצריך לומר: שהתומים הבין כוונת הריב"ש – שהזמה שלא בפניהם נפסלים העדים מדין הזמה. ויל"ע.

הקרדיט לפיסוקים וסימונים לצ'אט GPT.