הנישואין בראי היהדות

הנישואין בראי היהדות.

מסופר במדרש [בראשית סח, ד] שמטרונה [אשת אצולה] אחת שאלה את ר' יוסי בן חלפתא מה עושה הקב"ה, ענה לה רבי יוסי שהקב"ה יושב ומזווג זיווגים, הוא זלזלה בו וניסתה לשדך אלף מעבדיה עם אלף משפחותיה וסוף הסיפור הוא שהם חזרו מוכים וחבולים מהנישואין שלא הצליחו והמטרונה הסכימה עם רבי יוסי שזה באמת דבר גדול ומורכב.

צריך להבין מה העסק הגדול שיש סביב מוסד הנישואין שלשמו כביכול מתפנה הקב"ה מכל עיסוק ומתעסק רק בדבר הספציפי הזה, ובכלל, ביהדות יש התייחסות לנושא הזה כאחד הדברים – אם לא הדבר – הכי חשובים שיש, מהי הסיבה שגורמת לזה להיות דבר כל כך מרכזי? עוד צריך להבין, אם זה באמת דבר כזה גדול שה' בעצמו כביכול צריך להתעסק איתו – מדוע א"כ אין ציווי מפורש בתורה על נישואין?, בעצם יש כן ציווי על נישואין, אבל לא בשביל להתחתן, אלא בשביל להביא חיים חדשים לעולם: "פרו ורבו [בראשית ט, ז]", אך הציווי הזה לא מצריך נישואין ולא זוגיות.

דבר נוסף – כשאנחנו מסתכלים על שורש הנישואין ביהדות אנחנו רואים שה' ברא אדם מושלם ופיצל אותו לשני חלקים, זכר ונקבה, כשהכיוון הוא השלמה על ידי הנישואין, מה הפשט? למה בכלל לחלק? ולמה לאחד את אותו הזוג? מה לא טוב להתחתן עם חלק נשמה אחר? מהו א"כ אפוא הרציונאל העוצמתי שעומד מאחורי מוסד הנישואין?
כתוב במדרש [תנחומא נשא טז] : "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", פירוש הדבר הוא שה' רוצה כביכול 'לגור' בעולם הזה. וכיצד יתגורר אלוקים בעולמינו זה השפל? מבואר במדרש שעד כמה שהאדם יִדַ מה בדרכיו לאלוקים כך הוא מגלה את מציאות ה' בעולם. עולם הוא מלשון העלם, ה' הסתיר את עצמו ומחכה שנגלה בעולם שהוא קיים, שהוא נוכח, הדבר הזה יכול לקרות רק אם נלך בדרכי ה' ונשתדל ל היות כמותו, ה' הוא הרי הטוב המזוקק, וטבע הטוב הוא להיטיב, האדם צריך לזקק את עצמו ופשוט להיות 'טוב'.

להיות טוב לא הכוונה היא לחלק כסף למסכנים, כמובן – זהו דבר חשוב, אבל להיות טוב בצורה האידיאלית זה אומר להתעלם מה'אגו' ולרכוש יכולת להיות כאן בשביל הזולת בלי לחשוב כל הזמן אפוא 'אני' בתמונה, אפשרות להתנתק מהצורך התמידי לטפח את עצמינו, בכלל זה חייב האדם להשתדל ככל יכולתו להתנתק מדברים גשמי ים שמבליטים ומטפחים לו את ה'אני', ככה יוכל אדם להשיג קרבת ה', על ידי שהוא מפנה מעצמו כל הרגשה של ישות. ובשביל לדעת כיצד להתנהג – על האדם ללמוד את התורה ולהיצמד להנחיותיה, רק יוכל להיות 'טוב' אמיתי, 'טוב' מושלם.
לא בחינם קורא ה'זוהר' לתרי"ג המצוות: "תרי"ג עצות", אלו הם תרי"ג הכללים שיובילו אותנו לשלימות רוחנית.

וכאן אנחנו חוזרים לענין הנישואין: בנישואין יש משהו שאין בקשר של גבר עם חבירו ואשה עם רעותה, איש ואשה לא בנויים טבעית להסתדר יחד, הם יצוקים משני טבעים שונים כל כך, הם שני עולמות רחוקים אחד מהשני. בשביל להיות מאוחדים הם מוכרחים לפתח יכולת 'לאיין' את עצמם כביכול ולשמוע, פשוט לשמוע את השני מנקודת מבטו הוא ולנסות להבין אותו מהמקום שלו, לתת מקום של כבוד לדעה אחרת – לא שלך.
המקום היחיד שאדם יכול למנף בו את גילוי אור ה' בעולם בצורה של ביטול עצמי אם כן – הוא קשר של זוגיות, זה מקום שבשביל לתת הוא חייב למחוק חלקים באגו שהוא טיפח עשרים שנה, הקשר הזה מחייב אותו ולא נותן לו מנוח, הוא חייב לתחזק אותו כל הזמן, הוא גם המדד שלו אפוא הוא אוחז, עד כמה הוא נותן בלי לנסות לקבל, זה בעצם דוחק אותו לפינה, הוא כבר לא בחור שכשמתחשק לו הוא טוב לב וגם אז הוא לא נותן לעצמו להפסיד מהנתינה – לא פיזית ואף לא רגשית. הוא אדם שקיבל על עצמו את עול הזולת, ובעצם – את עול ביטול היש, על מה שזה כולל.

הנישואין הם בעצם כלי שיוף עוצמתי לאדם שיוכל להתדבק וללכת בדרכי ה', אם האדם פונה לנישואין מתוך מוכנות לוותר חלקים מעצמו למען הזולת – הרי שהוא בכיוון הנכון להיות מרכבה לשכינה, כביכול.
זו בעצם הסיבה שהגוף הראשוני פוצל, הוא מלפני כן היה שלם ומושלם, והוא התפצל בשביל למלא את התכלית הנרצה – גילוי אור ה' בעולם ע"י התדבקות בדרכיו, כאשר לכל אחד ואחת מהם תכונות שמשלימות את השני, הזכר הוא ה'משפיע' והנקבה היא ה'מקבל', הגבר צריך לתת את כל כולו להשפיע על האשה, והאשה מצידה צריכה לקבל ולתמוך בו, טכנית, בעול הבית, ובעיקר נפשית – לסייע לו על ידי ה'בינה היתירה' שניתנה לה שיידע את הדרך אשר יבור לו. בתוך כל זה יש את התפקידים של הבעל לפרנס, לתחזק בית של רוחניות, בית של ה', בצורה זו הרי שהאיש והאשה הם גוף אחד, אדם אחד [אגב, זו יכולה להיות תשובה מצויינת לכל מיני תנועות פמיניסטיות ש'גואלות' את כבוד ומעמד האשה, זו טעות ממדריגה ראשונה, האשה היא לא שפחה שעוזרת לבעל, היא לא תת מין של האדם, אלא היא חלק בלתי נפרד מהאדם השלם התכליתי והנרצה שהדרך לחזור להיות הוא – היא רק על ידי שילוב של הכוחות הגבריים של 'משפיע' והנשיים שהם 'מקבל', האדם הוא לא גבר עם 'תוספת' של אשה, האדם הוא שילוב מאוזן של איש ואשה כאשר כל אחד משלים את השני].

נמצינו למֵדים, שהדרך לעבוד את ה' כמו שצריך היא רק על ידי יצירת הרמוניה ואחדות בחיי הנישואין, זו היא בעצם הסיבה שאין השכינה שורה רק אם יש שלום בין איש לאשתו – "שכינה" פירושה: גילוי כבוד ה' בעולם, לפי האמור לעיל – האדם שמביא את עצמו בשביל להידמות לקב"ה על ידי שהוא נעשה כמוהו = טוב, זה רק על ידי זה שיש שלום בבית, נתינה והתמסרות תוך היצמדות לחוקי התורה כיצד להתנהג, כיצד להביא את עצמינו יותר מושלמים.
וזהו ענין השמחה הגדולה – אין שמחה גדולה מזו, לא בשמים ולא בארץ – אנחנו מתקרבים לתכלית הנרצה. זה בעצם מה שנקרא "ייחוד קוב"ה ושכינתיה", גילוי אור ה' בעולם, כאשר מקימים בית יהודי – וכביכול משכנים את ה' בעולם כאמור, ומגלים את אורו בצורה הכי חזקה שתתכן – אזי השמחה היא גדולה מאוד.

זו גם הסיבה שהתורה לא מצווה עלינו להתחתן בשביל האידיאל הזה שנהיה טובים, אי אפשר לצוות על בן-אדם להיות טוב ולצפות ממנו למחוק חלקים מה'אני' שלו, הוא פשוט לא יצליח לעשות את זה, אין דבר כז ה 'לצאת ידי חובה' בלתת ולהיות כאן בשביל השני, דבר כזה מצריך התמסרות שבאה מתוך רצון כֵן ואמיתי, מוכנות להקשיב לצרכיו של השני.
ואפשר להוסיף עוד שזה הענין של "חתן מוחלים לו על כל עוונותיו" – לפי האמור לעיל – כאן מתחילה עבודת האדם, אלו הפסיעות הראשונות שלו בעבודת ה' למעשה, חוץ מעבודת המידות המקדימה וההתנזרות מגשמיות בשנות הנעורים, כל אלו הם אימונים גרידא, כאן מגיע המבחן האמיתי, ובשביל לתת לו את המצע הבריא לעבודת ה' – מוחקים לו את עוונות הנעורים ופותחים לו דף חדש בדרך העולה בית אֵל.