קביעת ימי החנוכה לימים טובים​

קביעת שמונת ימי החנוכה לימים טובים, נעשתה על ידי בית חשמונאי ושאר חכמי ישראל שבדורם, שנה אחת אחרי חנוכת המזבח, כשראו שעבודת בית המקדש ממשיכה כסדרה, וראו לנכון לתקן שימי החנוכה יהיו ימים טובים לדורות. וכלשון הברייתא דמגילת תענית, שהובאה גם בגמרא במסכת שבת (כא:) 'לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה'.

ופירש רש"י: לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל, ולומר 'על הנסים' בהודאה.

וכפי שאנו אומרים בנוסח על הניסים: וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. שמטרת ימים אלו היא להודות לה' ולומר בהם את ההלל.

וכשנכתבה מגילת תענית על ידי חנניה בן חזקיה וחבריו, למען ידעו ישראל מתי הם הימים האסורים בהספד ותענית[1], כתבו שם בלשון ארמי 'בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּכִסְלֵו יוֹמֵי דַּחֲנֻכָּה תְּמַנְיָא אִינוּן דְּלֹא לְמִיסְפֵּד בְּהוֹן וּדְלֹא לְהִתְעֲנָאָה בְּהוֹן'. [ותרגומו בלה"ק: בעשרים וחמשה בכסליו הם שמונת ימי החנוכה, שאין להספיד בהם את המת, ואין להתענות בהם].

ביתר הרחבה מובא במגילת אנטיוכוס (סג-סה):

עַל כֵּן נָדְרוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי נֶדֶר זֶה וְנִשְׁבְּעוּ שְׁבוּעָה זוֹ הֵם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם. לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת שְׁמוֹנָה יָמִים אֵלּוּ שִׂמְחָה וְכָבוֹד כִּימֵי הַמּוֹעֲדִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, וּלְהַדְלִיק בָּהֶם את הנרות, לְהוֹדִיעַ לְמִי שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵיהֶם - לדורות הבאים, כִּי עָשָׂה לָהֶם אֱלֹהֵיהֶם יְשׁוּעָה מִן הַשָּׁמַיִם:

בָּהֶם לֹא לְהַסְפִּיד וְלֹא לִגְזֹר תַּעֲנִית, וְכָל שֶׁיִּהְיֶה עָלָיו נֶדֶר יְשַׁלְּמוֹ. כלומר, מי שכבר נדר לפני גזירה זו להתענות בימים אלו, ישלם את נדרו ויתענה בימי החנוכה, כיון שנדרו קדם לתקנה זו[2].

אַךְ חַשְׁמוֹנַאי וּבָנָיו וַאֲחֵיהֶם - שאר חכמי ישראל שהיו בדורם, לֹא גָּזְרוּ לַעֲזֹב בָּהֶם עֲבוֹדַת מְלָאכָה: כלומר, אף על פי שנאמר לעיל שימי החנוכה הם כמו ימי המועדים שבתורה, אין הכוונה שהם אסורים במלאכת עבודה כמו המועדים[3], אלא הם דומים למועדים רק לענין השמחה והכבוד שיש לנהוג בהם, וכדברי רש"י הנ"ל.

נמצא שימים אלו נקראו 'ימים טובים' לענין 5 דברים:
  1. יש לעשות אותם ימי שמחה וכבוד.
  2. אסורים בהספד ותענית.
  3. יש להדליק בהם את הנרות.
  4. יש לומר בהם את ההלל.
  5. יש להוסיף בברכת ההודאה את נוסח 'על הניסים'.


טעם לקביעת ימי החנוכה​

בימי בית המקדש השני היו כמה זמנים שנקראו 'ימי חנוכה' ונהגו בהם שמחה, כי בימים אלו נהגו יום טוב גם בימי חנוכת המשכן שבחודש ניסן, וכן בימי חנוכת בית המקדש שבחודש ניסן, וכעת נוספו עליהם ימי חנוכת בית חשמונאי שבחודש כסליו.

וכך אמרו חכמים בפסיקתא (רבתי, פיסקא ו):

זֹאת הַחֲנֻכָּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים זֵכֶר לַחֲנֻכַּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי, עַל שֶׁעָשׂוּ מִלְחָמָה וְנִצְּחוּ לִבְנֵי יָוָן, וְאָנוּ עַכְשָׁו מַדְלִיקִין את הנרות, זכר לחנוכה זו. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן עָשׂוּ חֲנֻכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ' (במדבר ז פד). וְאַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּשָׁעָה שֶׁנִּבְנָה עָשׂוּ לוֹ חֲנֻכָּה, כְּמָה שֶׁכָּתוּב 'וַיַּחְנְכוּ אֶת הַבַּיִת' וְגוֹ' (מלכים א' ח סג).

וכן אמרו בברייתא דמגילת תענית (לגירסת האו"ז הל' חנוכה סי' שכא):

בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים - חֲנֻכַּת מֹשֶׁה 'זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ' (במדבר שם). מִשְּׁלֹמֹה וָאֵילָךְ - חֲנֻכַּת מֹשֶׁה וַחֲנֻכָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים' (ושמונה). לאחר שנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון, היו חוגגים את ימי החנוכה בחודש תשרי, מלבד ימי החנוכה של חודש ניסן שנהגו לפני כן.

מִשֶּׁנִּטַּל בֵּית הַלְּבָנוֹן, חֲנֻכַּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי לְדוֹרוֹת. כשחרב בית המקדש, בטלה השמחה שהיתה בימי חנוכתה. ולעומת כן, את ימי חנוכת המזבח שעשו בית חשמונאי בחודש כסליו לא ביטלו, אלא המשיכו לנהוג בהם שמחה. וְלָמָּה הִיא נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת. אֶלָּא שֶׁעֲשָׂאוּהוּ בְּצַעַר [נוסח אחר: שֶׁעֲשָׂאוּהָ בְּצֵאתָם מִצָּרָה לְרֹחַב], וְאָמְרוּ בּוֹ הַלֵּל וְהוֹדָאָה, וְהִדְלִיקוּ בּוֹ נֵרוֹת בְּטָהֳרָה.

נמצא שהברייתא נתנה ב' טעמים מדוע לא התבטלו ימי החנוכה בחורבן הבית:

א. חנוכת המזבח בימי בית חשמונאי מיוחדת בכך שהיא באה אחרי שהיו בצער גדול, ושמחת ימים אלו היא זכרון לכך שהוציאם הקב"ה מצרה לרוחה.

ב. בחנוכה זו נתחדש ענין הדלקת הנרות בטהרה בדרך נס, ובימים אלו עושים זכר לנס זה בהדלקת הנרות.


הטעם שתיקנו להדליק נרות בחנוכה​

בפסיקתא (רבתי, פיסקא ב) לחנוכה נאמר:

וְלָמָּה מַדְלִיק נֵרוֹת בַּחֲנֻכָּה. אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְּחוּ בָּנָיו שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לְמַלְכוּת יָוָן, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן' (זכריה ט יג), נִכְנְסוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ מָצְאוּ שָׁם שְׁמוֹנָה שַׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל וְקָבְעוּ אוֹתָם וְהִדְלִיקוּ בְּתוֹכָם נֵרוֹת.

וכתב רבינו יהונתן מלוניל (שבת כא: ד"ה לשנה), שאפילו אילו לא היה נעשה נס בשמן, היו שמחים בחנוכה ומזכירין מעשה נסים שנעשו בה. אך לא היו מדליקין נרות כלל, אלא מהללים ומרוממים כשאר מועדות[4]. וכשבא ונכפל להם נס בשמן הוסיפו להדליק הנרות להזכיר כפילת הנס.


ימי החנוכה הם כנגד מה שביטלו היוונים בגזירותיהם​

במדרש 'והזהיר' לרב חפץ אלוף (הובא במדרש 'מה רבו' פיסקא ד, וב'שאילתות' כת"י סי' כז) מסופר שבימי הגזירות ביטלו היוונים הזכרת שם שמים מישראל, וביקשו לבטל את שבעת נרות המנורה ואת שמונת ימי חג הסוכות, כמובא לעיל [בפרק ו']. וְעָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקָבַע לָהֶם שְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנֻכָּה שֶׁלֹּא הָיָה מוֹעֵד עַד עַכְשָׁו.

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְשָׁעִים, עָלַי אַתֶּם מִתְיָעֲצִים. אַתֶּם אוֹמְרִים לַעֲקֹר שִׁבְעָה נֵרוֹת, וְלַעֲקֹר חַג שֶׁהוּא שְׁמוֹנָה יָמִים, אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם שִׁבְעָה בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה נֵרוֹת שֶׁאַתֶּם רוֹצִים לְבַטֵּל מִבֵּיתִי, וְנוֹתֵן לָהֶם חֵלֶק בָּכֶם וּמְאַבְּדִין אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם[5], וְקוֹבְעִין לָהֶם שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה שֶׁלֹּא הָיוּ בְּמוֹעֲדַי עַד עַכְשָׁו, כְּנֶגֶד שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג שֶׁאַתֶּם רוֹצִים לְבַטֵּל מִבֵּיתִי.

אַתֶּם אוֹמְרִים כָּל מִי שֶׁיַּזְכִּיר אֶת שְׁמִי יִדָּקֵר בַּחֶרֶב, אֲנִי קוֹבֵעַ הַלֵּל לִשְׁמִי בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה שֶׁלֹּא הָיוּ בְּמוֹעֲדַי. והיינו שההלל נוסד כדי להזכיר את שמו של הקב"ה ולשבחו, להיפך ממה שביקשו היוונים להשכיח את שמו הגדול.

וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד' (תהלים יב א), עַל חֲנֻכָּה שֶׁהִיא שְׁמִינִית - 'מִזְמוֹר לְדָוִד'. דוד המלך רימז בפסוק זה ברוח קדשו, שבני ישראל עתידים לזמר לה' על שמונת ימי החנוכה[6].


דיני הדלקת הנרות בחנוכה​

בנותן טעם יש להביא כאן את דיני הדלקת הנרות בחנוכה, כמו שנשנו בקצרה במסכת סופרים (פרק כ), וז"ל:

אָמְרוּ, בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּכִסְלֵו מַדְלִיקִין נֵר חֲנֻכָּה. וְאָסוּר לְהַדְלִיק בְּנֵר יָשָׁן, וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא יָשָׁן, מְלַּבְּנוֹ בְּאוּר יָפֶה יָפֶה וּמֻתָּר.

וְאֵין מַגְבִּיהִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁיִּכָּבֶה.

מִצְוַת הַדְלָקָתוֹ, מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה וְעַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, 'לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם' (שמות יג כב). וְאִם הִדְלִיקוֹ בַּיּוֹם אֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ 'אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ'.

וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לִפְתִילָתוֹ לְהַחְלִיפוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה.

נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחוֹ בַּפֶּתַח הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁתְּהֵא מְזוּזָה בְּיָמִין, וְנֵר חֲנֻכָּה בִּשְׂמֹאל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר 'מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ' (שיה"ש ז ז), מַה יָּפִית בִּמְזוּזָה, וּמַה נָּעַמְתְּ בְּנֵר חֲנֻכָּה[7].

וְנֵרוֹת כְּבֵית הִלֵּל, מִשּׁוּם מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, כְּעֵין יָמִים הַיּוֹצְאִים[8].

כֵּיצַד מְבָרְכִין, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ, וְהָרוֹאֶה שְׁתַּיִם. הַמַּדְלִיק אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה'.

וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר 'הַנֵּרוֹת הָאֵלּוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַיְשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים, וְכָל שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הָאֵלּוּ קֹדֶשׁ, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא לִרְאוֹתָן בִּלְבַד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת שִׁמְךָ עַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל נִסֶּיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ'.

וְאוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה... שֶׁהֶחֱיָנוּ'. וְאוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה... שֶׁעָשָׂה נִסִּים'[9]. אֵלּוּ לַמַּדְלִיק, אֲבָל לָרוֹאֶה, אֵינוֹ אוֹמֵר בְּיוֹם רִאשׁוֹן אֶלָּא שְׁתַּיִם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְשֶׁעָשָׂה. מִכָּאן וָאֵילָךְ, הַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ 'לְהַדְלִיק' וּמַתְנֶה, וְהָרוֹאֶה אוֹמֵר 'שֶׁעָשָׂה נִסִּים'.


דברי הרמב"ם בביאור ענין קביעת ימי החנוכה​

בהלכות מגילה וחנוכה פרק שלישי (הלכות א-ה) ביאר הרמב"ם את הטעם שתקנו חכמים לשמוח ולהלל בימי החנוכה, ולהדליק בהם את הנרות, וכלל בדבריו הקצרים את מה שנאמר בגמרא ובמדרשים בענין זה.

וזה לשונו:

בְּבַיִת שֵׁנִי כְּשֶׁמָּלְכוּ יָוָן גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, וּבִטְּלוּ דָּתָם, וְלֹא הִנִּיחוּ אוֹתָם לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וּפָשְׁטוּ יָדָם בְּמָמוֹנָם וּבִבְנוֹתֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וּפָרְצוּ בּוֹ פְּרָצוֹת, וְטִמְּאוּ הַטְּהָרוֹת, וְצַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵיהֶם וּלְחָצוּם לַחַץ גָּדוֹל.

עַד שֶׁרִחֵם עֲלֵיהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וְהוֹשִׁיעָם מִיָּדָם וְהִצִּילָם, וְגָבְרוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים וַהֲרָגוּם, וְהוֹשִׁיעוּ יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, וְהֶעֱמִידוּ מֶלֶךְ מִן הַכֹּהֲנִים. וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יֶתֶר עַל מָאתַיִם שָׁנָה עַד הַחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי.

וּכְשֶׁגָּבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹיְבֵיהֶם וְאִבְּדוּם, בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו הָיָה, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל, וְלֹא מָצְאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר בַּמִּקְדָּשׁ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד, וְלֹא הָיָה בּוֹ לְהַדְלִיק אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד, וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַמַּעֲרָכָה שְׁמוֹנָה יָמִים, עַד שֶׁכָּתְשׁוּ זֵיתִים וְהוֹצִיאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר.

וּמִפְּנֵי זֶה הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ, שֶׁתְּחִלָּתָן מִלֵּיל חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּכִסְלֵו, יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל, וּמַדְלִיקִין בָּהֶן הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה מִשְּׁמוֹנַת הַלֵּילוֹת, לְהַרְאוֹת וּלְגַלּוֹת הַנֵּס.

וְיָמִים אֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין חֲנֻכָּה, וְהֵן אֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית כִּימֵי הַפּוּרִים, וְהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בָּהֶן מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִשְּׁמוֹנַת הַיָּמִים אֵלּוּ גּוֹמְרִין אֶת הַהַלֵּל, וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל', בֵּין יָחִיד בֵּין צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁקְּרִיאַת הַהַלֵּל מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְבָרֵךְ עָלֶיהָ 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ'.

ובפרק רביעי (הי"ב) כתב עוד בלשונו הזהב:

מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד, וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ, כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵ-ל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ.


מכתב ליהודי מצרים להצטרף לשמחת ימי החנוכה​

בספר המכבים ב' (פרקים א-ב) נמצא מכתב בשפה היוונית, בו נאמר שנשלח מירושלים אל ארץ מצרים במטרה להודיע להם את תקנת ימי החנוכה, כדי שגם הם יקבעו שמחה בכל שנה בימים אלו.

וזה פתשגן הכתב בתרגום ללשון הקודש:

היהודים אשר בירושלים ובארץ יהודה לאחיהם היהודים במצרים - שלום וישע רב.
ה' אלוקים יברך אתכם, ויזכור לכם את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב, ויתן לכם לב שלם ליראה אותו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. יפתח ה' לבבכם להגות בתורתו ולשמור מצוותיו, ויתן לכם ברכה ושלום. לו ישמע ה' את תפילתכם וירחם עליכם, ומכל צרה יפלט נפשכם - זאת תפילתנו בעדכם כל הימים.
בשנת תשע ושישים ומאה [למלכות יָוָן], בעת מלוך המלך דימטריוס, כתבנו לכם את כל הצרות אשר עברו על נפשנו, כשבגדו ישוע ועדתו בארץ הקדושה, ופשעו בממלכות יהודה, והציתו את שער החצר באש, ושפכו דם נקי בארץ[10].
והתפללנו לה' אלוקינו והקשיב לקולנו, והקרבנו לו קרבן וסולת למנחה, העלינו נרות ונתנו את לחם הפנים על שולחן ה'. ושאלנו מכם לחוג עמנו את חנוכת המזבח בירח כסלו.

ובשנת מאה שמונים ושמונה, חזרו וכתבו להם את הדברים האלה[11]:

אנשי יהודה וירושלים והזקנים, לאריסטובלוס אומֵן המלך תלמי משבט הכהנים המשוחים, וליהודים אשר במצרים - שלום וישע.
הננו מברכים את ה' אלוקינו אשר הציל את נפשנו מצרה גדולה להתייצב לפני מלך אדיר ונורא. כי הוריש ה' את אויבינו מעירנו הקדושה, והפיצם בגבולי ארץ פרס, והמלך עם חילו הגדול והעצום נהרגו בבית האליל על ידי הכמרים.
כי בא אנטיוכוס עם להקת מרעיו אל בית האליל, למען החזיק באוצרותיו. וכאשר הביאו הכמרים את האוצר, והמלך ואנשיו הלכו אל הבית פנימה לראותו, סגרו הכמרים את דלתי הבית אחריהם, ופתחו דלת נסתרה, וסקלו אותו וכל אשר עמו באבנים וימותו, וכרתו את ראשם וגזרו אותם לגזרים והשליכום החוצה.
הודות והלל לה' כי הכרית את הרשעים מן הארץ ואינם. ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוקים[12].
וכאשר דרש נחמיה אל ספרי דוד והמלכים והנביאים, ואת אשר כתבו בדבר הקרבנות, ויאספם לאסיפה, כן עשה גם יהודה, כי אסוף אסף את הספרים אשר נפוצו והתפזרו בסערת המלחמה בארץ, והם למשמרת בידינו. ואם נכספתם להם, שלחו נא אלינו ושלחנום לכם.
ועתה כתבנו לכם את כל הדברים האלה, למען תחוגו עמנו את החג הזה כאשר יאות לכם.
והננו מייחלים לה' אלוקינו אשר פדה את עמו, והשיב לנו את נחלתנו ואת הממלכה ואת עבודת הכהונה, כאשר הבטיחנו בתורתו הקדושה, כן ירחם עלינו ויקבץ נדחינו מתחת כל השמיים, להביא אותם אל ארץ קדשינו, כאשר התחיל לחלץ אותנו ממצוקותינו וטיהר את בית מקדשו.


ימי החנוכה נוהגים שמחה לדורות​

ואכן, גם היהודים ששכנו בארץ מצרים, וכל שאר גלויות ישראל, קיבלו על עצמם לשמוח בשמונת ימים אלו, יחד עם אחיהם שבארץ ישראל. ואף אחר שגלו ישראל מאדמתם, ממשיכים ימים אלו להיות ימי שמחה, בכל גלויות ישראל.

וכמו שנאמר בסיום מגילת בית חשמונאי:

עַל כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְרִים לַיָּמִים הָאֵלּוּ בְּכָל גָּלֻיּוֹתֵיהֶם, וְקוֹרְאִים לָהֶם 'יְמֵי שִׂמְחָה', מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם לְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁמוֹנָה יָמִים.

וְעַד עוֹלָם לֹא יָסוּרוּ מֵהֶם, אֲשֶׁר בְּבֵית מִקְדָּשָׁם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים וְחַכְמֵיהֶם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם וְעַל בְּנֵי בְּנֵיהֶם עַד הָעוֹלָם.

ימי החנוכה לא יתבטלו לעולם מלהיות ימי שמחה בקרב כל ישראל, כיון שכבר קיבלו ישראל על עצמם קבלה נצחית, לשמוח בימי הניסים האלו בכל שנה ושנה. וקבלה זו נעשתה על ידי ראשי העם, כהנים ולויים וחכמי ישראל, וקיבלוה על עצמם במקום הקודש, בפני שכינת עוזנו.



​


[1] ראה במסכת שבת (יג:). חנניה וחבריו היו בימי בית שמאי ובית הלל, בסוף ימי בית המקדש השני, והם כתבו במגילה כמה זמני שמחה שתקנו חכמים במהלך הדורות, ואף לאחר כתיבת המגילה הוסיפו בה חכמים כמה תאריכים. אך לאחר שחרב בית המקדש השני ביטלו חכמים את כל הימים הכתובים בהם, והתירו להתענות בכולם, מלבד בימי החנוכה והפורים, שאותם לא ביטלו משום שהנס שנעשה בהם מפורסם יותר, כמבואר בגמרא במסכת ראש השנה (יח:-יט:).
[2] וכמו ששנו רבותינו בסוף הברייתא דמגילת תענית לגבי כל הימים טובים שנקבעו במגילה זו: יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, וְאֵרְעוּ בָּם יָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִים בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית, אִם נִדְרוֹ קוֹדֵם לִגְזֵרָתֵנוּ יְבַטֵּל נִדְרוֹ אֶת גְּזֵרָתֵנוּ, וְאִם גְּזֵרָתֵנוּ קוֹדֶמֶת לְנִדְרוֹ יְבַטֵּל גְּזֵרָתֵנוּ אֶת נִדְרוֹ. והובאה ברייתא זו בגמרא במסכת תענית (יב.). וכן נפסק בשו"ע בהלכות חנוכה (סימן תקע ס"א) שאם קיבל על עצמו להתענות בחנוכה לא יתענה, אלא שאם קיבל עליו את התענית בלשון נדר צריך התרת חכם.
[3] 'מלאכת עבודה' היינו כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש ואסורה ביום טוב.
[4] וכן הוכיח האור זרוע (סי' שכא) מדברי המדרש הבאים: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ לַחֲנֻכַּת נְשִׂיאִים, לְפִי שֶׁהָיָה לֵוִי מִתְרַעֵם עַל שֶׁלֹּא זָכָה לְהַקְרִיב. וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלָּהֶם לֹא הָיָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד לְנָשִׂיא, וּלְפִי שָׁעָה, וַחֲנֻכָּה שֶׁלְּךָ תִּהְיֶה שְׁמוֹנָה יָמִים, וּלְדוֹרוֹת. ומשמע מכך ששמונת ימי החנוכה תוקנו לזכר חנוכת המזבח, כמו שימי הנשיאים נחוגו לחנוכת המזבח.
[5] בתחילת מדרש זה [שצוטט לעיל בפרק י"א] מובא שהיו לחשמונאי שבעה בנים, ולמתתיה היו שלשה בנים, וביחד עם חשמונאי ומתתיה עצמם היו י"ב, והם אלו שיצאו לראשונה להלחם ביוונים. וכתב הרוקח בסידורו (סי' קמא) שהתורה סמכה את פרשת 'בהעלותך את הנרות' לחנוכת המזבח שנעשה על ידי י"ב הנשיאים, לרמז שי"ב בני החשמונאים יחנכו את המזבח ע"י הדלקת הנרות.
[6] בהמשך המדרש נאמר: וְכֵיוָן שֶׁצָּפָה דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ חֲנֻכַּת בְּנֵי חַשְׁמוֹנַי נִתְעַצֵּב בְּלִבּוֹ וְאָמַר 'שֶׁמָּא עַל שְׁמָם תֵּאָמֵר שִׁירָה בַּבַּיִת'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'חַיֶּיךָ, עַל כָּל נֵס וְנֵס שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל אֵין שִׁירָה נֶאֱמֶרֶת אֶלָּא עַל שִׁמְךָ'. הַדָּא הוּא דִּכְתִיב 'מִזְמוֹר לְדָוִד', וּכְתִיב 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד'. וראה ביאור מזמור זה ע"פ דברי המדרש אלו במאמר המיועד לכך.
[7] הרמז בפסוק זה הוא שמזוזה היא יופי המצוה, ונר חנוכה רומז לנעימות חכמת התורה. בני יששכר (כסליו – טבת מאמר ד אות ס). ובשאילתות דרב אחאי (וישלח סי' כו) נוסף: וּבַעַל הַבַּיִת בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת בֵּינֵיהֶן. לְקַיֵּם 'הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק'. והיינו שחוט הציצית של בעל הבית הוא בין המזוזה והנרות (שו"ת מהרי"ל סי' מ). וראה בספר פרי צדיק (חנוכה אות יא) מה שביאר בזה.
[8] בח' יומין דחנוכה ידליקו ל"ו נרות, ומתוק האור לעיניי אחרי רואי בדברי הרב הקדוש בעל הרוקח (סי' רכה) שתיקנו ל"ו נרות כנגד לשון אור, ומאורות, ונר, נזכר בתורה ל"ו פעמים עיין שם, שהאור הגנוז נגנז בתורה והוא ששימש ל"ו שעות, כשרצו היוונים לבטל התורה אשר בה אור הגנוז הלזה, הנה השם יתברך התנוסס להאיר להם בנר מצוה ותורה אור הוא אור התורה מן הארת אור הגנוז, ועל כן נזכר בתורה ל"ו פעמים אור ונר ומאורות כנ"ל, ועל כן תקנו ל"ו נרות, אשרי העם שככה ל"ו. בני יששכר (כסליו – טבת מאמר ב אות ח).
[9] מלשון הברייתא משמע שהדלקת הנרות ואמירת 'הנרות הללו' קודמת לברכת 'שעשה ניסים', אך אין אנו נוהגין כן, עיין בהגהות מנהגים לחנוכה (טירנא, אות כב).
[10] נראה שכאן היה כתוב כל סיפור כיבוש אנטיוכוס וגזירותיו עד למלחמות בני מתתיה וסילוקם, ויתכן שיהודי מצרים השמיטו דברים אלו מחמת מורא מלכות. ענין 'ישוע ועדתו' המוזכר כאן הם קהל המתיוונים, ותולדותיהם מובאים באריכות בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פ"ה) יעו"ש. ובענין דימיטריאוס המלך מובא שם (פי"ד) שהיה בנו של סליקוס, והרג את בנו של אנטיוכוס ואת ליזיאס [הוא גליסקס] ומלך תחתם במלכות הצפון, והוא היה זה ששלח את ניקנור אל יהודה, עליו סופר לעיל [בפרק י"א].
[11] זהו מכתב שני, שנשלח כתשע עשרה שנים אחרי שליחת המכתב הקודם, ובו פורט אודות מותו של אנטיוכוס, ואע"פ שלכאורה כבר מת לפני שליחת המכתב הקודם, יתכן שלא נודעו עדיין לבני ירושלים נסיבות מיתתו, כיוון שמת בארץ רחוקה.
[12] כאן הובא במכתב סיפור מציאת האש, והשמטתי אותו לאהבת הקיצור. החפץ בו ידרשנו בספר היוסיפון פרק שלישי.
  • תודה
  • יישר כח
תגובות: נובהרדוקר, שירת העשבים, נדיב לב ו-2 אחרים