מצוות ישיבה בסוכה - חובת קריאה

נכון, אנו אחרי סוכות, אך בשביל שנה הבאה חובת קריאה כבר היום.
א. הקשו התוס' סוכה ד"ט ע"א אמאי בעינן קרא למפסל סוכה גזולה תיפו"ל דהו"ל מהב"ע, עיי"ש מש"כ דמהב"ע אינו אלא מדרבנן והכא פסול היינו מדאו', וידוע מש"כ המנ"ח מצווה שכ"ח ביישוב קושייתם דתרתי מצות עשה נינהו, חדא מצווה חיובית אקרקפתא דגברא, וכגון אכילת כזית ראשון בסוכה, והנחת תפילין וכו', והב' מצוות אשר אין המה עיקר חיוב מצ"ע, ואין המבטלם עובר בעשה, ודוגמת אכילת בסוכה כל ז' ולבישת ציצית, דהא מיהת מאן דלא אכל אכילת קבע כל ז' הרי שלא ביטל מצוות סוכה, וכמו"כ מאן דלא לבש בגד דד' כנפות לא ביטל מצוות ציצית, אלא דהא מיהת דאם לבש ד' כנפות בלא ציצית או אם אכל אכילת קבע מחוץ לסוכה, בזה הוא דקעבר אלאו, ומעתה חדית המנ"ח דכ"מ דקיי"ל דמהב"ע לא יצי"ח, ז"א אלא כה"ג דהוי מצווה חיובית, משא"כ במצוות כגון ציצית וסוכה, דהא שייך שלא להתחייב בעשה זה ולא לעבור עליה, בזה ליכא לפסולא דמהב"ע, דהגם דל"ח שקיים המצווה, דמ"מ מהב"ע היא, אך מ"מ ל"ח דאכל מחוץ לסוכה, דכמי שלא אכל כלל עכתו"ד.

ב. ובשער"י [ש"ג פי"ט] השיג עליה בתרתי, חדא דהא דמהב"ע פסול היינו דאיכא פסול בעצם החפצא דהמצווה, ולא בקיום המצווה כ"א דהויא כמו סוכה פסולה וציצית פסולה כיון שהיא עבירה, וממילא ל"ש למימר דבסוכה גזולה ל"ח מהב"ע, דמ"מ חייל פסול בהסוכה עצמה, ומה לי אכל מחוץ לסוכה מה לי אכל בסוכה פסולה, דבשניהם קעבר אדינא דאכילה מחוץ לסוכה. ועוד טען עליה הגרש"ש, דמהו "ענין הממוצע" אשר חדית המנ"ח, דהלא הא דעובר באיסור הוא מטעם דלא קיים מצוות סוכה, וכיצד יש לחלק בינותם. ותו דעיקר הדין אכילה בסוכה דמיא טובא לשאר המצוות, דהא מ"מ בשעה שאוכל הרי דהוא מחוייב לאכול בהסוכה, רק דכשאינו אוכל חשיב דאינו מחוייב כלל בהמצווה, ומה סברא י"ל דכ"מ דמהב"ע פסולה זהו דווקא כה"ג דאיהו מחוייב אף בלא עשייה מסויימת עיי"ש עכתו"ד.



והנה רגילים להביא בזה ראי' למש"כ הגרש"ש דמהב"ע הויא פסול בגוף החפצא דהמצווה, ממש"כ התוס' סוכה ד"ל לדון אמאי בלולב דאשירה ל"ה מהב"ע, והנה לענ"ד דבריהם תמוהים עד למאוד, דהא בנענוע אשירה ליכא עבירה כלל, וא"כ אמאי מאן דמנענע להאשירה לא יצא משום מהב"ע, וליכא כל הבנה לדברי התוס' אם לא שנאמר כהגרש"ש בזה, דחייל תורת ושם פסלות בגוף החפצא דהמצווה, ומעתה י"ל דמה דחייל הך פסול זהו לא אתי מחמת עבירת הגברא, כ"א דעצם מה דחייל בהחפצא שם ותורת עבירה, זה מהני בכדי שלא יהיה אפשר לצאת יד"ח בהך חפצא משום מהב"ע. משא"כ להמנ"ח, דמה דאין יוצא יד"ח המצווה זהו מטעמא דקעבר בלאו, ולהכי שייך למימר שלא קיים המצווה אך אף לא אכל חוץ לסוכה, הרי מתבאר דאי"ז חלות שם בגוף הסוכה, כ"א דעבירת הגברא מעכבתו מקיום המצווה, ומעתה צ"ע למימר דאף אי הוא עצמו אינו עובר בהאיסור. רק דמ"מ תירצו התוס', דכ"מ דמהב"ע פסול, זהו דווקא היכא דהמצווה זקוקה לעיקר חול וגוף העבירה, אך כה"ג דחייל בהדבר שם העבירה אך אי"ז נזקק בעבור קייום המצווה, בזה ליכא לדינא דמהב"ע.

ובאמת שבגהש"ס להגרע"א ז"ל שם הקשה ע"ד התוס' אמאי לא הוקשה להו טפי מינה, אמאי בעינן קרא למפסל נעבד מהקרבה, תיפו"ל דהויא מהב"ע ע"כ, ותירץ בזה הגר"ש זצ"ל [בזכרון שמואל] ובחידושי רבי ראובן בסוכה, דנעבד לא הוי חלות שם בגוף הדבר, כ"א דעבר בו עבירה, ובזה אמאי יפסל השתא משום מהב"ע, האומנם דאשירה ועיר הנדחת, הרי דאף שבזה לא עברו מעולם עבירה, רק דהוקדש לע"ז, או דהויא בתוך עיר הנדחת, ממילא נתפס בזה שם ע"ז הטעון שריפה, ובזה שייך לדון מחמת מהב"ע, כיון דחייל שם העבירה בגוף הדבר. אכן דכ"ז אינו אלא אי נימא כש"כ הגרש"ש דמהב"ע הויא פסלות בגוף החפצא דהמצווה, אך אי זהו דין מסויים דעבירתו מעכבתו מלקיים המצווה, מאי שנא אי העבירה נתפסת בגוף הדבר אי לאו, הא מ"מ קעבר בעבירה[א].

ובאמת שכבר הדבר מוכח מסוגייא ערוכה סוכה ד"ל ע"א דאמרינן התם תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ע"כ, וכבר תמהו רבוותא מה לי אי איכא קנייני גזילה אי לאו, הא מ"מ קעבר באיסור גזל, ומצווה הבאה בעבירה היא. אכן, לפי"ד הגרש"ש אשה"ט, דכ"כ דליכא קנייני גזילה הרי דלא חיילא תורת גזולה בהחפצא דהמצווה עצמה, אלא דהויא איסור גזל אקרקפתא דגברא בעלמא, וכל היכא דלא חייל הך פסולא בהסוכה, לא אתינא עלה משום מהב"ע וכנ"ל, ברם דלפי"ד המנ"ח צע"ג, דכ"כ דיסוד הדין דמהב"ע פסול זהו משום דעבירתו מעכבתו מלקיים המצווה, מה לי אי העבירה חיילא בהחפצא גופא מה לי אי לא"ה, הא מ"מ קעבר באיסור. [והן הן דברי הריטב"א סוכה שם דמטי הגרש"ש.]

עוד נראה להביא לזה ראי' [לפו"ר], ממש"כ רש"י בסוגייא דאוונכרי [סוכה ד"ל ע"ב ד"ה קרקע] דקא"ר נחמן ליגזזוה אינהו [עכו"ם] כי היכי דליהוי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידייכו, וכתב רש"י ז"ל והוי יאוש אצלם ואחר כך הוא משתנה מרשותן לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה הוי אם אתם תחתכוה מן המחובר תהיו אתם גוזלים עכ"ל, המבואר דאף אי יאוש קני, מ"מ מכיון דכבר היה בידייהו דאוונכרי טרם יאוש אף אחר יאוש חשיב הדבר אצלם כמהב"ע, והדבר תמוה עד למאוד, דממ"נ אי ליכא בכח קנייני הגזילה להפקיע מידי הדין מהב"ע, א"כ אף אחר שתלשוהו עכו"ם נמי, אכתי מהב"ע היא, ואי איכא בכח הקניינים להפקיע מידי העבירה, א"כ כשיתלשו הישראל נמי, אי נתייאש בידייהו א"כ כבר נקנה הדבר ואמאי הוי מהב"ע. וזו קושייא גדולה מאוד. אכן לפי"ד הגרש"ש יל"ד ולומר, דאף אי אחר הקנייני גזילה כבר אינו עובר בלתא דגזל, מ"מ חייל ביה דין "גזול", וכבר אינו יוצא בחפצא זו יד"ח המצווה, [וד"ז מפורש בגמ' שם ע"א דאף לאחר יאוש איכא לדין מהב"ע, ועי"ש ברש"י ובתוס' שכתבו דזה אף למא"ד יאוש קני,] האומנם דכ"ז אינו אלא כד ישראל [הני אוונכרי] היה הגזלן, אך כאשר העכו"ם גזל, הרי דעכו"ם לא איכלל בכל הנך חלויות כלל, וגזילתו לא מהניא לאשוויי להדבר כדין מהב"ע.

[וכ"מ דכתבנו לחלק בינו לבין אחרים, זהו שיטת רש"י, אכן הרמב"ן במלחמות פליג עיי"ש, וע"ע במג"א תרמ"ט סק"ג ודו"ק בכ"ז].

ועיי"ש בריטב"א בסוגייא דאוונכרי, שכתב בפשיטות דליכא להישראל איסור גזל לקנות מן העכו"ם שגזל, אשר לפי"ד צע"ג אמאי הויא מהב"ע, הלא הישראל לא קעבר באיסור לעולם, [ועמדו בזה כמה מהאחרו'], והנראה ברור בכוונת הריטב"א, דהן אמנם דלא קעבר הישראל בלאו, מ"מ חייל בהחפצא שם ותורת "לולב הגזול", והגם שאינו עובר בזה באיסור גזל, מ"מ כבר ליכא בזה מצווה, דמהב"ע פסולה. אמור מעתה, כי כ"ז אינו אלא לפי"ד הגרש"ש דחייל בהחפצא תורת פסלות וכבר אינה ראוי' למצווה, אך לדעת המנ"ח דעבירתו מעכבתו מלקיים המצווה, מה לי חלות השם דחייל בגו הדבר, הא מ"מ לא עבר בלאו. ועי' משי"ת בזה לקמן ולפי"ז א"ש.

וכבר מצאו כן מפורש בירושלמי שבת [הו"ד בב"י או"ח שד"מ] אהא דקיי"ל דהקורע כסותו בשבת על המת יצא יד"ח דין הקריעה, והקשה הירו' מ"ש מאוכל מצה גזולה דלא יצא יד"ח, ותריץ הירו' התם גופא דעבירה ברם הכא הוא עבר עבירה, והמבואר מזה [וכפי שהעלה בשו"ת חמדת שלמה סימן ל] דבזה הוא דחלוק הקורע בשבת ממצה גזולה, דאיסור גזילה חייל בגוף הדבר, ובכה"ג מהב"ע פסולה, משא"כ קורע על מתו בשבת אין איסור הקריעה נתפס בגוף הדבר, ובזה ליכא לדינא דמהב"ע.

ואם באנו למצוא לזה מקור, יכלה הזמן והם לא יכלו, בשו"ת חלקת יואב [סו"ס כ"ז] ז"ל דע דעלה בדעתי לתרץ קושיית התוס' בסוכה שהקשו דל"ל קרא דלך למעט גזולה, ת"ל משום מצהב"ע, דנראה דצריך קרא בגזל סוכה מעכו"ם כשאין לו סוכה אחרת וכו' ובגזל עכו"ם מבואר בתשו' חכ"צ [סי כ"ו] שהאיסור הוא רק שלא נרגיל עצמינו במדות רעות וכן היא בפה"מ להרמב"ם [פי"ב דכלים משנה ז] וכן בתנד"א הובא בילקוט ואתחנן דסוף שיבוא לגזול לישראל ואין זה עבירה שבין אדם לחבירו וכו' וליכא ביה מצהב"ע כלל ושפיר צריך קרא לך למיעוטי גזול כנ"ל עכ"ל. מבואר דנקט הגאון הנז' דמהב"ע ל"ש אלא היכא דנתפס גוף החפצא דהעבירה בהמצווה, ולהכי בגזל עכו"ם דהוא איסור שלא נרגיל עצמינו במידות רעות, נמצא שאי"ז עבירה דחיילא בגוף הדבר, ובזה ליתא לדינא דמהב"ע פסולה.

והנה בתוס' סוכה הנ"ל הק' אמאי בעינן לקרא למפסל סוכה גזולה תיפו"ל דהו"ל מהב"ע, ובספר עמק ברכה [עמ' פה] כתב לדון לתרץ, דהיכא דבשעת האכילה היה עפ"י רוב דהסוכה איננה גזולה, ולהכי היה שרי לישב בה, ומשום מהב"ע לא מפסל, וכאשר כתב המאירי והראב"ד סוכה ד"ל, אכן מצד מה דאיכא פסול דגזול פסול אף כה"ג עכתו"ד, ולדעתי ממה שלא תירצו כן התוס', מוכח דס"ל דאף אי בשעת העבירה לא ידע דעובר עבירה דהו"ל דין לילך אחר הרוב, מ"מ חשיב הוא כשוגג, ואף בשוגג איכא לדינא דמהב"ע, משום דחייל תורת עבירה בהמצווה. [והראשו' דפליגי, פליגי לענין גזל דווקא, דס"ל דגזל בשוגג ל"ה עבירה כלל, ומישך שייכי לפלוגתת הקצה"ח והגרי"ז ואכ"מ.]

[ובחידושי רבי ראובן ריש סוכה כתב להביא זה ראי', מהא דמברכינן ברכת החמה ולא חיישינן דיש שעובדים להחמה עבודה זרה, ומ"ש מאשירה דדנו התוס' לפסול משום מהב"ע. ואמאי לא הקשו טפי מברכה"ח. וכתב שם די"ל דכ"מ דשייך למימר מהב"ע זהו דווקא היכא דחייל בהחפצא דמצווה חלות שם העבירה, אך בחמה דלא חייל בה הך שם, דא"א אוסר דבר שאינו שלו, בזה ליכא להך נידון. ודפח"ח.]

בח"א כלל ג' נשמ"א ז' הק' אמאי במתפלל ולומד במקום הטינופת לא מצינו למי שכתב לדון לפסלו משום מהב"ע עיי"ש, והנכון ביישוב הקושייא [וכ"כ בס' תודת חיים], דלא חייל שם מקום הטינופת בהחפצא דהמצווה, כ"א דהגברא קעבר בלאו, ובה ליכא לדינא דמהב"ע[ב].

עוד ראיתי לחכ"א שליט"א שהביא ראי' אלימתא לזה, ממשה"ק התוס' אמאי בעינן לקרא לפסול סוכה גזולה תיפו"ל דהויא מהב"ע, ודבריהם מוקשים עד למאוד דנפק"מ רבתי לעניין גזל באונס ובשוגג דליכא עבירה, ולהכי ליכא אף מהב"ע, משא"כ מדינא דגזול פסלינן ליה [ועיי"ש בחת"ס]. אע"כ, דדינא דמהב"ע לא הויא מחמת מה דקעבר הגברא בעבירה, כ"א מצד מה דחייל בהחפצא תורת ודין עבירה, וזהו אף בשוגג ואונס, ולק"מ[ג]. [ותליא בפלוגתת הקצה"ח והגרי"ז לענין גזל בשוגג ואכמ"ל.]

וכאשר כתבנו, כי יש ראיות גדולות וניצחות אשר אין עליהם תשובה כלל, כי מצווה הבאה בעבירה אין עניינו משום דעבירת הגברא מפקיעה לקיום המצווה, כי אם דבחפצא דחייל ביה שם העבירה ל"ש לקיים בה המצווה[ד].

ובאמת שכל הנך ראיות המה טענה אלימתא ע"ד המנ"ח [והיא היא קושיית הגרש"ש זצללה"ה], דאי נקט המנ"ח דשייך למימר שלא יעבור באיסור האכילה מחוץ לסוכה, ומ"מ לא יקיים מצוות האכילה בסוכה, ומטעמא דמצווה הבאה בעבירה, הרי לנו בדבריו, דיסוה"ד דמהב"ע איננו חלות פסלות בחפצא דהמצווה [וכסוכה פסולה] וכדעת השער"י, דא"כ כיצד יש לחלק בין איסור האכילה חוץ לסוכה לקיום דין האכילה בהסוכה, והלא הנידון איהו על הסוכה עצמה, הפסולה היא אי לאו, ובע"כ דס"ל דאי"ז נידון בעיקר הסוכה עצמה, דאיהי ודאי כשרה, רק דזהו דין מסויים בדיני והלכות קיום מצוות כי הם אינם אלא כשאי"ז בא בעבירה, משא"כ היכא דבא זה בעבירה ליכא קיום מצווה, וזה נסתר לכאו' מכ"מ דהוכחנו דאף היכא דאיהו אינו עובר באיסור מ"מ אחר דחייל בהדבר תורת עבירה כבר איננו יכול לקיים בזה המצווה.



בעיקר דברי המנחת חינוך יש לעמוד, מהו כוונתו, מי איכא תרתי בדין אכילה ושינה בהסוכה, חדא דין לעשותם בתוך הסוכה, ותרתי איסור אכילה ושינה חוץ לסוכה, והמהב"ע פוגמת אך בענין המצווה ולא בעניין האיסור. הנה אף שהדבר נכון הלא כל משכיל בראשיתו מבין כי האיסור אכילה חוץ לסוכה, איננו איסור אכילה וכנבילות טריפות שקצים ורמשים, אלא עניינם דמכיון דבעינן אכילה בהסוכה, כל מאן דאוכל מחוץ לסוכה מבטל הך דין, וזהו האיסור, אך אי"ז איסור מצ"ע בלא שייכות למצוות האכילה בסוכה. ופשוט[ה]. ומעתה צע"ג דברי המנ"ח, דהאומנם דהמהב"ע פגמה אך בהמצווה, הלא מ"מ האיסור הינו תולדה דהמצווה, והיכי שייך למימר דלא קיים המצווה ולא עבר האיסור, הלא האיסור הוא עצם מה דלא קיים המצווה. [והיא היא קושיית רבינו הגרש"ש עהמנ"ח] אתמהה.

[ואי"ז ענין למה שדנו הפוסקים אי איכא איסור ספייה מחוץ לסוכה, דאף אי איתא להך דינא מ"מ זהו בתורת מה דאינו מקיים המצווה, וככל איסורי עשה, אך לחדש דאיכא איסור חדש דל"ש בעשה כלל צע"ג.]

וראיתי דבר חדש מאוד בספר אתוון דאורייתא כלל יא ז"ל וזה עפ"י מה שראיתי בס' מנחת חינוך שכ' ליישב קושית התוס' בסוכה ד"ט ע"א דל"ל לך למעוטי גזולה תיפוק לי' דה"ל מהב"ע ותי' הוא ז"ל דיש ב' מיני מ"ע א' הם אותם המצוות שהתורה רוצה ומבקשת עצם הפעולה ומציאותה כהנחת תפילין ונטילת לולב וכדומה ב' הם אותם המצוות שאין התורה מבקשת עצם הפעולה כלל וכגון סוכה שאילו רצתה תורה עצם האכילה בסוכה הית' מטלת חובה לאכול בסוכה וכיון דהאכילה הוא רשות והמצוה הוא רק שאם אוכל מרצונו מחויב לאכול בסוכה א"כ על כרחך אין האכילה בסוכה נרצית ומבוקשת בעצמותה שא"כ לא הי' ראוי שתונח האכילה לרצון האדם ותהי' רשות ועל כרחך כוונת המצוה הוא רק בשלילה שכשיאכל האדם לא יאכל חוץ לסוכה והאכילה חוץ לסוכה הוא הבלתי נרצה אבל האכילה בסוכה בעצמותה איננה נרצית ומבוקשת כלל והנה פסולא דמהב"ע איננו דומה לשארי פסולים כגון לולב שנפרצו עליו וכדומה דהוי כאילו לא לקח כלל לולב שציותה תורה רק כלוקח עץ בעלמא ונחשב שלא עשה כלל המעשה שציותה התורה דבמהב"ע אינו כן דגם לוקח לולב הגזול שפיר עשה מעשה לקיחת לולב וכמובן רק שא"א שיהי' מעשהו לרצונו ית' כיון שבא ע"י עבירה ואין קטיגור נעשה סניגור וע"כ זה שייך רק בלולב וכדומה שרצתה התורה עצם מעשה הנטילת לולב וע"כ צריך שתהי' המעשה לרצון לפניו ית' וכשהיא באה בעבירה הרי איננה לרצון וע"כ שפיר אינו יוצא משא"כ בסוכה שלא רצתה תורה כלל עצם האכילה בסוכה וכנ"ל א"כ אין המעשה צריכה להיות לרצון כלל ורק צריך שלא יאכל חוץ לסוכה והרי אינו אוכל חוץ לסוכה דגם ישיבה בסוכה גזולה הרי הוא ישיבה בסוכה דמהב"ע הרי איננו פסול כלל וכנ"ל ושפיר חשיב ישיבה בסוכה אלא דבמקום שצריכה המעשה להיות לרצון אזי כשבאה בעבירה איננה לרצון משא"כ בסוכה שאין המעשה בעצמותה נרצית ואין צריכה להיות לרצון כלל רק שלא יאכל חוץ לסוכה וא"כ הרי באמת אוכל בסוכה ולא חוץ לסוכה משא"כ השתא דכתי' לך למעוטי גזולה ע"כ כיון שפסלה תורה גזול בהדיא שוב שפיר ה"ל פסול וחשיב כאוכל חוץ לסוכה עכת"ד ז"ל ודפח"ח. עכ"ל.

הרי דנקט הגאון הנ"ל בדעת המנ"ח [והסכים לו], דליכא כלל מצוות עשה דאכילה בסוכה, כ"א דנאמר בזה איסור אכילה חוץ לסוכה. והדבר תמוה עד למאוד, היכן מצינו מצוות עשה שנאמר בזה איסור גרידא, הלא זהו גופא מצוות לא תעשה, ותו דמהיכ"ת לחדש דבר זה, כיון שבתורה כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" ומנוהו מוני המצוות למ"ע, ותו וכי היעלה על הדעת דליכא מצווה כלל באכילה ושינה בסוכה, א"כ כיצד קיי"ל דמברכין עליה ברכת המצוות. אתמהה[ו][ז][ח]. אשר ע"כ דברי האתוון דאורייתא תמוהים עד למאוד, ואנו נלך לפי ראות עינינו מה שאפשר יהיה בביאור דברי רבינו המנ"ח.

הנה צריך לברר בירור גדול ויסודי, במהות מצוות האכילה והשינה בסוכה, שכן כשנברר מהי המצוות אכילה ושינה בסוכה, הלא אי לא בעי לא אכיל, יהא רגיל על לשוננו לומר ד"כשתרצה לאכול – נצטוויתה לאכול בסוכה", וכגון בשחיטה וכיסוי הדם שנצטווינו בם כשנרצה לאכול הבשר, אכן פשוט מאוד דז"א, דליכא "מצוות אכילה" בעלמא וכאכילת קדשים תרומה ומעשר, אלא איכא "מצוות דיורין" וכש"כ בקרא "בסוכות תשבו שבעת ימים", וצורת הדיורין הינה ע"י אכילה ושינה, אלא דהא גופא טעון בירור גדול וכדלהלן.

יש להסתפק בעיקר מצוות אכילה ושינה בסוכה שהמה מעשים העיקריים שנעשים בבית דיורין, אי עניינם "מצוות אכילה" ו"מצוות שינה" בסוכה, שכן, המה מעשי דיורים בעלמא, ונצטוינו בסוכות "תשבו" ודרשו ז"ל "כעין תדורו", והמחוור בזה שנצטוינו לעשות בסוכה מעשי דיורין דבכל השנה בבית, ורק דנתחלקו זה לשנים, עיקר מעשה הדיורין דהם אכילת קבע ושינה דהם חובה, ושאר מילי דלאו מעיקרי הדיורין המה, וזאת למצווה מן המובחר בעלמא.

זה תמוה מכמה אנפי, חדא דא"כ אמאי ליכא מצווה לאכול עוד ועוד בסוכה, שכן בכל אכילה מקיים איהו מעשה דיורין בהסוכה, והא מצוות ישיבה בסוכה מצווה חיובית היא [והראי' שאיכא איסור לאכול מחוץ לסוכה]. ובכלל אמאי קיי"ל [תרל"ט א] כרבנן [דכ"ז] דאי בעי אכיל אי לא בעי לא אכיל, והא מחוייב בכל שעתא ושעתא לקיים מצוות ישיבה בסוכה, והגם דבגמ' [שם] מבואר דה"ט משום דבעינן כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי לא בעי לא אכיל, הרי דז"א טעם אלא כדי לבאר מה דאכילה שכבר אינה נאכלת בבית כלל בזה ליכא לחפצא דקיום המצוה [דהחפצא דאכילה הוא אכילה כמו שאוכלים בבית], אך לעולם אכילה שרגילים מ"מ לאוכלה בבית אמאי אינו מחוייב לאוכלה בסוכה, שכן מצוות הישיבה בסוכה מצווה חיובית כל שבעה היא[ט].

[עוד תמוה לפי"ז, כיצד שייך לחלק בין אכילת קבע לאכילת ארעי, דאי כל המצווה היא לקיים מעשה דיורין בהסוכה, א"כ ממ"נ אי דברי ארעי בכלל דיורין המה, נצטרך להתחייב בזה ג"כ, אע"כ דאי"ז בכלל דיורין וא"כ קיום מצווה כיצד איכא. ולחלק בין דיורי חשיבות לדיורין שאין בהם משום חשיבות כיצד שייך, הלא כשדרשה תורה דיורין יהיה עלינו לברר מה היה בכוונתה, אי דיורי חשיבות א"כ בדיורין דלית בהו משום חשיבות ליכא אף קייום מצווה, ואי דרשה אף דיורין שאין בהם חשיבות א"כ אף הם יהיו חובה. דהא מצוות סוכה מצווה חיובית היא ולא קיומית. ויל"ע טובא בקושייא זו.]

עוד יש להוסיף תמיהה, דהנה בסוכה דכ"ז אי' גבי פלוגתת ר"א ורבנן אי ז' ימי החג אכילתם מצווה או רשות, ואמרינן התם מאי טעמיה דרבי אליעזר תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה ורבנן כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אי הכי אפילו לילי יום טוב ראשון נמי אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות והתם מנלן אמר קרא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ע"כ, ומבואר דדעת חכמים דאי המצווה היא כדירה, הרי דל"ש למימר שחייב לאכול דאי"ז כדירה, דהא בדירה אי בעי אכיל אי לא בעי לא אכיל, אלא דא"כ מקשה בגמ' א"ה אפילו ליה ראשונה נמי, ותריץ דילפינן מחג המצות, המתבאר בפשוטו דחיובא דלילה ראשון אינו מחובת סוכה כל ז', ותרתי נינהו, דחובת סוכה כל ז' הוא כדירה וכדילפינן מקרא דבסוכות תשבו ז' ימים, משא"כ חובת כזית ראשון הוא חובה אחרת ולאו מדיני והלכות הסוכה היא, אלא מצווה חדשה דילפינן לה מגז"ש דט"ו ט"ו, ועי' או"ח סימן תרל"ט בהגה דבכזית דלילה ראשונה ליכא פטורא דמצטער ככל ז' ימים, המתבאר דאי"ז מלתא דסוכה, כ"א חובה נוספת. ברם דצ"ע אמאי אי"ז סתירה לעיקר החפצא דמצוות הסוכה, דאי כל המצווה דאכילת שבעה ימים בסוכה מצוותה משום דהוי מעשה דיורין בהסוכה, וא"כ נראה מאוד דכל היכא שאוכל בסוכה אכילה שאין בה משום דיורין הרי"ז כמי שאוכל מחוץ לסוכה ולי"ל מצווות סוכה כלל, דעיקר החפצא ודין המצווה היא כדירה, וז"פ, וא"כ הרי כבר אמרו רבנן בגמ' שם דאכילת חובה איננה אכילה כדירה, דבדירה אי לא בעי לא אכיל, וא"כ צ"ע כיצד בהא דאוכל בכזית ראשונה אינו כאוכל מחוץ לסוכה ועובר באיסור, דהא אינו אוכל כדרך שאוכל בביתו, וא"כ אי"ז נכלל בעיקר החפצא דהסוכה. וליכא למימר דהיא גופא ציווי התורה שיאכל בכזית זה כמו שאוכל מחוץ לסוכה. דאי באמת מקיים הוא מצווה אחרינא בכזית ראשון, הלא הך מצווה אינה אלא בכזית ראשון, וא"כ בכזית שני כבר מקיים מצווה חדשה, וא"כ אמאי לא בעי לברך לפני אכילת הכזית השני ברכת המצוות חדשה, דהא כעת מתחיל לקיים מצווה חדשה, ומה שברך טעם אכילתו כזית ראשון לא חייל אלא אמצווה דכזית ראשון, אך על המצווה דכזית שני צריך ברכה נוספת. וטובא מזאת צע"ג, אמאי ליכא ברכה בפ"ע על אכילה זו, דהא איננה בכלל ברכת "לישב בסוכה" שכן אי"ז מדין הישיבה, ואף אמאי לא הוי הפסק בין ברכת המוציא דטרם האכילה. [ועורר לזה הגרי"מ רובין שליט"א בביקור החג אצל הגרד"ל.] וצ"ע.

[ועוד יל"ע במש"כ הריטב"א סוכה דכ"ז ז"ל אבל שמעתי בשם גדול מגדולי הדור אשר בצרפת שהיה מחייב לישן בסוכה בלילה הראשונה של סוכות ואפי׳‎ ירדו גשמים שינת עראי מיהת ולא התירו לו לירד מן הסוכה אלא בשאר ימים שהם רשות אבל בלילה הראשונה הכתוב קבעו חובה מג״ש דט״ו ט״ו מחג המצות עכ"ל, ואי דינא דכזית בליל יו"ט ראשון מצווה חדשה היא, וכי נתנה לראשו' זכות לחדש מצוות חדשות וילפותות אשר לא נזכרו בתלמוד מפי הסברא.]

ובנותן טעם יש להביא כאן קושייא גדולה מאוד שנתעוררה בדורות האחרונים שכמעט וטרם נמצא לה מזור, ואיהי עיקר הדין דשינה בסוכה, שתמהו בתרתי, חדא דהישן מתעסק איהו, וכיצד מקיים מצווה, ועוד דבשעה שישן פטור הוא מכל המצוות[י]. [ומה שטען חכ"א שליט"א ליישב דהמצווה היא לילך לישון ולא השינה עצמה, הדבר נסתר ממש"כ הראשו' [עי' תוס' ברכות די"א ועוד] דהא דאין מברכין על השינה זהו משום דחיישינן שמא לא ירדם, ואם המצווה היא לילך לישון מה לי שלא ירדם, הא מ"מ "הלך לישון" וי"ל.]

והנראה לפענ"ד בביאור עיקר המצווה דישיבה בסוכה, דהתורה דרשה מהגברא ליתן שם ותורת בית דיורין בהסוכה, וזהו עיקר החפצא דמצוות ישיבה בסוכה, ומעתה כל מה דאיכא ליעביד בכדי ליתן שם זה בהסוכה עצמה נתחייב בזה, שכן בכך איהו מתפיס בהסוכה שם בית דיורין. אכן אי"ז כ"א מעשה מצווה בתורת היכי תמצי בעלמא, דזהו האופן והצורה היחידית ליתן גדר דבית דיורין בהסוכה, אך באמת דזהו היכי תמצי בעלמא[יא].

ולהכי אף כשאינו אוכל מאומה, הרי ששם הבית דיורין חייל בהסוכה אף בלא אכילתו, וזאת משום שאילו היה הוא אוכל וישן כעת, היה עושה זאת בסוכה, וזהו עצמו אופן ראוי ליתן בהסוכה תורת בית דיורין. אכן כ"ז י"ל דווקא כשאינו אוכל ויושן מאומה, אך כאשר אוכל הוא מחוץ לסוכה, ממילא ביטל שם הבית דיורין מהסוכה, וכעת ל"ה הסוכה בית דיוריו ונמצא דאף בשעה שאינו אוכל בסוכה איהו מבטל מצוות סוכה. נמצאינו למדים בזה, דאף דהמצווה נוהגת כל ז', מ"מ חשיב שמקיימה כל ז' בהא מיהת דאילו היה אוכל וישן כעת היה עושה זאת בהסוכה, א"כ השתא נמי מקיים הוא המצווה, דהא בכך איהו מגדיר להסוכה כבית דיוריו.

[ונראה עוד, דהא דהסוכה מצ"ע חשיבה בית דיורין זהו לאו משום עשייותיו בה, כ"א דזהו חלות דין בגוף השם סוכה דאיהי בית דיורין, אך מ"מ נצטווה הגברא אף להגדירה בעשיותיו כסוכה. ועין לקמן.]

אכן ברכה לא שייך לברך אלא על מעשה מצווה וכידוע, וא"כ אין מברך אלא בשעת העשייה, אך אליבא דאמת בכל הזמן דאילו היה אוכל וישן היה עושה זאת בסוכה, עולה לו למצווה.

ולהכי נראה דדינא דכזית ראשון אינו בתורת מצוווה אחרינא, אלא דחלק ממצות הסוכה כל ז' הוא, דהיינו, דהתורה נתנה מצווה ליתן בהסוכה תורת ושם חפצא דבית דיורין, ובעלמא דיינינן ליה כי היכי דדר בדירתו בעלמא, אכן כ"ז הוא כל ז', אך בכזית ראשון חידשה התורה דנתינת הך שם, הינו ל ידי אכילת כזית בעלמא, ולא שייט לאכילת כל השנה בביתו, אלא דכשם שאוכל בליל פסח כזית מצה, ה"נ נצטווה להגדיר הסוכה כבית דיורין ע"י אכילה כזו, ומעתה א"ש אף דברי הרמ"א, דלעולם מצווה אחת היא, ולהכי סגי בברכת המצוות אחת, רק דמ"מ ליכא בהאי כזית פטורא דמצטער, משום דיסוד הפטור דמצטער בסוכה בשונה משאר המצוות דאף מצטער חייב נראה ברור, דמכיון דעיקר המצווה דסוכה הוא כדירה, וא"כ מכיון דבדירה אין רגילים להיות כשמצטערים להיות בתוכה, א"כ אין בזה עיקר החפצא דמצוות סוכה דאי"ז כדירה. [והוא להדיא במשנ"ב תר"מ סקי"ג עייי"ש, שו"מ כעי"ז ג"כ בחי' מרן רי"ז הלוי הל' סוכה עיי"ש,] האומנם דכ"ז ל"ש אלא בשאר לילות, אך בכזית דליל יו"ט ראשון, דבזה ילפינן ממצה, הרי שאופן התפסת הדין דירה בסוכה הוא אינו ע"י ניהוג כבדירה, וא"כ ליכא פטור דמצטער, ודמיא לכל המצוות דליכא בהו פטורא דמצטער. וזהו אף הטעם דהנך דסברי דלינה דלילה ראשונה חובה, על אף דלא נמצא לכך מקור בגמ', משום דס"ל דבהך דנתחייבנו לאכול כזית ראשון כדילפינן מחג המצות, נתחדש זה דין בכל הלילה הראשון, דאופן נתינת דין הדירה בהסוכה ז"א שייט לדיורין דכל השנה, וא"כ ל"ש למימר אי בעי ישן אי לא בעי לא ישן, דזה איכא למימר דווקא אי בעינן מעשה דיורין ככל השנה, אכן אחר שנתחדש דבזה חלוק לילה ראשונה משאר לילות, א"כ לכל דינייהו ה"ה, ולמה לחלק בין האכילה להשינה, הלא שניהם דין אחד הם, ליתן תורת ושם דירה בהסוכה. [ואף הריטב"א ושא"ר דפליגי עליה, ס"ל דלא נתחדש הך גדר כ"א ע"י אכילה, אך כו"ע מיהת מודו דיסוד הדין הוא כנ"ל.]

ומה מאוד נתיישבו שני ההערות על מצוות השינה בסוכה, דהגם דמתעסק הוא בשעת השינה, מ"מ הא כל מה דמתעסק חשיב שלא עשה [וכידוע מהחמד"ש] זהו דין מסויים במעשה מצוות ועבירות דהתורה לא שייכה אל האדם פעולות שעשה שלא מדעתו, אכן פשוט שהפעולה עצמה בלא דיני התורה ודאי דמשוייכת היא להעושה, ופוק חזי, ולהכי נראה דפעולה כי האי דעצם הפעולה פעולת חולין היא, דרק ה"קביעת שם" דבפעולה זהו המעשה מצווה, בזה ליכא לדין מתעסק כיון שהפעולה דהחולין מיוחסת אליו, והקביעת שם דבפעולה בזה לא הוי מתעסק ומבואר. וכן י"ל לענין הקושייא דישן פטור מכל המצוות, דמ"מ הקביעת שם דבפעולה אי"ז חשיב שעשה בשעת שנתו, דזה עשה כל ימי החג דבשעה שישן ישן בהסוכה, א"כ נמצא דאי"ז "מעשה מצווה" כ"א פעולת חולין אשר ביכולתה לקבוע וליתן שם בהסוכה עצמה, וזהו החפצא דהמצווה, וכשעשה כן לא ישן.



והנה משה"ק הגרש"ש עהמנ"ח "מהו העניין הממוצע", דכיצד יש לחלק בין האיסור אכילה דחוץ לסוכה למצוות האכילה בסוכה, כבר העירו, דמצינו זה כבר לענין טיול בסוכה, דמחד קיי"ל דשרי לטייל אף מחוץ לסוכה, אך מ"מ מקיימים מצוות סוכה ע"י טיול ג"כ, הרי לנו אותו ענין הממוצע אשר המציאו המנ"ח כבר בשו"ע, אכן ד"ז צריך לפנים הרבה, וכאשר הק' הגרש"ש דבפשוטו זב"ז תליא מילתא.

ונחזור למש"כ לעיל, דיסוד מצוות הסוכה היא להתפיס בהסוכה שם ותורת מקום בית דיורין, עיי"ש, ברם נראה, דכל מה דהצריכה תורה ליתן תורת בית דיורין בהסוכה, אי"ז הכוונה דהשם מקום דיורין תליא במעשי הגברא, דעיקר מה דלהסוכה איכא חלות שם מקום דיורין זהו חלות שם בעצם הדין סוכה[יב], רק דדרשה התורה שהגברא יגדיר אף את עשיותיו כהנהגות דבית דיורין. וזהו חד דינא. ברם דאיכא דין נוסף, דאת עיקר שם המקום דיורין שהתפיסה תורה בהחפצא דהסוכה, איכא איסור לבטלו, וזהו נלמד מהא ד"עשה סוכה דירת קבע" דמבואר דבעינן שיהיה בהסוכה שם דירת קבע, ואיכא איסור לבטלו. וזהו לא תליא כלל במצוות הדיורין בסוכה, אלא איסור נוסף ואיכלל בהדין תשבו כעין תדורו[יג][יד].

נמצא בזה דבסוכה איכא ב' דינים חלוקים ונפרדים, חדא דבעינן ליתן בהסוכה שם ותורת מקום דיורין, ותרתי שלא להתנהג בהסוכה כאל מקום שאינו דיורין בכדי שלא לבטל הדין סוכה הקיים. ושניהם ממקום אחד באו, דהיינו שניהם מכח הדין דבעינן ליתן שם דיורין בהסוכה[טו].

ובביאור הענין מה דאכילת קבע חייבים לאוכלה בסוכה בשונה מאכילת ארעי, ומ"מ מצווה איכא אף באכילת ארעי, ולעיל כתבנו לתמוה דאי זהו בכלל מעשי דיורין אמאי ליכא בכך חיוב, ואי לאו אמאי איכא קיום מצווה, להנ"ל אשה"ט, דבאמת עיקר הדין ליתן שם דיורין בהסוכה זהו אינו חובה, ולא משום דאי"ז "מצווה חיובית" כ"א משום דכבר בהסוכה איכא תורת דיורין מצ"ע וכנ"ל, אך מ"מ קיום מצווה יש בכך שבעשיותיו מטיל דין דיורין בהסוכה, וזה מתקיים בכל האכילות ואף אכילת ארעי, רק דמ"מ, לבטל לעיקר התורת דיורין בהסוכה, זהו איסור גמור, וכנ"ל, וזה ל"ה אלא באכילת קבע שיש בכחה לבטל עיקר שם הסוכה בעצמותה. והחילוק ביניהם, דדין החיובי ליתן שם דיורין בהסוכה זהו מצד העשיות, שנצטווה בזה שעשיותיו יתנו תורת דיורין בהסוכה מצד עצמם, ואף אכילת ארעי הויא בכלל "עשיותיו", אך האיסור לבטל תורת הדיורין מהסוכה, הוא איסור מצד עצם חלות הדין סוכה, דמבטל מינה שם דיורין, ובזה אכילות ארעי לא חשיבי, דאף שאוכל מבחוץ מ"מ י"ל שמקום דיוריו המה בהסוכה. ודו"ק בזה.

וזהו אף עניינו של טיול, אשר תמוה מהו עניין האמצעי דשרי לטייל חוץ לסוכה ומאידך מקיים מצווה בטיולו בהסוכה, י"ל דדמיא בזה לאכילת ארעי, דאין הוא בכלל מבטלי שם הדיורין בהסוכה עצמה, אך מ"מ בכלל "עשיות" איהו, וכד בעינן ליתן שם דיורין מצד עשיותיו, בזה טיול בכלל ודו"ק.

ואחר שזכינו לכל זאת, הלא דברי רבינו המנ"ח אתו שפיר היטב, דהאומנם דבמהב"ע לא קיים מצוות סוכה, הרי דבעצם שם ותורת בית דיורין חייל בהסוכה, רק דמ"מ אכתי לא חשיב ליה בזה "קיום מצווה", כיון דנעשה זה בעבירה, ונראה, דהשתא ליכא למימר ד"ביטל והפקיע תורת דיורין מהסוכה" אשר זהו יסוד האיסור אכילה חוץ לסוכה, דמ"מ אדרבא התפיס תורת דיורין בהסוכה, רק דהא מיהת לא עלתה לו למצווה, כיון דעשאה בעבירה. [ומש"כ זה ג"כ בציצית יל"ב באופ"א ואכמ"ל בזה.]

ואף אחר כ"מ שהארכנו [עי' לעיל ענף ב'] דמצווה הבאה בעבירה אין עניינה משום דהעבירה מונעתו מקיום המצווה, אלא דאחר דחייל שם עבירה בהחפצא דמצווה, תו ל"ש לקיים ביה מצוות. וכתבנו דכ"ז לא א"ש אלא לדרכו דהגרש"ש דמהב"ע הוי חפץ פסול למצווה, אך אי במנ"ח מצינו דשייך לקרות "סוכה" אף לסוכה גזולה, [וכאשר כתב דל"ח דאכל חוץ לסוכה] א"כ מבואר דזהו דין מסויים במצוות, וא"כ מ"ש למפסל מהב"ע היכא דרק חייל בהחפץ תורת עבירה.

אכן זה לפו"ר לק"מ, דזהו דין מסויים דב"חפצא דעבירה" לא מקיימים מצוות, דהאומנם דזהו חלות בגוף החפצא דמצווה, אכן אכתי "שם סוכה" עליה, ול"ח שביטל מינה תורת מקום דיורין. [וזאת על שום דמ"מ כיון דזהו דין מסויים שא"א לקיים מצוות כשבא בעבירה, א"כ י"ל דכשאוכל בכהאי סוכה ל"ח דמבטל תורת דיורין בהסוכה[טז].

והנה הבה"ל בסי' ס' כתב לדון למא"ד מצוות מריכות כוונה מי שלבש ציצית ולא כיוון למצווה דשמא הו"ל כלבוש ד' כנפות בלא ציצית עיי"ש, ובשו"ת תשובות והנהגות כתב דה"ה מי שאוכל בסוכה ולא מיכווין לשם מצווה הו"ל כמי שאוכל מחוץ לסוכה ועובר בעשה, [וכן אומרים משמיה דהחזו"א,] אכן להנ"ל נראה דלא שייט זל"ז כלל, דבציצית ליכא דרך אמצעי, דאם אינו מקיים המצווה זהו עצמו האיסור, וא"כ כשאינו מכוין אליבא דהך מא"ד דאינו מקיים המצווה א"כ י"ל דעובר באיסור, אכן נראה דבסוכה אין האיסור מצד מה שמבטל העשה עצמו, אלא דבעשה נתחדש דבעינן ליתן תורת דיורין בהסוכה, וא"כ איכא איסור לבטל להך שם מהסוכה, ונראה דאם לא כיוון למצוות סוכה ל"ש למימר שביטל שם הדיורין מהסוכה, דסו"ס דר שם, אלא דזהו דין מסויים דלא קיים המצווה, וא"כ האיסור אינו. [וכן מטו משמיה דהגרשז"א דפליג עלה, ויתכן דזהו טעמו.]

ענף ז' עוד כמה מענייני סוכה

[והנה ישנו חידוש תמוה טובא דחדית הגרש"ש בשער"י שם, [ותימה של הרגישו בזה,] דאי נבא להכשיר סוכה עפ"י ביטול ברוב, בכל ימות החג נדון זה כסוכה כשירה, ולא ביטל מצוות סוכה, משא"כ בלילה ראשונה דחייב לאכול כזית בסוכה, בזה לא מהני וז"ל אמנם לענינינו יש מקום לחלק בין מצוות דשאר ימות החג למצוות סוכה דלילה הראשונה, גם בלא דברי המנה"ח הנ"ל, דהנה בשאר ימות החג אם ישב בסוכה הנכשרת ע"י ביטול ברוב עשה כדת תורה, שהתורה הניחתו והתירתו לאכול בסוכה זו, ואין כאן שום מקום לחוש שביטל מ"ע של המצווה בסוכות תשבו, אם עושה עפ"י רצון התורה, מהכתוב של אחרי רבים להטות, אבל בליל ראשון של חג שמוטל עליו לאכול כזית בסוכה, וכ"ז שלא קיים מצווה זו עדיין הוא בחיובו ולא יצא יד"ח, דמן הכתוב של אחרי רבים להטות ליכא גילוי שיפטור מחיובו ע"י ישיבת סוכה כזאת דגם סוכה כשירה אין דינה לפטור האדם מחיובו רק ממילא הוא פטור כיון שקייים המצווה, וכו' עכ"ל, דברים המתמיהים טובא, וכפשה"ק הגרש"ש גופיה עהמנ"ח "מהו הדרך האמצעי" כיצד יתקרה זה סוכה לענין קיום המצווה דכל ז', ואילו לכזית ראשון לא מהני. צע"ג.

ולענ"ד זהו יסוד ברור מאוד לדברינו, דמצווה דכל ז' הינה כדרך שנוהג בביתו, "תשבו – כעין תדורו", והיינו דבעינן מעשה שימוש דחולין וכאכילה ושינה, רק דנצטווינו בעשיות אלו ליתן שם ותורת דיורין בהסוכה, ומשו"ה בזה מהני ביטול ברוב לאשוויי חפצא דסוכה בהמקום הנידון, ומעתה מקיים בזה מצוותו. משא"כ בכזית ראשון נתחדש דין מסויים דאכילת כזית ביו"ט א' כמצה, ובזה בעינן מראשית שיהיה זה חפצא דמעשה אכילה בסוכה, אכן לזה יתכן דלא מהני דין רוב לאשוויי בהמקום תורת סוכה, [וכאשר פירש שיחתו הגרש"ש בכל השער הנ"ל, אי רוב מהני לאשוויי דינים, והדברים ארוכים ואכ"מ,] דבגדרי מעשי מצוות לא אהני לן דין רוב, משא"כ אי בעינן עשיית חולין, רק דבעשייה זו יקבע תורת דיורין בהסוכה, בזה אהני. ואכתי צב"ג.]



ואמרתי להעתיק בזה מש"כ במק"א ז"ל והנה במה שטען הגרש"ש עהמנ"ח דמהב"ע היינו דאיכא פסלות בגוף המצווה, נראה לבאר עפי"ז ענין א', דהנה כתב הרמב"ם ריש הל' שופר פ"א ה"ג ז"ל שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל עכ"ל, וידוע מה שביאר בזה הגר"ח [הו"ד בחו"ש מרן רב"ב ח"ג ובסטנסיל ענייני שופר] דז"פ וברור ולית מאן דפליג עלה דא' העושה מצוות כיבוד או"א ע"י עבירה אי"ז מהב"ע, וה"ט דהעבירה לא חיילא בגוף החפצא דהמצווה, כ"א בההיכ"ת דהמצווה בעלמא, והכא חדית הרמב"ם דהחפצא דמצוות שופר אינו השופר כ"א הקול, רק דהא מיהת בעינן שיהיה זה קול שופר, אך לעולם אין השופר החפצא דהמצווה [ועלה גופא פליג הראב"ד שם ודו"ק] ע"כ, וזכינו בזה דכ"מ דשייך לדון משום מהב"ע זהו דווקא בהחפצא דהמצווה עצמה. ובאמת שד"ז טעמא בעי, דהלא יסוד הדין דמהב"ע פסולה הוא כעין הא דאין קטגור נעשה סניגור, ומה לי אי זהו החפצא דהמצווה או לא, הא מ"מ אף בהחפצא דהמצווה הלא קיום המצווה הוא אקרקפתא דגברא, וא"כ צ"ב מה לי אי זהו בגוף החפצא דהמצווה, אכן לפי"ד השער"י אשה"ט, דעיקר הדין דמהב"ע הוא איננו עיכוב בקיום המצווה דהגברא, כ"א דזהו פסלות בגוף הדבר, אמור מעתה כי פסול לא שייך אלא ב"חפצא דמצווה" וכסוכה ולולב, דהפסול הוא בהחפצא דמצווה דביה, אך לעולם בדבר דאיהו היכ"ת בעלמא לא שייך שיחול בו פסלות, דמעולם לא חייל ביה דין חפצא דמצווה[יז]. ודו"ק בזה. עכ"ל.

הרי דבעינן בכדי לקבוע דין מהב"ע חפצא דמצווה, ומעתה נראה דלהאמור דהמצווה היא נתינת תורת דיורין במקום הסוכה, א"כ כד נבא לדון מהו החפצא דהמצווה, נמצא דהחפצא הוא "שם הסוכה" ולא מציאות הסוכה עצמה. וברור.

ומעתה נראה יישוב חדש לקושיית התוס' המפורסמת, אמאי בעינן קרא למיפסל סוכה גזולה, תיפו"ל דהויא מהב"ע, ונראה, דמכיון דבעינן דהעבירה תחול בהחפצא דהמצווה עצמה, א"כ אין החפצא דהמצווה הסוכה, כ"א שמה וכנ"ל, וכאשר היא גזולה לא אתינא עלה משום מהב"ע. ודו"ק בזה.

ואף דהתוס' לא תריצו הכי, אין הטעם דחלקו על עיקר היסוד דבעינן התפסת והעמדת הסוכה כמקום דיורין, כ"א דס"ל דיסוד המצווה הינה ליתן "בהסוכה" שם ותורת מקום דיורין, ונמצא דהחפצא דהמצווה היא הסוכה.

והנה בגמ' סוכה ד"ט ע"א ילפינן מדכתיב חג הסוכות תעשה לך למעוטי סוכה גזולה, וזה קאי אף על דפנות הסוכה כדמוכח מהסוגיא ד"ל וכש"כ הראשו' במפורש, [ז"ל הרמב"ם פ"ה הכ"ה ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה יצא שתקנ"ח היא שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד, הרי דמן הדין היה זה ראוי להיות בכלל סוכה גזולה דפסולה, רק דאיכא תקנ"ח מחודשת להכשירה,] וזהו אינו מטעמא דמהב"ע, כ"א מדין מסויים דלכם, [ועלה תמהו התוס' אמי לא אתינן עלה משום דינא דמהב"ע,] והדבר תמוה, דהא הדפנות המה תנאי והכשר בעלמא, אך לעולם עיקר הסוכה היא הסכך, וז"ל רש"י ד"ב ע"א שעל שם הסכך קרוי סוכה ע"כ, וא"כ אמאי נקטינן דנתכוון הש"ס למעוטי להדפנות, ולא להסכך דאיהו עיקר הסוכה.

והאומנם דנחלקו בזה כבר הראשו', אהא דאי' בגמ' ד"ט ע"א א"ר ששת מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה', וברמב"ם פ"ו הט"ו ז"ל עצי סוכה אסורין כל ז' בין עצי דפנות בין עצי סכך וכו', המבואר דאף עצי דפנות בכלל סוכה המה, וברא"ש פ"ק סי' יג ז"ל והאי דאסירי עצי סוכה היינו הסכך אבל עצי הדפנות משרא שרי וכו' ודלא כהרמב"ם עכ"ל, ולפו"ר נראה דנחלקו אי דפנות נמי בכלל סוכה איהי, ועי' בחידושי רבינו חיים בלוי עהר"מ שם מש"כ דודאי דאף להר"מ עיקר הסוכה היינו הסכך וכדקיי"ל דצל דפנות פסול, אכן כ"ז אינו אלא בהכשירא ופסולא דהסוכה, אך לעולם הדין דעצי סוכה אסורין כל ז' ה"ט משום דמקיימא ביה מצוותו, ובדפנות נמי מקיימא מצוותו, ועלה פליג הרא"ש וס"ל דאף הדין דאסורין כל ז' נאמר על עיקר הסוכה, עכתו"ד, אכן צ"ע לפי"ז אמאי בדפנות איכא לדין מהב"ע והלא אי"ז בכלל עיקר החפצא דהסוכה וזו תמיהה רבתי ע"ד הגר"ח.

אכן להנ"ל אשה"ט, דהאומנם דעיקר הסוכה היינו הסכך והדפנות הוי בכלל מה דמתקיים ביה מצוותו, כ"ז לענין אם באנו לדון מהו המקום אשר ציותה תורה לדור בו, דבזה אמרינן דהעיקר הוא הסוכה ובדפנות חייל דינא דמתקיים ביה מצוותו, אכן נראה מסתבר מאוד, דאחר שביארנו דבמצוות סוכה נתחדש דבעינן התפסת שם דיורין בהסוכה בעצמותה, י"ל דההתפסה חיילא בהסכך ובדפנות [וי"ל אף בקרקע ואכ"מ] כא', וה"ט משום דבכל חלל מקום הסוכה נתפס שם "מקום דיורין", וממילא אף קירות מקום זה בכלל, ואין חילוק בזה בין הסכך לבין הדפנות, רק לענין מה דבעינן שיהיה צל בהסוכה, ושיחול דין הקדושה, היינו כלפי הגברא, כיצד עליו מוטל לקיים המצווה, ודו"ק בכ"ז.

[ובעיקר הקושייא עי' בספר אבי עזרי פכ"ה מסוכה שנתחבט בזה ג"כ, וחדית דאיכא דין נוסף ותמוה עד למאוד, ולהנ"ל אשה"ט.]

אכן כ"ז ל"ש אלא אי באנו לדון על מה נתכוונה תורה במיעוטה דלכם, אך לענין מהב"ע הלא בעינן שיחול העבירה בגוף החפצא דמצווה וכנ"ל, ועלה י"ל מש"כ וא"ש.

---

[א] והגרע"א לא פליג בעיקר היסוד, וכאשר כתב איהו גופיה בב"ק דס"ז עיי"ש, אלא ס"ל דנעבד יסודו הוא משום חלות שם נעבד דחייל בהחפצא גופה.
[ב] והחיי אדם כפה"נ לא פליג עלה, אלא סבר דדברי קדושה במקום הטינופת איננו איסור גברא בעלמא, כ"א דהויא שם בהדברי קדושה, ולהכי דן בזה משום מהב"ע. ואכמ"ל.
[ג] והראוני שכבר עמדו בזה רבוותא זללה"ה, דהנה בתוס' ד"ל הקשו בסוה"ד אמאי בעינן קרא להא דאין יוצא יד"ח במצת טבל תיפו"ל דהוי מהב"ע. ובערוך לנר שם כתב ז"ל לענ"ד אפשר ליישב קושיא זו וכו' שמי שאחזו בולמוס ואין כאן היתר מאכילין אותו טבל כדאמרינן ביומא [פג.] - וא"כ מי שאחזו בולמוס בליל פסח והאכילו אותו מצה של טבל משום דלא היה כאן היתר ואח"כ מצאו מצה של היתר להך טעמא דמצהב"ע לא היה צריך לחזור ולאכול דהא בשעת אכילה הי' היתר אצלו אבל להך טעמא דמי שיש איסורו משום בל תאכל חמץ, צריך לחזור ולאכול כזית ממצה של היתר עכ"ל, דנקט דכה"ג דלא קעבר איהו בלאו ליכא לדון משום מהב"ע. [אכן אף איהו מודה בשוגג כיון דחייב כפרה עיי"ש, אך אכתי נפק"מ לאונס.] ומהא דלא תירצו כן התוס', נראה דילה"ר דס"ל דאף היכא דלא קעבר באיסור ליכא לדונו משום מהב"ע, שו"ר בפרי יצחק [ח"א סימן מב] שהוכיח כן מהתוס' הנ"ל, ותמה על המהרי"ט אלגאזי בבכורות [הל' חלה אות ס"ה סק"ו] דחידש שבאונס ליכא מצהב"ע.
[ד] והראוני כעת שכן נקט בפשיטות הגרא"ו בקוה"ע סי"א סק"ב עיי"ש, אך לבסוף הביא כדבר תמוה תשובת הרשב"א [נדפס בח"ו סי' רפ"ו] דהגונב ספר ולמד בו לא קיים מצוה, משום דהויא מהב"ע. וצע"ג.

[אכן יל"ד דבתורה הס"ת הוא החפצא דהמצווה, וצע"ג.]
[ה] והגע עצמך, מצטער וחולה ועוסק במצווה דפטורים מדין האכילה בסוכה, אטו ייאסר להם לאכול מחוצה להסוכה, דלפי דבריך, הן אמנם דהותר לו מצוות האכילה בסוכה, שכן עוסק במצווה איהו, או דנתחדש להם שם פטור אחרינא, אך מאימתי נפטרו מאיסור האכילה, ועכ"פ צטרכו למעט אכילתם מפאת האיסור. ולא שמענו זאת מעולם. והפשוט, דהאיסור הוא תולדה דהמצווה, ולהכי בדליכא המצווה ליכא האיסור.
[ו] ובספר ירח למועדים הביא לד' המנ"ח והעתיקם שעיקר הציווי בסוכה הוא איסור אכילה חוץ לסוכה בעלמא וכמבואר באתוו"ד, והביא שכ"ה אף דעת הפנ"י בסוכה דכ"ה אהא דאי' התם דהולכי דרכים פטורים מה"ס, והק' הפנ"י מאי רבותא איכא בסוכה תיפו"ל ככל המצוות דעוסק במצווה פטור מהמ"צ וכתב ז"ל ועוד נראה לי דלענין סוכה איכא רבותא טפי דאע"ג דבכל שעה ושעה עובר על מצות עשה דסוכה. ועוד דלא דמי לשאר מצות עשה שאינן אלא בשב ואל תעשה כשבטל מהם משא"כ בסוכה איכא נמי איסורא בקום עשה כשאוכל ושותה וישן חוץ לסוכה ואפשר נמי דעכ"פ הוי לן לחייבו משום מראית עין שלא יחשדנו כפושע ומבטל בידים דלאו כ"ע ידעו שהוא עוסק במצוה אלא דאפ"ה פטור כיון דכל מצטער בעלמא פטור מן הסוכה מתשבו כעין תדורו דמה"ט פטרינן לקמן אפילו הולכי דרכים בעלמא א"כ תו לא שייך הך טעמי דמראית עין ואינך טעמי דפרישית כן נראה לי ע"כ, והיינו דהכא איכא אף איסור אכילה חוץ לסוכה איכא רבותא טפי.

ובענ"ד לא הבנתי מה שייטיה לדברי הפנ"י כלל, דבפנ"י מתבאר דאיכא איסור לבטל המצווה, ובזה איכעא חידוש דעוב"מ פטור, אך במנ"ח שלפנינו מתבאר אף דאיכא איסור דלא שייט באמת להמצווה כלל.

וראה כדברינו להדיא בחי' הגרע"א סוכה דכ"ה משכ"ב לשואל, והן הן הדברים.
[ז] ושמעתי לבאר בזה, דהתורה קבעה כי ביתו של כל ישראלי בחג הוא הסוכה, ונצטווה איהו לקיים ד"ז, וכיצד מקיימים כן, ע"י שלא אוכלים וישנים מחוצה לו. ובעניי לא הבנתי כיצד נתיישבה התמיהה, דא"כ נמצא שבהך מצווה לא נצטווינו לבד כי הוא זה שלא לאכול מחוצה להסוכה, וזאת תחשבה למצוות לא תעשה ולא למצוות עשה. והדק"ל.
[ח] וראיתי מי שהקשה אמאי שרי לאכול פחות מכשיעור אכילת קבע מחוץ לסוכה, ואמאי ל"ה חצי שיעור דאסור מה"ת, ולענ"ד טעות גדול היא, דליכא איסור אכילה מחוץ לסוכה, כ"א דאיכא איסור לבטל מצוות הסוכה וכ"כ דליכא ביה מצוות סוכה, הדר דינא דליכא בזה איסור כלל.
[ט] וידעתי מה דמיבדרן ביה מדרשא משמיה דמרן החזו"א זללה"ה דהאוכל ויושן כדין בסוכה, אף כאשר הינו שוהה מחוץ לסוכה מקיים הוא מצוות סוכה, שכן מתקיים ביה "תשבו כעין תדורו" עכ"ד.

אכן נראה ברור דאין הדברים כפשוטן ופשוט דמצוות סוכה מקיימים אך כאשר יושבים בתוך הסוכה, וכוונתו ז"ל דאי"ז סתירה לישיבה בסוכה בשעת האכילה והשינה, דמ"מ תשבו כעין תדורו הוא. ומלבד מה שהדברים ברורים ואינם צריכים ראי' מ"מ אכתוב ראי' אחת, דהגע עצמך מפני מה מברכין דווקא בשעת האכילה [והשהיה בהסוכה להגר"א], ולפי"ז היה ראוי לברך אף כאשר הוא אוכל אכילת ארעי מחוץ לסוכה, שכן אף אז מקיים הוא מצוות אכילה בסוכה. והפשוט דאז איננו מקיים מצווה כלל. שו"ר שכ"כ תלמידו הגרח"ק זללה"ה בתשובה.
[י] ואכתוב בזה בקצרה מה שיש לדון בהערות אלו, חדא דהשואל נקט בפשיטות דהישן חשיב מתעסק אף על השינה עצמה, והיה מקום לומר דכשעושה דבר בשעה שישן עלה חשיב מתעסק, אך השינה גופא איהי פעולתיה דידיה. ב' יל"ע במה דנקיט השואל דישן פטור מכל המצוות, די"ל דחשיב אונס גרידא, ובאונס יתכן דאיכא קיום מצווה. והדברים ארוכים. עוד חשבתי להעיר לדון בזה, דל"ש למימר מתעסק שכן נהנה ומתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה.
[יא] ובזה יש ליישב אף מה שראיתי לג"א שליט"א שהעיר, אמאי בריש הל' תפילה והל' ק"ש והל' תפילין והל' מזוזה והל' ציצית והל' שופר והל' לולב והל' חנוכה הביא הרמב"ם בריש ההלכות את עיקר החפצא דהמצווה, ואח"כ כתב את דיני ופרטי קיום המצווה, ואח"כ כתב את החייבים והפטורים בה, וה"ט דתחילה צריך לדעת מהי המצווה עצמה, דטרם נדע זאת לא נוכל לדון בהלכותיה, ואח"כ כתב את דיניה, ואח"כ את החייבים ופטורים, ואילו בהל' סוכה, תחילה כתב הרמב"ם מהי סוכה, ובפ"ו כתב את החייבים והפטורים בה, ורק לאח"כ כתב את דיניה, הלא דבר הוא. ולהנ"ל אשה"ט, דכיון דעיקר יסוד המצווה היא להתפיס תורת בית דיורין בהסוכה עצמה, וכ"כ דאינו מחוייב בהך מצווה, הרי שגם אינו בתורת ההתפסה, וא"כ לא אפשר לכתוב הדינים קודם שנדע החייבים ופטורים, דזהו מעיקר החפצא דהמצווה.
[יב] וכעין מש"כ בחידושי מרן רי"ז הלוי הל' מעשה הקרבנות דעיקר הדין לשמה דחייל בעצם הקרבן זהו חלות דין בעצם הקרבן, רק דהצריכה תורה דאף בהנהגותיו יהיה כן עיי"ש.
[יג] ואל תתמה שמצוות לא תעשה היא, דאחר שנתבאר אצלינו דאיכא חובה מסויימת ליתן בהסוכה שם ותורת בית דירה, הרי שכתולדה ממנו נולד אף איסור לבטל הך דינא, וכולהו בכלל מצוות עשה ליתן שם זה בהסוכה ודו"ק בזה.
[יד] שו"מ כעי"ז בצפנת פענח פ"ו מסוכה עיי"ש, רק דאיהו כתב דבמצווה לא נכלל דין השינה ובאיסור נכלל, וחיליה מהא דהרמב"ם לא הביא למצווה לישון רק לאכול בסוכה, ומאידך כתב דאיכא איסור לישון חוץ לסוכה עיי"ש, ולענ"ד דברי הרמב"ם באמת תמוהים, אך דבריו טפי, דהיכי שייך למימר שהשינה אינה מצווה אחר שהאריכו הראשו' אמאי אין מברכין עליה, ואחר שתנן "היושן תחת כרעי המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו" ואי מצווה ליכא, מה שייך בזה "יצא ידי חובתו", עוד צ"ע ממה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד הישן בשמיני אי לוקה משום בל תוסיף אי לאו, וכיצד שייך למימר דליכא בזה מצווה.
[טו] והנה בשו"ת עונג יו"ט [סי' מ"ט] הקשה כיצד שרי לאכול בסוכה בשעת ירידת גשמים [דקיי"ל דהדיוט הוא, ולא נכתב דאסור], ואמאי ל"ח דנהנה מעצי הסוכה, עיי"ש, ובצפנת פענח [סוכה ו,ב] כתב דכשירדו גשמים אי"ז סוכה, והדברים סתומים וחתומים, אטו מצטער זהו פסול בגופה של סוכה, הלא זהו מדיני והלכות קיום הדין סוכה דהגבברא מחוייב שלא יצטעאר, ומהי כוונתו, אכן להנ"ל י"ל דעיקר האיסור הוא לבטל ולהפקיע מינה שם בית דיורין, וכ"כ דכבר הסוכה מצ"ע אינה בית דיורין, שכבר ירדו בה גשמים, הרי דליכא החפצא דהאיסור. ואשה"ט ודו"ק.
[טז] ואכתי יל"ד, דאחר דל"ש לקיים בסוכה זו מצוות אכילה בסוכה, א"כ לא חייל בה מעולם תורת מקום דיורין, אכן י"ל, דמ"מ מאחר דזהו אינו פסול בגוף הסוכה, אלא דין בקיום המצווה, א"כ אף איכא עלה תורת מקום דיורין. ודו"ק בכ"ז.
[יז] והכלל בזה, אימתי הויא זה בגדר חפצא דמצווה, ואימתי לא הוי אלא היכ"ת בעלמא, הוא מה דהצריכה התורה בפירוש הויא זה עיקר החפץ דבו מתקיים המצווה, משא"כ היכא שלא הצריכתו תו' בפירוש, בזה לי"ל הכי. ובשופר, על אף שהצריכתו תורה בפירוש, באו בזה דברי הגר"ח דלא הצריכה תורה "שופר", כ"א דהצריכה תורה "קול שופר" ואיהו החפצא דהמצווה. דו"ק בזה.