זבחים פ"א - סיכום:
פרק זה עוסק בדיני פסול של כוונת שלא לשמה.
וב' מחשבות שלא לשמה פוסלות.
א. שם הקודש והיינו שם הקרבן.
ב. שם הבעלים.
מבארת המשנה, שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
הילכך, שאר עבודות הקרבן נמשכות כסדרן, אלא שהבעלים מחויב בקרבן חדש.
ומצינו מח' תנאים איזה קרבנות נפסלים במחשבת שלא לשמה.
א. שי' ת"ק, הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן נפסלים בכוונת שלא לשמה.
ב. ר"א מוסיף על ת"ק אף האשם בכל זמן.
דיליף לה דמה החטאת באה על חטא, אף האשם בא על חטא, ובגמ' הוסיפו דאף מקרא דכתיב כ"חטאת כאשם" יליף לה.
ג. יוסי בן חוני הוסיף על דברי ת"ק, שלא רק החטאת והפסח פסולים, אלא אף הנשחטים לשם הפסח בזמנו ולשם החטאת בכל זמן פסולים.
ד. שמעון אחי עזריה (נקרא ע"ש אחיו כיון שפרנסו) הוסיף על דברי ת"ק, שהנשחטים לשם גבוה כשרים, ולשם נמוך פסולים.
וכגו', קדשי קדשים לשם קדשים קלים, או שלמים לשם בכור ומעשר פסולים.
ויליף לה מדכתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל, את אשר ירימו לה'".
במורם מהם אין מתחללים, ובנמוך מהם מתחללים.
ה. שמעון בן עזאי הוסיף על דברי ת"ק אף העולה, ולשונו, "שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא שלמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ מן הפסח והחטאת.
מבארת המשנה, שלא הוסיף בן עזאי על דברי חכמים אלא העולה, שהרי זהו הקרבן היחיד שאינו נאכל כלל, אלא עולה כוולן ע"ג המזבח.
מח' נוספת מצינו בפרק זה, מתי נחשב זמן הקרבת קרבן פסח.
ואין המח' אלא על י"ד ניסן בבוקר.
שרבי יהושע ס"ל דכיון שאין הקרבן פסח מוקרב אלא אחר חצות הילכך בבוקר אינו נחשב לזמנו.
ובן בתירא ס"ל, שאע"פ שאין הקרבן נקרב אלא אחר חצות, אעפ"כ כיון שזמנו הוא בי"ד הילכך כל יום זה חשיב זמנו ע"מ לפסול את הנשחט לשמו.
בד' עבודות ניתן לפסול את הקרבן, ואלו הן:
1) שחיטה, והיינו שחיטת הקרבן.
2) קבלה, והיינו קבלת דם הנפש בכלי שרה.
3) הולכה, והיינו הולכת הדם בכלי שרת אל המזבח על מנת לזרוק.
4) זריקה, והיינו זריקת הדם על גבי המזבח.
אמנם בהולכה מצי' פלוג' תנאים.
דת"ק ס"ל שתמיד ניתן לפסול בהולכה.
ורבי שמעון ס"ל דכיון שהולכה היא אינה עבודה מחוייבת, שהרי יכול לשחוט בצד המזבח ולזרוק, הילכך א"א לפסול בעבודה זו.
ורבי אלעזר ס"ל, דהיכא שיש צורך בהולכה זו ע"מ לזרוק את הדם, הרי שבהולכה זו ניתן לפסול במחשבת שלא לשמה.
אבל בהולכה שאינה לצורך הולכת הדם אל המזבח, הרי שבהולכה זו לא ניתן לפסול במחשבת שלא לשמה.
ובמפרשים מצינו.
א. שאין מחשבת שלא לשמה פוסלת אלא במזיד, ומשום שעקירה בטעות אין שמה עקירה.
ב. בקדשי ציבור שלשי' הרע"ב ע"פ ביאור היכין אין מחשבת שלא לשמה פוסלת.
אך ברמב"ם ובפשטות דברי הרע"ב ובעוד מפרשים, ס"ל שמחשבת שלא לשם הזבח איכא לפסולא, ואילו מחשבת שלא לשם בעלים ליכא לפסולא, וטעם הדבר שהרי הכל בעליו.
פרק ב'
משנה א'
משנה א'
משנתינו עוסקת בפסולים נוספים הקיימים בדם.
וה"נ פסולים אלו הינם גם בהולכה וזריקה אך לא בשחיטה, אמנם יש מפסולים אלו אף בשחיטה.
זר, והיינו כל שאינו כהן, ודין זה נלמד מדכתיב (ויקרא כ"ג) "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו", וילפי' מינה דאם עבד חילל.
אונן, והיינו מי שמת לו מת כל יום המיתה נקרא אונן.
ובכה"ג ל"ש פסול זה דאין לו דיני אנינות.
טבול יום, והיינו מי שטבל וממתין שיעריב שמשו כדכתיב "ובא השמש וטהר", ובזמן זה הוא פסול לעבודה.
מחוסר בגדים, והיינו כהן הדיוט פחות או יותר מד' בגדים, וכה"ג פחות או יותר מח' בגדים.
ובכלל פסול זה אף כהן שיש דבר החוצץ בין בשרו לבגדי הכהונה, וילפי' לה מדכתיב 'ילבש על בשרו'.
(ומדין חציצה זו, אין הכהנים מניחים תפילין של יד בזמן עבודתם כיון שחוצצים, אך תפילין של ראש אין חוצצים ואפי' לכה"ג).
מחוסר כיפורים, והיינו טמאים כגו' זב זבה וכדו', שנגמרה טהרתן אך עוד לא הביאו קרובנותיהם, שבכה"ג הם טמאים לענין אכילת קדשים וביאת המקדש, וילפי' לה מדכתיב ביולדת (ויקרא י"ב) "וכפר עליה כהן וטהרה", ופסוק זה כתוב אחר סדר הטהרה ואעפ"כ חזי' בקרא דטהרתה תלויה בקרבנותיה, ולמדו מזה חז"ל, דעד שלא הביאו את קרבנותיהם הרי הם טמאים, הילכך לעבודתם פסולה.
שלא רחוץ ידים ורגלים, והיינו כהן שלא רחץ ידיו ורגליו כדין.
וילפי' לה ממחוסר בגדים, דבתרווייהו כתוב "חוקת עולם".
וסדר קידוש ידים ורגלים, אינו עומד ואינו יושב אלא מוטה, וידו הימנית ע"ג רגלו הימנית, וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו.
אסור לקדש ידיו ורגליו בתוך הכיור אלא במים היוצאים ממנו דכתיב (שמות ל') "ורחצו אהרן ובניו ממנו".
ערל, מדכתיב (יחזקאל מ"ב) "כל בן נכר ערל לב וערל בשר", ומקיש ערל בשר לבן נכר שפסול לעבודה.
טמא, וכפי שראינו בטבול יום ומחוסר כיפורים, (ולא זו אף זו קתני, ובגמ' מבואר אמאי בעינן ג' מקראות).
יושב, והיינו שיושב בשעת העבודה, דכתיב (דברים י"ח) "לעמוד לשרת".
עומד ע"ג כלים או בהמה או רגלי חברו, וכולם מדין חציצה, דילפי' שכשם שאסור שיהיה דבר חוצץ בינו לכלי שרת, כך אסור שיהיה דבר שחוצץ בינו לרצפת העזרה.
ולא זו אף זו קתני, דלא רק כלי שרת שאינו ממין הבשר, ולא רק בהמה שאינו בשר ממין האדם, אלא אף רגלי חברו שאף הוא אדם כמותו.
קבל בשמאל לחכמים פסול ולר"ש כשר.
וטעם פלוגתתם, דבקרא כתיב (ויקרא ד') "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן", וגבי מצורע כתוב (ויקרא י"ד) "וטבלו הכהן את אצבעו הימנית", ומינה ילפי' לכל מקום שכתוב אצבע או יד דהיינו ימין, וכאן נח' חכמים ור"ש אם קרא נדרש לפניו ולאחריו או רק לאחריו, דחכמים ס"ל דקרא נדרש לפניו ולאחריו, והילכך אף קבלה ואף זריקה בעי' בימין.
ואילו ר"ש ס"ל דקרא נדרש רק לאחריו, הילכך רק זריקה בעי' בימין, ואילו קבלה א"צ דוקא בימין.
נשפך הדם על הרצפה קודם שקיבלו בכלי, ואספו מן הרצפה פסול.
וילפי' לה מדכתיב (ויקרא ט"ז) "ולקח מדם הפר", וא"א לומר שבא לומר שיכול לקבל רק מיעוט מן הדם דהלא כתיב (ויקרא ב') "ואת כל דם הפר ישפוך", אלא בהכרח שבא ללמד שצריך לקבל את הדם מן הפר ולא מן הארץ.
נתן את הדם שלא במקומו וכד' ע"ג הכבש, או שנתן את הדם שלא כנגד היסוד, או שנתן את הניתנים למעלה למטה, או את הניתין למטה למעלה, או את הניתנים בפנים (ע"ג מזבח הזהב), בחוץ (במזבח החיצון), או את הניתנים בחוץ בפנים, בכל אלו פסול הקרבן ואסור באכילה, אך האוכלו אינו ענוש כרת.
ומכל מקום נתכפרו הבעלים, דכתיב גבי דם (ויקרא י"ז) "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר", וילפי' מינה, כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים.
משנה ב'
במשנה זו מבוארות ב' מחשבות הפוסלות את הקרבן.
א. מחשבת חוץ למקומו, והיינו לזרוק את הדם, או להקטיר את האימורים או לאכול מן הבשר חוץ למקום הנצרך, בכל אלו פסול מצד מחשבת חוץ למקומה, ואין בו כרת לאוכלו (ואפי' אם אכל באמת חוץ למקומו).
והאוכלו עובר בלאו, והבעלים לא יצאו יד"ח.
ב. מחשבת חוץ לזמנו, והיינו לזרוק את הדם או להקטיר את האימורים או לאכול את הבשר אחר הזמן הראוי, בכל אלו פיגול, והאוכל מבשר קרבן מפוגל חייב כרת, (ואפי' אם אכל בתוך הזמן הראוי).
עוד מבואר במשנה, שעור האליה הראוי לאכילה, אינו מוקטר ע"ג המזבח, אלא נאכל.
ונפק"מ לענין המבואר להלן (במשנה ג') שמחשבת חוץ למקומה או חוץ לזמנה אינה אלא בראוי, והיינו מחשבת אכילה על דבר הנאכל, ומחשבת הקטרה על דבר המוקטר.
משנה ג'
במשנה הקודמת נתבאר שיש מחשבת חוץ למקומה, ומחשבת חוץ לזמנה.
ובמשנתינו הוסיפה המשנה כללים לפסולים הללו.
כל המחשב מחשבת חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת.
כל המחשב מחשבת חוץ לזמנו, פיגול ויש בו כרת.
ומבואר בברייתא והביאה הרע"ב, דפיגול ילפי' מקרא דכתיב (ויקרא ז') "ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה", ודרש' מפסוק זה, דאיירי במחשבת פיגול ולא באוכל מבשר הזבח ביום השלישי.
ודבר זה מוכרח מסברא, שהרי פיגול היינו שהבשר מרוחק ומתועב וא"א לעשות את הקרבן לפיגול אלא בשעת הכשרו, והיינו בד' עבודות המעכבות את הקרבן.
אבל אם נעשו הד' עבודות כתיקנן, הרי שהבשר כשר וראוי, ולא יתכן לומר שאחר שהוכשר יהפך לדבר מרוחק ומתועב, שהרי לא נשתנה מאומה בבשר זה.
ועל כן מוכרחים אנו לומר שבפסוק זה דיברה תורה על מחשבה לאוכלו חוץ לזמנו.
ועוד שהרי בקרא נאמר בלשון "לא יחשב", בא לומר שבמחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.
ומדכתיב בקרא "האכול יאכל", דרשי' דבשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם (דהיינו הבשר הנאכל לכהנים או לבעלים), ואחת אכילת מזבח (והיינו האימורין המוקטרים ע"ג המזבח), ועל שתי סוגי אכילות אלו הוא אומר לא יחשב, והיינו שאם חשב לאכול דבר שדרכו לאכול, או להקטיר דבר שדרכו להקטיר, בשניהם פיגול הוא.
אמנם אם חישב לאכול חוץ לזמנו דבר שדרכו להקטיר, או להקטיר חוץ לזמנו דבר שדרכו לאכול, בכה"ג אי"ז פיגול.
דין נוסף מבואר במתני', שרק כאשר קרב המתיר כמצותו אמרי' שנעשה הקרבן לפיגול, אך אם לא קרב המתיר כמצותו אינו נעשה פיגול.
ביאור הדבר, שצריך שלא יהיה עוד מחשבה הפוסלת את הקרבן בא' מד' עבודות מלבד מחשבת חוץ לזמנו.
וטעם הדבר דבפיגול כתיב "לא ירצה", ואף בקרבן כשר כתוב "לא ירצה", וילפי' מינה, שבא לומר כריצוי הכשר כך ריצוי הפיגול, מה הרצאת כשר אין בו מחשבת פסול בד' עבודות, אף פיגול אין בד' עבודות מחשבה הפוסלת מלבד מחשבת הפיגול.
וגדרי דין זה מבוארים במשנה להלן.
משנה ד'
מבואר במשנה דין שצריך בפיגול שיקרב המתיר כמצותו.
ואמרי', דבכל גוונא שחשב מחשבה הפוסלת את הקרבן מלבד מחשבת חוץ לזמנה אי"ז פיגול אלא פסול.
ול"ש אם חשב קודם את מחשבת הפסול או את מחשבת חוץ לזמנה, בכל גוונא אין הקרבן פיגול אלא פסול.
ובין אם חשב ב' מחשבות בעבודה אחת או ביותר מעבודה אחת, בכל גוונא פסול הקרבן ואינו פיגול.
משנה ה'
מבואר במשנה המשך הדין שצריך בפיגול שיקרב המתיר כמצוותו, ומבואר שאף כשחושב ב' מחשבות באותה עבודה הוי פסול ולא פיגול.
ולא זו בלבד, אלא אפי' אם חושב על חצי זית בחוץ וחצי זית למחר הוי פסול ולא פיגול, אך אינו כשר כיון שחשב על כזית לאכלו או להקטירו שלא כתיקנו.
ור"י נח' על דברי חכמים, וס"ל שאף אם יש מחשבה פוסלת מלבד מחשבת הפיגול יכול הקרבן להיות פיגול ולא פסול, ולשי' תלוי הדבר באיזה מחשבה חשב קודם, דאמרינן תפוס לשון ראשון, דאם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום הוי פיגול ולא פסול, ואין מחשבת הפסול מוציאה מידי פיגול.
אך אם חשב קודם מחשבת פסול הוי פסול ולא פיגול, והלכה כחכמים.
דין נוסף מבואר במשנה, שאם חשב לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית במחשבת פסול או פיגול אין ב' חצאי הכזיתים מצטרפים, כיון שהם ב' סוגי אכילות, ואין בכל אחד מהם בנפרד שיעור הפסול.
