ראשונים כמלאכים

'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים'

[שבת קיב, ב]



איננו באים לחקור פה על מהותם ונשמתם של העניינים שיכונסו כאן, רק כלימוד זכות על האומרים כן, ומי יתן ולא יצא שגגה מפינו ומכשלה מלשונינו, ויה"ר שיאירו הדברים באור יקרות, ונזכה לכוון לאמיתה של תורה.

בעיקר רוצים אנו להעמיד את דבריו של מורינו ורבינו רבי שמשון רפאל הירש [1] שכתב בכמה מקומות דברים שאינם רגילים להישמע בבית מדרשינו, ונצטט מעט מדבריו:

"אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות; אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, באדם זה הפך האלהי לאדם!"בכלל, אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת, - למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה. אם התורה רוצה לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא הקדוש ברוך הוא מציג את עצמו לדוגמה, והוא אומר: "הביטו אלי! עשו כמעשי! לכו בדרכי!"לעולם אל נאמר: מעשה זה הוא טוב וישר, שכן פלוני אלמוני עשה כן! התורה איננה "אוסף של מעשים טובים". היא מספרת מעשים שהיו, - לא מפני שהם מעשים מופתיים, - אלא מפני שהם מעשים שהיו.

אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת - בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאוה וללא מאבק פנימי - היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת. טול לדוגמה את מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצוים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך. ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן ענשו בצדו. נלמד מחכמי התורה הגדולים, - והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סניגוריה על גדולי ישראל. אין הם זקוקים לסניגוריה שלנו, ואין הם סובלים אותה. התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה. כל זה - אילו נאלצנו באמת לומר כדעת הרמב"ן: "חטא אברהם חטא גדול בשגגה"." [בראשית יב]

"בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות (עי' לעיל יב, י). אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי (בראשית רבה סג, יד). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי' פסוק כד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם...

...אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשיו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשיו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם." [בראשית כה].

יש בנותן טעם להביא כאן את דברי התפא"י [קידושין פ"ד משנה יז] וז"ל:

"...שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון וגו', ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערביי א' וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומדותיו, ובמה כחו גדול, וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה, ויקצוף המלך מאד ויאמר, מה זה, הכי תתעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול, ויחרדו האנשים מאד, וישיבו את המלך בשפל קול התחנה, ויתנצלו א"ע הצייר והחכמים, כל א' בחסרון ידיעת חבירו, הצייר אמר, אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן, והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש אלהים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד, וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלהים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד, בי אדוני איש האלהים, הנני קודם ראותי פניך פני אלהים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת [הפיזיאנאמי] ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בי אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי, וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני, ויתעוני מאז בהבליהם, ויען משה איש אלהים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם, ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם, אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת".

מעשיה זו הסעירה גדולים רבים, יראה חטא, ענקי רוח, ושרי מחשבה, היאך יתכן לומר כך על משה האיש, האם שייך שאנשים גדולים נולדו כל כך פגומים, וכו' וכו'.

סוגייא רגישה כמו זו צריכה התעסקות בכלים עדינים מאוד, ומחוסר כלים אנוכי, אך אצטט את לשון הגמ':

'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' [שבת נו,א] ונשאלת השאלה וכי כל אלו שכתוב עליהם שם שטעות לומר שחטאו, הרי נענשו כמבואר במקרא עצמו, ובלשון הרע כל המצווה מושתתת על זכירת מעשה מרים ועונשה, ואדם הראשון שהי' גבוה מגלגל חמה נענש וגורש מגן עדן, וקוצרו חייו מנצח לחיי שעה, ומדוע א"כ מפחיד אותנו לומר שגדולים חטאו, אם אדם הראשון חטא, ומדוע באמת כל האומר כן טועה הרי המקרא עצמו מתאר את עונשם.

וחשבתי לבאר [2] שאין הפירוש שלילת מציאות חטאם של הגדולים אלא שלנו אין יכולת לומר זאת, מכיוון שכאשר אנו אומרים הוא חטא אנו מתכוונים ומרגישים שחטא בחטא שאנו חטאנו אתמול, וכדו', וזוהי כמובן השוואה אומללה שהרי חטאם של גדולים הוא בדק מן הדק במקומות כל כך עדינים, וכו', וחטאם שלנו כל כולו הוא תאווה וחומריות, ועל כן כל האומר כך שהם חטאו הוא טועה שהרי אינו מתכווין לחטא שהם עשו אלא לחטא ברמה שלו.

וזהו הל' אינו אלא טועה לא אמרו שהוא שקרן, דהיינו אומר נתונים שגויים, אלא טועה, לטעות פירושו לראות את הדברים באור לא נכון, להרגיש אותם לא נכון, וזהו האומר על גדולים שחטאו שרואה את חטאם בצורה לא נכונה.

כל אלו שמנסים לדחוק את מקום חטאם לאיזה פינה אפילה ולומר שזה בכלל לא היה בבחירתם ולא הי' כאן כלל חטא מצידם, כל אלו חוטאים לאמת, ה' העניש בפירוש את אותם גדולים על מה שעשו, רק שחטאם אינו כלל חטא כמו שאנו מדמיינים בעל אופי של תאווה וכדו' רק בא ממקום גבוה הרבה יותר.

---

[1]. אין כלל צורך בריבוי סיפורים על האיש, מצילה של יהדות גרמניה, ממשיביה החריפים של תנועת ההשכלה שהיכתה בכל מקום ושלחה את גרורותיה בכל יהדות הגולה, הוא בעמידתו העיקשת הפיקחית ומשיבת דבר העמיד את הדת על תילה, חצב עמודיה ובנה יסודותיה, ואין משיבין אחר הארי.

[2]. ואח"כ שמעתי כן בשם הרב יהונתן אבר שליט"א.