רש"י (כי תצא כ"ה י"ט) כ' דחלק ממצוות מחיית עמלק הוא למחות את שם עמלק ולהרוג את כל בהמותיהם שלא יאמרו זו בהמת פלוני העמלקי. ולכאורה מקורו משמואל שציווה את שאול לא לחמול אפי' על הצאן. או דס"ל דזה פי' תמחה, שימחה זכרם לגמרי.
ויל"ק דבשמואל (א' ט"ו ג') פי' רש"י שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה. ובין אם זה מקורו של רש"י בכי תצא, ובין אם הוציא זה ממשמעות דקרא. ק' מה צריך לטעם שדומין לבהמה, בלאו הכי יש להרגם שלא יזכר שם עמלק.
ועוד ילה"ק דבביזה לא שלחו את ידם פי' רש"י (אסתר ט' י') "שלא יתן המלך עין צרה בממון". ולהנ"ל אסור להם לקיים את הממון, וא"צ לטעם שלא יתן המלך עין צרה. (ושמא י"ל דזה טעם דלא שלחו את ידם לשרוף, אלא הניחו לאוצר המלך. וזה מחשש פיקו"נ דחמת מלך מלאכי מוות.)
ועוד ילה"ק דאסתר קיבלה מאחשוורוש את בית המן ומרדכי לקח את רכושו של המן (מד"ר נשא) ואיך הותר להם, והלא נקרא על בית המן שם עמלק. (ומצד שהמן עשה עצמו ע"ז והוי בית ע"ז אין לאסור שלא עבדו הבית, וא"כ ביציאת ע"ז ממנו הותר. כדאיתא בע"ז (מ"ז ע"ב) וכאן המן כבר יצא מהבית)
ועל בית המן שניתן לאסתר יל"ד אם יש ליישב דלחינוך דנשים פטורות מזכירת ומחיית עמלק משום שאין דרכן במלחמה א"ש דאולי לא מצוות גם על מחיית זכר עמלק דבהמה זו או של עמלק הייתה. אך למנח"ח דנשים חייבות ככל מלחמת מצווה, ודאי אין ליישב כך.
וראיתי שיש מי שפי' דלהכי כתיב תיכף אחר "ויתלו את המן על העץ" "ביום ההוא נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן". דהיינו לאחר שנתלה כדרך מורד במלכות שנכסיו למלך, אז אחשוורוש נתן לאסתר. והוי כעין עמון ומואב דטהרו בסיחון. (ובמלבי"ם ביאר להיפך, דכתיב "בית המן צורר כל היהודים" לומר שאחשוורוש דנו כמורד באסתר, ולכן נכסיו לאסתר.)
והנה בהגהות מיימוניות (מלכים פ"ה הל' ה') ומקורו מסמ"ג (ל"ת רכ"ו) כ' שמצוות מחיית עמלק אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב וגו'. וביראים (מצווה רצ"ט) כ' דמצווה זו מוטלת על המלך. ובחיים ומלך לגר"ח פלאג'י תי' עפי"ז דלכך לולי החשש שתהא עין המלך צרה, היו שולחים יד בביזה. כי עדיין לא הגיע זמן מחיית עמלק. ולפי"ז א"ש נמי מה דהותר בית המן לאסתר ורכושו למרדכי.
אך על הקושיא משמואל ששם רש"י ביאר טעם הציווי להרוג את כל הבהמות בכך שהעמלקים יכולים להידמות לבהמות ע"י כישוף לכאו' עדיין במקומה עומדת. שהרי שם לכאו' ישבו בארץ בהשקט מכל האויבים.
ומצאתי בספר נתיב מאיר (מלכים פ"ה הל' ה') שתי' קו' המנח"ח מהא דהחינוך ס"ל דנשים פטורות ממחיית עמלק, אך חייבן בלא תחייה דז' אומות. ותי' דבז' אומות יש מצווה על כל נשמה שבהם שלא להחיותה. וזה שייך גם לא בדרך מלחמה כללית, אלא בהריגה מזדמנת. משא"כ מחיית עמלק שייך רק באופן שעושים מלחמה שמוחים בה את זכר עמלק. ובמלחמה אין דרכה של אשה ולהכי פטורות.
וגם לשיטתו מיושב השימוש בבית המן ונכסיו, דלא הייתה זו מלחמה להשמדת עמלק. וגם מיושב דבעי' לטעם דצרות עין המלך בשביל לא לשלוח יד בביזה. אך עדיין לא מיושב ההיא דשמואל.
אבל הרמב"ם בספר המצוות (עשה קפ"ז) מבאר שמצוות לא תחייה דז' עממין אינה לשעה אלא לדורות. אלא המצווה נוהגת בכל דור אם נמצא אחד מהם – כמו במצוות מחיית עמלק. רק שכשיכלו לא יהיה אפשר לקיים את המצווה אפי' שהיא נוהגת.
וביותר כ' החינוך (מצווה תר"ד) "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להורגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם".
ומדברי שניהם נראה דאין המצווה רק באופן שעשיו עושה מלחמה גדולה ומוחה את עמלק, ודלא כנתיב מאיר. וגם נראה שהם סוברים דלא כהג"מ אלא דנוהג בכל דור.
ובמנח"ח (תר"ד) תמה על רש"י מנ"ל דממונם של עמלק אסור, דלמא הייתה הוראת שעה במלחמת שאול עם עמלק. ולפי"ז בעי' רק ליישב את שי' רש"י. ולכן די לנו להעמיד דרש"י סבר כגר"ח פלאג'י או כנתיב מאיר. (ותימה דהנתיב מאיר עצמו רצה לבאר שי' החינוך שבמצווה שלאחמ"כ לכאו' מפורש שלא כמותו. וצע"ג.)
וליישב הקו' משמואל נראה לפי מה שביאר בהקדמה לשו"ת עונג יו"ט דטענת שאול "כי יראתי את העם" הייתה שממילא אינו מלך כי לא נתקיים בו שאין עליו אלא ה' אלוקיו. והוא סבר כיראים שהמצווה היא על המלך וא"כ לא הייתה זו מצוות מחיית עמלק, וא"צ להרוג את כל הצאן. ולכך שמואל אמר לו "יען מאסת דבר ה'" ולא יען עברת. כי לא עבר, אלא הסיר מעצמו כח המלכות כדי להיפטר מהמצווה.
ולכן רש"י הוצרך לטעם שהיו העמלקים עושים כישוף שנראים כבע"ח, שגם אם לא היה כאן מלחמת עמלק דקרא, מ"מ בלי להרוג את כל הבהמות לא יצליח להרוג את כל העמלקים. וצ"ע.
אשמח להערות
ויל"ק דבשמואל (א' ט"ו ג') פי' רש"י שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה. ובין אם זה מקורו של רש"י בכי תצא, ובין אם הוציא זה ממשמעות דקרא. ק' מה צריך לטעם שדומין לבהמה, בלאו הכי יש להרגם שלא יזכר שם עמלק.
ועוד ילה"ק דבביזה לא שלחו את ידם פי' רש"י (אסתר ט' י') "שלא יתן המלך עין צרה בממון". ולהנ"ל אסור להם לקיים את הממון, וא"צ לטעם שלא יתן המלך עין צרה. (ושמא י"ל דזה טעם דלא שלחו את ידם לשרוף, אלא הניחו לאוצר המלך. וזה מחשש פיקו"נ דחמת מלך מלאכי מוות.)
ועוד ילה"ק דאסתר קיבלה מאחשוורוש את בית המן ומרדכי לקח את רכושו של המן (מד"ר נשא) ואיך הותר להם, והלא נקרא על בית המן שם עמלק. (ומצד שהמן עשה עצמו ע"ז והוי בית ע"ז אין לאסור שלא עבדו הבית, וא"כ ביציאת ע"ז ממנו הותר. כדאיתא בע"ז (מ"ז ע"ב) וכאן המן כבר יצא מהבית)
ועל בית המן שניתן לאסתר יל"ד אם יש ליישב דלחינוך דנשים פטורות מזכירת ומחיית עמלק משום שאין דרכן במלחמה א"ש דאולי לא מצוות גם על מחיית זכר עמלק דבהמה זו או של עמלק הייתה. אך למנח"ח דנשים חייבות ככל מלחמת מצווה, ודאי אין ליישב כך.
וראיתי שיש מי שפי' דלהכי כתיב תיכף אחר "ויתלו את המן על העץ" "ביום ההוא נתן המלך אחשוורוש לאסתר המלכה את בית המן". דהיינו לאחר שנתלה כדרך מורד במלכות שנכסיו למלך, אז אחשוורוש נתן לאסתר. והוי כעין עמון ומואב דטהרו בסיחון. (ובמלבי"ם ביאר להיפך, דכתיב "בית המן צורר כל היהודים" לומר שאחשוורוש דנו כמורד באסתר, ולכן נכסיו לאסתר.)
והנה בהגהות מיימוניות (מלכים פ"ה הל' ה') ומקורו מסמ"ג (ל"ת רכ"ו) כ' שמצוות מחיית עמלק אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב וגו'. וביראים (מצווה רצ"ט) כ' דמצווה זו מוטלת על המלך. ובחיים ומלך לגר"ח פלאג'י תי' עפי"ז דלכך לולי החשש שתהא עין המלך צרה, היו שולחים יד בביזה. כי עדיין לא הגיע זמן מחיית עמלק. ולפי"ז א"ש נמי מה דהותר בית המן לאסתר ורכושו למרדכי.
אך על הקושיא משמואל ששם רש"י ביאר טעם הציווי להרוג את כל הבהמות בכך שהעמלקים יכולים להידמות לבהמות ע"י כישוף לכאו' עדיין במקומה עומדת. שהרי שם לכאו' ישבו בארץ בהשקט מכל האויבים.
ומצאתי בספר נתיב מאיר (מלכים פ"ה הל' ה') שתי' קו' המנח"ח מהא דהחינוך ס"ל דנשים פטורות ממחיית עמלק, אך חייבן בלא תחייה דז' אומות. ותי' דבז' אומות יש מצווה על כל נשמה שבהם שלא להחיותה. וזה שייך גם לא בדרך מלחמה כללית, אלא בהריגה מזדמנת. משא"כ מחיית עמלק שייך רק באופן שעושים מלחמה שמוחים בה את זכר עמלק. ובמלחמה אין דרכה של אשה ולהכי פטורות.
וגם לשיטתו מיושב השימוש בבית המן ונכסיו, דלא הייתה זו מלחמה להשמדת עמלק. וגם מיושב דבעי' לטעם דצרות עין המלך בשביל לא לשלוח יד בביזה. אך עדיין לא מיושב ההיא דשמואל.
אבל הרמב"ם בספר המצוות (עשה קפ"ז) מבאר שמצוות לא תחייה דז' עממין אינה לשעה אלא לדורות. אלא המצווה נוהגת בכל דור אם נמצא אחד מהם – כמו במצוות מחיית עמלק. רק שכשיכלו לא יהיה אפשר לקיים את המצווה אפי' שהיא נוהגת.
וביותר כ' החינוך (מצווה תר"ד) "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להורגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם".
ומדברי שניהם נראה דאין המצווה רק באופן שעשיו עושה מלחמה גדולה ומוחה את עמלק, ודלא כנתיב מאיר. וגם נראה שהם סוברים דלא כהג"מ אלא דנוהג בכל דור.
ובמנח"ח (תר"ד) תמה על רש"י מנ"ל דממונם של עמלק אסור, דלמא הייתה הוראת שעה במלחמת שאול עם עמלק. ולפי"ז בעי' רק ליישב את שי' רש"י. ולכן די לנו להעמיד דרש"י סבר כגר"ח פלאג'י או כנתיב מאיר. (ותימה דהנתיב מאיר עצמו רצה לבאר שי' החינוך שבמצווה שלאחמ"כ לכאו' מפורש שלא כמותו. וצע"ג.)
וליישב הקו' משמואל נראה לפי מה שביאר בהקדמה לשו"ת עונג יו"ט דטענת שאול "כי יראתי את העם" הייתה שממילא אינו מלך כי לא נתקיים בו שאין עליו אלא ה' אלוקיו. והוא סבר כיראים שהמצווה היא על המלך וא"כ לא הייתה זו מצוות מחיית עמלק, וא"צ להרוג את כל הצאן. ולכך שמואל אמר לו "יען מאסת דבר ה'" ולא יען עברת. כי לא עבר, אלא הסיר מעצמו כח המלכות כדי להיפטר מהמצווה.
ולכן רש"י הוצרך לטעם שהיו העמלקים עושים כישוף שנראים כבע"ח, שגם אם לא היה כאן מלחמת עמלק דקרא, מ"מ בלי להרוג את כל הבהמות לא יצליח להרוג את כל העמלקים. וצ"ע.
אשמח להערות
