שמחה במפלת רשעים - יהודים וגויים
יודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך... והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם (תהילים ע"ט)
יודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך... והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם (תהילים ע"ט)
שמעתי דנים בבי מדרשא אם מותר לשמוח כששומע שמתו עוד כמה מחבלים ימ"ש 'ובאבוד רשעים רנה' או שמא אין לשמוח משום ש'בנפול אויבך אל תשמח' וכעין שלא רצה הקב"ה בשירת המלאכים עת טבעו המצריים בים סוף, ואמרתי לנכון לבוא ולהעלות על הכתב כל הנושא הן בדיני רשעים שבישראל שמתו והן גויים שאבדו, עד אבוא לפירות הנושרים לדינא בס"ד.
מקור הנדון והסתירה בפסוקים
במתני' סנהדרין (לז:) מצינו שאומרים הדיינים לעדים 'ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה' היינו על אף שכתוב שחייב העד להעיד 'ואם לא יגיד ונשא עוונו', מ"מ ישאלו העדים מה לנו לחוב הנתבע, ומשיבים הדיינים והלא כבר נאמר (משלי יא י) "באבוד רשעים רנה" ואין לכם בזה עונש [ואדרבה, במיתתו של זה שכר יש לכם שכשם שהמאבד נפש אחת מהצדיקים כאילו איבד עולם מלא צדיקים כך המאבד נפש הרשע כאילו איבד עולם מלא רשעים - יד רמ"ה].
עוד מצינו (שם גמ' לט:) אודות מיתת אחאב במלחמתו עם ארם שנאמר (מלכים א' כב לו) "ויעבור הרנה במחנה, ואמר רב אחא בר חנינא ובאבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה" היינו שהיו מצפים לקיום הנבואה שימות אחאב ותבוא הרנה, ואכן כשמת עברה הרנה במחנה. והוק' בגמ' "ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים והכתיב (א"ה, דה"ב כ כא, ביציאת יהושפט להילחם בעמונים) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו[1] ואמר רבי יונתן מפני מה לא נאמר בהודאה זו כי טוב לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני[2] אמר רבי יוסי בר חנינא הוא אינו שש[3] אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה[4]".
והנה, מאחר שבהו"א בגמרא נמצינו למדים שאין לחלק בין שש בעצמו למשיש לאחרים, תמה בעל העיון יעקב מדוע לא הביאה הגמ' פסוק מה"ת (דברים כח סג) "כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם" ומוכח שהקב"ה שמח במפלתם, ותירץ שהיה מקום לומר שאף שהקב"ה משיש אחרים, מ"מ בעת אובדנם ממש דרכו לרחם ואינו שש, לכך הוק' מהפסוק "באבוד רשעים רנה" שמשמעותו שאף בעת אובדנם הוא שש.
ובערוך לנר (ד"ה ומי) כתב שאף שאין במשמעות הכתוב שהקב"ה שמח במפלת הרשעים, מכל מקום הקשתה הגמ' קושייתה משום שיש לאדם לדבוק במידותיו של הקב"ה ולא לשמוח, ומסקנת הגמ' שהקב"ה 'משיש' אחרים היינו שרצון השי"ת שאחרים ישושו ולא ינהגו כמותו[5], יעויין מש"כ בזה חת"ס (שם ד"ה הוא).
עוד מצינו בגמ' פסחים (נד.) שביום השני לבריאת העולם לא נאמר לשון "כי טוב" לפי שנברא בו האש של הגיהנם שנופלים בו הרשעים, ומכאן שאין הקב"ה שמח במפלת רשעים[6].
עוד נמצא בגמ' (ברכות ט:) שהקב"ה משיש לאחרים[7] וז"ל "דאמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי מאה ושלש פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה".
בגמ' נוספת מצינו עניין זה של שמחה במפלת רשעים אך בחילוק בין מפלת גוי ליהודי רשע, כ"ה בגמ' מגילה (טז.) שאחר ציווי אחשוורוש להמן להרכיב את מרדכי על הסוס, אמר המן למרדכי שיעלה על הסוס ואמר לו מרדכי שתש כחו מהתעניות, אזי המן כופף עצמו ומרדכי עלה על גביו לסוס וכשעלה בעט בהמן, וא"ל המן והלא בנפול אויבך אל תשמח, השיב לו מרדכי ה"מ בישראל אבל באומות העולם כתיב ואתה על במותימו תדרוך (דברים לג כט)[8].
והנה בבואנו לדון אם אסור או מותר או שמא אף מצוה היא לשמוח במפלת רשעים יש להביא הכתובים הנוגעים לזה, הנה במשלי נכתבו שני פסוקים שנראים כסותרים זא"ז, הא' "בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (כד יז) והב' "בטוב צדיקים תעלץ קריה ובאבד רשעים רנה" (יא י)[9].
ודבר ברור הוא שמיתת הרשע טובה היא 'לעולם' וכדאיתא בסנהדרין (עא:) "מיתה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם" עוד שם (קיא:) "כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם" ועוד שם (קיג:) רשע אבד מן העולם טובה באה לעולם.
ורבים אין ספור הם המקורות לכך שדבר טוב לשמוח באיבוד הרשע מן העולם, ואין כוונתי להעלותם כי רבים הם, אלא שלשון חריפה יש בספר חסידים (סי' תר"ז) שלכל הדעות נוגעת לשאלתנו ומכריתה כל הקוצים יפי הנפש ז"ל "וכל המצטער על צער רשעים שהיו אכזרים נפרעים ממנו וכתיב ובאבוד רשעים רנה".
בספר החינוך (ל"ד) בבואו לבאר איסור הריגת נפש וז"ל "שורש מצוה זו, ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי השם יתברך בנה העולם וצונו לפרות ולרבות כדי ליישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרוג ולאבד הבריות שהן המיישבות העולם. ואולם הרשעים הגמורים כגון המינין והמלשינים אינן מיישבי עולם, ועליהם אמר הכתוב "ובאבוד רשעים רנה" לפי שהן לא יושיבו העולם אבל יחריבוהו בכל כוחם. וזהו מה שאמר חכם מחכמינו זכרונו לברכה באבדו הרשעים, קוצים אני מכלה מן הכרם, כלומר באבדן אלה יתיישב העולם יותר, כמו שפירות הכרם מתרבים וטובים יותר בסלוק הקוצים ממנו" עכ"ל.
ובמתני' (אבות פ"ד מי"ט) "שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" וכבר תמהו מפרשי המשנה מה חידש בכך והלא פסוק מפורש הוא. וכתב רש"י (ד"ה בנפול) שכך היה רגיל על לשונו לומר פסוק זה לאחרים.
הוסיפו ע"כ רבנו יונה ומאירי שהוא דבר שבני אדם נכשלים בו, ועל אף היות האויב רשע, אין לשמוח ברעתו בלתי מפני ה' לבדו "ולזה היה מתכוין שמואל לאמרו תדיר ויש שגורסין פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר אלא מעליו אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו, ועתה השמיענו שמואל חדוש גדול שר"ל כי יראה ה' שזה שמח בנפל אויבו ימחול לאויב ויקים אותו והוא עונש לשמח[10]".
[מדברי רבי מתתיה היצהרי (על מתני' שם, הנ"ל היה מחכמי ספרד, ובוויכוח הדת המפורסם 'טורטוסה' השתתף כאחד הנציגים של קהילת סרגוסה) משמע שהוא בגדר עצה טובה שאין לשמוח במפלת הרשע דהיינו שמחה 'בגלוי' ו'בהכשלו אל יגל לבך' הוא כשלון ללא נפילה, שאין לעשות כן שמא ינצל הרשע וינקום בו, יעויין בהערה[11]].
אך מעיון בדברי מפרשי הכתובים הנ"ל משמע שעיקר העניין הוא שלא לשמוח במפלה שעושה ה' עם ישראל שחטא אפי' הוא אויבו, ובפרט אם השמח גופיה נפל בחטא זה, ויתכן שאף ייענש השמח על שמחתו זו שהיא רעה בעיני ה' שעושהו בלבבו כאילו הקב"ה שלוחו למלאות תאוותו (רע"ב שם) או שכאשר יראה הקב"ה שזה שמח במפלת אויביו אולי יזכיר עונותיו (מרכה"מ שם[12]). אך אם הנענש הוא גוי או אפילו 'מפושעי ישראל' מותר לשמוח מפני שהוא שונאו של מקום ולא 'אויבך - אויבו ושונאו האישי' של האדם השמח, היינו שאין שמחתו בראותו את אויבו בייסוריו, אלא שרואה את אויבו של הקב"ה בייסוריו ושמח, וזה מותר ואף רצוי כדמשמע בפסוקים[13].
וכ"ה לשון הרשב"ץ (אבות שם) "וכן אם הוא מפושעי ישראל מותר לשמוח לו, לא מפני שנאתו אותו, אלא מפני שהוא שונאו של מקום. וכן אמרו בירושלמי על המשומדים שמתו, קרוביהם שמחים ולובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואינם מתאבלים, מפני שאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, וכבר נאמר עליהם צדיקים במפלתם יראו. והכתוב לא נאמר "אלא באויב של דברים שבין אדם לחברו" וכבר אמרו ברביעי מסנהדרין ותעבור הרנה אמר ר' אלעזר בן עזריה באבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה" עכ"ל.
וכבר פסק כן הרמב"ם (פ"א מאבל ה"י) כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים "ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא" ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא.
וכ"ה בטור ושלחן ערוך (יו"ד שמ"ה סעי' ה') ומקו"ט במסכת שמחות (פ"ב ה"י). ובש"ך (שם סק"ט) כתב הטעם 'על שאבדו שונאיו של מקום דכתיב באבוד רשעים רנה'.
וביתר פירוט וחילוק כתב הנצי"ב (עמק הנצי"ב על ספרי פ' קרח פי' ב') על מה שכתב הספרי "ואני ברצון הנני בשמחה דברי ר' ישמעאל אמרו לו תלמידיו רבנו לפי שהוא אומר ואני הנני מביא את המבול מים שומע אני שיש שמחה לפני המקום, אמר להם יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם וכן הוא אומר בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רנה ואומר שני רשעים שברת" וכו'. ותמה הנצי"ב דהלא בכמה מקומות למדנו שאין הקב"ה שמח במפלת רשעים, אלא י"ל הביאור 'כשיאבדו המכעיסים' היינו הרשעים למלאות תאוותם אין שמחה באבידתם אבל מכעיסין ומקניאין להכעיס כדור המבול בזה ודאי הוא שמחה לפני הקב"ה.
הבנה שונה מתכלית מכל הביאורים הנ"ל כתב המהר"ל (דרך חיים על אבות פ"ד מ"כ) שבוודאי נאמר הפסוק גם ברשע שעבר עבירה דאי לאו הכי האיך קוראהו 'אויבך' והלא כבר נאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא שראה בו דבר עבירה ואינו בכלל אחיך, ואפילו הכי אין לשמוח במפלתו.
ומה שכתוב באבוד רשעים רנה, היינו היכי שבא איבוד הרשע בשביל הרשעות, כגון שהיו דנין אותו בבי"ד למיתה בשביל רשעותו כדי לסלק הרשעות מן העולם, אבל אם לא היה משום הרשעות רק נפילה אחרת הגיע לרשע אסור לשמוח, היינו שאם באה צרה אחרת לרשע כגון שנפל מנכסיו וכדו' ולא מת הרי שאין בנפילתו משום סילוק הרשע מן העולם ואין לשמוח בזה כלל.
וכך מוכח דהך קרא 'באבוד רשעים רנה' עוסק בזה, מדברי המתני' (סנהדרין לט:) שהביאה הך קרא על עדים שהעידו על אחד שחייב מיתה שאם יאמרו העדים מה לנו ולצרה הזאת יאמרו להם הדיינים באבוד רשעים רנה. וכן הא דאיתא בגמ' ברכות (י.) שראה דוד במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם וגו', ודאי מיירי במפלתן של רשעים שטוב לסלק הרשעות מן העולם וזה ראה דוד ברוח הקדש סילוק הרשעות ושמח על זה ודבר זה טוב ויפה הוא, אבל אם לא בא האיבוד בשביל לסלק הרשעות אין זה דבר טוב ואף שהוא לרשע אין לשמוח ואיסור גמור הוא.
ומה שכתבה הגמ' שהקב"ה משיש אחרים, אין הפירוש שיש לשוש כאשר הקדוש ברוך הוא מביא פרענות על הרשעים, רק פירושו שהקב"ה משיש האומר כשבא פרענות על שונאי ישראל שהרי מזה מדבר. ומשמע מדברי מהר"ל שאף אם רואה רשע מתייסר או אובד והוא מפושעי ישראל אין לו לשמוח, אלא אך באופן שהמיתה באה מחמת החטא כגון ד' מיתות בי"ד.
הגר"ש קרויז זצ"ל (הובא המו"מ עמו בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' כ') הקשה האיך מסיימים בפ' קדושים בתיבות 'דמיהם בם' ובפ' בלק 'ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף' והא קיי"ל (או"ח סי' קל"ח) שיש לסיים בדבר טוב. ומיישב לפי ש'באבוד רשעים רנה', ובודאי המתים במגפה שמתו בדיני שמים רשעים היו[14]. אלא שהוקשה לו מהא שאמרו חז"ל בשעה שטבעו המצרים בים בקשו מלאכי השרת לומר שירה א"ל הקדוש ברוך הוא מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ותיקשי הא באבוד רשעים רנה, אלא צ"ל שהיינו דווקא ברשעי ישראל שמיתה מכפרת עליהם ובפרט ע"י הריגה (סנהדרין מז) לכי מיית הוי ליה כפרה, שפיר הו"ל באבוד רשעים רנה. משא"כ באומות העולם שאין המיתה מכפרת להו מידי אין שייך בהו באבוד רשעים רנה.
הטעם שאין הקב"ה שמח במפלת רשעים
ביאר מהרש"א (ח"א ד"ה ומי) הטעם שאין הקב"ה שמח במפלת הרשעים, לפי ששמחתו באה כשמתקיים רצונו בעולם, והנה ברשעים חפץ הקב"ה שישובו מדרכם הרעה ולא שיאבדו (יחזקאל לג יא) ולכך אינו שמח.
המהר"ל (ח"א שם ד"ה אינו) כתב שאין הקב"ה שמח במפלתן של הרשעים משום שהוא יצרם, ואימתי 'ישמח ה' במעשיו' היינו כאשר יש שלמות ביצירה, ואף הרשעים כלולים בשלמות זו, שהלא רצה הקב"ה בבריאתם, אך אם מצירים הרשעים לאחרים ראוי שישמחו במפלתן, ולכך אף שאין הקב"ה שמח בזה מ"מ משיש לאחרים שהרי ציערום[15].
בעל החתם סופר כתב (שם ד"ה הוא) שכשכועס הקב"ה על הרשעים נותן לאומות העולם לשמוח במפלתם, משום שבכך ישיב הקב"ה את אפו מעל ישראל כנאמר "בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו".
ובמשך חכמה כתב (שמות יב טז) וז"ל "ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויבים לחוג חג הנצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה וכו' הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו ולכן לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק 'כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים' אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל וכו' וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל, רק היום טוב הוא "בימים אשר נחו מאויביהם" וכמו שהיו צריכים למנוחה, והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים כי רק השמחה על המנוחה לכן 'ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים וכו' לקיים עליהם להיות עושים וכו' בימים אשר נחו בהם' שלכן לא היה חושש ל'קנאה את מעוררת עלינו בין האומות' [שאנו שמחים במפלתם - רש"י] שאין השמחה רק על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם וכו'.
והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח ואם היה אומר ה' יתברך שיעשו בשביעי מקרא קודש, היה מדמה אדם שה' צוה לעשות חג לשמוח במפלתם של רשעים. ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה, שנאמר 'ולא קרב זה אל זה' שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתם של רשעים. ולכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שצוה להם טרם שנטבעו בים ודו"ק. וכן מפרש בילקוט רמז תרנ"ד, שלכן לא כתב שמחה בפסח, ואין אומרים הלל כל שבעה משום בנפול אויבך אל תשמח" עכ"ל.
הטעם שלא ניתנה הרשות למלאכים לומר שירה והיאך אמרוה ישראל
כתב החתם סופר (סנהדרין לט: ד"ה בקשו) הטעם שלא נתן הקב"ה למלאכים לומר שירה, משום שאם יאמרו שירה נראה הדבר כביכול אין מעשי ידיו של הקב"ה חשובים בעיניו, ואילו היו חשובים בעיניו לא היה מאבדם בכדי להציל את ישראל והוא פחיתות כבוד לעם ישראל, ולפיכך היה על המלאכים להצטער על הריגת המצרים שלמרות שהם יצירי כפיו של הקב"ה הרי מתו ע"מ שינצלו בני ישראל.
עוד כתב (שם ד"ה מעשה) שהנה אף לרשע יש זכות באם יתקדש שמו ית' על ידו, ורשע כזה אינו נקרא 'אובד' שהלא זכרו קיים בכך שקידש שמו ית'. ולפיכך באותה העת שרצו המלאכים לומר שירה עדיין לא האמינו ישראל בה' ובמשה בשלמות, ועדיין לא נתקדש שמו בעולם ע"י הריגה זו של המצרים. ובזה יובן מה שאמרו בנ"י שירה לאחר מכן, משום שהיה זה אחר שהאמינו כולם בה' ובמשה עבדו וכבר נתקדש שמו ית', וממילא לא אבד זכר המצרים שהרי נתקדש שמו על ידם.
כ"ה בספר כתב סופר (לבן החת"ס זצ"ל, פ' בשלח) שבוודאי עצב הוא לפני הקב"ה באבוד הרשעים שהלא מ"מ הם יצירי כפיו, וכעין אב שמייסר בנו שמרד בוודאי צר לו שצריך להעבירו מעל פניו, אך אם יש בכך תועלת לשאר בניו ועי"ז הם מטיבים ולוקחים מוסר אזי שמח האב בזה, והנה בקריעת ים סוף כל זמן שלא אמרו בנ"י השירה לא נתחזק אצלם לגמרי האמונה, ולכך היה עצב לקב"ה על איבוד מעשי ידיו, אבל כשאמרו שירה מחמת שהאמינו בה' אזי היה שמחה אצל הקב"ה שרואים ולוקחים מוסר.
ודבריו אלו יובנו עפ"י חידושו במקום אחר, דהנה דן הכת"ס בחידושיו (אסתר עמ' קנ"ה) גבי פלוגתת האמוראים בנוסח הברכה שמברכים אחר קריאת מגילת אסתר, דחד אמר הא-ל הנפרע וחד אמר הא-ל המושיע, וכתבו המפרשים שהוא בכדי שלא נברך על פורענות השונאים, ותמה הכת"ס והלא מפורש בגמ' מגילה שיש לשמוח במפלת ומיתת הגויים וכדכתיב 'ואתה על במותימו תדרוך', וביאר עפ"י מה שכתוב במדרש שמואל 'פן יראה ה' ורע בעיניו' היינו שמצוה היא לשמוח במפלת שונאי השי"ת, אלא שלפעמים טועה האדם בעצמו כי עקוב הלב, ושמח במפלה עבור ששונאו הוא ועשה לו רעה וטועה בלבו ובמחשבתו שעושה כן לשם שמים, ובאמת יש בה פניה עצמית. לכן ירחיק האדם עצמו מלשמוח במפלת שונאו משום שא"א לו לעמוד על מחשבותיו, והיינו בנפול אויבך אל תשמח הגם שהוא שונא לה' מ"מ אל תשמח ואל תאמין בעצמך שהיא שמחה לשם שמים משום 'פן יראה ה'' כי יש לך פניה ושנאה כלפי הנופל 'ורע בעיניו המעשה והשיב מעליו אפו'.
ומעתה, כתב בעל כתב סופר, אם יודע שיכול לסמוך על עצמו שאין בו קנאה ושנאה ונטירה חיצונית הרי שעליו לשמוח במפלת הרשע, "אבל לאו כל אדם יוכל לעמוד על נפשו ולעצור ברוחו, ולכן איש צדיק כמרדכי שמח במפלת המן והישב להמן ה"מ בדידן היינו מי שאינו שנוא לה' רק לאדם שהרע לו כתיב אל תשמח, אבל בדידכו שהם אויבי ה' כתיב באבוד רשעים רנה" אלא שהאמוראים לא ראו לקבוע ברכה על הפורענות משום שכולם אומרים הברכה וחששו שמא יש בתוכם מי שאין פיו ולבו שוין לעניין זה, ולכן קבעו להתפלל על הישועה הגדולה שעשה עמנו השי"ת, ויעויי"ש עוד שהאריך בזה. [וא"ש מש"כ לעיל שכשהגיעו ישראל לדרגה גבוהה זו באמונה בוודאי לא העלו במחשבתם שנאה חיצונית אלא רק שמחה מאהבת ה' על שהפיל שונאיו מלפניו]
[כעי"ז כתב המהר"ם שיק (עה"ת פ' בשלח עמ' נ"ג) אחר שהוק' לו מאחאב דבאבוד רשעים רנה ומאידך מלאכי השרת שביקשו לומר שירה וכו' וביאר שאם כבר נתגדל שמו ית' ע"י ישועת הצדיקים ממילא אין לרשעים אף תיקון. והנה גבי אחאב לא הייתה ישועת הצדיקים ולא היה שמו של הקב"ה מתגדל אלא באיבודו ואכן באבוד רשעים רנה, אך בקריעת ים סוף שהקב"ה כבר העביר בנ"י בים והיה ניכר לעין כל הישועה ונתגדל שמו ית' משו"ה לא היה חפץ בשמחה זו של המלאכים].
בדומה לזה כתב באמת ליעקב (לבעל נתיה"מ, על אגדות הש"ס לה:) דהנה יש לתמוה 'מה צרה יש באבידת אפיקורסין הגרועין יותר מבהמות' וביאר שכשהקב"ה עושה משפט ברשעים הרי מתגדל שמו ככתוב נודע ה' משפט עשה ובוודאי הקב"ה שמח בזה, אלא שזהו דווקא במשפט צדק, ולזה בלילה שקיטרגו המקטרגים הללו עובדי ע"ז וכו' והקב"ה רצה לקיים שבועתו לאברהם והוכרח להציל ישראל ולהטביע המצריים למען יצאו ברכוש גדול, וכיון שהללו עובדי ע"ז וכו' נראה היה הדבר למקטרגים כעול לפני הקב"ה ולכך לא שמח במפלת המצריים. משא"כ אחר שירדו בים והיתה יהודה לקדשו והאמינו בה' ובמשה עבדו וזכו ישראל שנעשה משפט הרשעים צדק אזי ראוי לומר שירה על שנתגדל שמו ית'.
עוד כתב בספר חנוכת התורה (פ' בשלח אות ע"א) וכ"ה בחת"ס (שם ד"ה מעשי) עפ"י המבואר בגמ' (סנהדרין צה:) שחיילי סנחריב מתו בליל פסח מקול שירת המלאכים, ולפי"ז יבואר שרצו המלאכים להרוג את המצרים ע"י שישמעו שירתם, אך הקב"ה רצה לדונם במדה כנגד מדה ורצה להמיתם במים דווקא כנגד מה שהיו משליכים הזכרים היאורה, ולכך אמר הקב"ה 'מעשי ידי טובעים בים' היינו שהזכרים שבבנ"י טבעו בים ואני רוצה להורגם במדה זו ולא ע"י שירתכם[16].
בספר באר מים חיים (שמות ג ה) כתב הטעם כי הלא נודע אשר בכל דבר ודבר שבא לכלל בריאה בכולם יש בהם חיות הקדושה ואור ה' המחיים ומקיימם על קיומם מכל שכן בבחינת המדבר שהוא העליון מכל צבא הארץ ודאי אשר ישרה בו אור חיות אלהים בורא שמים וארץ המחיה ומהוה אותו תמיד מאין ליש, ועל כן קשה לו להקב"ה לאבד מעשה ידיו כי אחר ששפע אלהי בו שהוא בראו מתחילתו ועדיין מחייהו באורו, וכבר איתא בגמ' (כתובות י.) שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
אלא שיש אופנים כאשר נתמלא סאתם של הרשעים מכל וכל אזי נאמר "באבוד רשעים רנה" כי אז ניצוץ הקדוש פורח מאתם ממילא, שאין יכול עוד כלל לדור שם בשכונת הרעים שגברו על עצמן הרע עד קצה האחרון [וכמו שמחלק הזוה"ק בזה (עיין לעיל הע' 7 בהרחבה)] ומצרים לא היה עדיין מילוי סאתם בשלימות ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין וכו'[17].
בשו"ת חוות יאיר (סי' רכ"ה) חילק שאין אומרים שירה דוקא בזמן שאובדים מעל האדמה אך לאחר שאבדו מותר לשמוח במפלתם[18]. כן כתב בעל תורה תמימה (שמות פי"ד הע' ט') שטביעת המצרים אירעה בלילה ואין לומר השירה בלילה אך למחרת אפשר. ומדוקדק בלשון הגמ' ש'באותה שעה' שבקשו המלאכים אזי נאסר עליהם לשיר אך לאחר מכן ודאי שרי לומר ולשיר השירה, כ"ה בספרי הגרחיד"א זצ"ל (צוארי שלל הפט' נצבים אות ג' וראש דוד פ' בשלח[19]).
ועל דרך זו כתב בספר ארן עדות (פ' בשלח) שאין הקב"ה חפץ במיתת רשעים כי אם בשובם מדרכם הרעה, ואם היו המלאכים אומרים שירה בעודם מפרפרים בין חיים למוות היה השר שלהם אומר שהקב"ה חפץ במיתתם ולא חפץ בתשובתם, והיה להם בזה אמתלא שלכך לא חזרו בתשובה קודם מיתתם, ולכך המתין הקב"ה עד כלות טביעתם שאבדו לגמרי ללא תשובה ואזי הניח לבנ"י לומר השירה לקיים הכתוב 'באבוד רשעים רנה'.
הגר"א קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן פ' בשלח) ביאר שלגבי המלאכים הנקראים עומדים אין צריכים בשירתם, משום שעיקר השירה בכדי להשיג השגות באמונה או לבטל דעות כוזבות והשקפות מגושמות הבאות מעולם הגשמי, אך בשירת בני אדם עניין גדול יש בה שמחזקים ומעמיקים ההכרה באמונה וקובעים זאת בנפש גם לדורות, וזו תכלית אמירת השירה, ואדרבה מוכרח האדם לומר שירה אחר שנעשה לו נס, ולזה אמרו 'אז ישיר' שהוא תחלה וראש לכל השירות ויסוד גדול הוא באמונה[20].
הזוכה ורואה במפלת רשעים
אחר דאתינן להכי יש לציין שלא כל אחד ואחד שייך במעלה זו של ראיית איבוד הרשע, דהנה איתא בגמ' סוטה (יג.) שכשחושים בן דן הבין שעשיו מעכב את קבורת זקנו יעקב אע"ה, שקל קולפא מחייה ארישיה ונפלו עיני עשיו על רגלי יעקב ואזי פתח יעקב את עיניו וכשראה המעשה חייך ושמח במפלת עשיו, והיינו דכתיב 'ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע'.
כן מצינו במדרש (במדבר רבה כב ה) שזה שאמר הכתוב 'לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא' היינו שאין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק מה שרוצה בעינו ללמדך שמשה התאוה לראות בנקמת מדין קודם שימות והיה מבקש מהקדוש ברוך הוא שיראה בעיניו. "על משה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם נקמת מדין, פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם אמר משה לפנחס ולאנשי הצבא יודע אני שבלעם הרשע הוא שם ליטול שכרו עד שהזאב בא לצאן פרשו לו מצודה ואותו רשע אם תראו אותו שעושה כשפים ופורח באויר העולם הראו לו את הציץ שכתוב בו קדש לה' והוא נופל והרגו אותו ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם שהיו עושין כשפים עם בלעם ופורחין וכשראו את הציץ נפלו על חלליהם".
ויש שלא זכו לראות בנפילת אויביהם, וכמו שמצינו בלוט בעת הפיכת סדום (בראשית יט יז) 'ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך' וגו' ופי' רש"י (ד"ה אל) וז"ל "אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול".
וכתב הגרחיד"א זצ"ל (פני דוד פ' עקב אות ב') עה"פ "אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי וכו' לא בצדקתך כי ברשעת הגוים ה' מורישם מפניך" וז"ל "אפשר בהקדמה ידועה מהמפרשים דלזכות לראות במפלת אויביו צריך שיהיה הנס בזכותו והראיה מלוט שאמרו לו אל תביט אחריך שהנס היה בזכות אברהם אע"ה ותבט אשתו ותהי נציב מלח דלא היה בזכותה הנס ולכך נענשה, ובזה פירשו כונת הכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם וכו' ויאמר אדם אך פרי לצדיק כלומר דכאשר הצדיק רואה במפלת אויביו ניכר דהנס בזכותו ושמחה היא לו וז"ש ישמח צדיק כי חזה נקם ועיניו רואות מה פעל אל וכו'.
ועתה ישראל כשרואין במפלת הכנעני עין בעין יראו את כל הישועה יסברו שהוא בזכותם מדזכו לראות במפלתם וז"ש אל תאמר בלבבך בהדוף אותם מלפניך כלומר בפניך לאמר בצדקתי וכו' אשר מפני מראית העין רואה בשונאיו יסברו שהוא בזכותם. ע"כ אמר יש סגולה אחרת לראות הנס כשהוא נעשה בשם הויה (א"ה, כוונתו כדכתב קודם לכן שכשנעשה הנס על ידי שם המיוחד יוכל לראות אף שאינו בזכותו) וז"ש כי ברשעת וכו' ה' כביכול מורישם מפניך וכיון שהוא המושיע גברו הרחמים ולכן מורישם מפניך דייקא ובזה אפשר לפרש פסוק פ' ואתחנן ויתן ה' אותות ומופתים וזה היה סיבה שהיו לעינינו שנעשו בכח ה' המיוחד. וז"ש בפרשתנו וידעת היום כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך וכו' יכניעם לפניך וק"ל" עכ"ל.
עוד האריך בזה בספר פנים יפות (שמות יט ד) ומחמת חשיבות הדברים גם לימינו אנו נביא דבריו בשלמות, וז"ל "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו'. יש לפרש לפי שאמר משה לישראל במצרים שע"מ כן הוציאם לקבל התורה, כמו שאמר השי"ת למשה בתחלה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, והיינו שפי' רש"י אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי, מפני שבזכות קבלת התורה הוציאך ממצרים, וכדי שלא יאמרו שכבר הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם להוציאם והוצרך לקיים הבטחתו.
אך אמרו חז"ל הניצל בזכות אחרים אינו רואה במפלת שונאיו, כמו שמצינו גבי לוט שאמרו לו אל תביט אחריך, וכמו שכתבנו בפסוק (תהלים קיח ז) ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, והיינו כשהעוזר היה לי, פירוש בשבילי, אז ואני אראה בשונאי, וכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם וגו'. והיינו כיון שזכה לראות ע"כ היו בשביל עצמם, לכך ישמח צדיק.
ויש לפרש מה שאמר פעמיו ירחץ בדם הרשע, היינו שני פעמים בהריגת הבכורים וטביעתם בים וכו' ויש לפרש נמי אדם על אברהם אבינו שנקרא אדם הגדול בענקים, וכמו שאחז"ל שלא יאמר אותו צדיק וכו' שנתקיים הבטחת וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא נתקיים בהם, א"כ אם היה בזכות אברהם לא היו זוכים לראות במפלת מצרים, וכיון שזכו לראות במצרים כל המכות, וכתיב בפ' אלה מסעי ויסעו מרעמסס וגו' ומצרים מקברים וגו', והיינו שראו את קבורתם וכתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ע"כ היה בזכות עצמן וכו'.
והיינו דאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל קודם קבלת התורה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים היינו שלא היו בזכות אחרים אלא בזכות שקבלתם התורה לכך הייתם ראויים לראות בנקמת מצרים, וגם הייתם שקועים בגלולי מצרים עד שהוצרכתי בעצמי לישא אתכם על כנפי נשרים, ולא עוד אלא שעלו בנו"ן שערי קדושה, והיינו דכתיב ואביא אתכם אלי, ע"כ מוטל וחיוב עליכם לקבל את התורה" עכ"ל[21].
ונסיים בדבריו הנפלאים של בעל נחלת יהושע זצ"ל מביאלא (נח"י פסח עמ' 142) ושמא אף נוגעים הן לימינו אנו, שהנה יש לדעת שכבד הדבר על בלתי אפשרי שיזכה האדם בזכות מעשיו לראות במפלת אויביו, ואם רואה בנפילה אין זה אלא זכות אבות העומדת לו כי לא תמה. ובצאת ישראל ממצרים ראו עין בעין את נפלאותיו ית' והכירו בלא ספק שאין זה מכחם וגבורתם ורק יד ה' עשתה זאת. אלא שחשש מרע"ה שברבות הימים ישכח עמ"י ח"ו ויחשוב כי בכוחו עצמו יצא ממצרים וימינו עשתה לו החיל הזה, לכן בשירתו שר תחלה על מפלת המצריים שירדו במצולות כמו אבן ותהום כיסם וכו' משום 'שימין ה' עושה חיל', ובזה לא יוכל עמ"י לשכוח לעולם בהרגישו תמיד חלישות כוחותיו לנקום באויביו ולאבדם, ולזה הקדים 'אשירה לה' כי גאה גאה'. אך בבואו לתאר עצם הצלת ישראל אמר 'זה א-לי ואנוהו' היינו על הישועה עצמה אמר 'זה א-לי' כי זכו עמ"י בעצמם שקבלו עליהם אלקותו ואדנותו ית', אבל על מפלת האויב מה שסוס ורוכבו רמה בים אמר 'אלוקי אבי וארוממנהו' שזאת באתני בזכות אבות, היינו מה שאבותי קבלו עליהם אלקותו והתהלכו לפניו[22].
כמה עניינים היוצאים מנדו"ד שנידונו בספרי הפוסקים
כתב בכף החיים (או"ח סי' תרפ"ה סקכ"ט) בשם בעל יפה ללב הטעם שאין מברכים ברכת המצוות על קריאת פרשת זכור דאיכא ביה משום מצות זכירת עמלק, משום שאין מברכים על השחתה, ואפילו על השחתת רשעים וכדאיתא בגמ' שלא שרו המלאכים שירה בקריעת ים סוף[23].
כן דימה בשו"ת מהר"ם שיק (סי' של"ו) עניין זה למה שכתבו הרשב"א (שו"ת ח"א סי' י"ח) והרמב"ן (סי' קפ"ט) שאין מברכים על ד' מיתות בי"ד לפי שאין הקב"ה חפץ במיתת רשעים כי אם בשובם, ואין מברכים על הפורענות[24].
והוסיף בספר זכרון שלום דכל זה היינו לעניין ברכה אך שמחה בוודאי מותרת לאחר שמת [וכמתני' שאומרים הדיינים לעד על העומד לדין 'באבוד רשעים רנה'] רק שאין לברך אחר שמת דהוא לאחר המצוה.
כעין זה הביא בבאר היטב (או"ח סי' רכ"ה סק"ז) בשם שו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' ס') שאין לברך ברכת שהחיינו על פרי המורכב משני מינים משום שנעשה כנגד רצון הבורא והכריח זאת מהגמ' דידן שאין אומרים שירה כשמעשי ידיו טובעים בים, ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ס"ג) פליג עליה[25] ואכמ"ל בזה כלל.
בספר כתב סופר (אסתר עמ' קנ"ה) דן במה שנחלקו בגמ' בנוסח הברכה שמברכים אחר קריאת מגילת אסתר, דחד אמר הא-ל הנפרע וחד אמר הא-ל המושיע, וכתבו המפרשים שהוא בכדי שלא נברך על פורענות השונאים, יעויין לעיל (עמ' 8) מה שהארכנו בזה.
תושלב"ע.
[1] ותמה ביערות דבש (ח"ב דרוש א') מדוע הוק' תחלה מהפסוק בדברי הימים ורק לאחר מכן מפסוק מפורש בתורה בעניין קריעת ים סוף. וביאר שיש לחלק בין מיתת נכרים למיתת רשעים שבישראל, שישראל שנהרג מתוך רשעו יש לו כפרה והו"א שיש שמחה במיתתו שנתכפרו עוונותיו, אבל ברשעי עכו"ם אין שמחה במיתתם שאין בה כל תקנה, ולכך הוק' קודם מהפסוק בדברי הימים העוסק ברשעי ישראל ולא מקריעת י"ס העוסק בגויים. ועיין שם עוד מה שהאריך לבאר מדוע הוצרכה הגמ' להקשות אף מקריעת ים סוף.
[2] ובגמ' ערכין (י.) גבי אמירת הלל השלם "מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא, דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן". ובירושלמי איתא שהוא משום שבסוכות קורין ההלל כנגד הלולב שמתחדש כל שבעה.
ובילקוט שמעוני (משלי רמז תתק"ס) כתב הטעם "ראויים היו ישראל לקרות את ההלל כל ז' ימי הפסח כשם שקורין שבעת ימי החג ואין קורין אלא יום ראשון בלבד, ולמה כן, אלא בשביל שנהרגו המצרים וטבעו בים שהם שונאי ואני הכתבתי בנפול אויבך אל תשמח".
טעם זה הובא גם בספרי הראשונים כ"ה בארחות חיים (תפלות פסח סי' ה') כל בו (תפלת המועדות סי' נ"ב) וכ"ה בב"י (סי' תק"צ) בשם שבלי הלקט (סי' קע"ד). ובקיצור ההלל יש בו משום מיעוט שמחה (שו"ת חוות יאיר סי' רכ"ה).
כעי"ז הובא בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' רמ"ו) וז"ל "במיורקא לא הי' אומרים ישמחו השמים ביום שירה והיו סומכין בזה על מדרש אגדת מגלה וכן (בערכין) [בסנהדרין] ולא קרב זה אל זה שמלאכי השרת היו רוצין לומר שירה אמר להם הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. אבל בכאן אינם נמנעין מלאמרו ואתה עשה כמנהג המקום ואל תשנה".
[3] בכמה מקומות מצינו שהקב"ה שש ושמח במיתת רשעים, כ"ה בתוספתא (סנהדרין פי"ד פ"ב) כשם ששמחה לפני המקום בקיומם של צדיקים כן שמחה לפני המקום באבודם של רשעים. וכן בספרי (במדבר פי"ח אות י"ח) אמר להם יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם וכ"ה במדרש (רבה במדבר פ"ג פ"ד) ובילקוט שמעוני (תהילים ר' תרכ"ז). ויעויין בנכתב למעלה ויתיישבו הדברים בס"ד בכמה אופנים.
ומה שכתבה הגמרא שישיש משמע ישיש לאחרים ולא בעצמו, נתקשה בזה השל"ה (תושב"כ פ' בלק) מפסוקים שמשמע שישיש היינו ישמח בעצמו יעויי"ש ברא"ם (כי תבא כח סג) ובמחזיק ברכה (יו"ד סי' פ"ז סקי"ד) ואכמ"ל.
[4] וכעי"ז בגמ' מגילה (י:).
[5] ובעומק הדבר יש להבין העניין שאצל הקב"ה גופיה אין זה שמחה כלל ואדרבה איפכא, אך לישראל הוא משיש. וביאר הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בשיחותיו (ימלא פי תהלתך פורים עמ' תכ"ו) שעבודת האדם בהאי עלמא הוא לעקור הרע, וכשיש רע הרי הוא משפיע על כל העולם ואין האדם יכול לומר שאינו מושפע מכך, משו"ה כשעושי רע אובדים בוודאי צריך האדם לשמוח, משום שא"א לחלק בין הרע שעשה לאדם עצמו, משום שכל זמן שאותו 'אדם רע' שרוי בעולם הרי הוא משפיע רע. אבל אצל הקב"ה לא שייך עניין זה דסו"ס מעשי ידיו אובדים והרי היה אפשרות שאותו האדם יהיה טוב אלא שבחר ברע (א"ה, עוד יעויין בזה מש"כ הרמח"ל בקל"ח פ"ח פתח ב').
[א"ה, ובהביאי דברים אלו נצטייר במחשבתי דהנה אף שהחוטא הוא חלק בלתי נפרד מעמ"י כולו, וכשעם ישראל נפרד מחלק אחד הלא הדברים כואבים כהיפרד אבר מגוף האדם, אלא שהוא כעין שאומר הרופא לחולה דע כי אם איני כורת מגופך אבר זה הרי אתה בסכנת מוות, משום שאבר זה חולני הוא ומסכן את כל הגוף המחובר בו, בוודאי שיהיה עצב על היפרדות אותו אבר וכאבו, אך ישמח וישיש ביותר על שניצלו חייו. אך הקב"ה שכל רצונו בשלמות בריותיו רואה הדבר באופן אחר, דשמא היה ניתן לתקן ולרפא אותו האבר ולכך אינו שמח בהיכרתו, יעויין בענף יוסף על עין יעקב (סנהדרין אות פי"א אות רס"ה) דברים נפלאים בזה].
ועניין זה מצינו גם בגמ' מגילה דריב"ל פתח דרשתו מהכא והי' כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם, ומי חדי קוב"ה במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו, ואמר ר"י מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו, לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ואר"י מאי דכתיב ולא קרב זא"ז כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשי ידיי טובעין בים ואתם אומרים שירה, אר"א הוא אינו שש אבל אחרים משיש, ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש ש"מ. וכשנתחייבו כלייה בימי המן היו אויביהן שמחין להם, ונמצינו למדים דכשעושים עבירה ומתחייבים עונש, הקב"ה משמח את שונאי ישראל.
והנה בשלמא קושית הגמ' בסנהדרין הייתה על הצדיקים ששמחו במיתת אחאב דכיון שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים הרי שאין רצונו לשמוח ומדוע הם שמחו, ומה שמענישם הוא לפי שכך העמיד הבריאה שהחוטאים נענשים אבל אין זה כל הרצון ואינו שמח, ולכך לא נתן למלאכי השרת לומר שירה כשהמצריים טבעו בים, דאע"פ שהוא המענישם ומטביעם, היינו משום שכך הוא המשפט, אבל אין שמחה לפניו. ולזה תירצו הוא אינו שש אבל אחרים הוא משיש, וכדפירשנו שאנשים צריכים לחשוש מהרע, וכל זמן שחי האדם העושה רע חוששים שמא יושפעו ממנו, וכשמת צריכים לשמוח על סילוק הרע.
אבל בגמ' במגילה הרי הגוים שמחו לשמוע הגזירה שגזרו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים היו רשעים שהרי גם עצם הדבר שיהרגו היהודים זה רשעות, דמה יש להם להרוג אותם, ואע"פ שבנ"י נתבעו על איזה חטא מ"מ כל נרצח אע"פ שהיה מיועד להריגה מחשבונות שמים שלא ידועים לנו מ"מ הרוצח הוא רשע גדול דלא נצטווה להורגו, והקב"ה כבר ימצא הדרך להעניש את החייב מיתה, ולא עליך מוטל להורגו. ואם הגוים היו הורגים ח"ו את כלל ישראל הם היו רשעים גמורים, משום שהיו הורגים בגלל רשעותם, וכמו שהריגתם הי' מרשעות כך גם שמחתם לקוחה ממדות רעות של רשעות ואכזריות וככל שמחת רשע שרוצח.
אלא דבאמת צריך להיות שמחה במה שיקוים מדת הדין להעניש עושי הרע, רק שזה כמו שאר הדברים שהקב"ה ברא, והאלקים עשה את האדם ישר, ואנשים מהפכים ויוצא רע, ואם היו ישרים ושמחים על סילוק הרע זה היה טוב אבל הם מנצלים הדבר לרע, וכמו שמכים והורגים בגלל הרע כך הם שמחים ממה שנהרגים. אמנם הכל זה משום שבאמת שייך בזה שמחה, שהקב"ה ברא מציאות זו שמשיש אחרים, שישמחו על סילוק הרע, אלא שהם מהפכים ושמחים משום מידות רעות. והקב"ה בעצמו אינו שש כיון שרצונו שיחזרו בתשובה ולא יצטרכו לכלות את עושי הרע. אבל אחרים הוא משיש, אלא שהם מנצלים מה שהקב"ה ברא כדי שיהיה התגברות הטוב, שירגישו כמה טוב כשהרע מסתלק מהעולם, אלא שזה אינם יכולים שהרי הם יותר גרועים ומנצלים לרע את העניין של השמחה שצריך להיות.
וכך זה כמעט בכל מדה, שיש בזה צד טוב, והקב"ה רוצה שינצלו לצד הטוב אבל אנשים מהפכים ומנצלים לצד ההפוך.
[6] ובזה מיישב בספר ענף יוסף (סנהדרין לט: ד"ה הא) מדוע הקשתה הגמ' ראשית מהפסוק בדב"ה 'בצאת לפני החלוץ' ולא בדרשה מה"ת 'ולא קרב זה אל זה', אלא שדרשת הפסוק בנביאים נסמכת על ענין זה של בריאת העולם. עוד יעויין בעניין זה מש"כ ביערות דבש, הובא בהע' לעיל.
[7] כך ביאר עיון יעקב (שם אות מ"ז) את דברי הגמ' הנ"ל.
והנה הקשה מהרש"א (שם ח"א ד"ה במפלתן) מכאן על דברי האומרים בשם המדרש שהטעם שאין אומרים הלל בשש"פ משום 'מעשי ידי טובעים בים' וכו' (עיין הע' 1 בהרחבה) ובצל"ח (ברכות ט:) תמה עליו ממש"כ הוא גופיה בפסחים (קיז.) ואכמ"ל.
וז"ל הצל"ח "והקושיא שהקשה מהרש"א במס' ברכות, מצאתי בזוהר פרשת נח (דף ס"א: דפוס אמשטרדם) וז"ל אבל בזמנא אחריתא ליתא חדוא קמיה קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא וכו' הה"ד ובאבוד רשעים רנה, הני מילי כד מטי ההוא זמנא דאוריך לון ולא תאבין לגביה מחובייהו, אבל אי אתאבידו עד דלא מטא זמנייהו כדין לית חדוא קמיה על דאתאבידו, ואי טעמא איהו עד לא מטא זמנייהו אמאי עביד בהו דינא, אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון, ובגין כך עביד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ודא הוא דאבאיש קמיה, ובגין כך איטבע מצראי בימא, עד כאן הצורך לעניינינו.
ותוכן כוונתו (א"ה, הזוה"ק) דהמצריים בקשו להרע לישראל, בשביל כך נטבעו בים הגם שעדיין לא נתמלא סאתם, ולכן לא חדי קב"ה באבודם ואין אומרים הלל. וא"כ מתורץ קושיית מהרש"א הנ"ל, הא דקאמר דוד המלך הללויה במפלתן של רשעים, היינו היכא דנתמלא סאתם יש חדוותא כלפי שמיא, אבל במצריים דלא נתמלא סאתם אלא בשביל שבאו להרע לישראל ובשביל כך נטבעו, אין לומר הלל.
ועל פי הזוהר שהבאתי יש לפרש פירוש הפסוק בפרשת בשלח (שמות יד יד) ה' ילחם לכם, פירש"י לכם בשבילכם. כלומר שעדיין לא נתמלא סאתם ולא הגיע זמן לאבדם, רק בשביל ישראל דהיו מציקים להם. וזו ה' ילחם לכם, בשבילכם, ואתם תחרישון, מלומר הלל, וק"ל (עד כאן דברי כבוד הרב הגדול מוהר"ר ליב פישלס הנ"ל)" עכ"ל.
ובספר זרע שמשון (פ' בראשית ד"ה ועוד) ביאר שהמצריים עדיין לא נתמלא סאתם שהרי לא דנם הקב"ה אלא על קושי לבבם שמאנו בדברי המקום לשלוח את ישראל, ואם היו שומעים לו מתחלה לא היו באים לכלל זה, ומכאן כל עונשם היה רק עבור השתעבדותם בישראל.
וכעי"ז כתב בשפת אמת (ברכות י.) ובספר באר מים חיים (הובאו דבריו למעלה).
הגר"ע יוסף זצ"ל (מאור ישראל ברכות שם) תמה ע"כ מגמ' סנהדרין מהא דאחאב דשמא נשלמו חובותיו. ומצאתי שבאהבת איתן (על עין יעקב סנהדרין פ"ד אות ס"ט) כתב שאחאב שקול היה כדאיתא בגמ' (סנהדרין קב) א"נ שכיפרו לו מחצה בשביל שההנה לת"ח.
[8] לכאו' צ"ע מדברי המדרש שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח לפי שטבעו המצריים וכתיב בנפול אויבך אל תשמח, חזינן דגם באומות העולם נאמר האי קרא [יש לציין שבמקורות רבים הובא מדרש זה בלא הפסוק 'בנפול אויבך א"ת' אלא רק שאמר הקב"ה מעשיי טובעים בים ואין לכם לומר שירה, כ"ה במהרש"א (ברכות ט:) שו"ת חוות יאיר (סי' רכ"ה) ט"ז ופרמ"ג (סי' ת"צ) ועוד, אך הובאה הגי' הנפוצה].
וביאר בספר רנת יצחק (אסתר ו יא) שאכן גם באו"ה שייך האי קרא, אלא שיש לשמוח רק אם שמח כמקנא לכבוד קונו, ומרדכי היה בדרגה זו, אך לאו כו"ע בהאי דרגה ולכך אין לומר ההלל [ומקור לכך הביא מדברי הספורנו (שמות יח ט) שיתרו לא שמח על מפלת מצרים כראוי למקנא לכבוד קונו, אלא שמח על טובתם של ישראל כמרחם על דמעת העשוקים. ומשמע שדרגה גבוהה יותר היא לשמוח כמקנא לכבוד קונו].
ישוב אחר כתב בספר דברי שאול (לבעל שו"מ, מגילה טז) דאצל המלאכים היה זה קודם מתן תורה והללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ולכך אין לומר שירה, אך לאחר שקבלנו התורה חילוק גדול יש בין ישראל לעכו"ם, וכן ראיתי שהשיב הגר"ח קניבסקי זצ"ל (עיון הפרשה ק"כ עמ' ק"מ).
וייתכן לבאר הדברים עפ"י מש"כ רבנו בחיי (שמות יא, ב) שקודם מתן תורה היו ישראל ואו"ה רעים וכדכתיב וישאלו 'איש מאת רעהו' אבל אחר מתן תורה שלא רצו או"ה לקבל התורה רק ישראל נקראו אחים זה לזה.
וכעי"ז כתב בספר נחלת שדה (פ' בשלח) שקודם מתן תורה היו כולם נקראים 'אדם' (יעויין תוס' נדה ע: ד"ה ואין) אך לאחריה אינם עוד בגדר אדם, ולכך המן שהיה אחר מ"ת כבר לא היה בגדר אדם, ומי שאינו אדם מותר לשמוח במפלתו.
הגר"מ שטרנבוך שליט"א (שם) תירץ שאכן לא נאמר הפסוק אלא בישראל, אלא שהקב"ה רחמיו על כל מעשיו ושאני. ולא כ"כ הבינותי דבריו אלו, דא"כ מדוע אין אנו גומרין את ההלל, הא הקב"ה משיש אחרים גם במה שהוא אינו שש וכדכתבנו למעלה, ומה שנאמר גבי הקב"ה לא נאמר אודותינו. ושמא י"ל לפי מה שכתב בזית רענן (לבעל מג"א) שכיון שאין הקב"ה שש אין ראוי שנאמר 'לפניו' הלל שהוא שירות ותשבחות אליו, ולכך אתי קרא 'בנפול אויבך' לומר שגם בנפילת העכו"ם אין לשמוח כלפי הקב"ה, וכעי"ז כתב בשו"ת אמרי דוד (הורוויץ, סי' ק"ס) שלכך מרדכי עצמו שמח במפלת המן אבל להודות ולשמוח כלפי הקב"ה אין ראוי, וצ"ע.
בשפתי צדיק (בשלח אות כ') חידש שבשעת טביעת המצריים עשו מעט תשובה וניתקנו במיתתם ולטובתם טבעו, ודווקא עליהם נאמר 'מעשי ידי טובעים בים' אך על שאר גויים יש לשמוח במפלתם.
הגר"ע יוסף זצ"ל (מאור ישראל ברכות ט:) אחר שהקשה הסתירה כתב שלפי הנראה יש כאן מדרשים חלוקים.
והנה דיוק לשון יש במש"כ בעל בן איש חי (בניהו מגילה טז. ד"ה גם נראה) 'ומה שאמר לו אבל בעמלק כתיב ואתה על במותימו תדרוך' ומשמע שפסוק זה נאמר רק גבי עמלק ולא על שאר או"ה. ולפי"ז יש שתירצו שהלא המצרים לא מזרע עמלק באו ולכך אין אומרים ההלל, אך במיתת זרע עמלק יש שמחה.
אולם בפשטות פסוק זה נאמר בכל הגויים, וכמו שכתב מרכבת המשנה (אבות פ"ד מי"ט) ועוד רבים ואכמ"ל.
[9] ביאורים רבים נאמרו בזה, וכמה מהם ע"ד אגדה אך כיון שמטרת כתיבת הדברים הינה לברר ההלכה לא נביאם בזאת. יעויין תנא דבי אליהו (רבה פי"ח) ועוד.
יש מהראשונים שהעמידו הכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' בשנים המתנצחים זה עם זה בלימוד התוה"ק והוזהרו שלא ישמחו זה במפלת חברו. כ"כ הרשב"ם ומחזור ויטרי (הובא בספר עץ ארז ח"ג עמ' 257 ולא עיינתי במקורות).
[10] כתב המהר"ל (דרך חיים אבות פ"ד מ"כ) ביאור עניין זה עפ"י הפסוק (משלי יז ה) שמח לאיד לא ינקה, והיינו משום שהשמח ברע חפץ ברע, שאם לא היה חפץ ברע גם ברע של שונאו לא היה חפץ, 'וכיון שחפץ ברע הוא לוקח רע לעצמו'. יעויין עוד מש"כ בזה המלבי"ם (משלי שם).
עוד כתב המהר"ל (אור חדש קפו:) וז"ל "השמחה היא מצד השלמות שיש לאדם וכאשר אויביך נופלים אל ישמח שאין זה שלימות לו, כי אדרבה כאשר ישראל הם אחים שלימות האחד ומעלתו הוא גם כן שלימות מה לאחר, ונפילה שמגיעה לאחד אף כי הוא אויב לו מכל מקום אין דבר זה שלימות עליו דסוף סוף אחים הם" עכ"ל. ולפיכך אם חפץ ברע של שונאו מונח בכך שחפץ גם ברע של עצמו רח"ל.
[11] בספר טעמי המנהגים (ליקוטים אות קכ"ה) כתב בשם נופת צופים משמיה דהבעש"ט זצ"ל שטעם שהוטבע בישראל לשחוק על נפילת האחר, משום שבוודאי היה עליו איזה דין וע"י השחוק הוא נמתק, והנה אם שוחק הישראל על נפילת הרשע אזי עושה טובה לרשע בכך שממתיק דינו ולכך 'בנפול אויבך אל תשמח', רק ידום לה' והתחולל לו וישכים ויעריב לבתי מדרשות לעבוד ה' ביתר אומץ והם כלם מאליהם.
עוד כתב משם הרבי מהר"ש זצ"ל מבעלזא (שם הע' מ') ששמע מפי מהר"י מלובלין זצ"ל שאמר בדרך הלצה בנפול אויבך אל תשמח היינו כל זמן שהוא נופל אל תשמח שייתכן שיהא לו תקומה 'והאיך אתה יכול לשמוח', אך באבוד רשעים רנה, היינו כשכבר אבודים ואין בידם לקום אזי ישמח וירונן.
[12] וביאר שם בדרך נפלאה האופן עליו נכתב הפסוק, ונביא לשונו בזה "והנך רואה הקושי שיש באלו הפירושים. והוא שלא ימנע מחלוקה זה השמח במפלת אויבו או יהיה צדיק בצדיק או יהיה רשע ברשע או יהיה צדיק ברשע או רשע בצדיק. אם הוא צדיק בצדיק, זה אי אפשר, מי שנקרא צדיק שישמח במפלת חבירו. ועוד למה יביא הש"י עונש על הצדיק באופן שיפול, גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז, כו). ואם הוא רשע ברשע ועדיין הם עומדים ברשעם, למה ימחול הש"י לרשע, וישיב מעליו חרון אפו. ואם הוא צדיק ברשע, הרי יש לנו מצוה לשמוח במפלתן של רשעים, שכך אמר המשורר עליו השלום ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח, יא). ואמרו חז"ל (ברכות ז:) מותר להתגרות ברשעים, וכל שכן אם יהיה גוי, אשר עליו נאמר ואתה על במותימו תדרוך. ואם הוא רשע בצדיק, חס ושלום לא יעניש השם ית' הצדיק, והרשע הוא מוכן לחרון אפו של השי"ת בכל שעה. ועוד, לאו בשופטני עסקינן.
אמנם מה שיש לפרש, כפי זאת הגירסא, הוא מדבר בשוין, ויהיו בינוניים, מחצה זכיות ומחצה עונות. ואמר לאחד מהם בנפול אויבך אל תשמח. והטעם, פן יראה ה' ורע בעיניו. והוא שמא זה האדם הבינוני כשראה שבאו עליו יסורין, יחזור בתשובה, ויראה הש"י אותו הבינוני, וישים אותו מול עיניו, ורע בעיניו המעשה הרע שעשה מקודם, ותמצא מצד התשובה שעשה הכריע את עצמו לכף זכות. ועל כן בסבת זה הענין ישיב מעליו חרון אפו, ואותו החרון ישיב על חבירו השמח במפלת חבירו, לפי שעשה עבירה והכריע את עצמו לכף חובה.
ואמר חרון אפו [לא נאמר], שאם היה אומר [חרון] אפו היה נראה שלא יסיר מעליו כי אם אותו החרון אף אשר עליו באותה שעה, שכן דרך המתנקם שיעלה בעת הנקמה עשן באפו, והנה לא אמר אלא אפו, והוא רמז לאף שהיה עליו מקודם בסיבת המחצה עבירות שהיו בו. והנה עכשו שעשה תשובה שורת הדין נותנת שימחלו לו על כל עונותיו, גדולה תשובה שהזדונות נעשות לו כזכויות.
והנה עיקר כל אלו האזהרות הם אשר הזהירה עליהם התורה ואהבת לרעך (ויקרא יט, יח), ואמר לא תשנא את אחיך בלבבך. והנה כל אלו הצוואות הם אזהרה לסייגים להעמדת הדת וקיום התורה, וכפי זה בא החכם לקיים דבר הקבלה הראשונה אשר צוו והעמידו תלמידים הרבה" עכ"ל.
[13] חידוש נפלא מצאתי בספר מטה נפתלי (סופר, ח"א דרוש כ"ח) דהנה אצל לוט ואברהם כתוב שהיה קלסתר פניהם דומה, וידוע שניכר גבורת ה' בכך שמוצא האדם דמיון בין פלוני לפלוני ובתחלה חושב שמי שרואה הוא חברו אך כשמתקרב אליו יותר ומביט בו, רואה השוני הניכר שיש בין חבירו אל אותו האיש שרואה. וכן היה אצל לוט ואברהם שאם היה אדם מסתכל במעשיהם היה רואה השוני כמזרח ממערב, אלא שהיו ללוט מעט מצוות ובזה היה השווי ביניהם, וזה הביאור ב'קלסתר פניו' שהיו דומים זה לזה, יען שהיה ללוט מעט מצוות. ובוודאי אברהם ידע גם ידע השוני העצום ביניהם אלא שדרך הצדיקים להסתיר מהרשעים שיודעים ומכירים רוע מעשיהם, כמו שהיה עושה אהרן בכדי לקרב לבבות שישובו לה'.
וביאר שם הפסוק 'בנפול אויבך אל תשמח' דהיינו במי ששמח לראות נקמת גופו, אבל מי ששמח לכבוד ה' כבר נאמר 'באבוד רשעים רנה'. והנה הוא דבר פלא מדוע רץ אברהם להציל את לוט בן אחיו והלך בדרך סכנה ומה ראה לנהוג כן, רק באמת לא היה רודף להצילו, אלא ששמע מאנשי עולם שבאו לומר לו שנשבה בן אחיו, והם לא היו מכירים מעשיו הרעים של לוט, וחשש אברהם מחילול ה' שיאמרו הרואים לפי שהיה ריב בין רועיו לרועי לוט לא הלך אברהם להצילו, ולכך רדף אחרי המלכים להציל את לוט בכדי שלא יהא ח"ו חילול ה'. ובזה מבאר דברי המדרש שאמר עוג 'ידעתי כי אברהם קנאי הוא אלך ואומר שבן אחיו נשבה וירדוף אחריהם' היינו שעוג חשש שאברהם מקנאתו שנוקם נקמת ה' יהיה שמח בלבו משום שבאבוד רשעים רנה, ע"כ אמר אלך ואומר לו שבן אחיו נשבה שיש לו אחוה עמו גם ביראת ה' ויהיה צריך לילך ולהצילו ולא יוכל לומר לא ידעתי הימנו.
[14] וסייעתא לדבריו הביא ע"פ מה ששמע מהרבי מסאטמאר זצ"ל דמה שמסיים באשרי איש ירא ה' (תהלים קי"ב) 'תאות רשעים תאבד' והרבה נוהגים לסיים הללוי' ואמר דשפיר יכולים לסיים בתאות רשעים תאבד דזה חשוב ברכה משום באבוד רשעים רנה.
[15] כ"כ רבי יצחק מוולאוז'ין זצ"ל (פה קדוש בשלח כו.) שתמה מדוע לא אמר הקב"ה לישראל מה שאמר למלאכים שרצו לומר שירה וז"ל "ויובן ע"ד משל לעיר אחת שהיה שם מוסר בליעל שהרבה לעשות רעות לבני עירו, ויבקשו לאבדו ולא יכלו, ויהי היום וימות המוסר הנ"ל וישמחו בני העיר שמחה גדולה על מיתתו ויבואו אנשים מעיר אחרת וישמחו גם הם על מיתת המוסר, ויאמרו עליהם בני העיר לא טוב הדבר הזה אשר אתם עושים לשמוח במיתת איש עברי כי אין איש רשאי לשמוח במיתת חברו, בשלמא אנו שמחים מפני שחדלו הצרות ולא ירדפנו עוד כבתחלה אבל לא כך אתם שלא הצר לכם האיש בחייו אם כן רק על מיתתו תשמחו וכזאת לי יעשה. כך ישראל לא על מפלת מצרים אמרו שירה רק על זה שלא ישתעבדו בהם עוד ולא יענו אותם וע"כ לא אמר הקב"ה להם מעשה ידי טובעים וכו' עכ"ל. וביאר עוד לפי"ז מהו תיבת ויאמרו 'לאמר' היינו שביארו ותירצו עצמם מפני מה הם אומרים שירה, שלא על מפלת מצרים אומרים שירה אלא על גאולם עצמם כמוש"כ 'ויהי לי לישועה'.
[16] ולפי"ז ביאר בחנוכת התורה שם מהו לשון 'טובעין בים' דהלא המצרים טבעו באשמורת הבוקר וטובעין משמע שכבר טבעו, ולדבריו א"ש שאכן מעשה זה היה קודם טביעתם, שרצו להורגם ע"י השירה.
[17] וביאר שם לפי"ז ענין הסנה שאינו אוכל וז"ל "ועל כן כשהיה משה סר וזעף למה הסנה איננו אוכל והוא רומז אל המצרים למה אין הקדוש ברוך הוא מכלם כרגע אמר לו של נעליך וגו' כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא כלומר כי על כן נתגליתי בסנה להראות שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפילו מקום הארץ הגשמי שאתה עומד עליו אדמת קודש הוא מחיות קדושת שכינתי השוכנת למטה בארץ ומזה תבין למה קשה לי לאבד המצרים לצד שמעשה ידי המה ואין מקום פנוי וכו', ולא במהרה כל כך יאבד אומה בעוד ששעתה קיימת מצד ניצוץ השכינה השוכנת בקרבם, וכבוד אלהים הסתר דבר".
[18] באופ"א ביאר בעל האמרי חיים זצ"ל מויז'ניץ (אמ"ח שביעי של פסח) שכשרצו המלאכים לומר שירה היו ישראל שרויים בפחד ועניים בדעת, ואיתא בגמ' שעניות מעבירה האדם על דעתו ועל דעת קונו, אזי אמר להם הקב"ה מעשי ידי היינו ישראל טובעים בים הצרות מפחד הים הסוער וכמעט שאינו בנמצא מי שיעבוד את הקב"ה במצב זה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, והיאך אתם רוצים שיאמרו שירה. אך לאחר שטבעו המצרים וזכו ישראל בביזה נתרחבה דעתם אז ראוי לשיר השירה [ביז"ת הי"ם גימ' דע"ת] בשמחה בתופים ומחולות.
[19] בצוארי שלל הביא שיש חילקו דבאותה השעה שהיו טובעים אין לומר שירה דעדיין לא נתגלה הנס, אך אחר שטבעו והוה מה דהוה יכולים הכל לומר שירה, משום 'דכבר נטבעו ונתגלה הנס'.
ובראש דוד כתב מטעם אחר, דדוקא בשעת ריתחא שהקב"ה עושה דין ברשעים אין לומר שירה, אבל לאחר שיעבור זעם אומרים שירה, וז"ש דוד כשרשעים עוד אינם אז ברכי נפשי את ה' הללויה.
ובספר דברות אריאל (ערכין סי' י"ט) כתב דתרי גוונא שירה איכא, יש שירה הנאמרת מתוך שבח ויש שירה הנאמרת כהודאה לפני המקום. ושירה שהיא שבח אין לאומרה במפלת הרשע משום שאין לשבח על דבר שהוא פורענות לאחר, אך שירה בתורת הודאה ודאי יש לומר בכל גוונא. והביא מש"כ בשאילתות (כ"ו) דבעידנא דאתרחיש להו ניסא לישראל חייבים להודות ולשבח כלפי שמיא, ודייק הנצי"ב שם דהיינו דווקא בשעת הנס אבל אין חיוב הודאה לדורות הבאים.
ולפי"ז, בימינו אנו, יהיה על האדם להודות במפלת רשעים דהשתא ולא על מפלת רשעים לשעבר וצ"ע הגדר בזה.
[20] באופן אחר כתב הגרח"א זייטשיק זצ"ל (פ' ואתחנן עמ' צ"א) שרק בני בחירה היינו ילודי אשה צריכים לשיר ולשמוח על זכות הבחירה שבה שניתנה בידיהם, שע"י כח הבחירה יכולים הם להינצל ממפלתן של רשעים, אבל מלאכי מעלה אין שייך בהם הבחירה בין טוב לרע ולכך גם אין להם כל שייכות לשירה ואסורים לומר שירה במפלת הרשעים. ורק אחר שאמרו ישראל שירה יכולים המלאכים לומר גם "כי יקרה היא שירתם של ישראל על אושר הבחירה, לשירתם נודע משקל רב והוא קודם לשירה אחרת, חביבה היא ואהובה לפניו ית', על כי שלטו בנ"י בנפשם וביצרם ובחרו בטוב, הם הצליחו לנצח את היצר ואחר הנצחון נאה להם לומר שירה".
[21] הגר"ש קלוגר זצ"ל (חכמת התורה פ' יתרו) פירש בעניין זה את מש"כ בתהילים (קי"ב) 'הללוי-ה אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד וכו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו' שאמר אשרי איש ירא את ה' היינו דווקא אם הגיע למדרגה של 'במצוותיו חפץ מאד' וכדדרשו בגמ' (ע"ז יט.) במצוותיו ולא בשכר מצוותיו, אזי אם הגיע לדרגה זו נחשב שלם וקנה שלימות האנושי. וטובה עשה לנו השי"ת בכך שנתן לנו אות וסימן אם הגיע למדרגה זו אם לאו וזאת ע"י שאם זוכה לראות במפלת שונאיו אות היא שהגיע לדרגה זו ויכול להיות 'עובד מיראה', אך קודם שהגיע לדרגה זו השלימה אין לו לעבוד הקב"ה מיראה וזש"כ 'סמוך לבן לא יירא' שלבו צריך להיות סמוך שלא יירא ממנו ית' ולא יעבוד מיראה עד שאר יראה במפלת אויביו.
וסמך לזה הביא מאברהם שנאמר בו 'אל תירא אברם אנכי מגן לך' והיה זה רק אחר מפלת המלכים. ובמדרש שם (ב"ר עו.) איתא שאין אומרים אל תירא אלא למי שנתיירא, ולדברינו אלו יבואר הכוונה דמעיקרא היה אברהם עובד ה' מאהבה כמ"ש זרע אברהם אוהבי, אך כשראה מפלת המלכים הבין שהגיע לשלימות האנושי אזי התחיל לעבוד מיראה, וכיון שנתמלא יראה אמר לו הקב"ה אל תירא אברם.
ובזה מבאר גם מה שכתוב בישראל אחר שראו קריעת ים סוף והצלתם 'וייראו העם את ה'' היינו שעד עתה עבדו מאהבה ולא מיראה אך כשזכו לראות את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים הבינו שהגיעו למדרגת השלמות ועליהם לנהוג ביראה לכך אז 'וייראו את ה''.
עוד האריך בזה הגרש"ק זצ"ל (שם פ' מסעי במ"ר כג) לבאר המדרש שהביא ד' שיטות התנאים בנוטריקון של תיבת 'נחית' כצאן עמך, יעויי"ש.
[22] בעל הכנסת מרדכי זצ"ל מסדיגורא אמר דברים מעין אלו וביאר לפי"ז מאמר הגמ' (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף דהיינו כמו שבקריי"ס הגיעו לישועה רק ע"י האמונה בהשי"ת ובזכות עצמם, כך בפרנסה אין שייך זכות אבות רק צריך האדם להאמין בכל כוחו ואזי 'הוא יכלכלך' ולכך נכתב 'קשים מזונותיו' מפני שאינם בזכות אחר אלא בזכות עבודת עצמו ולכך קשה הדבר.
[23] אך תמה ע"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' פ"א) שהלא בנ"י אמרו לבסוף שירה ורק המלאכים לא אמרו, ומכאן שגם במפלת רשעים והשחתה יש להודות ולשמוח.ולכך ביאר באופ"א יעויי"ש.
[24] בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' מ"ז) תמה על השוואת הנדונים, יעויי"ש.
[25] והאריכו בזה רבות חסד לאלפים (או"ח סי' רכ"ה סי"ז) בן איש חי (פ' ראה סעי' י"א) כף החיים (סי' רכ"ה סקכ"ו), עוד יעויין מה שפסקו בזה שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' נ"ח) הליכות שלמה (ח"א פכ"ג סי"ח) ושו"ת אור לציון (ח"ב פי"ד סמ"ה) ואכמ"ל.
