בענין חליפין
הנה בגמרא דף ג. מבואר שאין חליפין מהני באשה וז"ל הגמרא מניינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה וכו' אלא למעוטי חליפין סד"א נילף קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי תקנה בחליפין קמ"ל ואימא ה"נ חליפין מהני בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה. ע"כ דברי הגמ'.
וביאר רש"י בסוגיא דמיירי בחליפי סודר ולא בחליפי שווה בשווה שהרי ידוע שישנם שני סוגי חליפין:א. חליפי סודר כלומר שהקונה נותן למקנה כלי והמקנה קונה אותו כדי שיהיה לו גמירות דעת להקנות ללוקח את החפץ ב.חליפי שווה בשווה דהיינו שהמקנה נותן לקונה את החפץ הנקנה ותמורת החפץ הזה נקנה למוכר חפץ אחר בכל מקום שהוא וזה קנין שדומה בתוכנו לקנין כסף.
וביאר רש"י את השו"ט בסוגיא שהגמ' ביארה שחליפין לא מהני באשה מכיון שהיתה הו"א שמכיון שילפינן קיחה קיחה משדה עפרון נילף נמי חליפין באשה משדה קמ"ל שלא והקשתה הגמ' ואימא ה"נ ותי' הגמ' דמכיון שחליפין מהני פמשו"פ ואשה לא מקניא נפשה בפחות משו"פ מכיון דגנאי הוא דבר זה לאשה וכך אפי' חליפין בשו"פ לא מהני כי בטיל לה חליםין באשה.
ותוס' הקשו על שיטתו ד' קושיות א.דא"כ אם היא כן מסכימה להתקדש בפחות משו"פ יחולו הקידושין כיון שכל מה שלא מהני חליפין באשה זה בגלל רצונה והכא היא מסכמת לקידושין אלו? ב.דא"כ מדוע לא פריך בגמ' בנתיה דרבי ינאי שקפדו אנפשייהו וכו' כמו לקמן דף י"א? ג.לפי הס"ד דילפינן אשה משדה מה שואלת הגמ' לקמן בשטר מנלן נילף משדה? ד.אם ילפינן אשה משדה אשה תיקנה בחזקה כמו שדה?
ולכך ביאר ר"ת שלא היתה הו"א שאשה תיקנה בפחות משו"פ והשו"ט בגמ' הוא על נושא אחר דבהו"א סברה הגמ' דחליפין הוי כעין כסף בזמן שיש באותם חליפין שו"פ וזןהי קושיית הגמ' ואימא ה"נ שאשה תיקנה בחליפין משום דהוי כעין קנין כסף וע"ז תי' הגמ' דחליפין איתנייהו בפחות משו"פ וא"כ מוכח שחליפין לא הוי כעין קנין כסף אלא הוי קנין שונה מקנין כסף ולכך אין קנין חליפין מהני באשה כיון שכל מה שהיתה הו"א שחליפין יועיל באשה זה רק מפני שהוא דומה לקנין כסף אך כיון שהוברר שקנין כסף וקנין חליפין חלוקים הם זה מזה ממילא אין קנין חליפין מועיל לקנות אשה.
והנה ברשב"א בסוגיין בריש דבריו (ואח"כ חזר בו הרשב"א מהבנה זו) ביאר שלעולם סברה הגמרא שרק קנין כסף מהני כי כל המקור לקנין ממון באשה זה משדה עפרון ובשדה עפרון היה רק קנין כסף ולא שום קנין אחר אלא שסברה הגמ' בתחילת דבריה שכיון שילפינן משדה עפרון קיחה קיחה דהיינו כל קנין שנכלל במושג קיחה א"כ קנין חליפין הוא גם בכלל קיחה של התורה שהרי כל קנין כסף הוא חליפין שהרי המוכר מחליף את החפץ הנמכר תמורת הכסף וזה ממש כעין חליפין וא"כ כמו שכסף מהני ה"ה נמי חליפין יהני וע"ז תי' הגמ' דכיון דחליפין מהני בפחות משו"פ ע"כ חליפין לא מהני מדין קנין כסף ושני קנינים חלוקים הם בתכליתם ולכך א"א לפרש את הקיחה דקרא על קנין חליפין.
ולכאורה היה מקום לבאר ביאור זה בדברי תוס' שזה היה המו"מ בגמ' אלא שנראה מוכח מדברי תוס' עצמם שלא זאת היתה סברתם דהנה בהמשך דבריהם הקשו תוס' האיך היתה הו"א שחליפין מועיל באשה כיון שילפינן אשה משדה הרי אין חליפין מועיל בנכרי שהרי מבואר בגמ' בבכורות מדישראל בחדא עכו"ם נמי בחדא.
ולכאורה אם תוס' סברו כמו ביאורו של הרשב"א שקנין כסף נכלל בקיחה דקרא א"כ מה הקושיה שאין קנין חליפין מועיל בגוי הרי לא לומדים שדה מאשה אלא לומדים שקנין חליפין הוא בכלל קיחה דקרא וא"כ דל מהכא שבגוי לא יועיל חליפין מ"מ אפשר לומר שחליפין מהני מדין כסף וממילא יועיל לקדש אשה בחליפין? ומוכח מדברי תוס' שהם סברו שלפי ההו"א של הגמ' יועיל חליפין באשה מכיון שזה מועיל מטעם קנין כסף אך זה יועיל באשה לא מחמת שזה נכלל בקיחה דקרא אלא משום שזה קנין כסף רק בצורה שונה ובזה באמת יל"ע שמה המקור לכזה סוג קנין אם זה באמת לא נכלל בקיחה דקרא ?וצ"ל דתוס' סברו שלומדים אשה משדה והגילוי לזה בפסוק היה במילים קיחה קיחה אבל לא שזה היה תוכן וגדר הקנין של אשה ולכן אע"פ שהפסוק מיירי רק בקנין כסף מ"מ כיון שבשדה מצאנו שיש קנין חליפין א"כ כיון שמדמים את אשה לשדה יועיל חליפין גם באשה כמו שמועיל חליפין בשדה.(אומנם היה מקום לדחות הוכחה זו שתוס' לא סברו כמו הרשב"א שהרי יש להקשות לפי ביאורו של הרשב"א שההו"א של הגמ' שחליפין יועיל בקידושי אשה זה מכיון שמצאנו לשון של קיחה באשה ושדה וקנין כסף נכלל בקיחה של התורה א"כ מה הגמ' אומרת דהו"א דכיון דילפינן קיחב קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי תקנה בחליפין הרי הסיבה שחליפין יועילו באשה זה בגלל שזה נכלל בקנין כסף של התורה ומה נצרכים בשביל זה לג"ש של קיחה קיחה וצ"ל שבקיחה קיחה רואים את המקור לזה שקיחה יכולה יכול להתפרש גם על קנין כסף וגם על חליפין ולכך צריכים את הג"ש וא"כ אפשר לפרש לפי זה את דברי תוס' באופן פשוט שהם סברו לעולם כמו הרשב"א דילפינן שלשון קיחה הוא בא לומר שקנין חליפין הוא מועיל מטעם כסף רק צריך מקור לזה שהמילה קיחה יכולה להתפרש כך וע"ז תוס' מקשים איך רואים משדה עפרון שהמילה קיחה מתפרשת גם על קנין חליפין הרי אין חליפין מהני בגוי ועדיין יל"ע בזה)
ולפי מה שנתבאר עד השתא סדר הדברים הוא ברור שהנושא של הגמ' הוא האם חליפין מהני מטעם קנין כסף או דילמא שהוא קנין שקובע שם לעצמו והוא חלוק בתוכנו ומהותו מקנין כסף ויש לברר מה הנושא בזה מדוע שיועיל מדין כסף ומדוע לא יועיל מטעם כסף?
ומה שנראה לבאר בזה דהנה כמו שנתבאר לעיל הנה ישנם ב' סוגי חליפין א.חליפי שווה בשווה ב. חליפי סודר והנה נראה ברור שחליפי שווה בשווה ברור מהני מדין כסף כי צורת הפעולה שלהם היא ממש כעין קנין כסף שהרי ידוע מה שביאר כבר הגרשש"ק ביסוד קנין כסף שזה פועל בצורה של כסף החוזר דהיינו שכאשר המוכר מעביר ללוקח את החפץ הנקנה מתחייב הלוקח להעמיד למוכר דמים תמורת אותו החפץ שקיבל ואין המעות נקנים למוכר בכל מקום שהוא אלא רק בזמן שהלוקח יעביר למוכר את הכסף לידיו המוכר יזכה במעות האלו ולא קודם לכן משום שבזה חלוק קנין חליפי שווה בשווה מקנין כסף שבקנין הקנין מסתיים בזמן שהלוקח העמיד למוכר את החפץ שהוא הביא לו בצורה של דמים אבל בחליפי שווה בשווה זה נקנה לו מיד בכל מקום שהוא ואכמ"ל ולא באתי אלא לעורר הדברים אבל בקנין סודר יל"ע במה דומה קנין זה לקנין כסף שהנה בגמ' בב"מ בפרק הזהב דף מז. מוארים כמה דינים שמהם נראה ברור שיש חלוקה ברורה ומוחלטת בין הקניינים האלו דהנה קנין סודר מהני בכלי אפי' פחות משווה פרוטה ואילו בכסף לא מהני לקנות בפחות משו"פ וכן מבואר שנחלקו בגמ' רב ולוי בכלים של מי עושים את הקנין סודר האם בכליו של קונה או בכליו של מקנה וביאר רב את טעמו שעושים את הקנין בכליו של קונה (וכמו שנפסק להלכה) משום דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה כי היכי דליגמר וליקני ליה ומשמע שיש ענין שהמקנה יזכה בכלי כדי שתהיה גמירות דעת מושלמת מצידו להקנות את החפץ לקונה והנה דבר זה לא מצאנו באף קנין שצריך להקנות למקנה חפץ בכדי שיגמור בדעתו לגמרי למכור את החפץ לקונה? (הן אומנם א"צ המקנה לזכות בכלי לגמרי ולהיות עליו בעלים של ממש שהרי קנין סודר נפסק ברמב"ם ובשו"ע דמהני אפי' במתנה ע"מ להחזיר מ"מ עצם עניין הקנאה זו היא מעוררת תמיה שזה דבר שלא מצאנו בשאר הקניינים) ומה שנראה לבאר בזה הוא כך ובהקדם יש להביא את לשון הרמב"ם בהלכות מכירה פ"ה ה"ה במה שכתב כיצד קנין סודר פועל וז"ל: .
הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין והוא הנקרא קנין ועיקר הדרך הזאת שיתן הקונה למקנה כלי כל שהוא ויאמר לו קנה כלי זה חלף החצר או היין או הבמה או העבד שמכרת לי בכך וכך וכיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המטלטלין אף על פי שעדיין שלא משכן ולא נתן הדמים ואחד מהן אין יכול לחזור בו.עכ"ל.
ולכאורה יש לעיין בלשון הרמ' שכתב שהקונה מקנה למוכר את הכלי חלף החצר או כל חפץ אחר שהוא מקנה לו וצ"ע שהרי אין החפץ שהקונה מהווה תמורה אמיתית למה שהמוכר מקנה ללוקח ואין הם שווים את אותו שווי והן אמת שבגמ' בהזהב משמע שתוכן ההקנאה של הסודר של הקונה למקנה הוא לא משום שזה הוא החליפין תמורת החפץ הנקנה אלא הסיבה שהמוכר קונה את הסודר זה כדי שתהיה לו גמירות דעת מושלמת להקנות את החפץ לקונה ומנלן לרמב"ם חידוש זה שהסודר הוא חלף הדבר הנקנה שהמוכר מכר ללוקח?
ונראה שהרמב"ם בא להשמיענו את תוכן הקנין של חליפין דהנה נתבאר לעיל בשם הגרשש"ק מהו יסוד קנין כסף שהוא פועל בצורה של כסף החוזר דהיינו שכאשר המוכר נותן ללוקח את החפץ ממילא מתחייב הלוקח להעמיד למוכר את אותו השווי של החפץ שהוא קיבל בצורה של דמים כי קבלת ממון של אחר בצורה של מקח וממכר זה מחייב את המקבל להעמיד תמורה כנגד מה שהוא קיבל.
ונראה דבקנין סודר גם יש את אותו הרעיון של שעבוד שמחייב את הלוקח אבל זה שיעבוד שפועל לא מבחינת חיוב והעמדה של תמורה אלא חיוב העמדה של חפץ כנגד חפץ ובהקדם מה שנראה לבאר בכל מעשה קנין בכל צורת הפעולה שלו דהנה נראה שכל מעשה קנין אין המעשה קנין בעצמו פועל את העברתת הבעלות ואת מה שנחפץ נמצא היום תחת רשות אחרת אלא סיכום הדברים בין הקונה למוכר הוא מה שמעביר את החפץ הנקנה מאחד לשני ומה שמחייב את שניהם לקיים את דבריהם זה המעשה קנין ויוצא בעצם שהמעשה קנין הוא רק מעמיד את המקח ולא קובע לעצמו את עצם העברת הבעלות וכדברים האלו מבואר ברש"י בב"מ פרק הזהב דף מז. שכתב וז"ל: גאולה זו מכירה וכו' לקיים דברי מכירתם.עכ"ל. ומבואר בדברי רש"י שהמעשה קנין נועד כדי לקיים את דברי המכירה והיינו שהוא בא לחייב את המוכר והלוקח לקיים ולממש את ההסכם שביניהם.
ונראה שבקנין סודר התחדש שכמו שיש בקנין כסף את המושג של כסף החוזר ומה המחייב את המוכר לעמוד בדיבורו זה המעשה קנין ה"ה נמי בקנין סודר כיון שנתן הלוקח כלי למוכר התחייב המוכר חלף החפץ הזה להעמיד תמורה כנגד אבל זו אינה תמורה של שווי שהרי החפץ שהקונה נתן למוכר הוא אינו שווה את אותו השווי של החפץ שנתן המוכר אלא זה חפץ תמורת חפץ וזה מחייב את המוכר להעמיד חפץ כנגד מה שהלוקח נתן לו ואחר שחל המקח צריך הלוקח לשלם למוכר את תמורת החפץ.
ולפי"ז יש לבאר את המו"מ בסוגיין בהו"א ובמסקנא האם חליפיו מהני מדינא דכסף או דילמא שהוי קנין שונה מסוגו דבהו"א סברה הגמ' (ולפי דעת הר"ן זה גם במסקנא אלא שבאשה התחדש שחליפין לא מהני מדין כסף) שכיון שגם חליפין וגם כסף פועלים באותה צורה ואע"פ שקנין כסף מחייב שווי תמורת שווי וקנין סודר מחייב חפץ תמורת חפץ מ"מ כיון ששניהם פועלים בצורה שהם מחייבים תמורתם היה הו"א שקנין סודר מועיל מדין קנין כסף והוו תולדה דכסף (וכלשון הריטב"א) קמ"ל במסקנא שכיון שיש חילוק משמעותי בין חליפי סודר לקנין כסף שקנין כסף לא מהני בפחות משו"פ וחליפי סודר מהני פחות משו"פ מזה מוכח שקנין סודר אין לו שייכות לקנין כסף והוא קובע שם קנין אחר לעצמו.
אך עדיין יל"ע מה באמת השתנה לגמ' בין ההו"א למסקנא ביחס לתפיסה בחילוק בין חליפי סודר לקנין כסף בגלל פחות משו"פ?(הן אמת כמו שנאמר למעלה בר"ן מבואר שלעולם חליפין מהני מדין קנין כסף אלא שרק באשה השתנה שלא מהני חליפין מדין כסף כיון שאשה סמכה דעתה על שווי של כסף ולא על כלי כמו שיש בחליפי סודר וגם בזה צ"ע מ"ש אשה מכל מוכר שניחא ליה בכלי וא"צ שווי של כסף?)ויל"ע בזה עוד.
הנה בגמרא דף ג. מבואר שאין חליפין מהני באשה וז"ל הגמרא מניינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה וכו' אלא למעוטי חליפין סד"א נילף קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי תקנה בחליפין קמ"ל ואימא ה"נ חליפין מהני בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה. ע"כ דברי הגמ'.
וביאר רש"י בסוגיא דמיירי בחליפי סודר ולא בחליפי שווה בשווה שהרי ידוע שישנם שני סוגי חליפין:א. חליפי סודר כלומר שהקונה נותן למקנה כלי והמקנה קונה אותו כדי שיהיה לו גמירות דעת להקנות ללוקח את החפץ ב.חליפי שווה בשווה דהיינו שהמקנה נותן לקונה את החפץ הנקנה ותמורת החפץ הזה נקנה למוכר חפץ אחר בכל מקום שהוא וזה קנין שדומה בתוכנו לקנין כסף.
וביאר רש"י את השו"ט בסוגיא שהגמ' ביארה שחליפין לא מהני באשה מכיון שהיתה הו"א שמכיון שילפינן קיחה קיחה משדה עפרון נילף נמי חליפין באשה משדה קמ"ל שלא והקשתה הגמ' ואימא ה"נ ותי' הגמ' דמכיון שחליפין מהני פמשו"פ ואשה לא מקניא נפשה בפחות משו"פ מכיון דגנאי הוא דבר זה לאשה וכך אפי' חליפין בשו"פ לא מהני כי בטיל לה חליםין באשה.
ותוס' הקשו על שיטתו ד' קושיות א.דא"כ אם היא כן מסכימה להתקדש בפחות משו"פ יחולו הקידושין כיון שכל מה שלא מהני חליפין באשה זה בגלל רצונה והכא היא מסכמת לקידושין אלו? ב.דא"כ מדוע לא פריך בגמ' בנתיה דרבי ינאי שקפדו אנפשייהו וכו' כמו לקמן דף י"א? ג.לפי הס"ד דילפינן אשה משדה מה שואלת הגמ' לקמן בשטר מנלן נילף משדה? ד.אם ילפינן אשה משדה אשה תיקנה בחזקה כמו שדה?
ולכך ביאר ר"ת שלא היתה הו"א שאשה תיקנה בפחות משו"פ והשו"ט בגמ' הוא על נושא אחר דבהו"א סברה הגמ' דחליפין הוי כעין כסף בזמן שיש באותם חליפין שו"פ וזןהי קושיית הגמ' ואימא ה"נ שאשה תיקנה בחליפין משום דהוי כעין קנין כסף וע"ז תי' הגמ' דחליפין איתנייהו בפחות משו"פ וא"כ מוכח שחליפין לא הוי כעין קנין כסף אלא הוי קנין שונה מקנין כסף ולכך אין קנין חליפין מהני באשה כיון שכל מה שהיתה הו"א שחליפין יועיל באשה זה רק מפני שהוא דומה לקנין כסף אך כיון שהוברר שקנין כסף וקנין חליפין חלוקים הם זה מזה ממילא אין קנין חליפין מועיל לקנות אשה.
והנה ברשב"א בסוגיין בריש דבריו (ואח"כ חזר בו הרשב"א מהבנה זו) ביאר שלעולם סברה הגמרא שרק קנין כסף מהני כי כל המקור לקנין ממון באשה זה משדה עפרון ובשדה עפרון היה רק קנין כסף ולא שום קנין אחר אלא שסברה הגמ' בתחילת דבריה שכיון שילפינן משדה עפרון קיחה קיחה דהיינו כל קנין שנכלל במושג קיחה א"כ קנין חליפין הוא גם בכלל קיחה של התורה שהרי כל קנין כסף הוא חליפין שהרי המוכר מחליף את החפץ הנמכר תמורת הכסף וזה ממש כעין חליפין וא"כ כמו שכסף מהני ה"ה נמי חליפין יהני וע"ז תי' הגמ' דכיון דחליפין מהני בפחות משו"פ ע"כ חליפין לא מהני מדין קנין כסף ושני קנינים חלוקים הם בתכליתם ולכך א"א לפרש את הקיחה דקרא על קנין חליפין.
ולכאורה היה מקום לבאר ביאור זה בדברי תוס' שזה היה המו"מ בגמ' אלא שנראה מוכח מדברי תוס' עצמם שלא זאת היתה סברתם דהנה בהמשך דבריהם הקשו תוס' האיך היתה הו"א שחליפין מועיל באשה כיון שילפינן אשה משדה הרי אין חליפין מועיל בנכרי שהרי מבואר בגמ' בבכורות מדישראל בחדא עכו"ם נמי בחדא.
ולכאורה אם תוס' סברו כמו ביאורו של הרשב"א שקנין כסף נכלל בקיחה דקרא א"כ מה הקושיה שאין קנין חליפין מועיל בגוי הרי לא לומדים שדה מאשה אלא לומדים שקנין חליפין הוא בכלל קיחה דקרא וא"כ דל מהכא שבגוי לא יועיל חליפין מ"מ אפשר לומר שחליפין מהני מדין כסף וממילא יועיל לקדש אשה בחליפין? ומוכח מדברי תוס' שהם סברו שלפי ההו"א של הגמ' יועיל חליפין באשה מכיון שזה מועיל מטעם קנין כסף אך זה יועיל באשה לא מחמת שזה נכלל בקיחה דקרא אלא משום שזה קנין כסף רק בצורה שונה ובזה באמת יל"ע שמה המקור לכזה סוג קנין אם זה באמת לא נכלל בקיחה דקרא ?וצ"ל דתוס' סברו שלומדים אשה משדה והגילוי לזה בפסוק היה במילים קיחה קיחה אבל לא שזה היה תוכן וגדר הקנין של אשה ולכן אע"פ שהפסוק מיירי רק בקנין כסף מ"מ כיון שבשדה מצאנו שיש קנין חליפין א"כ כיון שמדמים את אשה לשדה יועיל חליפין גם באשה כמו שמועיל חליפין בשדה.(אומנם היה מקום לדחות הוכחה זו שתוס' לא סברו כמו הרשב"א שהרי יש להקשות לפי ביאורו של הרשב"א שההו"א של הגמ' שחליפין יועיל בקידושי אשה זה מכיון שמצאנו לשון של קיחה באשה ושדה וקנין כסף נכלל בקיחה של התורה א"כ מה הגמ' אומרת דהו"א דכיון דילפינן קיחב קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי תקנה בחליפין הרי הסיבה שחליפין יועילו באשה זה בגלל שזה נכלל בקנין כסף של התורה ומה נצרכים בשביל זה לג"ש של קיחה קיחה וצ"ל שבקיחה קיחה רואים את המקור לזה שקיחה יכולה יכול להתפרש גם על קנין כסף וגם על חליפין ולכך צריכים את הג"ש וא"כ אפשר לפרש לפי זה את דברי תוס' באופן פשוט שהם סברו לעולם כמו הרשב"א דילפינן שלשון קיחה הוא בא לומר שקנין חליפין הוא מועיל מטעם כסף רק צריך מקור לזה שהמילה קיחה יכולה להתפרש כך וע"ז תוס' מקשים איך רואים משדה עפרון שהמילה קיחה מתפרשת גם על קנין חליפין הרי אין חליפין מהני בגוי ועדיין יל"ע בזה)
ולפי מה שנתבאר עד השתא סדר הדברים הוא ברור שהנושא של הגמ' הוא האם חליפין מהני מטעם קנין כסף או דילמא שהוא קנין שקובע שם לעצמו והוא חלוק בתוכנו ומהותו מקנין כסף ויש לברר מה הנושא בזה מדוע שיועיל מדין כסף ומדוע לא יועיל מטעם כסף?
ומה שנראה לבאר בזה דהנה כמו שנתבאר לעיל הנה ישנם ב' סוגי חליפין א.חליפי שווה בשווה ב. חליפי סודר והנה נראה ברור שחליפי שווה בשווה ברור מהני מדין כסף כי צורת הפעולה שלהם היא ממש כעין קנין כסף שהרי ידוע מה שביאר כבר הגרשש"ק ביסוד קנין כסף שזה פועל בצורה של כסף החוזר דהיינו שכאשר המוכר מעביר ללוקח את החפץ הנקנה מתחייב הלוקח להעמיד למוכר דמים תמורת אותו החפץ שקיבל ואין המעות נקנים למוכר בכל מקום שהוא אלא רק בזמן שהלוקח יעביר למוכר את הכסף לידיו המוכר יזכה במעות האלו ולא קודם לכן משום שבזה חלוק קנין חליפי שווה בשווה מקנין כסף שבקנין הקנין מסתיים בזמן שהלוקח העמיד למוכר את החפץ שהוא הביא לו בצורה של דמים אבל בחליפי שווה בשווה זה נקנה לו מיד בכל מקום שהוא ואכמ"ל ולא באתי אלא לעורר הדברים אבל בקנין סודר יל"ע במה דומה קנין זה לקנין כסף שהנה בגמ' בב"מ בפרק הזהב דף מז. מוארים כמה דינים שמהם נראה ברור שיש חלוקה ברורה ומוחלטת בין הקניינים האלו דהנה קנין סודר מהני בכלי אפי' פחות משווה פרוטה ואילו בכסף לא מהני לקנות בפחות משו"פ וכן מבואר שנחלקו בגמ' רב ולוי בכלים של מי עושים את הקנין סודר האם בכליו של קונה או בכליו של מקנה וביאר רב את טעמו שעושים את הקנין בכליו של קונה (וכמו שנפסק להלכה) משום דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה כי היכי דליגמר וליקני ליה ומשמע שיש ענין שהמקנה יזכה בכלי כדי שתהיה גמירות דעת מושלמת מצידו להקנות את החפץ לקונה והנה דבר זה לא מצאנו באף קנין שצריך להקנות למקנה חפץ בכדי שיגמור בדעתו לגמרי למכור את החפץ לקונה? (הן אומנם א"צ המקנה לזכות בכלי לגמרי ולהיות עליו בעלים של ממש שהרי קנין סודר נפסק ברמב"ם ובשו"ע דמהני אפי' במתנה ע"מ להחזיר מ"מ עצם עניין הקנאה זו היא מעוררת תמיה שזה דבר שלא מצאנו בשאר הקניינים) ומה שנראה לבאר בזה הוא כך ובהקדם יש להביא את לשון הרמב"ם בהלכות מכירה פ"ה ה"ה במה שכתב כיצד קנין סודר פועל וז"ל: .
הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין והוא הנקרא קנין ועיקר הדרך הזאת שיתן הקונה למקנה כלי כל שהוא ויאמר לו קנה כלי זה חלף החצר או היין או הבמה או העבד שמכרת לי בכך וכך וכיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המטלטלין אף על פי שעדיין שלא משכן ולא נתן הדמים ואחד מהן אין יכול לחזור בו.עכ"ל.
ולכאורה יש לעיין בלשון הרמ' שכתב שהקונה מקנה למוכר את הכלי חלף החצר או כל חפץ אחר שהוא מקנה לו וצ"ע שהרי אין החפץ שהקונה מהווה תמורה אמיתית למה שהמוכר מקנה ללוקח ואין הם שווים את אותו שווי והן אמת שבגמ' בהזהב משמע שתוכן ההקנאה של הסודר של הקונה למקנה הוא לא משום שזה הוא החליפין תמורת החפץ הנקנה אלא הסיבה שהמוכר קונה את הסודר זה כדי שתהיה לו גמירות דעת מושלמת להקנות את החפץ לקונה ומנלן לרמב"ם חידוש זה שהסודר הוא חלף הדבר הנקנה שהמוכר מכר ללוקח?
ונראה שהרמב"ם בא להשמיענו את תוכן הקנין של חליפין דהנה נתבאר לעיל בשם הגרשש"ק מהו יסוד קנין כסף שהוא פועל בצורה של כסף החוזר דהיינו שכאשר המוכר נותן ללוקח את החפץ ממילא מתחייב הלוקח להעמיד למוכר את אותו השווי של החפץ שהוא קיבל בצורה של דמים כי קבלת ממון של אחר בצורה של מקח וממכר זה מחייב את המקבל להעמיד תמורה כנגד מה שהוא קיבל.
ונראה דבקנין סודר גם יש את אותו הרעיון של שעבוד שמחייב את הלוקח אבל זה שיעבוד שפועל לא מבחינת חיוב והעמדה של תמורה אלא חיוב העמדה של חפץ כנגד חפץ ובהקדם מה שנראה לבאר בכל מעשה קנין בכל צורת הפעולה שלו דהנה נראה שכל מעשה קנין אין המעשה קנין בעצמו פועל את העברתת הבעלות ואת מה שנחפץ נמצא היום תחת רשות אחרת אלא סיכום הדברים בין הקונה למוכר הוא מה שמעביר את החפץ הנקנה מאחד לשני ומה שמחייב את שניהם לקיים את דבריהם זה המעשה קנין ויוצא בעצם שהמעשה קנין הוא רק מעמיד את המקח ולא קובע לעצמו את עצם העברת הבעלות וכדברים האלו מבואר ברש"י בב"מ פרק הזהב דף מז. שכתב וז"ל: גאולה זו מכירה וכו' לקיים דברי מכירתם.עכ"ל. ומבואר בדברי רש"י שהמעשה קנין נועד כדי לקיים את דברי המכירה והיינו שהוא בא לחייב את המוכר והלוקח לקיים ולממש את ההסכם שביניהם.
ונראה שבקנין סודר התחדש שכמו שיש בקנין כסף את המושג של כסף החוזר ומה המחייב את המוכר לעמוד בדיבורו זה המעשה קנין ה"ה נמי בקנין סודר כיון שנתן הלוקח כלי למוכר התחייב המוכר חלף החפץ הזה להעמיד תמורה כנגד אבל זו אינה תמורה של שווי שהרי החפץ שהקונה נתן למוכר הוא אינו שווה את אותו השווי של החפץ שנתן המוכר אלא זה חפץ תמורת חפץ וזה מחייב את המוכר להעמיד חפץ כנגד מה שהלוקח נתן לו ואחר שחל המקח צריך הלוקח לשלם למוכר את תמורת החפץ.
ולפי"ז יש לבאר את המו"מ בסוגיין בהו"א ובמסקנא האם חליפיו מהני מדינא דכסף או דילמא שהוי קנין שונה מסוגו דבהו"א סברה הגמ' (ולפי דעת הר"ן זה גם במסקנא אלא שבאשה התחדש שחליפין לא מהני מדין כסף) שכיון שגם חליפין וגם כסף פועלים באותה צורה ואע"פ שקנין כסף מחייב שווי תמורת שווי וקנין סודר מחייב חפץ תמורת חפץ מ"מ כיון ששניהם פועלים בצורה שהם מחייבים תמורתם היה הו"א שקנין סודר מועיל מדין קנין כסף והוו תולדה דכסף (וכלשון הריטב"א) קמ"ל במסקנא שכיון שיש חילוק משמעותי בין חליפי סודר לקנין כסף שקנין כסף לא מהני בפחות משו"פ וחליפי סודר מהני פחות משו"פ מזה מוכח שקנין סודר אין לו שייכות לקנין כסף והוא קובע שם קנין אחר לעצמו.
אך עדיין יל"ע מה באמת השתנה לגמ' בין ההו"א למסקנא ביחס לתפיסה בחילוק בין חליפי סודר לקנין כסף בגלל פחות משו"פ?(הן אמת כמו שנאמר למעלה בר"ן מבואר שלעולם חליפין מהני מדין קנין כסף אלא שרק באשה השתנה שלא מהני חליפין מדין כסף כיון שאשה סמכה דעתה על שווי של כסף ולא על כלי כמו שיש בחליפי סודר וגם בזה צ"ע מ"ש אשה מכל מוכר שניחא ליה בכלי וא"צ שווי של כסף?)ויל"ע בזה עוד.
