אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ

ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים
פרק א'​

"אותות האהבה באלהים מן האוהב, מהם עזיבת כל מה שיטרידהו מעבודת הבורא יתברך מעניני המותרים. ומהם הראות אותות יראתו ואימתו על פניו" (חובת הלבבות)

דבר ברור הוא וידוע, כי אין לייחס לאל המופשט מכל גשם כל צד של תכונות אנושיות, וכיון שכך, למשל לומר: "אלוקים אוהב", לכאורה, היא אמירה שגויה, אך בעינינו ראינו את הכתובים מדברים אודותיו בהאנשה גמורה, וכבר אמרו חכמים, ושנו ושלשו, שאין זה אלא כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, משום שאין במושגי ההבנה האנושיים שום משהו שיכול להזכיר את האמת המדוייקת אודות מהותו של הבורא יתברך ותכונותיו, כביכול. אבל הצלילים הגדולים של 'אהבת עולם אהבתנו', שאנו מחוייבים על פיו לומר בכל יום ערב ובוקר, מורה לנו על הבסיס, שעליו הבנתינו יכולה להתחיל להבנות, אמור מעתה: – אלוקים חי, הוא אלוקים אוהב.

גם כשהמבט האלוקי, כביכול, מולנו, מאיים ושופט בדין וגבורה, עדיין המציאות הגדולה ברורה לנו לגמרי – "אלוקים חי הוא אלוקים אוהב!", את המלים הללו עלינו לשנן בעצמנו כל כך, עד שזה יהפוך למחשבה ראשונה שלנו בכל דבר וענין, או אז האלוקות תהיה נוכחת, כל דבר בעולם זה 'אלוקים חי', בכל חושך שהוא מאירים באור של ממש, ואז נודע לנו ברורות כי אין חושך בכלל, והכל רק דמיון ואחיזת עינים, אין אנו אלא כמשחקים בזירה 'שלו', תוך כדי שאת הבחירה איך ומה לשחק – נותנים לנו, אבל בהחלט הוא מנווט את הענינים כרצונו, עלינו לפתח מול זה רגש אהבה אינסופי, משום שאכן, כמו שרגילים לומר בפשטות – אלוקים הוא אהבה... ורק אהבה.

יבוא השואל וישאל הגונות, כיצד איפה, אלוקים הזה, הטוב מאד, מאיים כל כך בתורתו, בניבים חריפים, בפסוקי קודש חותכים לב וכליות. והגם, כי גם אנכי, כשאר כל ישראל, עומד ושומע קריאת תורתינו הקדושה בכל שבת ושבת, ורטט לבי בשמעי את אבי שבשמים מייסר אותי בתורתו כאשר ייסר איש את בנו, אף על פי כן - אשאר איתן בעמדתי, ובאמירה המאד נכונה: "אלוקים חי הוא אהבה", תורתו היא אהבה, איומיו הם אהבה, התרגשות דיניו הקדושים היא אהבה גמורה, נואשת כביכול, בבחינת "בחימה שפוכה אמלוך עליכם", בסוד "כי עזה כמות אהבה", כאשר אלוקים חי אומר שהמחלל שבת מות יומת, הוא מדבר על מיקוד החיים והבנת כל נברא כי ללא שבת, החיים אינם חיים המה, גם אם פשוטו של מקרא לא זז ממקומו,

לא פלא שהרחיקו חז"ל עד הקצה את הביצוע, ואף כי אין אנו יורדים לסוף דעתם, כי דבריהם דברי הגבורה כקול מן השמים, והוא כשיעור המלמד אותנו, אפשר לומר, שאת המציאות הפלאית יוצר נותן התורה, ושפתו אף כי איומה היא – מקפלת היא בחובה אהבה אינסופית לכל נברא, להודיעו לפי חכמת יוצר בראשית את האמת כמו שהיא, לפעמים בעומק הדין ולפעמים בפסוקי שירת האהבה של אל חי לברואים, הפסוקים הנפלאים הפזורים בדברי הנביאים – "אהבתי אתכם אמר ה'".

התחושה התמידית ממש, שיש לנברא שבוראו אוהב אותו - היא קסומה בשיא היופי והתפארת האפשריים, משום שזו גם האמת הפשוטה, שאין היוצר מואס במעשי ידיו, ועל כן צווה על התשובה, ועל כן נתן את התורה, ועל כן זיכך את עמו בחורבנות איומים, ובאהבתו אותנו התרגש עלינו בכל צד ופינה, והחריד את העולם עלינו, וכל התגלותו בעולם היא התגלות של חסדים שמתפשטים ללא גבול, כי גם דיניו נמשכים ממקום גבוה שאין בו דין, כי הוא מומתק בשרשו על ידי בחירתנו.

ואף התורה הזאת, ברובה, נתונה בידינו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומזה נעשה תורה ממש, תורה חדשה מאתנו תצא, אור של חלק כל אחד מאתנו בתורת אמת, ושוב, כל זה, לחיותנו, להנעים לנו את החיים בעולם הזה, מלבד שכרנו הנצחי בעטוף האוהב את נשמתנו ברחמים. בתחושה זו אמור היה האדם לחיות!

התפישה הזו, אהבה מול אלוקים, ממש אהבה, עם כל התנודות שלה, כמו שאנו מכירים בחיינו האישיים והחברתיים, ועוד למעלה מזה, משהו עמוק מאד, פנימי כל כך, שאינו ניתן לתיאור ושיתוף, משהו מאד דבקותי כזה, היא תפישה קריטית ביותר, כל פעם שאנו מחסירים שינון נחוץ של אהבת אלוקים לנו, ואנו חשים את ההיפך מזה, או אף נגיסה כל שהיא של ספק מזערי, אנו פוגמים בתכלית הבריאה ממש, כי היא נבראה למען האהבה הגדולה שביקשה להתפשט ביקום גשמי, כאשר עלה ברצונו מסיבה נודעת אך לו.

האהבה לאלוקים היא אהבה חמקמקה, לא כולם אוהבים אותו יתברך באמת, לפעמים אנשים אוהבים את התדר של אמונה, את המקום בו אפשר למצוא נוחם, הם אכן מדייקים, הם מוצאים נוחם בדבר האמיתי והנוכח, אך מצידם, לא הופרה האמונה עדיין, היא עדיין כצמח בוסרי, הממתין לטיפול וגידול, כי הלוא זה לימדו אותנו רבותינו המקובלים, כי האמונה היא מדת המלכות, המתקטנת כנקודה קטנה, וצריך לעשות אותה פרצוף שלם בפני עצמה, כלומר, בחויה האישית של כל יהודי, ובעצם של כל אדם, יש את המקום האישי שלו, המיוחד אך לו ולנשמתו, עמו הוא יוכל לדאות אל עבר רקיעי שמים. הביטוי האמיתי לאמונה יציבה ואמיתית, העונה נכונה להגדרה הזו, היא אמונה שמשפיעה על החיים עצמם, שהנוכחות האלוקית בהם אינה תוצאה של דקלום וחינוך, אלא גישה מובנית בלוגיקה האנושית, הרגשית והאינטליגנטית, ההויה האנושית מתחברת לשורש המוצא שלה, והיא מכירה היטב שהיא בריאה של מי שאמר והיה העולם.

כאשר נפתח את האמונה הזו לאהבה של ממש, הנוכחות האלוקית כבר לא מופשטת ונטולת הגיון, כאשר מתוודעים אליה ממקום של בחירה ובירור - היא מעירה את כל חויות האהבה שלנו, אנו פשוט מתאהבים בה, כי היא מנהיגה את שלות החיים שלנו, תוך שהיא פורמת עיקולי נפש ומעלה רטייה על פצעי עבר, הוה ועתיד. הרווח הגדול של חיים כאלו לא יסולא בפז, אלו חיים שנמשכים ממקור חי החיים, ממי שהוא תענוג של כל התענוגים, הדבקות בו מטמיעה שמחה לאדם כחלק מתכונותיו הבריאות, בלי מאמץ ובלי שום דבר חיצוני נוסף - הוא עשוי פשוט לחיות בהנאה.

הטעות המתאזרחת בלב המון בני אנוש, כי האהבה הזו מפרידה את האדם מהעולם הריאלי שלו, היא טעות בתפישת האהבה האלוקית, הגישה האוטומטית של המח שלנו המזהה את קרבת האלוקים כניתוק מחיי אהבה סבירים ונורמליים עם אנשים שסביבנו – מלמדת על אי הבנת השפה והניואנסים שלה. למרות שההלם מובן, כי אחרי הכל, יש כאן הטפה לאהוב את המופשט הענק, מול קוסמוס אימתני ובלתי נתפש, מי יכול לחיות ככה? האם זה נורמלי? התשובה על כך, זו הבשורה העמוקה של היהדות האמיתית.

היהדות, לעומת דתות שונות אחרות, גורסת, כי החויה האלוקית צריך שתבוא בתוך העולם הזה דווקא, ולא מעזיבתו ופרישות ממנו. עומק רצון היהדות הוא, שכל הסיפור יתרחש על הבמה הזו, כאן ועכשיו, בחייך הפשוטים שבעולמך פה. כלומר, ולמרות שקיימת מודעות של פרישות ביהדות, אבל היא, האמורה להיות כוללת את כל בני האדם, מותחת קו ברור, אשר כל הספרים וכל הצדיקים יורו על זה: חיי הקדושה מתנהלים במקביל לניהול חיים רגילים נורמטיביים.

אכן, במקורותינו יש הבהרה לגבי עבודת הפרישות, ככללותה, היא גם תוצאה מהעיסוק במושכלות, אדם שנשאב אל יצירת חיי נצח, פחות נמשך אל החומר, והפרישות, כעבודת שמירה מהיסח הדעת ומטמיעה בהבלי העולם הזה, הגם שהיא משובחת, ויש בה עבודות גבוהות ורמות. אך כיון שאינה שווה לכל נפש, ודייך מה שאסרה תורה היא גם פרישות, אלא שהפרישות הגדולה ההיא, אינה ברובה אלא תוצאה מהשקיעה בחיי הרוח. אך בהחלט, גם מי שחי חיים נורמליים, ועבודת הפרישות שלו מתבצעת בכך שהוא משגיח להנות מהעולם רק לפי המינון המתאים למשיכתו אחר השם, גם איש שכזה, הנראה פשוט ורגיל – יכול לזכות למנעמיה של אהבת ה' ודבקותו.

ולא רק שהחיים האמוניים הללו, של אהבת ה', אינם דוחקים לפינה את אהבת הבריות, אהבת עצמך, אהבת אשתך וילדיך וילדותיך, קשריך עם חברים וידידים ועוד, או היכולת הרגועה שלך לבחון את חייך הכלכליים והחברתיים בדרך מפוכחת, אלא שההיפך הוא הנכון, אהבת ה' יושבת טוב כאשר האדם בריא מאד בנפשו, כח הדמיון שלו מווסת באופן סביר, הלוגיקה הטבעית שלו פוריה, המבט החוקר של הסקרנות האנושית ערה ותוססת, היצרים והדחפים פועלים במלוא עוזם, המאזן הכלכלי שלו יציב, שעות ימיו מחולקות לפי הצרכים הרוחניים והגשמיים שלו – לשם נדרשת אהבת ה' לחדור, לחיים הרגילים הללו, המוכרחים מעצם היותנו אנשי העולם הזה. או אז כאשר מתגלה הקדוש־ברוך־הוא בהדרו, במקום שלא מובן ממילא ליושביו האטומים, כשהמוצבים של האויב הוכרעו לגמרי, הונף הדגל בעורף המרד, האלוקות שלטת בכל – יוצאת מן הכח אל הפועל כל כוונת הבריאה, כי זה הבורג של כל המשחק, הציר שעליו מסתובב הכל, שהרי זו מטרת הבריאה וברואיה.

לכן דווקא את החיים הרגילים מאד, עם התשוקות האנושיות הטבעיות, אפשר לסכרן עם האלוקות הנוכחת, כאילו זה הכי טבעי שבעולם, כי זה אכן אמור היה להיות הכי טבעי שבעולם, כי אלוקים הוא הטבע, והטבע הוא אלוקים, האדם האלוקי יכול בתכונותיו האלוקיות – בסוד 'מאן דנפח מתוכיה נפח', לחיות את האלוקות הזו שבעצמו ובסביבתו, כחיים פשוטים ומובנים לו, כי אחרי הכל זו האמת הברורה - האלוקות נוכחת בתוככי תוכו של האדם.

ועליו להבין, כי הוא ואלוקות אחד הם, ואין שום הפרש ביניהם, כי אם בגלל הגוף המסתיר את הנשמה הקדושה, את רוח אפיו יתברך, כדי שהכבוד האלוקי יתעלה מתוך ברואי מטה מוגבלים. אם היינו מלאכים, לא היה שום ערך ממשי לקרבת האלוקים, משום שהמלאכים, דרי מעלה, לא מוגבלים בהשגת האלקות, (אף כי גם הם אינם יודעים מהשם יתברך, ממהותו, ממה שהוא, כביכול, אך הם מודעים לאלוקות שבהם, ויצירתם מוכחת שהיא למען שמו באהבה), לא כן בני אנוש, הם קבלו את מתנת הבחירה, וככזו היא 'לא' אמורה לגלות להם את מה שיגרום להם לבחור ללא בחירה והיסוס, הדבר הזה בידים שלהם ממש... ושם הפרס הגדול של אוהבי אלוקים באמת, שמתוך חושך הם מגלים את האור, כמו שאומר הזוהר: "מאן מנכון דמהפך חשוכא לנהורא עד לא ייתון הכא", וזו התכלית של כל הבריאה, ועל כן ברור שצרכי האדם, תכונותיו, רצונותיו הטבעיים והחיוניים – מוכרחים להיות משרתים נאמנים של התכלית הזו, ולא ההיפך מכך – מונעים ומפריעים, ומסיחי דעת - הם לא מסוגלים, מצד מקור שורש בריאתם, להפריע לתכנית הגדולה שלשמה נבראו.

רק הידיעה אודות הסיכרון המוחלט שאמור להיות בין גילוי האלוקי העצמי לבין המציאות האלוקית האופפת, מביאה את האדם לשאוף לאהבת כל האהבות, שהיא הדבקות באוהב האמיתי, במקור של כל אהבה אפשרית בעולמנו, משום שהוא חש בתוככי ההוויה שלו שהושפעה מהתפישה האלוקית הנכונה, כי מה שהוא מחפש כל ימיו – נמצא מוכן ומזומן לפניו, כשאדם מבין את מה שהוא רוצה, הוא מגביר את הרצון הזה ללא היסוס, הוא כבר חי את הרצון הזה, געגועיו של אדם נבון הם אל הטוב שמטיב לו, המאמין שזכה להתגלות אהבת אלוקים, מבין, שהחיים הטובים מצפים לו לאחר החיבוק האלוקי הנפלא הזה.

ברור, שזה לא נראה ככה, זה אפילו נשמע תלוש קצת, איך אנו בעולם כה נוכח ומגושם, שמה שרואים פה מקבל במה של בלעדיות, איך נכניס פה משנה סדורה שלמה, המבארת, כי הדוממים, הצומחים, החיים והמדברים, ובעצם כל מה שיש לנו בעולמנו, אינו אלא עוד ביטוי לגילוי האלוקי. לא, זה לא בא טבעי לאדם, כי הרי זה הסיפור שלו, סיפור ההסתרה וההעלמה, והמשחק בתווך מנסה לגלות את הנעלם, להרים את הלוט מעל 'אל מסתתר בשפריר חביון'. אך כאשר הוא קולט את הסיפור, הוא מתחיל במסע החיפוש שלו, כשהמצפן להגעה אל היעד הוא מילה אחת קוסמית קסומה – אהבה!

כדי לפתח את האהבה הזו, לתת לה מקום בלבנו, להרגיש אותה ולחיות לפי אורה, עלינו להקדיש זמן מסויים בכל יום להתבוננות פנימית אודות אהבת הבורא לברואיו, ואודות אהבת הברואים להבורא ית' (עד שהמח יחשוב כך בדרך ממילא כל שעות היממה, והלב לעומתו ירגיש ויתחבר), שתי האהבות הללו שהן רצוא ושוב, עולות ויורדות ונפגשות, ישמח ה' במעשיו, וישמח ישראל בעושיו... שתי השמחות, שתי האהבות, עליהן לשכון בטח בלבנו, עליהן להכנס למקום הפנימי שבמציאות שלנו, היכן שאנו מחביאים את האוצרות הנעימים של הנפש, ההתניה הטובה שלה מול אנרגיה מעולה, שם המקום של אהבה אינסופית לבורא האוהב והאהוב.​