א.
אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפי' לר"ג עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מיגו אבל הכא מאי מיגו איכא, הנה קשה על מיגו זה ב' דברים, חדא דמיגו להוציא הוא ועוד דהא אף אם תאמר מוכת עץ אני תחתיך אינה נאמנת דהא ע"ז לית לה מיגו ואיך תהא עכשיו נאמנת [ובשלמא כאן שייך מיגו כמ"ש רש"י דכיון דאמרה משארסתני נאנסתי פסלה נפשה מכהונה ואילו אמרה מוכת עץ אני היתה כשרה לכהונה אבל באומרת מוכ"ע מיגו דמוכ"ע אני תחתיך קשה] וביותר דאפשר דדוקא טוענת הכי כי יודעת שבטענה הטובה דמוכ"ע אני תחתיך לא תהא נאמנת וכעין מה דאמרי' בב"מ (ח.) איערומי קא מערים לאיפטורי משבועה. וכתבו הראשונים דבאמת לאו מיגו גמור הוא אלא דהיתה יכולה לטעון טענה מעולה יותר, ונראה הביאור בזה דבאמת בפשטות שקרן טוען הטענה המעולה ביותר שיש לו או משום שאינה יודעת הדינים ולאו כל נשי דיני גמירי או שחושבת שבעלה יאמינה או אף בל"ז מצד טבע האדם טוען הוא הטענה המעולה ביותר, אלא דמ"מ לאו מיגו גמור הוא דאפשר דמשקר אעפ"כ וע"כ צריך שיהא ג"כ בו"ש ועי"ז מהני וכמו שיבואר [וגם משום מיגו להוציא לא מהני בלא בו"ש וכנ"ל].
ב.
וענין הצירוף מבואר בשיטמ"ק בשם שיטה ישנה [וכ"מ ברשב"א] דבעצם הברי עיקר וע"י מוציאין הממון אלא דבפנ"ע אינו אלים כ"כ להוציא ובעי' שיהא עם הברי הסתברות לומר דכדבריו כן הוא, ולזה מהני המיגו כיון דבפשטות דובר אמת וכנ"ל.
אמנם ברש"י לא משמע כן שלא הזכיר כלל הברי אלא דכיון דיש לה מיגו מסתמא קושטא קאמרה.
והרמב"ן (ב"ב לב.) הוכיח מהא דמהני מיגו להוציא, ולכאו' קשה דהא לא מהני בפנ"ע אלא עם הברי, וצ"ל דס"ל להרמב"ן [וכן צ"ל בשיטת רש"י] דבאמת המיגו עיקר ובפשטות דובר אמת אלא דבאיכא טענת ברי כנגדו לא מהימני' ליה דלאו ראיה ברורה היא וכנ"ל אבל בלא טענה נגדית מהני המיגו, ומ"מ מוכח דמהני מיגו להוציא דבלא"ה לא הוה מהני המיגו כלל ורק דצריך שלא תהא טענה כנגדו.
והגרע"א והפנ"י כתבו דלולי דברי הראשונים היו אומרים דמיגו גמור הוא, דבהא דהיא אומרת מוכ"ע אני ודאי דמהני חזקה כיון דלא איתרע החזקה [ויבואר לקמן בעזהש"י] ורק כאן דהרי בעולה לפניך גם לפי דבריה ס"ל לתירוצא קמא דלא מהני החזקה ובעי' מיגו והרי הוא מיגו גמור דיכולה לומר מוכ"ע אני דנאמנת מצד חזקה וגם לא פסלה נפשה מכהונה עי"ש.
ג.
ובעיקר הדבר דנקטו הראשונים דחשיב מיגו להוציא הקשה הש"ך (בכללי מיגו סקט"ו) דלכאו' איכא שטרא דכתובה ובמקום שטר מהני מיגו להוציא כדמוכח סוגיא דסיטראי (לקמן פה.) וכמ"ש התוס' בכ"מ ועי"ש מה שתירץ. והגרע"א תירץ דל"ש לומר דבשטר לא חשיב מיגו להוציא אלא כשהשטר בתוקפו ויש פה נידון אחר אם נפרע אבל כאן עצם השטר מונח בספק שטוען שאינו חייב לה כלל עי"ש.
ברי ושמא - איני יודע אם פרעתיך
א.אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפי' לר"ג עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מיגו אבל הכא מאי מיגו איכא, הנה קשה על מיגו זה ב' דברים, חדא דמיגו להוציא הוא ועוד דהא אף אם תאמר מוכת עץ אני תחתיך אינה נאמנת דהא ע"ז לית לה מיגו ואיך תהא עכשיו נאמנת [ובשלמא כאן שייך מיגו כמ"ש רש"י דכיון דאמרה משארסתני נאנסתי פסלה נפשה מכהונה ואילו אמרה מוכת עץ אני היתה כשרה לכהונה אבל באומרת מוכ"ע מיגו דמוכ"ע אני תחתיך קשה] וביותר דאפשר דדוקא טוענת הכי כי יודעת שבטענה הטובה דמוכ"ע אני תחתיך לא תהא נאמנת וכעין מה דאמרי' בב"מ (ח.) איערומי קא מערים לאיפטורי משבועה. וכתבו הראשונים דבאמת לאו מיגו גמור הוא אלא דהיתה יכולה לטעון טענה מעולה יותר, ונראה הביאור בזה דבאמת בפשטות שקרן טוען הטענה המעולה ביותר שיש לו או משום שאינה יודעת הדינים ולאו כל נשי דיני גמירי או שחושבת שבעלה יאמינה או אף בל"ז מצד טבע האדם טוען הוא הטענה המעולה ביותר, אלא דמ"מ לאו מיגו גמור הוא דאפשר דמשקר אעפ"כ וע"כ צריך שיהא ג"כ בו"ש ועי"ז מהני וכמו שיבואר [וגם משום מיגו להוציא לא מהני בלא בו"ש וכנ"ל].
ב.
וענין הצירוף מבואר בשיטמ"ק בשם שיטה ישנה [וכ"מ ברשב"א] דבעצם הברי עיקר וע"י מוציאין הממון אלא דבפנ"ע אינו אלים כ"כ להוציא ובעי' שיהא עם הברי הסתברות לומר דכדבריו כן הוא, ולזה מהני המיגו כיון דבפשטות דובר אמת וכנ"ל.
אמנם ברש"י לא משמע כן שלא הזכיר כלל הברי אלא דכיון דיש לה מיגו מסתמא קושטא קאמרה.
והרמב"ן (ב"ב לב.) הוכיח מהא דמהני מיגו להוציא, ולכאו' קשה דהא לא מהני בפנ"ע אלא עם הברי, וצ"ל דס"ל להרמב"ן [וכן צ"ל בשיטת רש"י] דבאמת המיגו עיקר ובפשטות דובר אמת אלא דבאיכא טענת ברי כנגדו לא מהימני' ליה דלאו ראיה ברורה היא וכנ"ל אבל בלא טענה נגדית מהני המיגו, ומ"מ מוכח דמהני מיגו להוציא דבלא"ה לא הוה מהני המיגו כלל ורק דצריך שלא תהא טענה כנגדו.
והגרע"א והפנ"י כתבו דלולי דברי הראשונים היו אומרים דמיגו גמור הוא, דבהא דהיא אומרת מוכ"ע אני ודאי דמהני חזקה כיון דלא איתרע החזקה [ויבואר לקמן בעזהש"י] ורק כאן דהרי בעולה לפניך גם לפי דבריה ס"ל לתירוצא קמא דלא מהני החזקה ובעי' מיגו והרי הוא מיגו גמור דיכולה לומר מוכ"ע אני דנאמנת מצד חזקה וגם לא פסלה נפשה מכהונה עי"ש.
ג.
ובעיקר הדבר דנקטו הראשונים דחשיב מיגו להוציא הקשה הש"ך (בכללי מיגו סקט"ו) דלכאו' איכא שטרא דכתובה ובמקום שטר מהני מיגו להוציא כדמוכח סוגיא דסיטראי (לקמן פה.) וכמ"ש התוס' בכ"מ ועי"ש מה שתירץ. והגרע"א תירץ דל"ש לומר דבשטר לא חשיב מיגו להוציא אלא כשהשטר בתוקפו ויש פה נידון אחר אם נפרע אבל כאן עצם השטר מונח בספק שטוען שאינו חייב לה כלל עי"ש.
ברי ושמא - איני יודע אם פרעתיך
כתבו התוס' (ד"ה מנה) דהיינו דוקא באומר איני יודע אם הלויתני אבל באיני יודע אם פרעתיך חייב כדתנן בב"ק (קיח.), וטעם הדבר מבואר ברי"ף שם ובעוד ראשונים דהוא מדין אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דהיה ודאי הלואה וספק פירעון חייב. ובט"ז סו"ס ע"ה מבואר דהוא משום דאיכא חזקה שחייב לו ואין כאן מוחזק עי"ש. ולפי הרי"ף וסייעתו צ"ע למה באמת לא מהני מצד ברי וחזקה דהיינו חזקת חיוב, ותירץ הביה"ל (ח"ב סי' מ' אות ט"ז) דאפש"ל דחזקת חיוב לא מקרי חזקה כלל דאין החוב עומד שלא ליפרע אלא אדרבה עומד ליפרע ולא שייך לומר דכיון שהיה חייב מסתמא נשאר חייב דאדרבה מה שהיה חייב מחייבו לפרוע ולא להיות חייב ודוק.
ב.
והנה בפשטות צריך דוקא בו"ש באיני יודע אם פרעתיך ולא אם התובע ג"כ שמא וכן מבואר להדיא בדברי הגמ' שם, וצ"ע אי הוה משום אין ספק מוציא מידי ודאי אמאי לא מהני בשמא ושמא, והאחרונים הוכיחו מדברי הרשב"א (גיטין עח:) דבאמת מהני אף בשמא ושמא, דהרשב"א הקשה דבזרק פרעון חוב ספק קרוב ללוה ספק קרוב למלוה למה לא יהא דינא דא"י אם פרעתיך, ולכאו' הוא שמא ושמא [ומוכח בדברי הרשב"א דהוא משום אסממ"ו], וצ"ע מהגמ' הנ"ל. וי"ל דודאי אף להרי"ף בעי' בו"ש והטעם משום דבל"ז איכא ריעותא דמסתמא פרע, והיינו משום דאין אדם מחדש בדעתו דברים שלא היו אלא שוכח דברים שהיו וע"כ אם מסתפק אמרי' דמסתמא היה וע"כ צריך שיהא ברי, אבל בגוונא דהרשב"א דהוא ספק חיצוני אם קרוב לו אם לו ודאי דלא שייך כן ופשוט.
ג.
ותירץ הרשב"א שם [והוא כשיטתו דס"ל כהרי"ף] דשאני א"י אם פרעתיך דליכא רגלים שפרעו אבל שם הרי נולד ספק זה לפניך והילכך יחלוקו, והיינו דאסממ"ו שייך היכא דהיה ודאי חיוב וספק פירעון ואמרי' דמסתמא לא היה פירעון אבל הכא דודאי היה מעשה פירעון ורק דיש בזה ספק חיצוני לא שייך אסממ"ו ודוק.
ולכאו' צ"ע דביבמות (לח.) אמרי' אסממ"ו גבי שומרת יבם שמכרה ונתנה בנכסיה דהגוף ודאי שלה וספק אם היבם יש לו קנין פירות ואסממ"ו עי"ש והרי נולד ספק זה לפניך, ואפש"ל בזה דכל סברת הרשב"א שייכת רק בפירעון חוב העומד ליפרע וכסברת הביה"ל הנ"ל וע"כ הודאי שהיה קודם אינו יכול להכריע עכשיו משא"כ התם ודוק.
ד.
ועי' תומים ס' ע"ה סקי"ט שהביא מח' ראשונים אי בעי' ברי טוב באיני יודע אם פרעתיך, ולכאו' תלוי בזה, דאי יסוד הדין דא"י אם פרעתיך הוא משום בו"ש לכאו' בעי' ברי טוב, ואי משום אסממ"ו לכאו' אי"צ ברי טוב, ואי נימא דאי"צ ברי טוב אבל בדינא דבו"ש בעי' ברי טוב צ"ע אמאי לא תירצה הגמ' שם (ב"ק קיח.) דאיירי בברי גרוע עי"ש ודוק.
