כן, אני יודע שזו שאלה לא מקובלת, וקצת מפחיד לשאול אותה.
היה זה אי אז בימי הישב"ג, תמיד האמנתי בביאת משיח, אך עם הציפייה היה לי קשה, וכל כך למה?
אמרתי לעצמי, וכי מי יודע האם אני ראוי לכך, האם גם אני יזכה, או שמא ח"ו אני יהיה מחוץ לזה, אולי אני שלא מספיק עושה את רצון ה', אולי אני לא יזכה?
היה לי קשה עם זה, כי ידעתי את דברי הרמב"ם שכתב שכל מי "שאינו מחכה לביאת הגואל", הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו ובדברי הנביאים" [ואין לו חלק לעולם הבא], פחדתי מעצם השאלה, דחקתי אותה לפינה...
אך ביום מן הימים הבנתי שאין בכך כל תועלת, ואני מוכרח ליישב לעצמי את הקושיה.
ובכן, ניגשתי אל המק"ק בישיבה, וזו הייתה תשובותו:
"אוי, מה אתה מבלבל במוח, וכי איך מעוניין כי הוא לא תזכה? הרי אני מכיר אותך, אני יודע שאתה ירא שמים, שהתפילות שלך נפלאות, ובכלל, תראה את הרחוב, הרי אתה עומד בניסיונות שלא היו בדורות קודמים, וכי מי חשב שיבוא יום שבלחיצת כפתור ניתן יהיה להגיע לכל המבואות המטונפות, ועוד אף אחד לא ידע מזה, ואתה הרי נשמר מזזה, ורק בגלל שאתה יודע שיש מנהיג לבירה שצפוה בך בכל עת, ורק למענו אתה נשמר, וא"כ איך יתכן שאתה לא תזכה???
תרגע... אתה יכול לצפות בלב שקט ולדעת שגם אתה תהיה שם"!
נו... התפרגנתי, הוחמאתי, אך לא כ"כ נרגעתי, וכל כך למה?
כי יודע אני את הנפש הבהמית שלי, אני יודע שאין בחור טוב – יש בחור שטוב לו, וב"ה היה לי טוב בחיים, ולמה שאשנה כיון?
זה לא שלא היה לי ניסיונות, אך לא ברמה שמצדיקה את השכר הרב שיזכה לו מי שיזכה ל"ותחזינה עיניינו".
נשארתי בקושיה, אמנם כבר יותר נרגעתי, אך בתוך לבבי עדיין היה לי קשה עם הקושיא.
התקדמתי איתה, ניגשתי אל המשגיח בישיבה, ואל משגיח נוסף מישיבה אחרת, ואליהם הפנתי את שאלתי:
"איך אני יצפה לביאת משיח, אם אני כה חושש שאני לא יהיה שם"?
שניהם בסגנון אחד נתנבאו:
"וכי בשבילך אתה מצפה? תראה את ה"שכינתא בגלותא", תחוש קצת את צערה כאשר שם ה' מחולל בראש כל חוצות, בנים אובדים מחפשים להם בארות נשברים, חילול שבת בארץ הקודש, אסונות והסתר כ"כ נוראיים ואיומים, ואתה, אתה מתרכז רק בעצמך! במקום לחשוב קצת על בורא עולם, שכל מה שיש לך זה ממנו, במקום זה אתה מתעסק בקטנות האם אני יהיה שם, או לא...
אתה מחוייב לצפות רק בשבילו יתברך שמו, ולא לערב בכך שיקולים זרים"!
נו, קיבלתי על עצמי את הדין, והתחלתי להתחזק בלחוש את צער השכינה, לחוש את צערה על בנים אשר גלו מעל שולחן אביהם, על אב היושב לשולחן אך בניו אינם עמו.
חיזקתי את צפייתי, השתדלתי להתנתק מ ה"אנוכיות" שלי, ובאמת הרגשתי שאני כבר הרבה יותר מצפה.
אך בינינו, אי שם באחד העמוקים שבעשרה עומקים שבליבי, עדיין קוננה בי התחושה הזאת, שבעצם אני מצפה למשהו שאני לא יהיה בו.
אי שם חשבתי לעצמי, הלוואי וגם בי התחשבו, וזה לא יקרה כ"כ מהר, שגם אני יספיק לתפוס את הרכבת, שגם אני יספיק לתקן את הדרוש ממני תיקון... הלוואי...
ובגלל מחשבה כמוסה זו, ניגשתי אל ידידי, ת"ח משכמו ומעלה, בקי עצום בתורה שבכתב ובע"פ, ובמעט חשש העלתי גם בפניו את הקושיא הזאת.
הוא פער לעומתי זוג עיניים גדולות, "מה?! איזו מן שאלה זאת?!
אתה יודע – הוא המשיך, איוב בצערו התבטא ששמא נתחלף לו איוב באויב, ואילו אתה, נראה לי שהתחלף לך "משיח" ב"משגיח"...
וכי מה אתה חושב, שאלוקים אורב לנו בפינה ורק מחכה לראות מתי נפול? הרי הוא אוהב אותנו אהבת עולם, הרי בנו בחר ה', הרי לנו הוא קרא "בני בכורי ישראל", הרי לנו הוא אמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", הרי לנו הוא נתן את המתנה הטובה שהייתה שמורה בבית גנזיו, הרי לתפילותינו הוא מתאווה, וכי תעלה על דעתך שהוא רוצה לדפוק אותך?!
- נו, ואיך זה קשור לנדו"ד? שאלתי אותו.
"כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃ כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃ בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ׃ דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו׃ בּוֹרֵ֖א נוב נִ֣יב שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו׃"
הרי שלרפואתנו הוא רוצה, ובנו חפץ ה' וודאי שנזכה לכך.
הוספתי ושאלתי אותו, אם כך, לפי דבריך כולם יזכו ויהיו שם, גם הרשעים? וכי יתכן דבר כזה בעולם?
ועל כך הוא ענה לי, "הרי דברים אלו מבוארים בדברי הנביא הקדוש מלאכי, ואלו הם דבריו:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.
וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם"
שים לב, לפני בואו היום הגדול והנורא, יבוא אליהו הנביא, והוא ישיב לב אבות על בנים, וכל כך למה?
"פן אבוא והכיתי את הארץ חרם"!
זאת אומרת, בורא עולם חפץ שלא להכות את הארץ חרם, ועל כן הוא שולח לנו את נביאו שיחזיר אותנו אליו.
אך אלו הרשעים, שעליהם נאמר "וְהָרְﬞשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃ אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים", הם גם בהזדמנות זו לא ישובו, אך אנחנו, שכ"כ כמהים לעשות רצונו בלבב שלם, ומשתוקקים ליום שבו יבוא אלינו אליהו הנביא וידריך אותנו בדרך הנכונה, הרי שלנו ראוי לצפות בכל מאודינו לגאולה! כי אנחנו – ודאי שנהיה שם!
בב"א!!!
