כתיב (איוב יג, יב), "זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם". ובמדרש תנחומא, פרשת כי תצא, "זכור את אשר עשה לך וגו', רבי תנחומא בר חנילאי פתח 'זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם', אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהן 'תמחה את זכר עמלק', 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - 'משלי אפר', משולי אפר, אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר שנאמר 'ואנכי עפר ואפר', ואם לאו 'לגבי חומר גביכם' - התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים שנאמר 'וימררו את חייהם בעבודה קשה' וגו', ס"א לשעבוד גליות שנאמר 'על גבי חרשו חורשים'".
מבואר מדברי המדרש שיש בפרשת עמלק ב' זכרונות - "זכרוניכם", א - זכור את אשר עשה לך עמלק. ב - תמחה את זכר עמלק. וצ"ב בזה מהו עניין ב' הזכרונות. עוד צ"ע מה השייכות בין קיום ב' הזכרונות לאברהם אבינו. וגם מפני מה אברהם אבינו מוגדר כאן כמי שהמשיל עצמו כאפר.
עוד חזינן דעניין הזיכרון מודגש מאד בענינא דמחיית עמלק. כמו הא דכתיב (אסתר ט, כח), "והימים האלו נזכרים ונעשים", דמזה ילפינן דקריאת פרשת זכור קודמת לעשיית הפורים. (תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג ה"ד, "ויקראו זכור א"ל כן אמר רב והימים האלה נזכרים ונעשים שתהא אזכרתן קודם לעשייתן). עוד איתא בקרא (שמות יז, יד), "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". וצ"ב בכל זה.
נראה דעניין זיכרון הוא העמדת המציאות של הדבר, וכמו "יעלה זכרוניכם לפני לטובה", שהוא ענין של שהקב"ה יעמיד את המציאות שלנו לטובה. (לזכור איזה עניין, פירושו, להנציח את המציאות שהייתה בעבר, להווה ולעתיד).
וזהו העניין של מצוות הזכירה שיש בתורה, כמו "זכור את עשה ה' אלוקיך למרים וכו'", שהעניין בזה הוא להעמיד את המציאות שלנו באופן של זהירות מלשון הרע. וכן הענין בכל מצוות הזכירה.
ובענינא דעמלק נאמר ב' זכרונות, א - זכור את אשר עשה לך עמלק. מה עשה עמלק? מבואר שהיה מקרר האמבטי, ומבואר שהיה לץ, ומבואר שהיה זורק ערלות ישראל. ונקודת עמלק היא להוריד, להגשים ולהקטין את ענין קדושת ורוממות ישראל. וזהו "זכור את אשר עשה לך עמלק", להעמיד את המציאות של מה שעשה עמלק בעולם, כדי שיוכלו לקיים באופן מושלם את הזיכרון הב' - והוא, "תמחה את זכר עמלק", והיינו להכרית את כל מציאות עמלק בעולם, שלא יאמרו בהמה זו של עמלק. והיינו משום שעמלק שמהותו הוא סילוק הקדושה בעולם, צריך לשרש את מציאותו מן העולם. ולא מספיק מה שהורגים את עמלק, אלא צריכים גם למחות את הזיכרון שלו, היינו, את כל מציאותו בעולם.
והנה בפסוק "כתוב זאת זיכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק", יש לדייק, שבפרשת כי תצא הציווי הוא "מחה תמחה את זכר עמלק", ואילו כאן - בפרשת בשלח - אומר הקב"ה שהוא ימחה את זכר עמלק. ועוד, מה זה "כתוב זאת זיכרון בספר".
ונראה ע"פ הנ"ל, דהנה מחמת עומק ומהות טומאת עמלק שענינו להוריד קדושת ישראל בעולם, הרי דאין כוח ביד ישראל לבדם לשרש טומאת עמלק ולבטל מציאותו מן העולם. ולכן מלבד המצוה המוטלת על ישראל למחות את זכר עמלק ולשרש את זכרונם - מציאותם - מן העולם, מלבד זאת יש מצוה לכתוב זאת זיכרון בספר, דהיינו, להכניס המציאות הזו המתנגדת למציאות עמלק בעולם לתוך המציאות של התורה - ספר זיכרון - הספר שקובע את המציאות של העולם, ("איסתכל באורייתא וברא עלמא"), ועי"ז נקבע המציאות הזו של עקירת ושירוש טומאת עמלק בתוך קדושת התורה. ולא זו בלבד אלא הקב"ה בעצמו שהוא סיבת המציאות של כל המציאויות - הוא בעצמו מוחה את זכר עמלק, "מחה אמחה את זכר עמלק", שע"י זה נקבע באופן העצום ביותר המציאות של ביטול מציאות עמלק.
עתה נבא לבאר דברי המדרש, " 'משלי אפר' - משולי אפר, אם זכיתם - אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר שנאמר 'ואנכי עפר ואפר' ".
מהו מהות אפר?
נראה, שאפר הוא המציאות הבסיסית של כל עצם בבריאה. דהיינו, גם אם ניקח עצם ונכלה אותו ע"י שריפה, יישאר ממנו אפר, שזהו המציאות הבסיסית. ואותה מציאות בסיסית היא היא עצם ומהות יצירת ה' בבריאה. והיינו, כל דבר אפשר להוסיף עליו מעשה ידי אדם, אפשר לגדלו, לייפותו ולהוסיף עליו. אבל כאמור, יש את המציאות הבסיסית שבה כביכול א"א לידוע וזהו יד ה' ואת זה מסמל האפר.
"כל הנשרפים אפרם מותר" (תמורה ל"ד א'). באפר, כביכול, לא שולט רוע, ולכן כששרפו את מה שצריך שריפה, הרי האפר הנשאר, הוא מהות של טוב, כי הוא המהות והביטוי המוחלט של יד ה' (בחינת "לא יגורך רע"). ולכן האפר מותר.
אברהם אבינו אומר "ואנכי עפר ואפר", פירושו, שזה הביטוי החזק ביותר שאברהם אבינו מחובר לקב"ה, כי האפר כאמור, זה הביטוי של חלק ה' בנברא. אפר זה, הוא המציאות הבסיסית של האדם, וזהו החיבור המוחלט לקב"ה.
מעתה, אם מקיימים אנו את מצוות הזיכרון של מחיית עמלק שעניינו להעמיד את מציאות הקדושה בעולם, הרי אנו משולי אפר, בניו של אברהם שנמשל לאפר, שאנו מגבירים בעצמנו עניין העמדת המציאות הבסיסית של החיבור לקדושה - החיבור לקב"ה.
מבואר מדברי המדרש שיש בפרשת עמלק ב' זכרונות - "זכרוניכם", א - זכור את אשר עשה לך עמלק. ב - תמחה את זכר עמלק. וצ"ב בזה מהו עניין ב' הזכרונות. עוד צ"ע מה השייכות בין קיום ב' הזכרונות לאברהם אבינו. וגם מפני מה אברהם אבינו מוגדר כאן כמי שהמשיל עצמו כאפר.
עוד חזינן דעניין הזיכרון מודגש מאד בענינא דמחיית עמלק. כמו הא דכתיב (אסתר ט, כח), "והימים האלו נזכרים ונעשים", דמזה ילפינן דקריאת פרשת זכור קודמת לעשיית הפורים. (תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג ה"ד, "ויקראו זכור א"ל כן אמר רב והימים האלה נזכרים ונעשים שתהא אזכרתן קודם לעשייתן). עוד איתא בקרא (שמות יז, יד), "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". וצ"ב בכל זה.
נראה דעניין זיכרון הוא העמדת המציאות של הדבר, וכמו "יעלה זכרוניכם לפני לטובה", שהוא ענין של שהקב"ה יעמיד את המציאות שלנו לטובה. (לזכור איזה עניין, פירושו, להנציח את המציאות שהייתה בעבר, להווה ולעתיד).
וזהו העניין של מצוות הזכירה שיש בתורה, כמו "זכור את עשה ה' אלוקיך למרים וכו'", שהעניין בזה הוא להעמיד את המציאות שלנו באופן של זהירות מלשון הרע. וכן הענין בכל מצוות הזכירה.
ובענינא דעמלק נאמר ב' זכרונות, א - זכור את אשר עשה לך עמלק. מה עשה עמלק? מבואר שהיה מקרר האמבטי, ומבואר שהיה לץ, ומבואר שהיה זורק ערלות ישראל. ונקודת עמלק היא להוריד, להגשים ולהקטין את ענין קדושת ורוממות ישראל. וזהו "זכור את אשר עשה לך עמלק", להעמיד את המציאות של מה שעשה עמלק בעולם, כדי שיוכלו לקיים באופן מושלם את הזיכרון הב' - והוא, "תמחה את זכר עמלק", והיינו להכרית את כל מציאות עמלק בעולם, שלא יאמרו בהמה זו של עמלק. והיינו משום שעמלק שמהותו הוא סילוק הקדושה בעולם, צריך לשרש את מציאותו מן העולם. ולא מספיק מה שהורגים את עמלק, אלא צריכים גם למחות את הזיכרון שלו, היינו, את כל מציאותו בעולם.
והנה בפסוק "כתוב זאת זיכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק", יש לדייק, שבפרשת כי תצא הציווי הוא "מחה תמחה את זכר עמלק", ואילו כאן - בפרשת בשלח - אומר הקב"ה שהוא ימחה את זכר עמלק. ועוד, מה זה "כתוב זאת זיכרון בספר".
ונראה ע"פ הנ"ל, דהנה מחמת עומק ומהות טומאת עמלק שענינו להוריד קדושת ישראל בעולם, הרי דאין כוח ביד ישראל לבדם לשרש טומאת עמלק ולבטל מציאותו מן העולם. ולכן מלבד המצוה המוטלת על ישראל למחות את זכר עמלק ולשרש את זכרונם - מציאותם - מן העולם, מלבד זאת יש מצוה לכתוב זאת זיכרון בספר, דהיינו, להכניס המציאות הזו המתנגדת למציאות עמלק בעולם לתוך המציאות של התורה - ספר זיכרון - הספר שקובע את המציאות של העולם, ("איסתכל באורייתא וברא עלמא"), ועי"ז נקבע המציאות הזו של עקירת ושירוש טומאת עמלק בתוך קדושת התורה. ולא זו בלבד אלא הקב"ה בעצמו שהוא סיבת המציאות של כל המציאויות - הוא בעצמו מוחה את זכר עמלק, "מחה אמחה את זכר עמלק", שע"י זה נקבע באופן העצום ביותר המציאות של ביטול מציאות עמלק.
עתה נבא לבאר דברי המדרש, " 'משלי אפר' - משולי אפר, אם זכיתם - אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר שנאמר 'ואנכי עפר ואפר' ".
מהו מהות אפר?
נראה, שאפר הוא המציאות הבסיסית של כל עצם בבריאה. דהיינו, גם אם ניקח עצם ונכלה אותו ע"י שריפה, יישאר ממנו אפר, שזהו המציאות הבסיסית. ואותה מציאות בסיסית היא היא עצם ומהות יצירת ה' בבריאה. והיינו, כל דבר אפשר להוסיף עליו מעשה ידי אדם, אפשר לגדלו, לייפותו ולהוסיף עליו. אבל כאמור, יש את המציאות הבסיסית שבה כביכול א"א לידוע וזהו יד ה' ואת זה מסמל האפר.
"כל הנשרפים אפרם מותר" (תמורה ל"ד א'). באפר, כביכול, לא שולט רוע, ולכן כששרפו את מה שצריך שריפה, הרי האפר הנשאר, הוא מהות של טוב, כי הוא המהות והביטוי המוחלט של יד ה' (בחינת "לא יגורך רע"). ולכן האפר מותר.
אברהם אבינו אומר "ואנכי עפר ואפר", פירושו, שזה הביטוי החזק ביותר שאברהם אבינו מחובר לקב"ה, כי האפר כאמור, זה הביטוי של חלק ה' בנברא. אפר זה, הוא המציאות הבסיסית של האדם, וזהו החיבור המוחלט לקב"ה.
מעתה, אם מקיימים אנו את מצוות הזיכרון של מחיית עמלק שעניינו להעמיד את מציאות הקדושה בעולם, הרי אנו משולי אפר, בניו של אברהם שנמשל לאפר, שאנו מגבירים בעצמנו עניין העמדת המציאות הבסיסית של החיבור לקדושה - החיבור לקב"ה.
