מלך יון הרשע עומד בראש חילותיו ומביט בהם בסיפוק, הם צלחו את כל המכשולים שהעמידו בפניהם קומץ הלוחמים היהודי, כל הבודדים שעוד היו נאמני הדת העתיקה מורדת התרבות המודרנית נעלמו מהעיר, והנה הוא עומד בפתח המקדש המפואר, אותו בית אשר אלוקי היהודים איווה לו לדירה בתחתונים. כל כך קרוב היווני האכזר לניצחון אך עדיין לא הושלמה זכיית התרבות ההלניסטית בלחימה, אם לא שיכנס יהודי, "משלהם", "מהם ובהם", רק אם את ביזוי המקדש יעשה בן האומה הקדומה, יהיה זה סמל ניצחון כליל השלמות.
לא בקלות ימצא אחד כזה, גם מישהו שניתק את הקשר עם מורשת אבותיו יש גבול שאינו עובר. אם מהפחד להיחשב כבוגד, ואם בגלל שהניצוץ עודנו בוער במסתרים. החיילים תרים ומגששים אחר מאן דהו שיואיל בטובו להיכנס מרצונו לבית המקדש מנסים באמצעות הבטחה מיוחדת במינה לפתות את רודפי הבצע, הללו נשבעים כי כל אשר יקח העלוב הבזוי מבית המקדש יהיה שלו. נגשו השלוחים לאיש העולם התחתון, מהפחותים ביותר והבוגדניים במיוחד, "יוסף משיתא" שמו בישראל, והלז מסכים בלי לחשוב הרבה, בלא חרדת קודש הוא פורץ אל בית תפארתנו ושולף משם את המנורה הטהורה, מקור האור בהיכל, אחד הסמלים החשובים ביותר שמרמזים על דברים טמירין ועלאין, ובעיניהם של הפוקרים גוש זהב ענקי מפואר ומעוטר ביותר...
"וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִׁיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת. יוֹסֵף מְשִׁיתָא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת אָמְרוּ יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה, אֲמָרִין לֵיהּ עוּל וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב, אָמְרוּ לוֹ אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזוֹ, אֶלָּא עוּל זְמַן תִּנְיָנוּת וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, אָמַר לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹהַי פַּעַם אַחַת אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה. מֶה עָשׂוּ לוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי. וכו' שם במעשה ביקום איש צרורות(בר"ר תולדות פרשה סה כב)
המלכות חמדה לה את יפיה של המנורה, וניסתה לשחדו לבוא שוב ולחלל את הקודש, אך לאחר שכבר דרך בתוך הבית, כבר נדלק גם בבוגד זה אש טהרה, (ע"פ מרן הגר"ח שמואלביץ) ולהיכנס שוב כבר לא הסכים. סופו המר של גופו ידוע, הכניסוהו לחמור של חרשים, וניסרו בו נתח אחר נתח, ביתרו אותו לפירורים דקים, תוך כדי שהוא מצדיק עליו את הדין, "מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי" ותעל נשמתו בטהרה השמיימה...
אמנם לא מפורש במדרש כי בימי יונים היה, אך ודאי שרבי יוסי בן יועזר (מראשוני הזוגות בפרק א באבות) הנזכר שם חי בתקופה זו של היונים, וכך המקובל שבשעה זו נעשה זה המעשה. את ריח הבוגד הזה הריח יצחק אבינו ע"ה, ובזה זכינו לברכתו "ויתן לך".
זהו ענינא דיומא, להתבונן קצת בעניני מסירות נפש שחווה עמנו אפילו ע"י בוגדי ישראל, כאלו שפחז עליהם יצרם, אך כשנהפכה השאלה לנוגעת בעצם דתם עשו חושבים, ומתו על קדושת השם. ימי חנוכה הם ימי ניצחון הרוח על החומר, וכפי שאמרו צדיקי הדורות כי לא נקבעה מגילה על חנוכה כעל פורים, כי בכל דור ודור מתעטפים רודפי דת יהודית בגלימה חדשה, והעימות עודנו רלוונטי כאז כן היום. ולכן מה מתאים מאשר דורנו לעסוק בניסים שאירעו בתקופת המלחמה ביונים ובמתיונים.
צרות רבות עברה האומה היהודית, החל מעבודת הפרך במצריים, כאשר בהתעללות נתנו מלאכת נשים לאנשים ולהיפך, בחומר ובלבנים, עבודות בנין מפרכות, ומרורות, ובצאתם ממצרים, במהלך הליכתם במדבר כמה מלחמות שעברו, ובארץ המובטחת, גם שם לא שקטו, בימי שפוט השופטים, כל אחד מהם ומלחמותיו, הפלשתים מדרום ועמונים ומואבים ממזרח, ואדומיים, ומצרים שוב, עמלק, אמור, יבוסים, עד שלאחר מנין הקרוב ל"ונושנתם" שוב יוצאים לגלות בבלה, שם מתחלפים הכשדים בפרסיים והמדיים, אומה ורדיפותיה וגזרותיה על הדת. ואף כששבו לארץ האבות אין להם מנוחה, היונים ואחריהם הרומאים כולם ימש"ו. ועוד הפעם, גלות מהארץ לארצות ניכר, שם מתערבים במדינות שונות ושלל תפוצות ישראל, קבוצות קטנות עד אישים בודדים נשלחים לכל קצווי תבל, ובכל מקומות מושבותם עוברים סבל ועינויים, מיסים משונים וגירושים, גזרות התעללות, שריפות, פוגרומים, אינקוויזיציה אכזרית על כל מי שלא ימיר דתו היל"ת, בולשת. והרשימה כבר ארוכה וטרם החלה לסכם ברמיזה אפילו חלקית מפורענויות עמנו הנצחי, ועם ישראל חי וקיים!
כל הגוף מתמלא בחלחלה מקריאת התיאור החלקי הזה, כל השערות סומרות, והדופק עולה בכמה רמות, ודמעה סוררת ועוד כמה היוצרות נחיל נוטפות החוצה. כל מילה מזכירה המוני אנשים, רבבות רבות של בודדים שמסרו נפש מול כל כך הרבה רוע. איזו אכזריות, כמה השפלות גוף ורוח עברנו, כמה סבלנו על לא עוול בכפנו, כמה עיירות וקהילות יהודיות נטבחו ונשחטו כפשוטו ממש על קדושת השם הנכבד והנורא, כמה?!
והיו כאלו שלא יכלו לעמוד בזה, נפשות אומללות שחיי שעה קרצו להם מחיי עולם, אי אפשר לדון לחובה את אותם מסכנים, לו עדו עליהם פורענויות כפי שעשו ליוסף משיתא בניסורו לחתיכות כאילו היה בול עץ, ללא הרדמה או מורפיום, או במסרקות של ברזל קרעו את בשרם כפי שעוללו בברבריות לר"ע, בשלהבות אש הדליקו להם את העור, בייסורים כה שטניים שאין לשער ולתאר לא הותירו בהם מתום, אדם בודד מול עולם שלם של זדון, והותירו לו ברירה או לסבול ייסורי גהינום בעולם הזה כיהודי, או לבחור תענוגות עולם חולף ובלבד שיכפור בטובת יוצרו ובקיומו. היל"ת רח"ל ח"ו. לא היה מדובר רק במוות קל של בליעת גלולה וכניסה ישירה לבית דין של מעלה, לעיתים לא נדירות היה על הגלמוד לעבור שבעים מדורי גהינום, עמוסי חייתיות משחיתה של מזיקים עם כוחות מלאכי חבלה חסרי גבולות.
הרבה מאוד הם עברו, עד כדי שרבינו גרשום מאור הגולה תיקן שאין להפלות את המסכנים הללו אם ישובו, והחרים בחרם את מי שיזכיר להם חטאם זה, ופסק בזרוע קדשו שיש להתחשב ביסורי השאול שהיו מנת גורלם, למרות שעליהם היה לסובלם בדומיה על פי דין, בכל זאת אנוסים הם. עד שכאשר אף בנו של רבינו גרשום עצמו נאנס הי"ר והמיר דתו (יחד עם אמו, אשת רבינו גרשום), אביו הגדול ישב עליו שבעה גם כשמת רוחנית וגם כשמת גשמית לאחר מכן.(או"ז ח"ב סי' תכח ומרדכי מו"ק תתפו, ועיי' ב"י יו"ד שמה)
האם אתה הקורא היית מסוגל להטות שכמך לסבול כל זה? נותיר את השאלה פתוחה, ונקווה שכולנו ביחד נוכל להשיב את הכן ללא כל ספק קודם, כן נחרץ כזה שיהדהד בכל העולם כולו, בדרך למדורת האוטו דה פה, ובעליה לגרדום, ובחדר העינויים, ובמחנות ההשמדה, ובטירות החסות ממסעות הצלב, וב...
יש אשר היו הנספים אנשים פשוטים, לא זאת בלבד שקרוא וכתוב לא ידעו, אלא אף למלמל על פה שמע ישראל ספק אם היה בכוחם הדל, ובכל זאת את משמעות המילה יהודי, את גאוות היחידה הזאת לא היה ניתן ליטול מהם אף במחיר חייהם. בשום אופן, בכל כוחות הפיתוי של הכמרים בלשונם המתקתקה והחלקלקה, בכזבים משחדים, באלפי זהב וכסף, במשרות רמות ובכל תופינים, לא ישווה משקלם את שווי הזכות הכבירה להיות עבד ה' במוצהר. וכי הללו שלא נאנסו בספרד לא ידעו שיכולים לקיים חיים כיהודים בסתר. ידעו גם ידעו! ואין צורך ללכת עד אליהם, בכל וריאציה שנוצרה במהלך הדורות ניתנה הבחירה לעטות חזות שונה, ולהיות אחד בפה ושני בלב. לעמוד מול קצינים נאציים ולזייף זהות של גוי בהצהרה בפה לאמור "שקץ אני". וגיבורי עמנו עמדו בעוז למען לא יצאו צמד מילים כאלו מפיהם, אני יהודי! זהו שיוכי וזה מהותי, וכמה שאחטא ישראל אני, בן המלך.
דוקא על אנוסי ספרד ודומיהם נבוא במילים, כאמור לעיל, אין בכוחנו לשפוט את הללו שבתשעה באב ההוא שנת הרנ"ב, הזכור לרע ולטוב, זכור לרע על מאות האלפים שנפלו, ועל אותם שבהמשך נתווספו אליהם בפורטוגל ולעיתים שבו מכל מיני ניסיונות שלא צלחו להתחיל מסכת חיים חדשה כיהודי במקום אחר, ספינות שנטרפו בים ואודים מוצלים על קרש שנסחפו לחופים ללא פרוטה לפורטה, וכשחייהם תלואים מנגד בחרו במוות הרוחני רחמנא ליצלן. וזכור אותו תשעה באב, על כלי הנגינה שציוו גדולי ישראל לנגן בצאתם מספרד, לדרך חדשה ללא נודע, לא עבר שם איש ולא דרך אדם, ניסיונות קשים מנשוא שהיו מנת חלקם. אך הותירו לנו מורשת נצחית ומנצחת, שם ושארית שנותרו מהם, כמה ספרים בספרייתנו התורנית היינו חסרים לולא אותה גבורה ועוצמה? היאך היינו שורדים ללא היסטוריה מפוארת זו? לא היו דפינו חסרים ללא דוגמא אישית זו שקבלנו מבני הדורות ההם? היא שעמדה, הללו הרדיפות וההצקות שנפלו מנת חלקנו, כוס התרעלה ששתינו, ממנה אנו חיים.
כאשר אנו נותנים מבטנו אחורנית, לדורות עברו, ונותנים לבנו לשער בנפשנו את עצמנו ישובים בצינוק חשוך וטחוב שורץ פשפשים, ומספריים חלודות קורעות מעורנו פיסה אחר פיסה, ואנו יודעים שהם, הוא, סבא רבא שלנו עשה זאת וצלח זאת, והנה אנחנו חיים כאן וקיימים, ישובים בבית מדרש מלא אורה ותורה, עמוס לומדים ופלפלנים מוצלחים, ובהבל פינו קורעים רוע גזירה אחר גזירה, ומה טוב חלקנו ונעים גורלנו, כל כח שבעולם נצטיין לשאוב בזכות מחשבה שכזו.
קרבים ובאים לפתחנו הדל שעות לא קלות, ואין ביכולתנו לצפות את העתיד, אבל אנחנו יכולים להתכונן אליו. בכל חודש קללתו מרובה משל חברו, צרות פרטיות וכלליות נופלות עלינו ללא צינה ומחסה, מחלת הקורונה שרבים נפלו חללים ממנה בין חללי הרוח, ובין חללי הגוף. כל ההלוך ילך שלא ידעו מה ילד יום אם סגירה או שגרה. אסון מירון שהיה כרעם ביום בהיר. מלחמות הציונים עם בני בניו של ישמעאל כשאנו נפגעים בתווך מהאימה ופחד שנזרעים, חולים באותה המחלה הארורה ששמה אין להזכיר ואין חשק להזכר, סיפורי זוועה פרטיים שנשמעים ועוברים מפה לאוזן, ומתי מיתות משונות רחמנא לישזבן. והלב, הלב לקראת קריסה מהנטל, אוי, איזה "נס" הוא שאנחנו לא מרגישים אחריות למה שקורה, לא היינו עומדים בעומס המטלה הלזו. ועל הכל אותה גזירה שכל עמודי עולם רעדו וחלו מפניה, מנהיגים שכמותם לא קמו דורות, ששמא אם היו הם באותם ימים קדומים היו מצליחים לתת זקיפת גב לבני דורם לשרוד לבלי הכנע, גם הם ענקי הרוח, מררו בבכי מגזירה זו, ועד היום הזה ניתן לראות את הקולות שהשתמרו בסלילי וידאו. הצילו!!!! גוועאלד!!!!! צעקה כל כך גדולה. רבותינו זצ"ל ראו בזו הגזירה את סכנת ההקרסה של הכול פשוטו כמשמעו. ואנן יתמי דיתמי, (שפירוש הדבר שנדמינו כיתומים שהם ללא מסורת בני יתומים ללא מסורת), רחוקים מאוד מהם, מהשפעתם, חסרי משענת אפילו של קנה רצוץ, נטולי כל השפעה פוליטית ממסדית וכוחנית, אנחנו צריכים מוכרחים וחייבים לעמוד מול כל זה. זכור נזכור את אבותינו, כאלו שעמדו בתלאובות עזות משרירי גוף חלוש ורצוץ, ושאגו בקול יהא שמיה רבא מברך.
השם יתברך מטלטלנו טלטלה גדולה ועזה, מנער את החבל הלוך ושוב, הלוך ושוב, ותיכף ממש הגאולה, ויבואו ויריחו ביראת השם, אוי לו למי שנפל, אבוי לזה שיראה את חוט השערה ויאמר לעצמו וכי את גובה זה לא יכולתי לטפס?
"אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי"(רמב"ם תעניות א ג) בשלנו הסער הגדול הזה, ויש לנו את האפשרות למנוע את הגזירה הבאה, מלבד חובת המלחמה בזו הנוכחית, מבלעדי זה שמבקש ה' לדעת אם אנו שלמים עמו, ולנסותנו כמה נכונים אנו בכל נפשנו ומאודנו, הקדוש ברוך הוא קורא לנו, כנשר יעיר קנו, בתחילה בעדינות, וקרב קרב אל הקן, שנתעורר, שנפסיק להתאכזר. ולמי האכזריות שעליה הרמב"ם מדבר?!- די לאכזריות על עצמנו!! די!! זה לא ממנהגו של עולם, זה לא רק שנאה של מיארה וליברמן או ברבריות אופיינית לטורקמווידה, דור ורודפיו דור ודרדוריו, זה לא רק שעשיו שונא ליעקב, זה נכון אבל זה לא זה, לא היה להם שום כוח אם לא כוח עליון שרוצה שנעשה משהו. שחפץ לבדוק האם אנו אוהבים.
השם יתברך לא שינה בציווי של ואהבת בכל נפשך לבין דור שהקושי בפניו עומדים הוא מיתה משונה לדור שסה"כ צריך לשבת בכלא, ולדור שהכל זורם למישרין ויש "תור הזהב" ליהדות התורתית, מכולם השם דורש שנחזיר לו אהבה שווה כמו שהוא אוהב אותנו, בעד הכל. השם זועק לנו "תאמינו בי" ומעניש יען כי לא האמנו. בא חבקוק והעמיד על אחת, על האמונה, על זה הכל עומד, זאת השם שואל מעמנו. הקריאה הזו איננה רק לציבור ההוא, או ההוא, העבירות שלהם החריבו קרתא ושלנו גם כן, בשלנו הסער, והכל בחוסר אמונה, לא מספיק חיים קדוש ברוך הוא בכל פעולה והרהור.
גם אותם האנוסים קיימו את המצוות, וישנם עדיין צאצאים שלהם אי שם בארצות הגולה שמדליקים נרות בחשאי וללא הבנה למה, ושכר על זה לא יקבלו. זו הליכה בקרי, ממשיכים ללכת עם השם אבל בקרי, לא קולטים שיש מנהיג לבירה, והפעולה שהם עושים היא ציווי ופקודה, חיים ללא תוכן רוחני. המצוות לא ניתנו לגופים, גווית יהודי הגדול ביותר שמוטלת מתה פטורה מציצית ותפילין, כי לבבות דורש השם. ואם בסין מישהו צועק בלה"ק פירושו שהוא מדבר ליהודים, כך הקב"ה מכיסא כבודו מדבר אלינו היחידים שיכולים להבין את השפה, הבודדים שעדיין נותרו מיודעים לכך שיש מנהיג לבירה, וזהו בדיוק הפשט באשר יאהב ה' יוכיח, הוא מבין את התוכחה, איתו יש מה לדבר.
השם רוצה אחד שכואב לו מחילול שמו יתברך, שלבו נקרע לגזרים כשהוא שומע ל"ע על נושרים, ואחד כזה שמכוח אמונתו מבין את צפונות העתיד, שבכל פעולה ומהלך אישי וציבורי חושש לחילול השם שיגרור, ולפרשנות שזה יביא, ומק"ו חורבנות שימשכו בתריה. אוהב אמת שלא יהיה מסוגל לראות עיוות הרה וילד אסון. שזיופים צורמים באזנו הרגישה משמיעת אנכי השם, אני ולא אחר, לא מלאך, לא שרף ולא שליח. מי שאוהב באמת לא יוזם קואליציה עם שונא, גם לא כשהאינטרס האישי מתאים לזה. אוהב ממרר ככרוכיא בצרת אהובו, ומקצין נגד שונאי אהובו, אוהבי השם שנאו רע.
[ואגב שבאה לידינו נימא מילתא, כי פסוק זה של שנאת הרע אנו מזמזמים בקבלת השבת, יום האהבה הנצחי, יום של מנוחת אהבה וחיים, אבל אהבה ושנאה זו דרים יחדיו, כי האוהב של השם שונא רע, הרוע הוא ניהו היפך השם, האלוקים הוא תכלית הטוב, והיפוכו הוא הרע. עם תפילה זו מקבלים אנו את המנוחה, כי המנוחה בוא תבוא רק בשנאת הרע.]
אהבה כזאת בלי תנאים, התרפקות מוחלטת על השם, ואת אשר יאהב השם יוכיח, השם מחזיר אהבה על ידי תוכחה, ובכוחנו לבחור אם נקבל את מאורעות העולם באכזריות, או ניקח לליבנו את צער השכינה, ונבכה במר יחד עימה, נתדבק במצוות. "וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג, כח) ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה." (מס"י כלל חובת האדם בעולמו).
סערת נשמה אוחזת בשם לבו על קריאה של חיבה זו. וכל אחד בדרגתו נעשה בשרו חידודין חידודין למול המתרחש מול עינינו שכל קודש היה למרמס, וחובה ע"ג חובה מוטלת עלינו, אלו שהאש הגדולה שמוצתת אף שמנסים לכבותה לא דעוכה אצלם, להתחזק ביתר שאת. זה שאנחנו מתהלכים בדרך הישר לא פוטר אותנו מלהתחזק ולהתעלות עוד למעלה כֶּמשכיל. אין זה די רק לעמוד, צריך להתקדם ולהתמיד משקידת זו הידיעה, ולהתרחק כמטחוי טיל משיטות נפסדות, ולצעוד קדימה מזה, כי גחלת מעמיא עמיא ואזלה (גחלת מתעממת והולכת) אם לא ננסה לקבל עול מלכות שמים, ואהבת, בכל לבבנו, בלי להותיר שום מקום וחלל פנוי, לשפץ כל סדק שנפער אצלנו כל יחיד בלבבו ונפשו לגדוש באהבה, שתשפך, עד כלות הנפש...
אמורים אנחנו שנצבט בכל כליותינו משמועה רעה על גזירה קשה כנגד הדת, שבכל צרתו של יהודי לנו צר, כששכינה תהמה כיונה קלני מראשי וזרועי (חגיגה טו ב) גם אנו נכאב. ולצערנו זה קל, הצער של השכינה כל כך זועק בזמננו, כשמחשבות שונאינו ועצתם הרעה מחרפות ומגדפות בראש כל חוצות מערכות אלוקים חיים, לב מי לא יחרד?! מצוה זו של אהבה היא הראשונה מבין שש המצוות התמידיות, ומרכז חייו של כל מאמין. "עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא."(אבות א ג)
אחים יקרים, אוֹהֲבֵי ה' הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל, הבה נתאחד כולנו, בעמידה כחומה בצורה, בנכונות למסירות נפש כשריפה בכבשנות, בבעירה פנימית, ברצון להיות קרבן כליל אשה להשם האהוב עלינו כל כך, בדביקות לשמו יתברך גם למול פרצות וקעקוע ביצתן של ישראל, ונפצח בקריאה ותפילה לאבא, הרחום, החנון האוהב, הטוב והמטיב (כדאי להתבונן בברכה זאת של הטוה"מ בכמות האהבה השופעת ממנו אלינו, ולהחזיר אהבה) שיפוגג את הגזירות הזוועתיות הללו מאיתנו, ויאמר די לצרותינו.
וזאת למודעי, כי לא באנו לגרד ולו בקצה הצפורן את הלכות מצוות האהבה, ולא לדון בגדרי פרוש מאהבה (סוטה כב), גם לא להנביע מוסרינו בחובת האהבה, ולכל אלו אולי חזון למועד, אלא אתאנו בבושת פנים אך לעורר מעט נימים בלבבות היראים לחיזוק האמונה הזו, וכדי שיחושו עד כאב לא רק לעוונות עצמם, אלא גם למצב שבחוצות, לכאב של אהובנו, ישראל וקב"ה חד, ויחזקו במלחמת אש דת השערה. כי שעות קשות צפויות ונראות בקו האופק הקרוב, להט נוצץ משוכר מדם מתנשא אל על, על בחורי חמד תופסי ישיבה, ואברכים מסולאים מפז, אשר חרב הכורת מונפת עליהם לגדעם ממקור החיים באבחה, וצריכים להכין נפשם למסור נפש, שלא להכנע, ובהיותם כזאב בודד בקרב, אחרוני השרידים אשר נקראים, כשכל שונאינו מנדינו אין מה לצפות מהם בהיות שהקרח הנורא בוער בהם בעוז של קיפאון, ויוותר יעקב לבדו ומעמים אין איש איתו, וחניתו של הכורת בן הבליעל שבזממו חשק לשרש שם וזכר לתורתינו הקדושה, היה לא תהיה ח"ו, וכבשה זו העומדת למולו באה אך ורק בכח זה, כוח האהבה, כוח המסירות נפש, הדביקות בו יתברך, בידיעה בחוש על חיי הנצח, וענן קודר זה המעיב בשמי היהדות, רק כך נוכל לו, לשפוך שמן וספירט ללבבות, ליצוק תוכן רוחני של א-ה-ב-ה!
בתקופה קשה שכזו שמצטמק הלב לזכור, אזי יש לעורר אהבת קדומים, לרומם מאשפות מעשי אבותינו שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם. לפסוע במשעול הנצחי שירשנו מהם...
לא בקלות ימצא אחד כזה, גם מישהו שניתק את הקשר עם מורשת אבותיו יש גבול שאינו עובר. אם מהפחד להיחשב כבוגד, ואם בגלל שהניצוץ עודנו בוער במסתרים. החיילים תרים ומגששים אחר מאן דהו שיואיל בטובו להיכנס מרצונו לבית המקדש מנסים באמצעות הבטחה מיוחדת במינה לפתות את רודפי הבצע, הללו נשבעים כי כל אשר יקח העלוב הבזוי מבית המקדש יהיה שלו. נגשו השלוחים לאיש העולם התחתון, מהפחותים ביותר והבוגדניים במיוחד, "יוסף משיתא" שמו בישראל, והלז מסכים בלי לחשוב הרבה, בלא חרדת קודש הוא פורץ אל בית תפארתנו ושולף משם את המנורה הטהורה, מקור האור בהיכל, אחד הסמלים החשובים ביותר שמרמזים על דברים טמירין ועלאין, ובעיניהם של הפוקרים גוש זהב ענקי מפואר ומעוטר ביותר...
"וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִׁיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת. יוֹסֵף מְשִׁיתָא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת אָמְרוּ יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה, אֲמָרִין לֵיהּ עוּל וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב, אָמְרוּ לוֹ אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזוֹ, אֶלָּא עוּל זְמַן תִּנְיָנוּת וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, אָמַר לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹהַי פַּעַם אַחַת אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה. מֶה עָשׂוּ לוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי. וכו' שם במעשה ביקום איש צרורות(בר"ר תולדות פרשה סה כב)
המלכות חמדה לה את יפיה של המנורה, וניסתה לשחדו לבוא שוב ולחלל את הקודש, אך לאחר שכבר דרך בתוך הבית, כבר נדלק גם בבוגד זה אש טהרה, (ע"פ מרן הגר"ח שמואלביץ) ולהיכנס שוב כבר לא הסכים. סופו המר של גופו ידוע, הכניסוהו לחמור של חרשים, וניסרו בו נתח אחר נתח, ביתרו אותו לפירורים דקים, תוך כדי שהוא מצדיק עליו את הדין, "מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי" ותעל נשמתו בטהרה השמיימה...
אמנם לא מפורש במדרש כי בימי יונים היה, אך ודאי שרבי יוסי בן יועזר (מראשוני הזוגות בפרק א באבות) הנזכר שם חי בתקופה זו של היונים, וכך המקובל שבשעה זו נעשה זה המעשה. את ריח הבוגד הזה הריח יצחק אבינו ע"ה, ובזה זכינו לברכתו "ויתן לך".
זהו ענינא דיומא, להתבונן קצת בעניני מסירות נפש שחווה עמנו אפילו ע"י בוגדי ישראל, כאלו שפחז עליהם יצרם, אך כשנהפכה השאלה לנוגעת בעצם דתם עשו חושבים, ומתו על קדושת השם. ימי חנוכה הם ימי ניצחון הרוח על החומר, וכפי שאמרו צדיקי הדורות כי לא נקבעה מגילה על חנוכה כעל פורים, כי בכל דור ודור מתעטפים רודפי דת יהודית בגלימה חדשה, והעימות עודנו רלוונטי כאז כן היום. ולכן מה מתאים מאשר דורנו לעסוק בניסים שאירעו בתקופת המלחמה ביונים ובמתיונים.
צרות רבות עברה האומה היהודית, החל מעבודת הפרך במצריים, כאשר בהתעללות נתנו מלאכת נשים לאנשים ולהיפך, בחומר ובלבנים, עבודות בנין מפרכות, ומרורות, ובצאתם ממצרים, במהלך הליכתם במדבר כמה מלחמות שעברו, ובארץ המובטחת, גם שם לא שקטו, בימי שפוט השופטים, כל אחד מהם ומלחמותיו, הפלשתים מדרום ועמונים ומואבים ממזרח, ואדומיים, ומצרים שוב, עמלק, אמור, יבוסים, עד שלאחר מנין הקרוב ל"ונושנתם" שוב יוצאים לגלות בבלה, שם מתחלפים הכשדים בפרסיים והמדיים, אומה ורדיפותיה וגזרותיה על הדת. ואף כששבו לארץ האבות אין להם מנוחה, היונים ואחריהם הרומאים כולם ימש"ו. ועוד הפעם, גלות מהארץ לארצות ניכר, שם מתערבים במדינות שונות ושלל תפוצות ישראל, קבוצות קטנות עד אישים בודדים נשלחים לכל קצווי תבל, ובכל מקומות מושבותם עוברים סבל ועינויים, מיסים משונים וגירושים, גזרות התעללות, שריפות, פוגרומים, אינקוויזיציה אכזרית על כל מי שלא ימיר דתו היל"ת, בולשת. והרשימה כבר ארוכה וטרם החלה לסכם ברמיזה אפילו חלקית מפורענויות עמנו הנצחי, ועם ישראל חי וקיים!
כל הגוף מתמלא בחלחלה מקריאת התיאור החלקי הזה, כל השערות סומרות, והדופק עולה בכמה רמות, ודמעה סוררת ועוד כמה היוצרות נחיל נוטפות החוצה. כל מילה מזכירה המוני אנשים, רבבות רבות של בודדים שמסרו נפש מול כל כך הרבה רוע. איזו אכזריות, כמה השפלות גוף ורוח עברנו, כמה סבלנו על לא עוול בכפנו, כמה עיירות וקהילות יהודיות נטבחו ונשחטו כפשוטו ממש על קדושת השם הנכבד והנורא, כמה?!
והיו כאלו שלא יכלו לעמוד בזה, נפשות אומללות שחיי שעה קרצו להם מחיי עולם, אי אפשר לדון לחובה את אותם מסכנים, לו עדו עליהם פורענויות כפי שעשו ליוסף משיתא בניסורו לחתיכות כאילו היה בול עץ, ללא הרדמה או מורפיום, או במסרקות של ברזל קרעו את בשרם כפי שעוללו בברבריות לר"ע, בשלהבות אש הדליקו להם את העור, בייסורים כה שטניים שאין לשער ולתאר לא הותירו בהם מתום, אדם בודד מול עולם שלם של זדון, והותירו לו ברירה או לסבול ייסורי גהינום בעולם הזה כיהודי, או לבחור תענוגות עולם חולף ובלבד שיכפור בטובת יוצרו ובקיומו. היל"ת רח"ל ח"ו. לא היה מדובר רק במוות קל של בליעת גלולה וכניסה ישירה לבית דין של מעלה, לעיתים לא נדירות היה על הגלמוד לעבור שבעים מדורי גהינום, עמוסי חייתיות משחיתה של מזיקים עם כוחות מלאכי חבלה חסרי גבולות.
הרבה מאוד הם עברו, עד כדי שרבינו גרשום מאור הגולה תיקן שאין להפלות את המסכנים הללו אם ישובו, והחרים בחרם את מי שיזכיר להם חטאם זה, ופסק בזרוע קדשו שיש להתחשב ביסורי השאול שהיו מנת גורלם, למרות שעליהם היה לסובלם בדומיה על פי דין, בכל זאת אנוסים הם. עד שכאשר אף בנו של רבינו גרשום עצמו נאנס הי"ר והמיר דתו (יחד עם אמו, אשת רבינו גרשום), אביו הגדול ישב עליו שבעה גם כשמת רוחנית וגם כשמת גשמית לאחר מכן.(או"ז ח"ב סי' תכח ומרדכי מו"ק תתפו, ועיי' ב"י יו"ד שמה)
האם אתה הקורא היית מסוגל להטות שכמך לסבול כל זה? נותיר את השאלה פתוחה, ונקווה שכולנו ביחד נוכל להשיב את הכן ללא כל ספק קודם, כן נחרץ כזה שיהדהד בכל העולם כולו, בדרך למדורת האוטו דה פה, ובעליה לגרדום, ובחדר העינויים, ובמחנות ההשמדה, ובטירות החסות ממסעות הצלב, וב...
יש אשר היו הנספים אנשים פשוטים, לא זאת בלבד שקרוא וכתוב לא ידעו, אלא אף למלמל על פה שמע ישראל ספק אם היה בכוחם הדל, ובכל זאת את משמעות המילה יהודי, את גאוות היחידה הזאת לא היה ניתן ליטול מהם אף במחיר חייהם. בשום אופן, בכל כוחות הפיתוי של הכמרים בלשונם המתקתקה והחלקלקה, בכזבים משחדים, באלפי זהב וכסף, במשרות רמות ובכל תופינים, לא ישווה משקלם את שווי הזכות הכבירה להיות עבד ה' במוצהר. וכי הללו שלא נאנסו בספרד לא ידעו שיכולים לקיים חיים כיהודים בסתר. ידעו גם ידעו! ואין צורך ללכת עד אליהם, בכל וריאציה שנוצרה במהלך הדורות ניתנה הבחירה לעטות חזות שונה, ולהיות אחד בפה ושני בלב. לעמוד מול קצינים נאציים ולזייף זהות של גוי בהצהרה בפה לאמור "שקץ אני". וגיבורי עמנו עמדו בעוז למען לא יצאו צמד מילים כאלו מפיהם, אני יהודי! זהו שיוכי וזה מהותי, וכמה שאחטא ישראל אני, בן המלך.
דוקא על אנוסי ספרד ודומיהם נבוא במילים, כאמור לעיל, אין בכוחנו לשפוט את הללו שבתשעה באב ההוא שנת הרנ"ב, הזכור לרע ולטוב, זכור לרע על מאות האלפים שנפלו, ועל אותם שבהמשך נתווספו אליהם בפורטוגל ולעיתים שבו מכל מיני ניסיונות שלא צלחו להתחיל מסכת חיים חדשה כיהודי במקום אחר, ספינות שנטרפו בים ואודים מוצלים על קרש שנסחפו לחופים ללא פרוטה לפורטה, וכשחייהם תלואים מנגד בחרו במוות הרוחני רחמנא ליצלן. וזכור אותו תשעה באב, על כלי הנגינה שציוו גדולי ישראל לנגן בצאתם מספרד, לדרך חדשה ללא נודע, לא עבר שם איש ולא דרך אדם, ניסיונות קשים מנשוא שהיו מנת חלקם. אך הותירו לנו מורשת נצחית ומנצחת, שם ושארית שנותרו מהם, כמה ספרים בספרייתנו התורנית היינו חסרים לולא אותה גבורה ועוצמה? היאך היינו שורדים ללא היסטוריה מפוארת זו? לא היו דפינו חסרים ללא דוגמא אישית זו שקבלנו מבני הדורות ההם? היא שעמדה, הללו הרדיפות וההצקות שנפלו מנת חלקנו, כוס התרעלה ששתינו, ממנה אנו חיים.
כאשר אנו נותנים מבטנו אחורנית, לדורות עברו, ונותנים לבנו לשער בנפשנו את עצמנו ישובים בצינוק חשוך וטחוב שורץ פשפשים, ומספריים חלודות קורעות מעורנו פיסה אחר פיסה, ואנו יודעים שהם, הוא, סבא רבא שלנו עשה זאת וצלח זאת, והנה אנחנו חיים כאן וקיימים, ישובים בבית מדרש מלא אורה ותורה, עמוס לומדים ופלפלנים מוצלחים, ובהבל פינו קורעים רוע גזירה אחר גזירה, ומה טוב חלקנו ונעים גורלנו, כל כח שבעולם נצטיין לשאוב בזכות מחשבה שכזו.
קרבים ובאים לפתחנו הדל שעות לא קלות, ואין ביכולתנו לצפות את העתיד, אבל אנחנו יכולים להתכונן אליו. בכל חודש קללתו מרובה משל חברו, צרות פרטיות וכלליות נופלות עלינו ללא צינה ומחסה, מחלת הקורונה שרבים נפלו חללים ממנה בין חללי הרוח, ובין חללי הגוף. כל ההלוך ילך שלא ידעו מה ילד יום אם סגירה או שגרה. אסון מירון שהיה כרעם ביום בהיר. מלחמות הציונים עם בני בניו של ישמעאל כשאנו נפגעים בתווך מהאימה ופחד שנזרעים, חולים באותה המחלה הארורה ששמה אין להזכיר ואין חשק להזכר, סיפורי זוועה פרטיים שנשמעים ועוברים מפה לאוזן, ומתי מיתות משונות רחמנא לישזבן. והלב, הלב לקראת קריסה מהנטל, אוי, איזה "נס" הוא שאנחנו לא מרגישים אחריות למה שקורה, לא היינו עומדים בעומס המטלה הלזו. ועל הכל אותה גזירה שכל עמודי עולם רעדו וחלו מפניה, מנהיגים שכמותם לא קמו דורות, ששמא אם היו הם באותם ימים קדומים היו מצליחים לתת זקיפת גב לבני דורם לשרוד לבלי הכנע, גם הם ענקי הרוח, מררו בבכי מגזירה זו, ועד היום הזה ניתן לראות את הקולות שהשתמרו בסלילי וידאו. הצילו!!!! גוועאלד!!!!! צעקה כל כך גדולה. רבותינו זצ"ל ראו בזו הגזירה את סכנת ההקרסה של הכול פשוטו כמשמעו. ואנן יתמי דיתמי, (שפירוש הדבר שנדמינו כיתומים שהם ללא מסורת בני יתומים ללא מסורת), רחוקים מאוד מהם, מהשפעתם, חסרי משענת אפילו של קנה רצוץ, נטולי כל השפעה פוליטית ממסדית וכוחנית, אנחנו צריכים מוכרחים וחייבים לעמוד מול כל זה. זכור נזכור את אבותינו, כאלו שעמדו בתלאובות עזות משרירי גוף חלוש ורצוץ, ושאגו בקול יהא שמיה רבא מברך.
השם יתברך מטלטלנו טלטלה גדולה ועזה, מנער את החבל הלוך ושוב, הלוך ושוב, ותיכף ממש הגאולה, ויבואו ויריחו ביראת השם, אוי לו למי שנפל, אבוי לזה שיראה את חוט השערה ויאמר לעצמו וכי את גובה זה לא יכולתי לטפס?
"אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי"(רמב"ם תעניות א ג) בשלנו הסער הגדול הזה, ויש לנו את האפשרות למנוע את הגזירה הבאה, מלבד חובת המלחמה בזו הנוכחית, מבלעדי זה שמבקש ה' לדעת אם אנו שלמים עמו, ולנסותנו כמה נכונים אנו בכל נפשנו ומאודנו, הקדוש ברוך הוא קורא לנו, כנשר יעיר קנו, בתחילה בעדינות, וקרב קרב אל הקן, שנתעורר, שנפסיק להתאכזר. ולמי האכזריות שעליה הרמב"ם מדבר?!- די לאכזריות על עצמנו!! די!! זה לא ממנהגו של עולם, זה לא רק שנאה של מיארה וליברמן או ברבריות אופיינית לטורקמווידה, דור ורודפיו דור ודרדוריו, זה לא רק שעשיו שונא ליעקב, זה נכון אבל זה לא זה, לא היה להם שום כוח אם לא כוח עליון שרוצה שנעשה משהו. שחפץ לבדוק האם אנו אוהבים.
השם יתברך לא שינה בציווי של ואהבת בכל נפשך לבין דור שהקושי בפניו עומדים הוא מיתה משונה לדור שסה"כ צריך לשבת בכלא, ולדור שהכל זורם למישרין ויש "תור הזהב" ליהדות התורתית, מכולם השם דורש שנחזיר לו אהבה שווה כמו שהוא אוהב אותנו, בעד הכל. השם זועק לנו "תאמינו בי" ומעניש יען כי לא האמנו. בא חבקוק והעמיד על אחת, על האמונה, על זה הכל עומד, זאת השם שואל מעמנו. הקריאה הזו איננה רק לציבור ההוא, או ההוא, העבירות שלהם החריבו קרתא ושלנו גם כן, בשלנו הסער, והכל בחוסר אמונה, לא מספיק חיים קדוש ברוך הוא בכל פעולה והרהור.
גם אותם האנוסים קיימו את המצוות, וישנם עדיין צאצאים שלהם אי שם בארצות הגולה שמדליקים נרות בחשאי וללא הבנה למה, ושכר על זה לא יקבלו. זו הליכה בקרי, ממשיכים ללכת עם השם אבל בקרי, לא קולטים שיש מנהיג לבירה, והפעולה שהם עושים היא ציווי ופקודה, חיים ללא תוכן רוחני. המצוות לא ניתנו לגופים, גווית יהודי הגדול ביותר שמוטלת מתה פטורה מציצית ותפילין, כי לבבות דורש השם. ואם בסין מישהו צועק בלה"ק פירושו שהוא מדבר ליהודים, כך הקב"ה מכיסא כבודו מדבר אלינו היחידים שיכולים להבין את השפה, הבודדים שעדיין נותרו מיודעים לכך שיש מנהיג לבירה, וזהו בדיוק הפשט באשר יאהב ה' יוכיח, הוא מבין את התוכחה, איתו יש מה לדבר.
השם רוצה אחד שכואב לו מחילול שמו יתברך, שלבו נקרע לגזרים כשהוא שומע ל"ע על נושרים, ואחד כזה שמכוח אמונתו מבין את צפונות העתיד, שבכל פעולה ומהלך אישי וציבורי חושש לחילול השם שיגרור, ולפרשנות שזה יביא, ומק"ו חורבנות שימשכו בתריה. אוהב אמת שלא יהיה מסוגל לראות עיוות הרה וילד אסון. שזיופים צורמים באזנו הרגישה משמיעת אנכי השם, אני ולא אחר, לא מלאך, לא שרף ולא שליח. מי שאוהב באמת לא יוזם קואליציה עם שונא, גם לא כשהאינטרס האישי מתאים לזה. אוהב ממרר ככרוכיא בצרת אהובו, ומקצין נגד שונאי אהובו, אוהבי השם שנאו רע.
[ואגב שבאה לידינו נימא מילתא, כי פסוק זה של שנאת הרע אנו מזמזמים בקבלת השבת, יום האהבה הנצחי, יום של מנוחת אהבה וחיים, אבל אהבה ושנאה זו דרים יחדיו, כי האוהב של השם שונא רע, הרוע הוא ניהו היפך השם, האלוקים הוא תכלית הטוב, והיפוכו הוא הרע. עם תפילה זו מקבלים אנו את המנוחה, כי המנוחה בוא תבוא רק בשנאת הרע.]
אהבה כזאת בלי תנאים, התרפקות מוחלטת על השם, ואת אשר יאהב השם יוכיח, השם מחזיר אהבה על ידי תוכחה, ובכוחנו לבחור אם נקבל את מאורעות העולם באכזריות, או ניקח לליבנו את צער השכינה, ונבכה במר יחד עימה, נתדבק במצוות. "וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג, כח) ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה." (מס"י כלל חובת האדם בעולמו).
סערת נשמה אוחזת בשם לבו על קריאה של חיבה זו. וכל אחד בדרגתו נעשה בשרו חידודין חידודין למול המתרחש מול עינינו שכל קודש היה למרמס, וחובה ע"ג חובה מוטלת עלינו, אלו שהאש הגדולה שמוצתת אף שמנסים לכבותה לא דעוכה אצלם, להתחזק ביתר שאת. זה שאנחנו מתהלכים בדרך הישר לא פוטר אותנו מלהתחזק ולהתעלות עוד למעלה כֶּמשכיל. אין זה די רק לעמוד, צריך להתקדם ולהתמיד משקידת זו הידיעה, ולהתרחק כמטחוי טיל משיטות נפסדות, ולצעוד קדימה מזה, כי גחלת מעמיא עמיא ואזלה (גחלת מתעממת והולכת) אם לא ננסה לקבל עול מלכות שמים, ואהבת, בכל לבבנו, בלי להותיר שום מקום וחלל פנוי, לשפץ כל סדק שנפער אצלנו כל יחיד בלבבו ונפשו לגדוש באהבה, שתשפך, עד כלות הנפש...
אמורים אנחנו שנצבט בכל כליותינו משמועה רעה על גזירה קשה כנגד הדת, שבכל צרתו של יהודי לנו צר, כששכינה תהמה כיונה קלני מראשי וזרועי (חגיגה טו ב) גם אנו נכאב. ולצערנו זה קל, הצער של השכינה כל כך זועק בזמננו, כשמחשבות שונאינו ועצתם הרעה מחרפות ומגדפות בראש כל חוצות מערכות אלוקים חיים, לב מי לא יחרד?! מצוה זו של אהבה היא הראשונה מבין שש המצוות התמידיות, ומרכז חייו של כל מאמין. "עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא."(אבות א ג)
אחים יקרים, אוֹהֲבֵי ה' הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל, הבה נתאחד כולנו, בעמידה כחומה בצורה, בנכונות למסירות נפש כשריפה בכבשנות, בבעירה פנימית, ברצון להיות קרבן כליל אשה להשם האהוב עלינו כל כך, בדביקות לשמו יתברך גם למול פרצות וקעקוע ביצתן של ישראל, ונפצח בקריאה ותפילה לאבא, הרחום, החנון האוהב, הטוב והמטיב (כדאי להתבונן בברכה זאת של הטוה"מ בכמות האהבה השופעת ממנו אלינו, ולהחזיר אהבה) שיפוגג את הגזירות הזוועתיות הללו מאיתנו, ויאמר די לצרותינו.
וזאת למודעי, כי לא באנו לגרד ולו בקצה הצפורן את הלכות מצוות האהבה, ולא לדון בגדרי פרוש מאהבה (סוטה כב), גם לא להנביע מוסרינו בחובת האהבה, ולכל אלו אולי חזון למועד, אלא אתאנו בבושת פנים אך לעורר מעט נימים בלבבות היראים לחיזוק האמונה הזו, וכדי שיחושו עד כאב לא רק לעוונות עצמם, אלא גם למצב שבחוצות, לכאב של אהובנו, ישראל וקב"ה חד, ויחזקו במלחמת אש דת השערה. כי שעות קשות צפויות ונראות בקו האופק הקרוב, להט נוצץ משוכר מדם מתנשא אל על, על בחורי חמד תופסי ישיבה, ואברכים מסולאים מפז, אשר חרב הכורת מונפת עליהם לגדעם ממקור החיים באבחה, וצריכים להכין נפשם למסור נפש, שלא להכנע, ובהיותם כזאב בודד בקרב, אחרוני השרידים אשר נקראים, כשכל שונאינו מנדינו אין מה לצפות מהם בהיות שהקרח הנורא בוער בהם בעוז של קיפאון, ויוותר יעקב לבדו ומעמים אין איש איתו, וחניתו של הכורת בן הבליעל שבזממו חשק לשרש שם וזכר לתורתינו הקדושה, היה לא תהיה ח"ו, וכבשה זו העומדת למולו באה אך ורק בכח זה, כוח האהבה, כוח המסירות נפש, הדביקות בו יתברך, בידיעה בחוש על חיי הנצח, וענן קודר זה המעיב בשמי היהדות, רק כך נוכל לו, לשפוך שמן וספירט ללבבות, ליצוק תוכן רוחני של א-ה-ב-ה!
בתקופה קשה שכזו שמצטמק הלב לזכור, אזי יש לעורר אהבת קדומים, לרומם מאשפות מעשי אבותינו שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם. לפסוע במשעול הנצחי שירשנו מהם...
