עצתו של בגירס הרשע לאנטיוכוס
כאשר שמע אנטיוכוס המלך[1] את תוצאות המלחמה עם בגירס משנהו, בו נוצח בגירס על ידי יוחנן ואחיו וכל צבאו התפזר, כמובא לעיל [בפרק ח'], לא השית את לבו לדעת כי ה' נלחם לבני ישראל עם קרובו, וחשב כי אך מפלה טבעית היתה זאת, וכאילו היו בני חשמונאי מלומדי מלחמה מנעוריהם, וכוח הצבא ששלח מתחילה עם בגירס לא היה גדול דיו, ולא נותר לו אלא להרבות חיל ולהעצים את כוחם, ואז יוכל להילחם בבני חשמונאי ולהכניע את בני ישראל תחת ידו כבתחילה.וכך מסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס מ-מה):
אָז יָשַׁב בַּגִרֶס הָרָשָׁע בִּסְפִינָה וּבָרַח אֶל הַמֶּלֶךְ אַנְטִיוֹכָס וְעִמּוֹ אֲנָשִׁים שֶׁנִּצְּלוּ מֵהַחֶרֶב: אחרי שצבאו של בגירס נכשלו במלחמה ולא הצליחו לעמוד כנגד יוחנן ואחיו, ברח בגירס הרשע וכמה אנשים עמו אל חוף הים, ומשם מיהרו להפליג בספינה ולחזור לאנטוכיה, לפני שתשיג אותם יד החשמונאים.
עָנָה בַּגִרֶס וְאָמַר לְאַנְטִיוֹכָס הַמֶּלֶךְ, אַתָּה הַמֶּלֶךְ שַׂמְתָּ חֹק לְבַטֵּל מִיהוּדָה שַׁבְּתָא וְיַרְחָא וּמִילָה וְנִתְמָרְדוּ שָׂרֶיהָ. כלומר, שרי יהודה מרדו בחוק ששמת ולא חששו לו, אלא המשיכו לשמור את המצוות שציווית לבטל. וְלוּ הִגִּיעוּ אֲלֵיהֶם כָּל הָעַמִּים הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲמֵשֶׁת בְּנֵי מַתִּתְיָה אֲשֶׁר הֵם מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ וּמִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמִזְּאֵבֵי עֶרֶב עַזּוּ: עַתָּה הַמֶּלֶךְ עֲצָתִי תִּיטַב לְפָנֶיךָ וְלֹא תִּלָּחֵם עִמָּם בַּמַּחֲנוֹת הָאֵלּוּ כִּי אִם תִּלָּחֵם עִמָּם בִּמְעַט אֲנָשִׁים תִּכָּלֵם לִפְנֵי כָּל הַמְּלָכִים: לָכֵן כְּתֹב וּשְׁלַח מִכְתָּבִים לְכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתְךָ וְיוּבְאוּ שָׂרֵי הַחַיָּלִים וְעִמָּהֶם כָּל הָעַמִּים וְגַם פִּילִים מְלֻבְּשֵׁי שִׁרְיוֹן:
בגירס הרשע פיתה את המלך בחלקת דבריו, כשאמר לו שגבורתם של חמשת בני מתתיה היא גבורה טבעית, שגבורתם במלחמה נמשלה לגבורת האריות שאינם חתים מפני כל, וקלותם ברדפם אחר אויביהם נמשלה לקלותם של הנשרים, ואף עזותם לצאת נגד אלפים ורבבות נמשלה לעזותם של הזאבים בבואם לטרוף טרף.
וכיוון שנתפתה אנטיוכוס לדבריו אלו, חשב שהעצה הנכונה היא להגביר חיילים ולאסוף גויים רבים ככל האפשר, ואף להעצים את כוחם על ידי שיצרף אליהם צבא של רוכבי פילים, שמחמת גודלם וחזקם אין מי שיוכל לגשת אליהם ולהילחם בהם, ואף לירות עליהם מרחוק אי אפשר, כיוון שהפילים עצמם לבושים בשריון קשקשי ברזל המגין על גופם מפני חיצי האויב.
כוחו ועצמתו של הצבא שיצא להילחם בירושלים
בהמשך המגילה (שם מו) מסופר:אָז הוּטְבוּ דְּבָרָיו בְּעֵינֵי אַנְטִיוֹכָס הַמֶּלֶךְ וְשָׁלַח מִכְתָּבִים לְכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְקָרָא לְשָׂרָיו וְהֵבִיאוּ כָּל הָעַמִּים וּפִילִים מְלֻבְּשֵׁי שִׁרְיוֹן עִמָּהֶם בָּאוּ:
ובמדרש רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קעט) מסופר:
שלח אנטיוכוס אל כל ממלכות הארץ שתחת ידו, מהודו ועד כוש, ואסף את כל צבאות הארץ כולם, והתאספו, עד שהיו כחול אשר אין לו מספר, תשע מאות אלף פרשים רומי קשת, מלבד שולפי החרב והרמחים שלא היה להם מספר, ותשע מאות אלף רוכבי פילים[2], כולם לבושים שריונים, האנשים והפילים, וחנו על ירושלים כעפר המכסה את פני האדמה.
כיבוש העיר ירושלים בידי בגירס
לאחר שהתאספו כל צבאות העמים מכל מדינות מלכותו של אנטיוכוס, כאשר כל צבא עומד תחת פיקודו של המלך שלו והשרים שלו, וכולם מאוחדים וניצבים לעזרתם של צבאו של אנטיוכוס, גבהה רוחו של בגירס הרשע, והעז ברשעותו הרבה לחזור אל עיר הקודש ולהילחם בה, ולפי המובא במגילה (שם מז-מח) אף עלה בידו לכבוש את ירושלים בשנית, ואלו דבריו שם:עָמַד בַּגִרֶס הָרָשָׁע שֵׁנִית וּבָא לִירוּשָׁלַיִם הָרַס חוֹמָתָהּ וְנִתֵּק שַׁעֲרָהּ [נ"א: וְסָתַם נְהַר הָעִיר]. פָּרַץ בְּבֵית הַמִּקְדָשׁ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פְּרָצוֹת וְגַם מֵאֲבָנֶיהָ שָׂרַף עַד שֶׁהָיוּ כְּעָפָר[3]: חָשַׁב בְּלִבּוֹ וְאָמַר בַּפַּעַם הַזֹּאת אֵינָם יְכוֹלִים לִי כִּי רַב חֵילִי וְתַקִּיפָה יָדִי, וֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם לֹא חָשַׁב כֵּן:
נקל היה לו לבגירס לכבוש את ירושלים מחמת ריבוי הגיבורים שעמו, ואחר שכבש את העיר הקדושה שפך עליה את כל חמתו לקלקלה ולהשחיתה, ושבר והרס בחומה המגינה סביבות העיר עד שניתק את שער הכניסה מהחומה, כדי שגם אחר שייצא מירושלים לא תהיה העיר מבוצרת כמו שהיתה, ולא יוכלו היהודים להתבצר בתוכה.
כדברי המגילה מובא גם בברייתא דמגילת תענית (חודש אייר) שמלכי יָוָן פרצו את חומתה של העיר ירושלים.
חילול בית המקדש על ידי היוונים
לפי האמור במגילה, התחיל בגירס הרשע להשחית בבית המקדש עצמו ברוב גאונו וחוצפתו, ופרץ בבית המקדש י"ג פרצות, ובמשנה מסכת מידות (פ"ב מ"ג) שנינו, שפרצות אלו היו במחיצה נמוכה הנקראת 'סורג' שהקיפה סביב החיל והחומה הגבוהה של העזרה, וזה לשון המשנה 'לִפְנִים מִמֶּנּוּ [-אחרי הכניסה להר הבית], סוֹרֵג גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פְּרָצוֹת הָיוּ שָׁם שֶׁפְּרָצוּם מַלְכֵי יָוָן'.בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ט) מסופר שעם בקידס [הוא בגירס4] בא אלקימוס הכהן הרשע, שנתמנה על ידי מלך יָוָן להיות כהן גדול, והוא ציווה להרוס את החומה האמצעית של בית המקדש, אלא שכאשר התחילו היוונים להרוס חומה זו נחלה רשע זה בפתאומיות ומת, ולכן הפסיקו היוונים את מלאכת ההריסה[5].
בברייתא דמגילת תענית (חודש כסליו) שנינו: שֶׁבָּנוּ יְוָנִים סִימוֹאוֹת סִימוֹאוֹת בָּעֲזָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר 'וְאֶת מוּסַךְ הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּנוּ בַבַּיִת'. כלומר, התנא מבאר ש'סימואות' הם סככות שבנו היוונים בעזרה, וכדרך שמצאנו בפסוק שהיה סכך שתחתיו ישבו בני ישראל בשבת, כך עשו היוונים לעצמם סככות, כי העזרה לא היתה מקורה, והם ביקשו לשבת שם בקביעות, ולכן בנו לעצמם סככות אלו לצל.
עוד שנינו שם (חודש חשון) 'שֶׁבָּנוּ גּוֹיִים מָקוֹם בָּעֲזָרָה וְהֶעֱמִידוּ עָלָיו אֶת הַזּוֹנוֹת'.
ובמדרש רבי דוד הנגיד (וישב עמ' קעט) נאמר, שהיוונים נכנסו לירושלים והמיתו תושביה, ושבו את נשיה ועינו את הנערות, וטמאו את המקדש ושקצו את ההיכל, והקריבו חזיר על המזבח, ופרשו ספרי תורות באמצע העזרה ובעלו עליהם זונות, ובנו במות בככרים והקריבו עליהם קרבנות לעבודה זרה, והלכו בדרך הכפירה והתעייה, וגזרו על ישראל גזרות ושמדות.
[1] בפרקים הקודמים סופר על מלחמתו של אליפרונוס מלך הדרום, ומפרק זה ואילך יסופר על מלחמותיו של אנטיוכוס מלך הצפון.
[2] נראה שאין כוונתו לומר שכל צבא עצום זה היה רוכב על גב הפילים, אלא על הפילים היו בונים מצודה שבתוכה יושבים כמה חיילים, ומצודה זו היתה נעה על הפיל לעבר האויב, כשסביבה מהלך צבא רב, שסומכים על המצודה שעל הפיל המהלכת בתוכם. והשווה למתואר בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ו) אודות מלחמה אחת שהשתתפו בה הפילים: והזו על השנהבים דם ענבים ומיץ פרי בכאים לחרות אפם למלחמה. וחילקום לפי גדודי המחנות, ונתנו לכל חיה וחיה אלף איש רגלי לבושי שריונות ברזל וכובע נחושת בראשם, וחמש מאות איש בחור רוכבים בסוסים, כל אלה עמדו על צלעי הפיל ולא סרו ממנו, ובכל מקום אשר הלכה החיה שם היו הולכים. ועל גב כל פיל רכסו צריח עץ לבל יזח למחסה, ובצריח שלושים ושנים לוחמים [גוזמא בעלמא נקט], מלבד איש הודו המנהיג את החיה.
[3] ב'קדושתא' לחנוכה לריה"ל מובא שבגירס דירדר את אבני המבח אל העמק, וטחן אותם לעפר, ונראה שפירש כן בדברי המגילה [ואפשר שהיתה לפניו גירסא אחרת מזו שלפנינו].
[4] בספר החשמונאים (מכבים א' פרקים ז, ט, ועוד) נקרא שמו ביוונית 'בקידס' [או 'בקכידס'], ובספר היוסיפון (פכ"ה) נקרא שמו בלשון הקודש 'בקירוס', ונראה שהוא 'בגירס' המובא במגילת בית חשמונאי, כי הג' מתחלפת בק' בכל מקום.
[5] כמה מהאחרונים פירשו, שהיוונים פרצו בסורג זה דוקא, כיוון שבני ישראל אסרו על הגויים להיכנס מסורג זה ואילך, ואף נמצא בכתבי הגויים כי על הסורג היה כתוב שאין לגויים לעבור ממנו והלאה, והעובר על כך מתחייב בראשו, ולכן כעסו היוונים על סורג זה ופרצו אותו. אך לפי המובא כאן היה בכוונתם להרוס את כל חומת העזרה, אלא שמלאכה זו הופסקה מיד, ואפשר שזהו הטעם לכך שפרצו רק בסורג שסביבו, ולא הרסו את החומה עצמה.
- המאמר הבא בסדרה 'סִפּוּר נֵס חֲנֻכָּה': מִלְחֶמֶת אֶלִיפְרוֹנוּס וּמַעֲשֵׂה יְהוּדִית (פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה עָשָׂר)
- מאמר קודם בסדרה 'סִפּוּר נֵס חֲנֻכָּה': מִלְחֶמֶת מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו עִם בַּגִירֶס (פֶּרֶק חֲמִשָּׁה עָשָׂר)
