בני חשמונאי מלכו בארץ הקדושה
כאמור, ירדה מלכות יָוָן מגדולתה על ידי מלחמות אלו, וכן סייע ה' את עמו על ידי שאר מלחמות שקמו על מלכי יָוָן בשנים אלו, כגון מלכי פרס שמרדו ביוונים, כמובא לעיל (פרק י"א), ומלכי רומי שכרתו ברית עם ישראל ופרקו עול היוונים מעל צווארם, כמובא בפרק הקודם.וכך נאמר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס סו-סז):
מִזְּמַן זֶה לֹא הָיָה שֵׁם כבוד וחשיבות לְמַלְכוּת יָוָן. כי בעקבות הניצחון של בני ישראל, מרדו בהם שאר מלכי האומות, ופסקו מלהיכנע להם ולשלם להם מיסים.
וְקִבְּלוּ הַמַּלְכוּת בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי וּבְנֵי בְּנֵיהֶם מִזְּמַן זֶה וְעַד חֻרְבַּן בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה מָאתַיִם וְשֵׁשׁ שָׁנִים.
לפי דברי המגילה אלו, מלכו בני חשמונאי בימי בית המקדש השני, במשך מאתיים ושש שנים. ואמנם לפי המבואר בברייתא דסדר עולם (פרק ל'), לא מלכו בני חשמונאי אלא מאה ושלוש שנים, ובתום תקופה זו עמד הורדוס האדומי, שהיה עבדם של בני חשמונאי, ומלך על ישראל הוא ובניו אחריו, במשך מאה ושלוש שנים נוספות, אמנם, אם נחשב בשנות מלכותם של בני חשמונאי, גם את שנות המלכות של עבדיהם, יהיה הכל ביחד מאתיים ושש שנים, כמו שנאמר במגילה[1].
ביצור העיר ירושלים וישיבת הסנהדרין בלשכת הגזית
בברייתא דמגילת תענית (עיי"ש בחודש אלול, אדר, אייר) נאמר כי בימים ההם היו חומות ירושלים פרוצות ורעועות, כי נפרצו מתחילה על ידי מלכי היוונים, שסתרו והרסו חלקים ממנה כדי שתהיה העיר פרוצה ועזובה, ולא יוכלו בני ישראל להתבצר בתוכה. וכשגברה ידם של בני חשמונאי, עמדו מלכיהם וגדרו את פרצות החומה, וביצרו אותה מחדש, והעמידו שער חזק בכניסתה, כדי שתהיה להם עיר הקודש למעוז ולמבצר, ולא יוכלו בני עולה לחזור ולכבוש אותה.כמו כן, מאחר שבטלה גזירת היוונים על לימוד התורה ועל קידוש החודש, ישבה הסנהדרין במקומה בבית המקדש, ללמד את בני ישראל תורה, ולקדש את החודש בזמנו, כמצות התורה, ורבתה השמחה בישראל. ולפי המובא בחלק מהגירסאות של הברייתא דמגילת תענית (חודש אב) חזרה הסנהדרין למקומה בכ"ד אב, ותקנו יום טוב ביום זה לזכר שמחתם.
אמנם, גירסא זו אינה תואמת את המובא בגמרא במסכת יבמות (קטו:), שיום טוב זה נקבע בתקופה מאוחרת, כשחכמי ישראל גירשו את הצדוקים מהסנהדרין, ואינו שייך לתקופה זו כלל.
הריסת מצודת היוונים שבעיר דוד
אחת מפעולותיהם הכבירות של מלכי בית חשמונאי, היתה הריסת המבצר היווני שהיה בתוך ירושלים, הנקרא בלשון היוונים בשם 'חקרא', בו התבצרו מתחילה שונאי ישראל, והיו זורקים משם חצים ואבנים על רחובות ירושלים, כמסופר לעיל [בפרק ו'].וכך נאמר במגילת תענית (חודש אייר): 'בְּעַשְׂרִין וּתְלָתָא בֵּיהּ נְפַקוּ בְּנֵי חַקְרָא מִירוּשָׁלַיִם' – ביום כ"ג באייר יצאו בני המצודה מהעיר ירושלים, ובברייתא שם: כְּשֶׁגָּבְרָה בֵּית חַשְׁמוֹנַאי הִגְלוּ אוֹתָם מִשָּׁם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁעֲקָרוּם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.
בספר החשמונאים (מכבים א' פרקים ד' ו' וי"א) מסופר בהרחבה אודות כיבוש המצודה, ושם נאמר שמתחילה כאשר באו בני חשמונאי לטהר את בית המקדש, הציבו גדוד אחד של אנשי חיל לצור על ה'חקרא' ולהילחם עליה, כדי שלא יפריעו את טהרת המקדש. ולאחר שטיהרו את בית המקדש ביצרו אותו בחומות בצורות ובמגדלים גבוהים, להגן עליו מפני בני ה'חקרא'. וביקשו אז לסתור את ה'חקרא' לגמרי, אלא שבני הבליעל השוכנים בה קראו ליוונים שיבואו מהר לעזור להם, ולכן לא עלה הדבר בידם בשעה זו.
אולם משעה שבני ישראל חזרו לשלוט בארץ, ניתנו בני ה'חקרא' במצור, ולא יכלו עוד לצאת ממנה כדי להביא אוכל, וכך מתו רבים מהם ברעב וחוסר כל, עד שנכנעו וצעקו אל שמעון בן מתתיה לכרות להם ברית. ושמעון כרת להם ברית שיצאו משם ולא יהרגם, וגירש אותם מתוך מצודתם.
אז נכנסו בני ישראל לתוך ה'חקרא', טיהרו אותה מהפסלים והשיקוצים שהיו בה, והיללו לפני ה' על גאולתם מצורריהם.
מלכותו של יוחנן כהן גדול
בשנת מאה ושבעים וחמש למלכות יָוָן, לאחר שנהרג ניקנור הרשע [וכמובא בפרק הקודם], פרקו בני ישראל מעל צווארם את עול היוונים, והמליכו עליהם לראשונה מלך מבני חשמונאי, את יוחנן כהן גדול (סדר עולם זוטא)[2].וכך שנו חכמים בברייתא דמגילת תענית (חודש תשרי, והובא בגמ' ר"ה יח:):
כְּשֶׁתָּקְפָה יַד בֵּית חַשְׁמוֹנַאי הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם אֲפִלּוּ בַּשְּׁטָרוֹת, וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִין 'בִּשְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן'.
הטעם לתקנה זו התבאר שם, כי במשך השנים שעברו נמנעה מהם הזכרת שם שמים, וכמובא לעיל (פרק ט), וכעת לגודל שמחתם על כך שיכלו להזכיר שם שמים בפיהם באין מפריע, ביקשו להוסיף ולהזכיר את השם אפילו בכתביהם. ולכן, כשבאו לציין את שנת כתיבת שטר זה, לפי מנין שנות המלכים, הוסיפו לכתוב שמלך זה הוא כהן לה', וכך הוזכר שם השם בשטר.
אמנם לא נעשה דבר זה על ידי תקנת חכמי ישראל, אלא העם נהגו כן מעצמם. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ 'וְכִי מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם בִּשְׁטָרוֹת, לְמָחָר זֶה פּוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ וְקוֹרֵעַ אֶת שְׁטָרוֹ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מֻטָּל בָּאַשְׁפָּה', וּבִטְּלוּם.
מברייתא זו יש ללמוד עד כמה גדלה שמחתם של בני עמנו, כאשר נתבטלה מהם מלכות יָוָן הנכרית עובדת האלילים, ונתבטלו עמה החגאות שהנהיגו היוונים לאליליהם, ושאר דברי הטומאה שהוכרחו היהודים לנהוג בהם בימי צר ומצוק, ותחת זאת עמד מלכם לפניהם וה' בראשם, ונתקדש שמו יתברך בעולם.
תקנותיו של יוחנן כהן גדול
יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה במשך שמונים שנה (ברכות כט. יומא ט.), שבהם שרף פעמיים פרה אדומה (פרה פ"ג מ"ה). תחילת כהונתו היתה בימי מלכי יָוָן, ולאחר שנוצחו היוונים נתמנה למלך ישראל, ושימש בכהונה גדולה ובמלכות ישראל כאחד.והוא זה שהרג את ניקנור שרו של אנטיוכוס, ואף בנה עמוד לזכר ניצחון זה, וכמובא לעיל [בפרק ז'], ואחר כך יצא עם אחיו להילחם בבגירס והבריחו מארץ ישראל, ושיצאו בני הצבא להילחם באנטוכיא, זכה לשמוע בת קול משמים אודות ניצחונם, כמובא לעיל [בפרק ט"ז].
במשנה במסכת מעשר שני (פ"ה מט"ו) ובמסכת סוטה (פ"ט מ"י) הובאו כמה תקנות שתיקן יוחנן כהן גדול לישראל, וזה לשון המשנה: יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַת הַמַּעֲשֵׂר, אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין וְאֶת הַנּוֹקְפִין, עַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם, וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל הַדְּמַאי.
תקנות אלו נתבארו בתוספתא (סוטה פי"ג) ובגמרא (שם מח.) אחת לאחת, וכך נאמר שם:
שֶׁשָּׁלַח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין אֶלָּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בִּלְבַד, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵין מְעַשְּׂרִין. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאֹמַר לָכֶם, כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה יֵשׁ בָּהּ עֲוֹן מִיתָה, כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְטֶבֶל יֵשׁ בָּהֶן עֲוֹן מִיתָה.
עָמַד וְהִתְקִין לָהֶם, הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵעַם הָאָרֶץ, מַפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לְכֹהֵן, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי עוֹלֶה וְאוֹכְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר עָנִי, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
מְעוֹרְרִין. בְּכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים לְוִיִּם עַל דּוּכָן, וְאוֹמְרִים 'עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה''. אָמַר לָהֶן: וְכִי יֵשׁ שֵׁנָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל' וְכוּ'. ועל כן תיקן לבטל אמירה זו.
נוֹקְפִין. אֵלּוּ שֶׁמַכִּין אֶת הָעֵגֶל בֵּין קַרְנָיו לפני השחיטה, כדי לטשטש אותו שלא ירגיש בשחיטתו ולא יזוז, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכִּין לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לָהֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל: עַד מָתַי אַתֶּם מַאֲכִילִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ טְרֵפוֹת. עָמַד וְהִתְקִין לָהֶם טַבָּעוֹת בַּקַּרְקַע, שבהם יתפסו את הבהמה בשעת שחיטתה, ולא תוכל לזוז ממקומה.
עַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשְׁלֵם בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כי בעלי האומנויות היו עוסקים במלאכתם. והוא ביטל דבר זה, ומנע אותם ממלאכות אלו, מפני כבוד המועד.
אמנם בסוף ימיו נזרקה בו מינות, וכפר בתורה שבעל פה, ונעשה צדוקי, כמובא בגמרא במסכת ברכות (דף כט.).
כיבוש ערי ישראל לפני ה'
מלכי בית חשמונאי היו נלחמים עם אויבי ישראל סביבותיהם, כדי לכבוש את הארץ לפני עבדי ה', ולהרחיב את גבולם, וה' הצליח את דרכם, והיה בעזרתם לנצח גוים רבים, ולכבוש ערי מבצר חזקים.וכך שנינו בברייתא דמגילת תענית (חודש סיון):
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּסִיוָן נִכְבְּשָׁה 'מִגְדַּל צוֹר' [זוֹ קֵיסָרִי]. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִין לְכָבְשָׁהּ, שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרִים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכְּבָשׁוּהוּ עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.
בגמרא במסכת מגילה (ו.) נאמר על כך:
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, 'וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר' (צפניה ב ד) זוֹ קֵיסָרִי בַּת אֱדוֹם[3], שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בֵּין הַחוֹלוֹת שעל שפת הים. וְהִיא הָיְתָה יָתֵד תְּקוּעָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְוָנִים. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ 'אֲחִידַת [כבושת] מִגְדַּל שִׁיר'.
ביאור הדברים הוא, שכאשר בני חשמונאי כבשו את כל ערי הגויים שביהודה, לא הצליחו לכבוש עיר זו מפני גבורתה, וגיבוריה היו יוצאים תמיד להציק לבני ישראל, ובמלחמות היוונים היו עומדים לצד היוונים, והיו דומים לישראל כמסמר דוקר. ולבסוף עלה בידי מלכי בית חשמונאי לנצחם, וכזכר לנס זה שינו את שמה מ'מגדל צור' ל'אחידת מגדל שיר', כלומר, אנו משוררים לפני ה' על כיבושה[4].
כיבוש בית שאן
עוד שנינו בברייתא דמגילת תענית (שם):בַּחֲמִשָּׁה עֲשַׂר בֵּיהּ וּבְשִׁיתָּא עֲשַׂר בֵּיהּ - בימים ט"ז וי"ז בסיון, גָּלוּ אַנְשֵׁי 'בֵּית שְׁאָן' וְאַנְשֵׁי 'בִּקְעֲתָא'. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְחַיְּבוּ גָּלוּת בָּרִאשׁוֹנָה. העיר 'בית שאן' והבקעה היו מיושבות בגויי הארצות מזמן גלות בית ראשון, וכשעלו ישראל מהגולה לא הצליחו בני ישראל לגרשם, כי עדיין לא נתמלאה סאת עבירותיהם, ולא היו ראויים לגזירת גלות.
וְכֵיוָן שֶׁנִתְחַיְּבוּ גָּלוּת, גָּבְרָה יָדָם שֶׁל בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְהִגְלוּ אוֹתָם. בימי מלכות יָוָן דנו אותם בשמים לגלות ממקומם, ואז נוצחו על ידי בני חשמונאי, וגורשו מארצנו הקדושה, וישבו היהודים במקומם. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.
ובנוסח אחר של ברייתא דמגילת תענית נאמר עליהם:
וְאַף הֵם הָיוּ יָתֵד רָעָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְוָנִים כְּלַפֵּי הָעַרְבִים. כלומר, כשם שנאמר לעיל על מגדל צור שגבורתה היתה מוקש לישראל, כך היה גם אצל תושבי בית שאן והבקעה, שהיוו מוקש ומכשול לישראל במלחמותיהם עם הערבים. וממילא מובן שגירושם משם חיזק את גבולות הארץ, ונכבשה הארץ לפני ה'.
שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה נֶעֶקְרָה מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַייָ הַמְּלוּכָה' (עובדיה א כא). כלומר, כשישפטו ישראל את הגויים, יווכחו כל באי עולם לראות שהמלוכה שייכת לה'. 'יְיָ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד' אֵימָתַי, כְּשֶׁיֹּאבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ (תהלים י טז). וְאוֹמֵר 'יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ הַלְלוּיָהּ'[5].
סדר מלכי בית חשמונאי ושנות מלכותם
בגמרא במסכת קידושין (סו.) מובא שינאי המלך היה ממלכי בית חשמונאי, ועשה מלחמות גדולים עם הגויים, וכיבש מהם הרבה ערים, ולבסוף קם והרג את חכמי ישראל, כיוון ששמע שריננו עליו ופקפקו בייחוסו ובטוהר כהונתו[6]. ונחלקו אביי ורבא במסכת ברכות (כט.) אם ינאי זה הוא היה יוחנן כהן גדול, לשיטת אביי 'הוּא יַנַּאי הוּא יוֹחָנָן', ואילו לשיטת רבא 'יַנַּאי לְחוּד וְיוֹחָנָן לְחוּד'[7].ובספר הקדמון 'סדר עולם זוטא' נקט כדברי רבא, וכתב שינאי היה בנו של יוחנן כהן גדול, וכן הביא את כל שלשלת מלכי בית חשמונאי דור אחרי דור, ומנין השנים שמלך כל אחד מהם על ישראל.
ואלו דבריו:
וּמָלַךְ יוֹחָנָן בֶּן שִׁמְעוֹן בֶּן חַשְׁמוֹנַי ל"ז שָׁנִים.
וּמָלַךְ יַנַּאי בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל כ"ז שָׁנִים.
וְשָׁכִיב [מת] יַנַּאי, וְעָמַד אַחֲרָיו אַרִסְתּוֹבְּלוּס בְּנוֹ, וּמָלַךְ י"ג שָׁנָה וְנֶהֱרַג.
וּמָלַךְ אַחֲרָיו אַנְטִיגְנוֹס בְּנוֹ כ"ו שָׁנִים, וְנֶהֱרַג בִּשְׁנַת ק"ג לְמַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי.
וְעָמַד אַחֲרָיו הוֹרָדוּס בֶּן אַנְטִיפַּטֶר עֶבֶד חַשְׁמוֹנִים, וּמָרַד וְהָרַג כָּל בֵּית אֲדוֹנָיו וּמָלַךְ[8].
[1] במבוא לפרקים אלו הורחב עוד בנושא המלכויות שעמדו בימי בית שני, ומנין שנות מלכותם. וראה בספר פרי צדיק (חנוכה אות א) שהביא את קושיית הרמב"ן שהמלכות היתה ראויה ליהודה ולא ללוי, כמו שכתוב 'לא יסור שבט מיהודה'. ותירץ, שכיוון שבני חשמונאי החזיקו בתורה שבעל פה היתה המלכות נאה להם, כי מלכות היא בחינת תורה שבעל פה. ואמנם בימי ינאי המלך, שאז מרדו בני חשמונאי בתורה בשעל פה, התבטלה מהם מעלה זו, ולכן כלה אחר כך כל זרע בית חשמונאי, כי שוב לא היתה המלכות ראויה להם, והרי היא גזולה בידם מבני יהודה, יעויין שם באריכות.
[2] בספר החשמונאים (מכבים א' פרקים ט-טז) וכן בספר יוסיפון (פרקים כה-כו) מובא, שאחרי מותו של יהודה המכבי נלחמו יונתן ושמעון אחיו את מלחמותיהם של ישראל, והם נלחמו נגד בקירס [הוא בגירס] שר היוונים וכבשו מידו את הארץ, וכן בנו מצור על ה'חקרא' היוונית שהיתה בירושלים וצרו עליה עד שנכנעה, ונכבשה הארץ לפני ה'. ואחרי מותם עמד יוחנן בנו של שמעון, וקיבל את מלכות ישראל לידיו.
[3] כלומר, בימי בית המקדש הראשון היתה 'מגדל צור' עיר פלישתית, מחמשת סרני הפלשתים, ונקראה בשם 'עקרון', ואילו לאחר מכן בימי הגמרא הפכה 'מגדל צור' לעיר רומאית, והם כינו את שמה 'קיסרי', לומר שתושביה ראויים למלכות.
[4] גירסת הערוך היא 'מגדל שד', וביאר המהרש"א (מגילה שם) שהחריבו אותה, והיו דרים בה שדים. ונראה לבאר שמתחילה נקראה 'מגדל צור' על שם גבורתה, ולכן שינו שמה אחר כך ל'מגדל שד' להראות חורבנה וחולשתה.
[5] מפסוקים אלו למדנו שעקירת מלכות הרשעה היא שמחה לא רק לתחתונים אלא גם לעליונים, כי עמידת מלכות רשעה שמשעבדת את ישראל היא חילול כבוד שמים, ובכיבושם מתקדש שמו יתברך בעולמו לעיני הגויים. ובגמרא במסכת ברכות (ט:) נאמר: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, מֵאָה וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אָמַר דָּוִד, וְלֹא אָמַר הַלְלוּיָהּ עַד שֶׁרָאָה בְּמַפַּלְתָּם שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר 'יִתַּמּוּ חֲטָאִים וְגוֹ' בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָהּ', ע"כ. וראה עוד שם (דף י.) מה שדרשו בפסוק זה.
[6] טענתם היתה שאמו נשבתה בהר המודעית בימי מלחמות היוונים, לפני שהוא נולד, ונמצא שנולד מפסול כהונה, אך לאחר חקירה ודרישה נדחתה טענה זו.
[7] בספר יוחסין (מאמר ראשון ד"ה יהושע בן פרחיה) כתב, שנראה כי היו אב ובנו נקראים 'ינאי' בלשון התלמוד, הראשון הוא יוחנן כהן גדול הנקרא 'הורקנוס', ובלשון חכמים נקרא 'ינאי', והשני הוא אלכסנדר בנו, שנקרא גם כן 'ינאי', והוא היה נשוי עם שלציון המלכה, אחותו של שמעון בן שטח.
[8] וראה עוד בספר 'ערכי תנאים ואמוראים' לר"י ב"ר קלונימוס (ערך ינאי המלך) ובספר 'בית הבחירה' להרב מנחם המאירי בפתיחתו למסכת אבות, שהביאו את מנין שנות המלכים כל אחד באופן אחר. והנה בספר יוסיפון הובאו כל מלכים אלו בשמותיהם וייחוסיהם ומנין שנותיהם, אך כבר העיר עליו לנכון הר"י ארבנבנאל בספרו 'מעייני הישועה' (מעיין י תמר ז), כי כל דבריו בענין התאריכים בימי בית שני משובשים, וסותרים את דברי חז"ל. והוסיף שהוא אף סותר בכמה מקומות את דברי עצמו, ומשנה ומחליף בדבריו ממקום למקום, ואי אפשר לעמוד עליהם.
- המאמר הבא בסדרה 'סִפּוּר נֵס חֲנֻכָּה': הַכְנָעַת מַלְכוּתָם שֶׁל הַיְּוָנִים (פֶּרֶק תִּשְׁעָה עָשָׂר)
- מאמר קודם בסדרה 'סִפּוּר נֵס חֲנֻכָּה': לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה
