בס"ד
האם מותר ללמוד בדרך???
האם נוטל רשות לתפילת הדרך???
מתי זמן תפילת הדרך???
האם בזמננו הדרכים בחזקת מסוכנים???
האם צריך להסמיך ברכה לחברתה???
האם התקנה על היציאה לדרך או על סכנות הדרך???
האם צריך להתפלל מעומד???
האם מברך כשנוסע בעיר???
האם יכול להוסיף בקשות בתפילת הדרך???
וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ. (בראשית מה, כד)
אל תרגזו בדבר הלכה
והנה מצינו בגמ' בתענית (י, ב) 'אל תרגזו בדרך', אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך, ומקשי' מדברי רבי אלעאי בר ברכיה, ששני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר 'ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם', ורק משום שהיה בניהם דברי תורה, ואם לא היה דיבור ראויין לישרף, ומתרצי' שכל מה שצריכים ללמוד היינו לגרוס ולשנן ולא ללמוד בעיון, ובמתניתא מבואר בפסוק, שאמר להם יוסף אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר, לפי שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, וכן הביא ברש"י עה"ת, ובדעת זקנים הקשה שהרי נאמר 'ובלכתך בדרך', וכ' שלא יחמירו על עצמם בדבר מאכל עד שיהיו עניים ויצטרכו לאכול דמאי.
ובגור אריה הקשה, מדוע יוסף הזהירם ולא יעקב, אלא שהזהיר אותם משום המכירה ומה שכתוב בלשון אל תרגזו בדרך, לפי שהקפיד שע"י שיבואו לידי רגזנות יבואו לידי סכנת הדרך, וממה שנא' בלשון תרגזו לומדים שכל דבר שמביא לידי רוגז וכן לימוד הלכה בעיון, וכן פסיעה גסה היא בצורה של רוגז ומסוכנת בדרך.
עיון ההלכה במתון הדעת
והכלי יקר כתב שהתלמוד שלנו חולק על הבראשית רבה (צד, ב) שכתב, אל תפסיעו פסיעה גסה ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה והכניסו חמה לעיר, משום שני הטעמים, וכתב ליישב שהדיבור בדברי תורה הוא נקרא דברי תורה והעיון נקרא הלכה, כפי' שנאמר (תהלים קיט, א) 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', והליכה זו היא ההעתק ממקום למקום, וזה מצוי בעיון חכמת התורה שהמעיין בה נעתק ממדריגה למדריגה מחכמה לבינה ומבינה לדעה, ולפי"ז כתב ליישב שמבואר גמ' שאמר להם יוסף שלא יטעו בהבנת עיון דברי התורה ע"י שילמדו בדרך מחמת טורח הדרך יהיה להם לב רגז ובלתי מיושב, אבל במדרש אמר להם שילמדו בדברים פשוטים וברורים שהם פסקי דינים שהתורה תנחה אותם למקום חפצם לשלום, כמו שנאמר (משלי ו, כב) 'בהתהלכך תנחה אותך וגו', וביאור הכתוב אל תרגזו אל תפחדו מלשון שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד) מלשון פחד, כי התורה תנחה אתכם ותציל אתכם מכל פחד וטעות, כאילו אמר להם הזהרו בדבר המציל אתכם מן רוגז ופחד המצוי בדרך והיינו התורה, שבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.
ויש מפרשים, אל תתעסקו בדבר הלכה כמו שמצינו בגמ' בזבחים (מז, א) שמתעסק בקדשים פסול, והוא מדבר במי שאינו לומד בעיון אלא כמתעסק בעלמא בלא כוונה, ואולי כוונתם לומר שהרוגז יביאם לידי זה ויהיו קרובים אל הטעות, אמנם במתניתא נאמר, אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר, דעתם לפרש הרוגז שענינו המהירות והחפזה, מלשון פחז כמים (בראשית מט, ד) בחפזון של רוגז, לפי שיוסף אמר להם מהרו ועלו אל אבי, רצה לומר תמהרו לילך מכאן ואל תעמדו פה, וחשש אולי יבינו מלשון מהרו שגם בדרך לא ילכו במתון כי אם בחפזה כדי למהר הבשורה אל אביהם ועל ידי זה יפסיעו פסיעות גסות יותר מן הנהוג, וילכו עד הערב ממש אחר שקיעת החמה, על כן אמר להם אל תרגזו בדרך, דוקא מכאן מהרו ועלו, אבל בדרך עצמו על תרגזו אלא תלכו במתון בפסיעות בינונית, והכנסו לעיר בעוד החמה זורחת כי לעולם יכנס בכי טוב.
וכתב במשנה ברורה, (או"ח קי, סק"כ) ויעסוק בתורה בדרך וכבר אמרו המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו אבל לא יעיין בהלכה שמא יהיה טרוד, וכתב המגן אברהם, שאפשר שביושב בעגלה ואיש אחר מנהיג הסוסים יכול אפילו בעיון, עוד משמע בגמרא דהמהלך בדרך צריך להרעיב עצמו מעט כי השביעה קשה אז למעיים מפני טורח הדרך, ויזהר כל אדם שיהיה לו פת אפילו הולך במקום קרוב ובמקום שמצוי פת, כי כמה פעמים שיקרה מקרים בדרך, וכתב שנכון לכל ירא שמים בעת יציאתו לדרך שיקח עמו טלית ותפילין שלו אפילו הוא נוסע למקום קרוב ודעתו לחזור היום פן יקרה איזה מקרה ויתבטל ממצוה, ובעו"ה יש עוברי דרכים שאין לוקחין עמן אפילו תפילין וסומכין עצמן שבדרך ישאלו מאחרים ועונם גדול כי הרבה פעמים מצוי שעי"ז עוברים מן ק"ש ותפלה כשממתינים עד שיזדמן להם, ועוד שלוקחין תפילין ממה שבא בידם ואין מקפידים אם הקשר של ראש הוא לפי מידתו או לא, וכן הביא מהטור וב"י שנוהגין ליטול רשות מהגדולים ומתברכים כשהולכים בדרך, ויש סמך ממ"ש חז"ל נמלכין בסנהדרין ופרש"י נטלו רשות כדי שיתפללו עליהם.
רשות לתפילת הדרך
הנה מצינו בגמ' בברכות (כט, ב) אמר אליהו לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא, שלא יכעס ועי"ז לא יחטא שהכעס מביא לידי חטא, וכן לא ישתכר מיין ולא יחטא פי שמביא לידי חטא, וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך [טול רשות מקונך] וצא, אמר רבי יעקב אמר רב חסדא, זו תפלת הדרך, ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא, כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך, יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה, ואמר אביי שלעולם ישתתף אדם תפילתו עם הציבור שיתפלל בלשון רבים, וכתב רש"י שמתוך כך תפילתו נשמעת.
זמן תפילת הדרך
והקשו בגמ' מתי מתפלל, אמר רבי יעקב בשם רב חסדא, משעה שמהלך בדרך, ועד כמה זמנה להתפלל אמר רבי יעקב בשם רב חסדא שמברך עד פרסה וכתב רש"י אבל לא לאחר שהלך פרסה, והביא בשם הלכות גדולות שמפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל, עד פרסה, אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפלה זו.
והביא הרא"ש (סי' יח) את דברי הבה"ג, שמי שצריך ללכת פרסה או יותר יברך אבל פחות מפרסה אינו מברך, ויש מפרשים שמה שאמרו שמברך עד פרסה דהיינו שבתוך מהלך פרסה הראשונה יכול לומר, אבל לאחר פרסה לא, וכתב הרא"ש שנראה שאם עדיין צריך ללכת רחוק שיכול לברך, וכשהולך פחות מפרסה קרוב לעיר אי"ז מקום סכנה ואי"צ לברך, וכתב שעדיף לעמוד ולברך שכך עשה רב ששת כדברי רב חסדא, וכן הביא המרדכי (ברכות רמז צד) את דברי הבה"ג שטפי' אם הולך רק פרסה, וכתב שאם עבר פרסה הרי הוא מעוות לא יוכל לתקון ולא יברך.
וכ"כ הרשב"א שלאחר זמן עבר זמנה, וכתב המאירי שכיון שעבר הזמן כבר אינו נמלך בקונו וכפי שביאר רש"י, והפני יהושע ביאר משום שאחר שהלך פרסה בדרך כבר אין דעתו מיושבת עליו להתפלל.
הדרכים בחזקת מסוכנים
ברבינו יונה (ברכות כ, ב מדפי הרי"ף) הקשה על דברי הבה"ג, מדברי הירושלמי (פ"ד ה"ד) שכל הדרכים בחזקת מסוכנים, ואפשר לומר שזה אינו קרוב לעיר אלא כשהולך בדרך בין הכפרים שהוא בחזקת סכנה וצריך להתפלל ולבקש על נפשו, ויש מפרשים שרק בתוך הפרסה הראשונה יכול לאמרה אבל אחר פרסה לא והביא שודאי יכול לומר גם לאחר פרסה רק שלכתחילה צריך לומר לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אח"כ עד שיתקרב למקום שהולך וכדברי הרא"ש.
וכתב שכן מצינו בתפילין שמברך עליהם משעת הנחתן ועד שעת קשירתן, שמשעה שמתחיל להניחן משם ואילך מברך כשירצה עד שעת קשירה אבל ודאי אם שכח ולא בירך עד שעת קשירה שלא יברך עליהם אחר כך כיון שלא חלץ אותם עדיין שכל זמן שמקיים את המצוה אפי' שלא בירך עליה מתחלה יש לו לברך כשנזכר, ואפי' שאינו עובר לעשייתה כיון שמקיים אותה עכשיו הרי מקיים גם אח"כ.
להסמיך ברכה לחברתה
והנה כתב הטור (או"ח סי' קי), היוצא לדרך יתפלל תפלת הדרך, וצ"ל בלשון רבים ומעומד, ואצ"ל אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום, ומה שאינה פותחת בברוך פר"י לפי שאינה אלא תפלה שמתפלל לקב"ה שיוליכנו לשלום ואינה כברכת הנהנין ולא כברכות שתקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים ומפני שיש בה אריכת דברים חותמין בה בברוך, והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך בבקר היה מסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחבירתה, ויש לומר אותה אחר שהחזיק בדרך ואין לאומרה אלא א"כ יש לו לילך פרסה אבל בפחות מפרסה לא יחתום בברוך ואם שכח מלאומרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה משם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.
וכתב בבית יוסף הביא בשם הכל בו (סי' פז), שאלו את הר"מ מרוטנבורג למה תפילת הדרך חותמת בברוך הואיל ואינה פותחת בברוך, והשיב שהוא סומך אותה לעולם לאחת מן הברכות הפותחות בברוך כגון לאחת מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה, וה"ר יונה כתב, שכל ברכה שבמקומה היא סמוכה לחברתה כשאומר אותה בפני עצמה שחותמת ואינה פותחת, וכן תפילת הדרך כיון שבתפילת י"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינה סמוכה לחברתה לא חוששים לזה.
והנה בשו"ת באר שבע (סי' מה) כתב, שרבים נוהגין ביום צאתם לדרך להקדים להתפלל תפלת הדרך כשמתפללין בבקר בביתם או בבית הכנסת כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים שתהיה ולמדו כן בדברי מהר"ם מרוטנבורג שיכול לברך גם קודם שיצא לדרך כשעומד בתפילתו בעיר, וכתב לדחות דבריהם לפי שכל מה שמברך בתוך תפילתו היינו כשכבר יצא לדרך ואם עדיין בעיר אינו יכול לברך, וכ"כ במשנה ברורה (סקכ"ז) שמדובר כשיצא לדרך קודם התפילה, אמנם כתב (סקכ"ט) שהט"ז מתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת, אבל האליה רבה והפרי מגדים חולקים שלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות כך אך בדיעבד יש לסמוך על דבריו, וכ"ז בתחלת יציאתו מביתו אבל כשהוא לן בדרך יוכל לומר בבוקר כשמכין עצמו לצאת אפילו כשהוא עדיין בעיר שכבר החזיק בדרך.
התקנה על היציאה לדרך או על סכנות הדרך
ובביכורי ארץ (ברכות סי' כ) כתב לבאר את המחלוקת בין רש"י והבה"ג האם חובת תפילת הדרך היא תקנה כשיוצא לדרך וכפי שכתב רש"י שנוטל רשות והחיוב הוא רק עד שיעור פרסה לאחר שיוצא מהעיר שעדיין נקרא יוצא לדרך משא"כ כשהלך פרסה כבר אינו נקרא יוצא לדרך, והבה"ג סבר שדין תפילת הדרך היא לעוברי דרכים משום סכנה ולכך יכול לברך גם לאחר שיעור פרסה, ולפי"ז אפשר לומר שחלקו האם יכול להתפלל קודם שיוצא לדרך שלדברי מהר"ם התקנה היתה על עוברי דרכים והוא אינו הולך בדרך בזמן שהתפלל ולרש"י שהתקנה על מי שיוצא ללדרך הרי הוא בגדר יוצא, וכן מצינו בדברי המגן אברהם שלכתחילה יתפלל לאחר שהלך פרסה מהעיר כיון שנחשב כהולך בדרך ונמצא בסכנה כדברי בה"ג.
והנה כתב בשו"ע (סעיף ה) אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום, אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת, וכתב שכל זה היינו לדברי בה"ג שהחיוב הוא כשהולך בדרך ונמצא בסכנה הרי נמצא בסכנה חדשה ומברך, משא"כ לרש"י שהחיוב על היציאה מביתו הרי אינו מברך עד שיחזור לביתו, וכתב לתלות בזה את מחלוקת הראשונים האם אומר ותחזירני לביתי לשלום, שהרא"ש הביא מהרי"ף שיאמר וזה כדברי הבה"ג, והרשב"א כתב שלא יאמר כיון שסבר כרש"י שכל עיקר תקנת הברכה היא על מה שיוצא מביתו לדרך ולכך אי"צ לומר.
מתפלל מעומד
עוד מצינו בגמ' שם (ברכות ל, א) אמר רב חסדא אמר שמתפלל מעומד, רב ששת אמר, אפילו מהלך, רב חסדא ורב ששת היו הולכים בדרך, קם רב חסדא והתפלל, אמר רב ששת לשמשו איך התפלל רב חסדא, ואמר שעמד והתפלל, וכן עמד רב ששת והתפלל, לפי שמהיות טוב אל תקרא רע, וכתב רש"י, הואיל שיכול להתפלל מעומד, שהרי חבורתי עומדת, לא אקרא רע להתפלל מהלך, ואף על פי שמותר, ובתוספות כתבו שהלכה כרב ששת, ובתוספתא כתב בשם ה"ר יוסף שהלכה כר' חסדא וכ"כ הרי"ף.
וכתב בשו"ע (או"ח קי, ד) ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, וכתב המשנה ברורה (סקכ"ב) שאם העיכוב יטריד אותו מותר לומר כשהולך או במיושב, וכתב בתשובות והנהגות (ח"ג סי' עו) שכך נוהג לעצור באמצע הדרך ולברך וכ"כ בארחות רבינו שהיה נוהג החזו"א.
אם מברך כשנוסע בעיר
ובתשובות והנהגות (ח"א סי' קצט) כתב, שבימנו נקראת הדרך מקום סכנה, והביא בשם החזו"א שהיה ראוי לברך היום גם כשנוסע בתוך העיר, אלא שא"א לשנות ממנהג אבותנו, והביא שיתפלל מיד כשיוצא מהעיר גם אם לא הרחיק שיעור פרסה, שהרי יש שיטות שלא יכול לברך לאחר שהרחיק שיעור פרסה וכן שעיקר התפילה היא ביציאה לדרך וכן ביציאה מהעיר, ובשו"ת זכרון יהודה (או"ח סי' מב) כתב, שלא יברך אא"כ הדרך יותר מפרסה והמנהג לברך אם יש דרכים מסוכנים.
אם יכול להוסיף בתפילתו
בראבי"ה (ח"א ברכות סי' פו) כתב, שאם ירצה יוסיף כפי הענין ויכלול באמצע ברכה, כגון אם עובר בים יאמר ותצילנו ממים רעים והזידונים, וכגון אם הולך במקום מדבריות ויערים וירא מגדודי חיות ולסטים יתפלל כפי הענין, ולא חשו חכמים להאריך במקום סכנה לפתוח בברוך ודיו בחתימה, וובהליכות שלמה (פכ"א) כתב, שרשאי להוסיף דברים מענין הדרך, וכשנוסע בכלי תחבורה יכול להוסיף ותצילנו מתאונות, וכנוסע ליד הגבול שיש סכנה של מוקשים ומחבלים יכול לומר כן.
האם מותר ללמוד בדרך???
האם נוטל רשות לתפילת הדרך???
מתי זמן תפילת הדרך???
האם בזמננו הדרכים בחזקת מסוכנים???
האם צריך להסמיך ברכה לחברתה???
האם התקנה על היציאה לדרך או על סכנות הדרך???
האם צריך להתפלל מעומד???
האם מברך כשנוסע בעיר???
האם יכול להוסיף בקשות בתפילת הדרך???
וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ. (בראשית מה, כד)
אל תרגזו בדבר הלכה
והנה מצינו בגמ' בתענית (י, ב) 'אל תרגזו בדרך', אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך, ומקשי' מדברי רבי אלעאי בר ברכיה, ששני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר 'ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם', ורק משום שהיה בניהם דברי תורה, ואם לא היה דיבור ראויין לישרף, ומתרצי' שכל מה שצריכים ללמוד היינו לגרוס ולשנן ולא ללמוד בעיון, ובמתניתא מבואר בפסוק, שאמר להם יוסף אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר, לפי שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, וכן הביא ברש"י עה"ת, ובדעת זקנים הקשה שהרי נאמר 'ובלכתך בדרך', וכ' שלא יחמירו על עצמם בדבר מאכל עד שיהיו עניים ויצטרכו לאכול דמאי.
ובגור אריה הקשה, מדוע יוסף הזהירם ולא יעקב, אלא שהזהיר אותם משום המכירה ומה שכתוב בלשון אל תרגזו בדרך, לפי שהקפיד שע"י שיבואו לידי רגזנות יבואו לידי סכנת הדרך, וממה שנא' בלשון תרגזו לומדים שכל דבר שמביא לידי רוגז וכן לימוד הלכה בעיון, וכן פסיעה גסה היא בצורה של רוגז ומסוכנת בדרך.
עיון ההלכה במתון הדעת
והכלי יקר כתב שהתלמוד שלנו חולק על הבראשית רבה (צד, ב) שכתב, אל תפסיעו פסיעה גסה ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה והכניסו חמה לעיר, משום שני הטעמים, וכתב ליישב שהדיבור בדברי תורה הוא נקרא דברי תורה והעיון נקרא הלכה, כפי' שנאמר (תהלים קיט, א) 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', והליכה זו היא ההעתק ממקום למקום, וזה מצוי בעיון חכמת התורה שהמעיין בה נעתק ממדריגה למדריגה מחכמה לבינה ומבינה לדעה, ולפי"ז כתב ליישב שמבואר גמ' שאמר להם יוסף שלא יטעו בהבנת עיון דברי התורה ע"י שילמדו בדרך מחמת טורח הדרך יהיה להם לב רגז ובלתי מיושב, אבל במדרש אמר להם שילמדו בדברים פשוטים וברורים שהם פסקי דינים שהתורה תנחה אותם למקום חפצם לשלום, כמו שנאמר (משלי ו, כב) 'בהתהלכך תנחה אותך וגו', וביאור הכתוב אל תרגזו אל תפחדו מלשון שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד) מלשון פחד, כי התורה תנחה אתכם ותציל אתכם מכל פחד וטעות, כאילו אמר להם הזהרו בדבר המציל אתכם מן רוגז ופחד המצוי בדרך והיינו התורה, שבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.
ויש מפרשים, אל תתעסקו בדבר הלכה כמו שמצינו בגמ' בזבחים (מז, א) שמתעסק בקדשים פסול, והוא מדבר במי שאינו לומד בעיון אלא כמתעסק בעלמא בלא כוונה, ואולי כוונתם לומר שהרוגז יביאם לידי זה ויהיו קרובים אל הטעות, אמנם במתניתא נאמר, אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר, דעתם לפרש הרוגז שענינו המהירות והחפזה, מלשון פחז כמים (בראשית מט, ד) בחפזון של רוגז, לפי שיוסף אמר להם מהרו ועלו אל אבי, רצה לומר תמהרו לילך מכאן ואל תעמדו פה, וחשש אולי יבינו מלשון מהרו שגם בדרך לא ילכו במתון כי אם בחפזה כדי למהר הבשורה אל אביהם ועל ידי זה יפסיעו פסיעות גסות יותר מן הנהוג, וילכו עד הערב ממש אחר שקיעת החמה, על כן אמר להם אל תרגזו בדרך, דוקא מכאן מהרו ועלו, אבל בדרך עצמו על תרגזו אלא תלכו במתון בפסיעות בינונית, והכנסו לעיר בעוד החמה זורחת כי לעולם יכנס בכי טוב.
וכתב במשנה ברורה, (או"ח קי, סק"כ) ויעסוק בתורה בדרך וכבר אמרו המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו אבל לא יעיין בהלכה שמא יהיה טרוד, וכתב המגן אברהם, שאפשר שביושב בעגלה ואיש אחר מנהיג הסוסים יכול אפילו בעיון, עוד משמע בגמרא דהמהלך בדרך צריך להרעיב עצמו מעט כי השביעה קשה אז למעיים מפני טורח הדרך, ויזהר כל אדם שיהיה לו פת אפילו הולך במקום קרוב ובמקום שמצוי פת, כי כמה פעמים שיקרה מקרים בדרך, וכתב שנכון לכל ירא שמים בעת יציאתו לדרך שיקח עמו טלית ותפילין שלו אפילו הוא נוסע למקום קרוב ודעתו לחזור היום פן יקרה איזה מקרה ויתבטל ממצוה, ובעו"ה יש עוברי דרכים שאין לוקחין עמן אפילו תפילין וסומכין עצמן שבדרך ישאלו מאחרים ועונם גדול כי הרבה פעמים מצוי שעי"ז עוברים מן ק"ש ותפלה כשממתינים עד שיזדמן להם, ועוד שלוקחין תפילין ממה שבא בידם ואין מקפידים אם הקשר של ראש הוא לפי מידתו או לא, וכן הביא מהטור וב"י שנוהגין ליטול רשות מהגדולים ומתברכים כשהולכים בדרך, ויש סמך ממ"ש חז"ל נמלכין בסנהדרין ופרש"י נטלו רשות כדי שיתפללו עליהם.
רשות לתפילת הדרך
הנה מצינו בגמ' בברכות (כט, ב) אמר אליהו לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא, שלא יכעס ועי"ז לא יחטא שהכעס מביא לידי חטא, וכן לא ישתכר מיין ולא יחטא פי שמביא לידי חטא, וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך [טול רשות מקונך] וצא, אמר רבי יעקב אמר רב חסדא, זו תפלת הדרך, ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא, כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך, יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה, ואמר אביי שלעולם ישתתף אדם תפילתו עם הציבור שיתפלל בלשון רבים, וכתב רש"י שמתוך כך תפילתו נשמעת.
זמן תפילת הדרך
והקשו בגמ' מתי מתפלל, אמר רבי יעקב בשם רב חסדא, משעה שמהלך בדרך, ועד כמה זמנה להתפלל אמר רבי יעקב בשם רב חסדא שמברך עד פרסה וכתב רש"י אבל לא לאחר שהלך פרסה, והביא בשם הלכות גדולות שמפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל, עד פרסה, אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפלה זו.
והביא הרא"ש (סי' יח) את דברי הבה"ג, שמי שצריך ללכת פרסה או יותר יברך אבל פחות מפרסה אינו מברך, ויש מפרשים שמה שאמרו שמברך עד פרסה דהיינו שבתוך מהלך פרסה הראשונה יכול לומר, אבל לאחר פרסה לא, וכתב הרא"ש שנראה שאם עדיין צריך ללכת רחוק שיכול לברך, וכשהולך פחות מפרסה קרוב לעיר אי"ז מקום סכנה ואי"צ לברך, וכתב שעדיף לעמוד ולברך שכך עשה רב ששת כדברי רב חסדא, וכן הביא המרדכי (ברכות רמז צד) את דברי הבה"ג שטפי' אם הולך רק פרסה, וכתב שאם עבר פרסה הרי הוא מעוות לא יוכל לתקון ולא יברך.
וכ"כ הרשב"א שלאחר זמן עבר זמנה, וכתב המאירי שכיון שעבר הזמן כבר אינו נמלך בקונו וכפי שביאר רש"י, והפני יהושע ביאר משום שאחר שהלך פרסה בדרך כבר אין דעתו מיושבת עליו להתפלל.
הדרכים בחזקת מסוכנים
ברבינו יונה (ברכות כ, ב מדפי הרי"ף) הקשה על דברי הבה"ג, מדברי הירושלמי (פ"ד ה"ד) שכל הדרכים בחזקת מסוכנים, ואפשר לומר שזה אינו קרוב לעיר אלא כשהולך בדרך בין הכפרים שהוא בחזקת סכנה וצריך להתפלל ולבקש על נפשו, ויש מפרשים שרק בתוך הפרסה הראשונה יכול לאמרה אבל אחר פרסה לא והביא שודאי יכול לומר גם לאחר פרסה רק שלכתחילה צריך לומר לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אח"כ עד שיתקרב למקום שהולך וכדברי הרא"ש.
וכתב שכן מצינו בתפילין שמברך עליהם משעת הנחתן ועד שעת קשירתן, שמשעה שמתחיל להניחן משם ואילך מברך כשירצה עד שעת קשירה אבל ודאי אם שכח ולא בירך עד שעת קשירה שלא יברך עליהם אחר כך כיון שלא חלץ אותם עדיין שכל זמן שמקיים את המצוה אפי' שלא בירך עליה מתחלה יש לו לברך כשנזכר, ואפי' שאינו עובר לעשייתה כיון שמקיים אותה עכשיו הרי מקיים גם אח"כ.
להסמיך ברכה לחברתה
והנה כתב הטור (או"ח סי' קי), היוצא לדרך יתפלל תפלת הדרך, וצ"ל בלשון רבים ומעומד, ואצ"ל אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום, ומה שאינה פותחת בברוך פר"י לפי שאינה אלא תפלה שמתפלל לקב"ה שיוליכנו לשלום ואינה כברכת הנהנין ולא כברכות שתקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים ומפני שיש בה אריכת דברים חותמין בה בברוך, והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך בבקר היה מסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחבירתה, ויש לומר אותה אחר שהחזיק בדרך ואין לאומרה אלא א"כ יש לו לילך פרסה אבל בפחות מפרסה לא יחתום בברוך ואם שכח מלאומרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה משם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.
וכתב בבית יוסף הביא בשם הכל בו (סי' פז), שאלו את הר"מ מרוטנבורג למה תפילת הדרך חותמת בברוך הואיל ואינה פותחת בברוך, והשיב שהוא סומך אותה לעולם לאחת מן הברכות הפותחות בברוך כגון לאחת מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה, וה"ר יונה כתב, שכל ברכה שבמקומה היא סמוכה לחברתה כשאומר אותה בפני עצמה שחותמת ואינה פותחת, וכן תפילת הדרך כיון שבתפילת י"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינה סמוכה לחברתה לא חוששים לזה.
והנה בשו"ת באר שבע (סי' מה) כתב, שרבים נוהגין ביום צאתם לדרך להקדים להתפלל תפלת הדרך כשמתפללין בבקר בביתם או בבית הכנסת כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים שתהיה ולמדו כן בדברי מהר"ם מרוטנבורג שיכול לברך גם קודם שיצא לדרך כשעומד בתפילתו בעיר, וכתב לדחות דבריהם לפי שכל מה שמברך בתוך תפילתו היינו כשכבר יצא לדרך ואם עדיין בעיר אינו יכול לברך, וכ"כ במשנה ברורה (סקכ"ז) שמדובר כשיצא לדרך קודם התפילה, אמנם כתב (סקכ"ט) שהט"ז מתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת, אבל האליה רבה והפרי מגדים חולקים שלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות כך אך בדיעבד יש לסמוך על דבריו, וכ"ז בתחלת יציאתו מביתו אבל כשהוא לן בדרך יוכל לומר בבוקר כשמכין עצמו לצאת אפילו כשהוא עדיין בעיר שכבר החזיק בדרך.
התקנה על היציאה לדרך או על סכנות הדרך
ובביכורי ארץ (ברכות סי' כ) כתב לבאר את המחלוקת בין רש"י והבה"ג האם חובת תפילת הדרך היא תקנה כשיוצא לדרך וכפי שכתב רש"י שנוטל רשות והחיוב הוא רק עד שיעור פרסה לאחר שיוצא מהעיר שעדיין נקרא יוצא לדרך משא"כ כשהלך פרסה כבר אינו נקרא יוצא לדרך, והבה"ג סבר שדין תפילת הדרך היא לעוברי דרכים משום סכנה ולכך יכול לברך גם לאחר שיעור פרסה, ולפי"ז אפשר לומר שחלקו האם יכול להתפלל קודם שיוצא לדרך שלדברי מהר"ם התקנה היתה על עוברי דרכים והוא אינו הולך בדרך בזמן שהתפלל ולרש"י שהתקנה על מי שיוצא ללדרך הרי הוא בגדר יוצא, וכן מצינו בדברי המגן אברהם שלכתחילה יתפלל לאחר שהלך פרסה מהעיר כיון שנחשב כהולך בדרך ונמצא בסכנה כדברי בה"ג.
והנה כתב בשו"ע (סעיף ה) אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום, אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת, וכתב שכל זה היינו לדברי בה"ג שהחיוב הוא כשהולך בדרך ונמצא בסכנה הרי נמצא בסכנה חדשה ומברך, משא"כ לרש"י שהחיוב על היציאה מביתו הרי אינו מברך עד שיחזור לביתו, וכתב לתלות בזה את מחלוקת הראשונים האם אומר ותחזירני לביתי לשלום, שהרא"ש הביא מהרי"ף שיאמר וזה כדברי הבה"ג, והרשב"א כתב שלא יאמר כיון שסבר כרש"י שכל עיקר תקנת הברכה היא על מה שיוצא מביתו לדרך ולכך אי"צ לומר.
מתפלל מעומד
עוד מצינו בגמ' שם (ברכות ל, א) אמר רב חסדא אמר שמתפלל מעומד, רב ששת אמר, אפילו מהלך, רב חסדא ורב ששת היו הולכים בדרך, קם רב חסדא והתפלל, אמר רב ששת לשמשו איך התפלל רב חסדא, ואמר שעמד והתפלל, וכן עמד רב ששת והתפלל, לפי שמהיות טוב אל תקרא רע, וכתב רש"י, הואיל שיכול להתפלל מעומד, שהרי חבורתי עומדת, לא אקרא רע להתפלל מהלך, ואף על פי שמותר, ובתוספות כתבו שהלכה כרב ששת, ובתוספתא כתב בשם ה"ר יוסף שהלכה כר' חסדא וכ"כ הרי"ף.
וכתב בשו"ע (או"ח קי, ד) ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, וכתב המשנה ברורה (סקכ"ב) שאם העיכוב יטריד אותו מותר לומר כשהולך או במיושב, וכתב בתשובות והנהגות (ח"ג סי' עו) שכך נוהג לעצור באמצע הדרך ולברך וכ"כ בארחות רבינו שהיה נוהג החזו"א.
אם מברך כשנוסע בעיר
ובתשובות והנהגות (ח"א סי' קצט) כתב, שבימנו נקראת הדרך מקום סכנה, והביא בשם החזו"א שהיה ראוי לברך היום גם כשנוסע בתוך העיר, אלא שא"א לשנות ממנהג אבותנו, והביא שיתפלל מיד כשיוצא מהעיר גם אם לא הרחיק שיעור פרסה, שהרי יש שיטות שלא יכול לברך לאחר שהרחיק שיעור פרסה וכן שעיקר התפילה היא ביציאה לדרך וכן ביציאה מהעיר, ובשו"ת זכרון יהודה (או"ח סי' מב) כתב, שלא יברך אא"כ הדרך יותר מפרסה והמנהג לברך אם יש דרכים מסוכנים.
אם יכול להוסיף בתפילתו
בראבי"ה (ח"א ברכות סי' פו) כתב, שאם ירצה יוסיף כפי הענין ויכלול באמצע ברכה, כגון אם עובר בים יאמר ותצילנו ממים רעים והזידונים, וכגון אם הולך במקום מדבריות ויערים וירא מגדודי חיות ולסטים יתפלל כפי הענין, ולא חשו חכמים להאריך במקום סכנה לפתוח בברוך ודיו בחתימה, וובהליכות שלמה (פכ"א) כתב, שרשאי להוסיף דברים מענין הדרך, וכשנוסע בכלי תחבורה יכול להוסיף ותצילנו מתאונות, וכנוסע ליד הגבול שיש סכנה של מוקשים ומחבלים יכול לומר כן.
