וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
מפרש רש"י - "מהו זכירתו של אברהם - על לוט[1], נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא (יב יט), ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו". והוא מהמדרש רבה[2] (פרשה נא ו) "מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ, [אלא זכר את ה]שְׁתִיקָה שֶׁשָּׁתַק לְאַבְרָהָם בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִיא, [והוא] הָיָה יוֹדֵעַ וְשׁוֹתֵק".איזה צדיק! הוא לא הסגיר את אחותו בידי הערבים!? וכי למה שיסגיר את אחותו[3]. אלא שצריך להקדים ולומר שלוט היה אדם רשע מרושע, - ובשבילו עניין כ"כ קריטי, היה נחשב להתגברות.
קצת על רשעותו: וז"ל הזוה"ק (רעיא מהימנא וירא קה:) "ולוֹט הוּא [סמל ה]שָׂטָן הוּא יִצֶּר הָרָע! יוֹשֵׁב בְּשָׁעַר סְדוֹם כִּי שָׁם בֵּיתוֹ דִּכְתִיב לַפֶּתַח חַטָאת רוֹבֵץ. וּמִתְחַבֵּר עִם בְּנִי אָדָם וּמַטְעֵה אוֹתָם עַד שְׁמוֹרִידָם לִבְאֵר שָׁחַת וְהוּא גַּם כֵּן עִמָהֵם נִידוֹן עַל שֶׁהִטְעָה אוֹתָם, ויוֹרֵד עַד צָּעֲרָה דְגִהֵינָם וזֶהוּ הִנֵּה נָא הָעִיר הֲזֹאת קְרוֹבָה לָנוּס שָׁמָּה". ובעוד הרבה מקומות מצינו כן, כדאיתא הוריות יב: ובפסיקתא רבתי (פסקה ג ד"ה ביום השמיני) "וישא לוט את עיניו - שנתן עיניו בזנות"; "א"ר אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא ראה כמה קיפח לוט הרשע את אברהם הצדיק" וכו' לגבי ריב רועי אברהם ורועי לוט "כשאדם צדיק אף בני ביתו כמותו צדיקים וכל מי שידבוק בו, וכשאדם רשע אף בני ביתו כמותו רשעים".
וז"ל 'צרור המור' כאן "ויהי רעב בארץ. זה היה בסבת לוט שהיה הולך עם אברם שהיה רשע גמור ולא למד מאברהם אלא מעט מזער".
אז כאמור בשבילו הייתה זו שתיקה בעלת התגברות
ועוד, אפשר כדאיתא במסכת שבת (לג:) גבי רשב"י שדיבר מה שדיבר, והסגירו יהודה בן גרים. "הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות", פשוט שאין הוא הלשין[5], חלילה, אלא הלך לספר לחבריו על ה'נייעס' הכבד שהיה היום בביהמ"ד, הוא היה מה'יודעים' מה נשמע ומה קורה[6], היה חייב לספק אינפורמציות חדשות ללקוחותיו, וכך נתחייב רשב"י מיתה חלילה, "שמעון שגינה ייהרג".
וכעת נדמיין את לוט, הוא רוצה להתאקלם, מתחיל להתרועע עם יושבי המקום - הריקים, ודיבורי ההבל של עמי הארצות ידועים הם בתוכנם הערכי..., וכמו שאמר אברהם, שאשתו – על לא עוול בכפה - תעורר מהומה במקום חשוך זה, "שהיו המצרים שחורים ומכוערים[7]" (רש"י ורמב"ן יב יא), והוא בשנייה של רצון לתשומת לב יכול היה לומר שהאישה היפה הזו היא אחותו, ולהתפאר בכך, מובן שרמז גס זה ילמד בסופו על הקשר בינה לאברהם, וכו'.
אם כנים דברינו, רואה אתה מה הנזק שיש בלדבר דברים מיותרים אפילו למי שלא נוגע בעניין, כמו שאמרו ז"ל (כתובות סט: ועוד.) "חברך - חברא אית ליה, וחברא דחברך - חברא אית ליה". וה'מעשה רב' הנ"ל על רשב"י ועל שתיקת לוט כדברינו יוכיח.
עוד במעלת השתיקה
אמרו רבותינו ז"ל (אבות ג יג) "סְיָג לַחָכְמָה - שְׁתִיקָה". ניתן להסביר את זה בשני אופנים, האחד, שאם תשתוק לא ידעו "מעלתך..." וסתם אנשים חכמים, או לכל הפחות אינם טיפשים, כמאמר שלמה (משלי יז כח) "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב" ולא עוד אלא ה"אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן".אך יותר נראה לי שמאמר חז"ל זה מדבר, שאם אתה רוצה להחכים, תהיה בשקט וכך תוכל לצבור ידע וחוכמה, מה שלא תוכל לעשות בשעה שאתה מדבר, "דאיידי דטריד למפלט לא בלע..." (חולין קיא.).
"דרש ר"י ... מאי דכתיב "לך דומיה תהילה", סמא דכולא משתוקא [-הסם המובחר מכל הסממנים הוא השתיקה] ...אמרי במערבא[9] מלה בסלע, משתוקא בתרין"[10] (מגילה יח.), וכן אומר הרמב"ן באיגרתו "וַחֲשׁוֹב הַדִּבּוּר קוֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ". והגדירהּ ר"י החסיד[11] בחוכמתו, ב'ספר חסידים', "כְּלָלָהּ שֶׁל חָכְמָה שְׁתִיקָה. מִלָּה בְּסֶלַע שְׁתִיקוּתָא בִּתְרֵין. כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אֲנִי מִתְחָרֵט וּכְשֶׁאֵינִי מְדַבֵּר אֵינִי מִתְחָרֵט. [לשון זו ספציפית נראה שלקחה מר' שלמה אבן גבירול שנביא להלן] עַד שֶׁלֹּא דִבַּרְתִּי אֲנִי שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עַל דְּבָרַי, אֲבָל כְּשֶׁיָּצַא הַדָּבָר מִפִּי אָז הַדָּבָר מוֹשֶׁל בִּי"!!!.
ועוד אמרו ז"ל באבות (א יז) "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ (של ר' גמליאל) אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא". שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּחַוָּה שֶׁהִרְבְּתָה דְּבָרִים וכו' (רע"ב שם). וכן אמר שלמה "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל" (משלי י יט) וכן אמר "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קהלת ה ב).
האלשיך הקדוש (פרשת שמות כח לג) כותב "כי לא לחינם נתן הוא יתברך לאדם פה אחד ושתי עיניים, אם לא ללמד שחצי ממה שיראה בעיניו - יגיד!".
ומחדש ה'פלא יועץ' שאם כתוב מילה בסלע משמע שזהו דיבור של היתר, שאם לא כן, זהו רק הפסד, ואפילו בדיבור של היתר אמרו כן.
"כל אדם ברא אותו הקב"ה ומגינו איתו, קרנים לשור, וקשקשים לדג, ולאדם נתן את השתיקה" (ציטוט שנשמע מחזו"א)
"אם תתחרט פעם אחת על השתיקה, תתחרט על הדבור פעמים רבות..!"
המשפט הנ"ל הוא מרבינו שלמה ן' גבירול (בספרו 'מבחר הפנינים' פכ"ט ועוד) ועוד הוסיף לדבר בעניין:
"[כעת] סודך אסירך, אם תגלהו תהיה אסירו! | מי שלבו צר, לשונו רחב | כל דבר שתסתיר אותו מאויבך אל תגלהו לאוהבך | כפי אשר ימעטו דברי האדם ימעטו טעיותיו! | ימות האדם בכשלון לשונו ולא ימות בכשלון רגליו. כי כשלון לשונו יסיר את ראשו, וכשלון רגליו ירפא לזמן מעט (שם פרק לב) | ראש כל מוסר השתיקה. (שם פרק סד)
וראה ב'ספר הגימטריאות' לר"י החסיד (אות צז) שכותב על "כי לא יראני האדם וחי" - אבל מת רואה, וכותב שאף חיות רואות, כדוגמת מה שארז"ל (ב"ק ס:) "כלבים בוכים מלאך המוות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר", אך בבארו את סיבת היות החיות זוכות למה שהאדם לא זוכה, כותב "לפי שאין פה לדיבור לעופות ובהמות להגיד [את אותן ה]עתידות שרואין, לכך מראין להם!". היוצא מדבריו הוא שמי שמדבר לא רואה, ומי שרואה לא מדבר, וזו רק המחשה כמה הדיבור מזיק ברוחניות שהרי ה'מדבר', שהוא בדרגה הגבוהה ביותר, הפסיד מעלת הראייה הרחוקה.
ובזוה"ק (בלק קצג:) איתא "בְּסִפְרָא דְּחָכְמְתָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא הָכִי אָמַר... סִימַן לַשְׁטוּת - מִלִּין" וכו'.
קיצור הדברים, השתיקה עדיפה - כל עוד שאין זה מחובתך האמיתית לדבר, [-אך אם זו חובתך אסור לחשות, שנאמר "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" (תהלים לט ג)]
[1] מה ראה המדרש שהביאו רש"י לבאר כך, מבאר ה'שפתי חכמים' "דכל מקום שנאמר ויזכור צריך לומר שהזכירה נאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלה, כמו ויזכור אלהים את רחל וגו' (לקמן ל כב), וגם בחנה ויזכרה ה' (שמואל א' - א יט), אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם וישועה ללוט, לכן פירש ויזכור אלהים את לוט שצריך לישועה, ומה שכתוב את אברהם, ר"ל זכר ללוט הטובה שעשה עם אברהם, ואת אברהם כמו עם אברהם וק"ל".
[2] סקירה קצרה על מדרש רבה - 'המדרש הגדול', הוא המדרש הידוע ביותר. הוא כולל עשרה ספרים - על חמישה חומשי תורה ועל חמש המגילות, וכמו רוב מדרשי האגדה, הם מבוססים בעיקר על דברים של חכמי ארץ ישראל, - אלו התַנָאִים. הספרים הנ"ל לא חוברו יחדיו, והם למעשה חיבורים נפרדים ושונים אף בסגנונם, כבר בתקופת הראשונים קובצו לסדרת מדרשים אחת. בראשית רבה, ויקרא רבה ורוב המדרשים על המגילות חוברו בתקופת האמוראים, ואילו, שמות רבה, במדבר רבה ודברים רבה, וכן מדרש רבה על אסתר, נערכו בתקופת הגאונים על פי דברי חז"ל. ואלו המדרשים הנלמדים ביותר מאז היו מדרשים, וניתן לראות בהרבה ספרי קדמונים לשון כ"איתא במדרש", הכוונה כמובן ל'מדרש רבה'. המדרש המקובל אחריו הוא 'מדרש תנחומא' [אודותיו כתבתי במקום אחר].
[3] ה'שפתי חכמים' אומר שכמובא ברש"י ["ויהי ריב בין רועי..."] היה לו אינטרס במותו של אברהם כי חיכה זמן רב לרשת אותו ולכן באמת הייתה זו התגברות מצידו.
[5] רש"י על המקום ביאר שסיפר הדברים לתלמידיו או למשפחתו, אך הדברים יצאו מכלל שליטה...
[6] האם ר"י בן גרים היה אדם גדול?: גם תיאור זה אין הוא אלא בכדי לשכך את האוזן, כי עקב כך נאלצו רשב"י ובנו להיעלם י"ג שנה, ור' יוסי לגלות לציפורי, [ויש לגרוס שהגלוהו מציפורי (רש"ש שם) לפי שמקום מושבו היה כבר בציפורי (סנהדרין לב:)]. ובאמת נענש ע"כ כמובא בגמ' בהמשך שעשאו רשב"י גל של עצמות. והוא לדעת הסוברים שאותו בן גרים אינו תנא חשוב, כמוש"כ הריטב"א על המקום "ואין זה ר' יהודה בן גרים המוזכר בתעניות [מו"ק] דהוה גברא רבה". אך ר"ת עה"מ לא סבר כך, ובאמת גרס 'נח נפשיה' ולא דרך ביזיון. וכן רש"י הנ"ל שכתב שסיפר זאת לתלמידיו – משמע שהיה אדם גדול. ובל אופן נביא את המובא אודות ר' יהודה בן גרים.
רבי יהודה בן גרים: היה תנא בדור החמישי לתנאים והיה לתלמידו של רשב"י, ומובא במו"ק ט. שרשב"י העריכו מאוד. "רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה, ... אמר ליה לבריה, "בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך". ועיי"ש באורך המעשה הנודע, שהיה נראה לו שהם מקללים אותו וביאר לו אביו את כוונותיהם הנעלות וכו'.
כן מוזכר ר' יהודה במדרש (בראשית לה ג) "רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יוּדָן גִּיּוֹרֵי הָלְכוּ לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִית דְאָמְרֵי פָּרָשַׁת נְדָרִים, וְאִית דְּאָמְרֵי פָּרָשַׁת נְסָכִים". וכו' עיי"ש שנשמע שמדובר באותו מפגש המוזכר במו"ק, לפי שאח"כ באו לבקש לילך וכו'.
בירושלמי (תענית ג ט) מובא המעשה דחוני המעגל ומדבר שם 'רבי יודן גיריא' וכותב ה'קרבן העדה' שהוא ר"י בן גרים. וכן מוזכר בשביעית (פ"ב ה"ג).
[7] הסיבה היא מכיוון שהיה מצרים בן של חם, אח של כנען (בראשית י ו) שקולל, כלשון חז"ל (סנהדרין קח:) "חם לקה בעורו", ושם מובא שהוא קולל בעוון הנהגתו בתיבה, וכן בירושלמי (תענית א ו) איתא "תנינן חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן חם יצא מפוחם וכו'".
[9] מערבא היא ארץ ישראל. וראה במדרש (ויקרא רבה טז ה) שמייחסים אמרה זו לר' יהושע בן לוי.
[11] ר' יהודה החסיד ז"ל [ד"א תת"ק - תתקע"ז] מגדולי הראשונים, נולד באשפירא לר' שמואל "הנביא" (ראה סדה"ד), זכה וחיבר הרבה ספרים ומהם 'ספר חסידים' [שהוא מושתת על דברי אביו ז"ל]; 'פירוש רבינו יהודה החסיד' על מס' אבות; 'ספר גימטריאות' - שלמרות שמו, אינו עוסק כולו בגימטריות אלא בהלכה ואגדה, אמונות ודעות, ועוד; 'ספר הגן' 'צוואת רבי יהודה החסיד' ועוד הרבה - חלקם לא שרדו את קורות עמנו. היה תלמידו של ר"י הזקן - בעל התוספות, והעמיד עצמו תלמידים קדושים הרבה, ממש ירושה אמיתית לדורות, וביניהם בעל 'הרוקח' ר' אליעזר [בן יהודה] מגרמייזא, ובעל הסמ"ג ר"מ מקוצי, בעל ה'אור זרוע', 'בעל התרומה' ועוד.
נלב"ע בשב"ק תצווה - פרשת זכור, בי"ג אדר ד'תתקע"ז, במגנצא, זכר צדיק לברכה.
