איתא במשנה ברכות ל: אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, הגמ' שו"ט מנין לומדים דין זה, ור' נחמן בר יצחק אומר מהכא "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה", שואלת הגמ' מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה, ומביאה הגמ' סיפורים על אמוראים שהיו שמחים יותר מדאי - אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר: וגילו ברעדה כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא, [וממילא אין חשש שאני יבוא לידי קלות ראש דהתפילין שומרות עלי ונותנות כבוד ראש], רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה, בכל עצב יהיה מותר, כתיב! - אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו, [ראה שהשמחה יותר מדאי והיה צריך לגרום להם להתעורר שלא לשמוח יותר מדאי, ובתוס' כ' שמכאן המקור לשבור כוס בחתונה], רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו. אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר! - אמר להו: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן! אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך? - אמר להו: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן?,
ומסיימת הגמ' - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה, עכ"ד הגמ'.
הנה כל הגמ' הנ"ל צריכה הרבה התבוננות והבנה עד אליבא דהלכתא שלנו היום מה צריך לנהוג להלכה, א. צריך בירור הוא מה גדר האיסור של למלאות שחוק פיו בעוה"ז, ממבט ראשון נראה שהאיסור הוא בעוה"ז זה אומר שאין איסור בצחוק עצמו אלא האיסור הוא בצחוק בעוה"ז ואילו לעוה"ב יהיה מותר לצחוק, ב. צ"ב מה טעם האיסור האם מצד אבילות חורבן הבית או"ד מצד גריעות הצחוק, ג. צ"ב שנראה שהאיסור בעוה"ז הוא מאז ומעולם ולא שרק אחר שנחרב בית המקדש אסור, דהרי הגמ' הביאה ראיה מהפסוק של אז ימלא שחוק פינו שזה הולך על בית המקדש שמאחר שחרב ביהמ"ק אסור א"כ הו"ל לגמ' לכתוב אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו מזמן שבית המקדש חרב, ממילא הדברים צ"ב ונבאר הדברים בס"ד,
ראשית כל יש לדייק דבגמ' לא כתוב 'אסור לאדם לשמוח בעולם הזה' אלא 'אסור לאדם שימלא פיו שחוק' א"כ מבואר בפשטות דאין איסור לשמוח וזה ודאי שמצוה גדולה להיות בשמחה, כמו שרואים בפסוקים בתורה כגון 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב' ועוד הרבה וגדולה מעלת השמחה מאוד, אלא שבסוגי' דידן הראשונים הגדירו 'שמחה יתירה' בגדר שחוק שהוא אסור, וכמו שנבאר היטב בעז"ה,
הדעה שהאיסור הוא רק בזמן הגלות
הרמב"ן [תורת האדם סוף שער האבל] כותב שהאיסור למלאות פיו צחוק הוא רק בזמן הגלות וע"כ הביאה הגמ' ראיה מדכתיב [תהילים קכו' ב'] 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה' אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה בזמן שיאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה עכ"ד, מד' נראה שהאיסור הוא רק בזמן הגלות,
וכ"מ מד' המאירי [ל:] שכ' וז"ל: שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש ואם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה והוא שאמרו כאן תפילין קא מנחנא ויש מפרשים תפילין קא מנחנא כלומר ואיני מתירא להשתקע בשום דבר מגונה ויש מפרשים בה שנתרפא מחולי מעים שהיה פטור מן התפילין וכשחזר לקיום המצוה היה שמח ומ"מ אחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ר"ל עד שיבא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, עכ"ל.
וכמו כן בספר האשכול: "ויש לו לדאג על חרבן בית המקדש משל לתלמיד היושב לפני רבו ורואה רבו מיצר אף הוא מיצר עמו. ומכי חריב בית המקדש אין שחוק לפניו לפיכך אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" הרי לנו כד' הרמב"ן שאיסור שחוק מטעם אבילות על החורבן,
ובאמת מריהטת לשון הגמ' נראה כך כמ"ש לעיל שכתבה הגמ' אסור לאדם בעוה"ז נראה דייקא בעוה"ז ולא לעתיד לבוא, וכך הק' בחפץ ה' עמ"ס ברכות [שם] וז"ל: אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה ממשמעות בעולם הזה משמע לאו דוקא אחר החרבן אלא אפילו בזמן שבית המקדש קיים דאם לא כן הול"ל בזמן הזה אבל אחר האמת נרא' להוכיח דהאי בעולם הזה היינו דוקא אחר החורבן ולא חש לדקדק דלא חש להודיע מה שהיה בזמן שבית המקדש קיים והראיה ממה דמייתי הראיה אז ימלא שחוק והאי קרא מיירי בשוב ה' את שיבת ציון מחורבנה א"כ דבזמן החורבן איירי וכפי זה מנא ליה להוכיח דבזמן שהיתה ציון בישובה היה אסור אלא ודאי דדוקא בימים הללו. ונראה דהיינו אפילו שחוק של מצוה אסור דאי של קלות ראש אפי' אז בשוב ה' את שיבת ציון אין נראה מקרא דמותר מדקאמר בשוב ה' את שיבת ציון וכו' אז ימלא שחוק והיינו מצד שמחה של שיבת ציון דהיינו שמחת מצוה. ושמחת מצוה עצמ' ליתה אלא אז בשוב ה' בע"ה עכ"ל, והדברים מבהילים ומבואר מד' שאין האיסור אלא בזמן הגלות וביותר מדובר בשמחה של מצוה, וזה צ"ב מה האיסור בשמחה של מצוה הרי כל היסוד של קיום המצוות זה בשמחה,
הדעה שהאיסור הוא תמיד
אמנם בתר"י מבואר אחרת שהאיסור הוא תמיד ולא רק בזמן הגלות מטעם ששמחה יתירה איננה דבר טוב, וז"ל: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז וכו' י"מ שטעם הדבר מפני חורבן בהמ"ק אבל שלא בשעת חורבן מותר ואין זה נכון דא"כ לא היה לו לומר בעוה"ז אלא משחרב בהמ"ק אסור לאדם שימלא שחוק פיו וכו' ומדלא אמר הכי שמעי' שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן בהמ"ק אמר שאסור למלאת שחוק פיו בעוה"ז בשום ענין שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה כמו שאמרנו למעלה<sup>[1]</sup> ומאי דאמרינן אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה לא מפני המקדש בלבד אומר אלא הכי קאמר אימתי ימלא שחוק פינו ותהיה השמחה מותרת מזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו הגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתנו ויבושו ושמחה כזו שהוא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא ודומה לזה מה שאמרו במדרש זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו הוי אומר בה' כלומר אף על פי שזה היום הוא יום טוב ונעשה לנו בו נסים ונפלאות ואנו שמחים בהם אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב אלא בעבור ה' לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו, עכ"ל, מבואר בר' יונה דבר מבהיל שהשמחה המותרת לעתיד לבוא היא שמחהשל קידוש ה' על הניסים והנפלאות שמתוך שעם ישראל ישמחו יהיה קידוש שם שמים אצל הגוים כמ"ש אז יאמרו בגוים כלומר רק בגלל שיאמרו בגוים התירו לשמוח, ולכאו' לפי"ד צ"ע מדוע אסור בשמחה של מצוה לשמוח כמו למשל בסעודת פורים שהיא להודות ולהלל לה' שיהיה מותר כדי שיאמרו הגוים, וצ"ע, אמנם לפ"ד הפרישה להלן לכאו' יתישבו הדברים כמין חומר,
דהפרישה [שם] מפרש ד' ר' יונה באופן נפלא וז"ל: ונלע"ד פירוש לפירושו דהאי אז ימלא שחוק פינו לאו בעולם הבא איירי אלא בימות המשיח או בימי בית שני שהרי נאמר שם לפני זה במזמור קכ"ו שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק וגו' וידוע מה שדרשו חז"ל [תענית כג.] על היינו כחולמים שנדרש על שבעים שנה דגלות בבל ועכ"פ לא איירי מימי העולם הבא אלא מימי הגאולה אלא הכי פירושו דרבינו יונה שבעולם הזה אפילו בזמן שבית המקדש קיים אסור למלאות שחוק פינו כל זמן שיצר הרע גובר עלינו משום שהשמחה גורמת שישכח המצות וזה הוא אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואפילו לימות המשיח נמי אסור אם לא באותו זמן ועת שיעשה לנו ה' יתברך ניסים ונפלאות אז כדי שיתגלה הנס מותר לשמוח משום פרסומי ניסא דהיינו מתוך שיראו האומות שנהפך לנו אבל ליום טוב ולשמחה אז יכירו בגודל טובותינו ויאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה ובאם לא נשמח אזי לא יוכר הבדל בין מה שהיינו בו בזמן השעבוד לזמן הגאולה אבל מיד שיפורסם הנס יחזור הדבר לאיסורו מטעם הנ"ל והיינו כל זמן העולם הזה עד שנזכה לעולם הבא ואז אין יצר הרע יגבר עלינו כי בלע המות לנצח [ישעי' כה ח] ואז יהיה מותר השמחה על כל פנים, ולפי זה מה שמייתי הקרא אז ימלא שחוק פינו לא מייתי ראיה שאז יהיה מותר אלא מייתי ראיה לאיסור שהרי לא התיר לנו הקרא לשמוח אלא בזמן הנס שעל ידי כן יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות וכמו שהביא רבינו יונה ראיה ממה שכתוב זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בשם ולא ביום טוב ומה שמותר בעולם הבא זה אין צריך ראיה אלא מסתבר טעמא דמטעם האיסור אנו לומדים ההיתר וקל להבין וזהו נלע"ד בפירוש הר"ר יונה, עכ"ל. ממילא לק"מ לעיל דכל מה שהתירו לשמוח שמחה יתירה זה רק לזמן מסוים שיש את היאמרו בגוים אבל אם נגמר היאמרו בגוים כבר אין היתר לשמוח משום שיש יצה"ר שיכול להתגבר, ממילא בסעודת פורים עכשיו אין היתר לשמוח משום שהנס היה כבר ושמחו אז ואה"נ יכול להיות שבזמן הנס בשושן הבירה היתה שמחה שלימה, ולעתיד לבוא יהיה מותר לשמוח כי יהיה הנס, מ"מ עדיין צ"ב מהו הגדר של שמחה במצוות,
וברא"ה נראה ג"כ דס"ל הכי דז"ל: אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה בדח טובא אמר ליה וגילו ברעדה כתיב. פי' שרוב השחוק מגבר יצר הרע וראוי לו לאדם שלא ימשך אחריו, וכ"כ הריטב"א.
הדין להלכה
ולהלכה הביא הטור דאסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה וכ' הב"י דזה כמו הרמב"ן דדוקא בזמן הגלות ודלא כר' יונה, אמנם צ"ע מדוע הרמב"ם והסמ"ג השמיטו דבר זה בתור הלכה והרמב"ם כתב זאת רק בתור עיצה, וז"ל בהלכות דעות פ"ב ה"ז: "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", עכ"ל. אין בד' שום איזכור אודות זה שהאיסור זכר לחורבן או סתם אלא רק בתור עיצה, ושאלה זו הק' ר' ישעיה פיק בספר קשות מיושב אומר השכחה והשאיר בצ"ע, ועי' בספר אמרת שלמה מ"ש.
השו"ע פסק הלכה זו בהל' אבילות על החורבן סי' תקס' ס"ה וז"ל: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, וגרס בעוה"ז ולא בזמן הזה כגי' הטור משמע כמ"ש בב"י כמבואר בר' יונה דתמיד ולאו דווקא בזמן הגלות, וכ' המג"א בטעם האיסור - דשחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כמבואר במשנה באבות [ג' יג'], מ"מ נראה בד' דגם בזמן שהבית קיים אסור ומ"ש במשנה אי"ז עיצה אלא איסור, וכ"ה המחצית השקל וז"ל: ואפי' בזמן שבהמ"ק הי' אסור. עד לע"ל כי יסיר ה' לב האבן ויעבור רוח הטומאה מן הארץ ולא יהי' יצה"ר אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה בהיותינו יושבים ועטרותינו בראשנו ונהנים מזיו השכינה בבי"א עכ"ל.
אמנם הט"ז מגיע עם חילוק דלא כל שמחה אסורה וז"ל: ונלע"ד שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינו של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שב"ה קיים כגון שמחת בית השואב' ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז ובזמן הגלות ערב' כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק כנלע"ד נכון, עכ"ל.
לכאו' נחלקו המג"א והט"ז, דהמג"א ס"ל שכיון שכתוב במשנה ששחוק יכול להגיע לדברים לא טובים אין חילוק מתי ואיך תמיד אסור לשחוק יותר מדאי, אבל הט"ז חילק שבשמחה של מצוה בזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר אבל אחר החורבן אסור, ויכול להיות שלא נח' וגם המג"א יודה שבזמן המקדש היה מותר לשמוח ביותר וכיון שהיה מורא מקדש ושכינה לא היו מגיעין לכלל עבירה כמ"ש בחסידים הראשונים ועדיין צע"ק,
אמנם באליה רבה כ' על הא דהלבוש כתב: "מכל מקום אסור לכל אדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השמחה היתרה מרגילה את האדם לעבירה, וכתיב [תהלים קכו, ב] אז ימלא שחוק פינו בעולם הבא שנהיה נהנין מזיו שכינה ולא בעולם הזה, וכ' בא"ר: בעולם הבא וכו'. דהיינו שיפסוק היצר הרע, אבל בזמן הזה אף שבית המקדש היה קיים אסור כיון דיצר הרע שולט, ועיין ברבינו יונה ר"פ אין עומדין [ברכות כא ע"ב ד"ה אסור] דמשמע דפסוק קאי בזמן הגאולה אף שעדיין היצר הרע שולט ואינן נהנין מזיו השכינה. והלבוש נראה שלא עיין ברבינו יונה גופיה רק בב"י [ד"ה ואסור] שמביא בקצרה. מיהו בספרי דברי אליה על תהלים פירשתי הפסוק לפירוש זה, ומשמע דבשמחה של מצוה מותר, מיהו הט"ז [סק"ז] כתב דבזמן הגלות אפילו בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק וצ"ע, עכ"ד. מסיק האליה רבה דבשמחה של מצוה מותר דלא כהט"ז, אמנם צ"ע דמהגמ' שלנו מוכח דגם בשמחה של מצוה לא שרי דחזינן שהיו צריכין לשבור כוס ואולי דהיה השמחה יותר מדאי ודו"ק, אמנם מצאתי בספר חודש האביב עמ"ס ברכות [להרב אליעזר פאפו] שכ' דשמחה של מצוה מותר מד' ר' יונה שאסור לאדם למלאות פיו בעוה"ז הכוונה בעניני העוה"ז אבל שמחה של מצוה מותר,
והלכה למעשה כתב המ"ב [תקס' סק"כ] וז"ל: "אסור למלאות פיו שחוק - שהשמחה יתירה משכח המצות. ועיין בט"ז ופרישה דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק", עכ"ד, לכאו' המ"ב פוסק את ד' הט"ז בשמחה של מצוה, וערוך השולחן כתב ג"כ: "ואסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה וזהו אפילו בזמן המקדש אסור וזהו כשעוסק בהשחוק זמן מרובה עם אחרים אבל שחוק בעלמא לית לן בה ופשוט הוא דאסור לשמוע זמר אשה דזהו קירוב לעריות, ע"כ. נתן לנו קצת גדר שחוק מרובה אבל בעלמא קצת אי"ז נקרא.
מהות האיסור של למלאות פיו
לכאו' צ"ב מהו לשון 'מילוי' הלא מלא לא שייך אלא בדבר גשמי, ועוד כיצד נדע מתי נקרא מלא שנחשב מלא פיו צחוק, והרבה יותר מתאים לכתוב אסור לאדם שירבה שחוק כמו שהגמ' אומרת 'הו קא בדח טובא', הקו' הנ"ל הק' בספר ברכת יהושע [הרב יהושע ווינשטיין אחרון מלודז'] ומבאר מהלך נפלא שענין מילוי הכוונה שלימות ואסור לאדם שימלא פיו הכוונה שאסור לאדם להגיע למצב שהשמחה שלמה, אלא שבכל שמחה יזכור את החורבן ועי"ז יתמעט שמחתו [כמ"ש לעיל] וכן אפי' בדבר מצוה לא יתמלא שמחתו שמא עדיין לא יצא יד"ח וע"כ בכל עשיית מצוה יחשוב שעדיין לא יצא יד"ח ע"כ א"ש לשון מלא כי אם לא יחשוב שום דבר בעת שמחתו יתמלא השמחה לכן בא רשב"י להזהיר שיחשוב בדברים שעי"ז לא יתמלא השמחה, אבל בעת הגאולה אז יתמלא הארץ דעה וכל המצוות יהיו בשלימות ואין לחוש עוד להתנשאות בוודאי יוכל לשמוח ואפי' במילי דעלמא נוכל לשמוח כי בכל ענין יהיה כבוד שמים כי יתעלו ישראל למעלותת רמות ונשגבות ע"ע דבריו<sup>[2]</sup>,
בספר יוסף אומץ [תתצא] כ' בהל' זכר לחורבן "שלא למלא פיו שחוק מחמת החורבן ונראה דלישנא דמילוי היינו בהרמת קול", כלומר מד' משמע בפשטות שמילוי פיו שחוק הכוונה לצחוק בקולי קולות כמו שאנו מבינים בפשטות מה הכוונה למלאות פיו שחוק,
חומר האיסור של למלאות פיו
בבית יוסף יו"ד [קנז' בבדק הבית] כתב שהאיסור של למלאות פיו נכלל באיסורין דרבנן אבל אין ע"ז לא מלקות ולא נידוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים, וכ"כ תשובת הגאונים הביאה ר' ירוחם נתיב טז' ח"ג, עי"ש. אמנם הבן יהוידע דמד' משמע שהוי מילי דחסידות שהק מה הגמ' מתפארת בזה שאמרו על ר"ל שמימיו לא מילא שחוק פיו הרי ודאי שכל מילי דחסידותא דשמע ר"ל מן ר"י היה מקיים ומ"ש האי אלא המעלה שר"ל היה בדחן בטבעו כמו בר קפרא וכפי טבעו ומנהגו היה קשה עליו חסידות זו ועכ"פ היה נזהר בזה, ע"כ מוכח דס"ל דזה מילי חסידות דאי הוי דין דרבנן היה פשוט, ולפ"ד הב"י צ"ע מה הגמ' מתפארת בר"ל,
ועי' שבט מוסר פ"כ באזהרה כט' שעיקר חיבוט הקבר מגיע משמחה יתירה עי"ש.
[1] וז"ל: טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע ופשטיה דקרא כך הוא שאע"פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג אבל הקדוש ברוך הוא איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות ושש ונעלס בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה וגו' ובפסוק אחר עבדו את ה' בשמחה ר"ל תעבדו את ה' ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו ואף על פי ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה שמחה זו מותרת ומחוייבת כענין שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'.
[2] ועד"ז כותב ר' צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק [אות רס'] ואמרו ז"ל אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה וכו' פירוש מילוי הפה נקרא כשאין לו שום כונה אחרת ומשוקע בזה כענין ימלא פי תהלתך שלמדו רז"ל שם נא לענין ברכה כשיש בפיו דבר מאכל דהיינו שיש איזה דבר החוצץ מהנאה גופנית, וכן בשחוק בהתפשטות הגם דאינו על בריותיו וליצנות גמור כל שאינו באיזה כונה למצוה והרחבת לב דברי תורה רק כשחוק והוללות בעלמא אסור בעולם הזה שיש שליטת היצר הרע והוא דרגא לשחוק השני דליצנות וקלות ראש ופריקת עול ח"ו כי על ידי זה מתפנה לבו לבטלה ח"ו רק אז ימלא שחוק פינו וגו' כי אז לא יהיה בטלה כלל כי כל דבר בטלה גם כן קדש לה' כמ"ש ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קודש לה' וכו' עי"ש.
ומסיימת הגמ' - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה, עכ"ד הגמ'.
הנה כל הגמ' הנ"ל צריכה הרבה התבוננות והבנה עד אליבא דהלכתא שלנו היום מה צריך לנהוג להלכה, א. צריך בירור הוא מה גדר האיסור של למלאות שחוק פיו בעוה"ז, ממבט ראשון נראה שהאיסור הוא בעוה"ז זה אומר שאין איסור בצחוק עצמו אלא האיסור הוא בצחוק בעוה"ז ואילו לעוה"ב יהיה מותר לצחוק, ב. צ"ב מה טעם האיסור האם מצד אבילות חורבן הבית או"ד מצד גריעות הצחוק, ג. צ"ב שנראה שהאיסור בעוה"ז הוא מאז ומעולם ולא שרק אחר שנחרב בית המקדש אסור, דהרי הגמ' הביאה ראיה מהפסוק של אז ימלא שחוק פינו שזה הולך על בית המקדש שמאחר שחרב ביהמ"ק אסור א"כ הו"ל לגמ' לכתוב אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו מזמן שבית המקדש חרב, ממילא הדברים צ"ב ונבאר הדברים בס"ד,
ראשית כל יש לדייק דבגמ' לא כתוב 'אסור לאדם לשמוח בעולם הזה' אלא 'אסור לאדם שימלא פיו שחוק' א"כ מבואר בפשטות דאין איסור לשמוח וזה ודאי שמצוה גדולה להיות בשמחה, כמו שרואים בפסוקים בתורה כגון 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב' ועוד הרבה וגדולה מעלת השמחה מאוד, אלא שבסוגי' דידן הראשונים הגדירו 'שמחה יתירה' בגדר שחוק שהוא אסור, וכמו שנבאר היטב בעז"ה,
הדעה שהאיסור הוא רק בזמן הגלות
הרמב"ן [תורת האדם סוף שער האבל] כותב שהאיסור למלאות פיו צחוק הוא רק בזמן הגלות וע"כ הביאה הגמ' ראיה מדכתיב [תהילים קכו' ב'] 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה' אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה בזמן שיאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה עכ"ד, מד' נראה שהאיסור הוא רק בזמן הגלות,
וכ"מ מד' המאירי [ל:] שכ' וז"ל: שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש ואם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה והוא שאמרו כאן תפילין קא מנחנא ויש מפרשים תפילין קא מנחנא כלומר ואיני מתירא להשתקע בשום דבר מגונה ויש מפרשים בה שנתרפא מחולי מעים שהיה פטור מן התפילין וכשחזר לקיום המצוה היה שמח ומ"מ אחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ר"ל עד שיבא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, עכ"ל.
וכמו כן בספר האשכול: "ויש לו לדאג על חרבן בית המקדש משל לתלמיד היושב לפני רבו ורואה רבו מיצר אף הוא מיצר עמו. ומכי חריב בית המקדש אין שחוק לפניו לפיכך אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" הרי לנו כד' הרמב"ן שאיסור שחוק מטעם אבילות על החורבן,
ובאמת מריהטת לשון הגמ' נראה כך כמ"ש לעיל שכתבה הגמ' אסור לאדם בעוה"ז נראה דייקא בעוה"ז ולא לעתיד לבוא, וכך הק' בחפץ ה' עמ"ס ברכות [שם] וז"ל: אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה ממשמעות בעולם הזה משמע לאו דוקא אחר החרבן אלא אפילו בזמן שבית המקדש קיים דאם לא כן הול"ל בזמן הזה אבל אחר האמת נרא' להוכיח דהאי בעולם הזה היינו דוקא אחר החורבן ולא חש לדקדק דלא חש להודיע מה שהיה בזמן שבית המקדש קיים והראיה ממה דמייתי הראיה אז ימלא שחוק והאי קרא מיירי בשוב ה' את שיבת ציון מחורבנה א"כ דבזמן החורבן איירי וכפי זה מנא ליה להוכיח דבזמן שהיתה ציון בישובה היה אסור אלא ודאי דדוקא בימים הללו. ונראה דהיינו אפילו שחוק של מצוה אסור דאי של קלות ראש אפי' אז בשוב ה' את שיבת ציון אין נראה מקרא דמותר מדקאמר בשוב ה' את שיבת ציון וכו' אז ימלא שחוק והיינו מצד שמחה של שיבת ציון דהיינו שמחת מצוה. ושמחת מצוה עצמ' ליתה אלא אז בשוב ה' בע"ה עכ"ל, והדברים מבהילים ומבואר מד' שאין האיסור אלא בזמן הגלות וביותר מדובר בשמחה של מצוה, וזה צ"ב מה האיסור בשמחה של מצוה הרי כל היסוד של קיום המצוות זה בשמחה,
הדעה שהאיסור הוא תמיד
אמנם בתר"י מבואר אחרת שהאיסור הוא תמיד ולא רק בזמן הגלות מטעם ששמחה יתירה איננה דבר טוב, וז"ל: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז וכו' י"מ שטעם הדבר מפני חורבן בהמ"ק אבל שלא בשעת חורבן מותר ואין זה נכון דא"כ לא היה לו לומר בעוה"ז אלא משחרב בהמ"ק אסור לאדם שימלא שחוק פיו וכו' ומדלא אמר הכי שמעי' שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן בהמ"ק אמר שאסור למלאת שחוק פיו בעוה"ז בשום ענין שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה כמו שאמרנו למעלה<sup>[1]</sup> ומאי דאמרינן אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה לא מפני המקדש בלבד אומר אלא הכי קאמר אימתי ימלא שחוק פינו ותהיה השמחה מותרת מזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו הגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתנו ויבושו ושמחה כזו שהוא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא ודומה לזה מה שאמרו במדרש זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו הוי אומר בה' כלומר אף על פי שזה היום הוא יום טוב ונעשה לנו בו נסים ונפלאות ואנו שמחים בהם אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יום טוב אלא בעבור ה' לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו, עכ"ל, מבואר בר' יונה דבר מבהיל שהשמחה המותרת לעתיד לבוא היא שמחהשל קידוש ה' על הניסים והנפלאות שמתוך שעם ישראל ישמחו יהיה קידוש שם שמים אצל הגוים כמ"ש אז יאמרו בגוים כלומר רק בגלל שיאמרו בגוים התירו לשמוח, ולכאו' לפי"ד צ"ע מדוע אסור בשמחה של מצוה לשמוח כמו למשל בסעודת פורים שהיא להודות ולהלל לה' שיהיה מותר כדי שיאמרו הגוים, וצ"ע, אמנם לפ"ד הפרישה להלן לכאו' יתישבו הדברים כמין חומר,
דהפרישה [שם] מפרש ד' ר' יונה באופן נפלא וז"ל: ונלע"ד פירוש לפירושו דהאי אז ימלא שחוק פינו לאו בעולם הבא איירי אלא בימות המשיח או בימי בית שני שהרי נאמר שם לפני זה במזמור קכ"ו שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק וגו' וידוע מה שדרשו חז"ל [תענית כג.] על היינו כחולמים שנדרש על שבעים שנה דגלות בבל ועכ"פ לא איירי מימי העולם הבא אלא מימי הגאולה אלא הכי פירושו דרבינו יונה שבעולם הזה אפילו בזמן שבית המקדש קיים אסור למלאות שחוק פינו כל זמן שיצר הרע גובר עלינו משום שהשמחה גורמת שישכח המצות וזה הוא אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואפילו לימות המשיח נמי אסור אם לא באותו זמן ועת שיעשה לנו ה' יתברך ניסים ונפלאות אז כדי שיתגלה הנס מותר לשמוח משום פרסומי ניסא דהיינו מתוך שיראו האומות שנהפך לנו אבל ליום טוב ולשמחה אז יכירו בגודל טובותינו ויאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה ובאם לא נשמח אזי לא יוכר הבדל בין מה שהיינו בו בזמן השעבוד לזמן הגאולה אבל מיד שיפורסם הנס יחזור הדבר לאיסורו מטעם הנ"ל והיינו כל זמן העולם הזה עד שנזכה לעולם הבא ואז אין יצר הרע יגבר עלינו כי בלע המות לנצח [ישעי' כה ח] ואז יהיה מותר השמחה על כל פנים, ולפי זה מה שמייתי הקרא אז ימלא שחוק פינו לא מייתי ראיה שאז יהיה מותר אלא מייתי ראיה לאיסור שהרי לא התיר לנו הקרא לשמוח אלא בזמן הנס שעל ידי כן יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות וכמו שהביא רבינו יונה ראיה ממה שכתוב זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בשם ולא ביום טוב ומה שמותר בעולם הבא זה אין צריך ראיה אלא מסתבר טעמא דמטעם האיסור אנו לומדים ההיתר וקל להבין וזהו נלע"ד בפירוש הר"ר יונה, עכ"ל. ממילא לק"מ לעיל דכל מה שהתירו לשמוח שמחה יתירה זה רק לזמן מסוים שיש את היאמרו בגוים אבל אם נגמר היאמרו בגוים כבר אין היתר לשמוח משום שיש יצה"ר שיכול להתגבר, ממילא בסעודת פורים עכשיו אין היתר לשמוח משום שהנס היה כבר ושמחו אז ואה"נ יכול להיות שבזמן הנס בשושן הבירה היתה שמחה שלימה, ולעתיד לבוא יהיה מותר לשמוח כי יהיה הנס, מ"מ עדיין צ"ב מהו הגדר של שמחה במצוות,
וברא"ה נראה ג"כ דס"ל הכי דז"ל: אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה בדח טובא אמר ליה וגילו ברעדה כתיב. פי' שרוב השחוק מגבר יצר הרע וראוי לו לאדם שלא ימשך אחריו, וכ"כ הריטב"א.
הדין להלכה
ולהלכה הביא הטור דאסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה וכ' הב"י דזה כמו הרמב"ן דדוקא בזמן הגלות ודלא כר' יונה, אמנם צ"ע מדוע הרמב"ם והסמ"ג השמיטו דבר זה בתור הלכה והרמב"ם כתב זאת רק בתור עיצה, וז"ל בהלכות דעות פ"ב ה"ז: "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", עכ"ל. אין בד' שום איזכור אודות זה שהאיסור זכר לחורבן או סתם אלא רק בתור עיצה, ושאלה זו הק' ר' ישעיה פיק בספר קשות מיושב אומר השכחה והשאיר בצ"ע, ועי' בספר אמרת שלמה מ"ש.
השו"ע פסק הלכה זו בהל' אבילות על החורבן סי' תקס' ס"ה וז"ל: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, וגרס בעוה"ז ולא בזמן הזה כגי' הטור משמע כמ"ש בב"י כמבואר בר' יונה דתמיד ולאו דווקא בזמן הגלות, וכ' המג"א בטעם האיסור - דשחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כמבואר במשנה באבות [ג' יג'], מ"מ נראה בד' דגם בזמן שהבית קיים אסור ומ"ש במשנה אי"ז עיצה אלא איסור, וכ"ה המחצית השקל וז"ל: ואפי' בזמן שבהמ"ק הי' אסור. עד לע"ל כי יסיר ה' לב האבן ויעבור רוח הטומאה מן הארץ ולא יהי' יצה"ר אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה בהיותינו יושבים ועטרותינו בראשנו ונהנים מזיו השכינה בבי"א עכ"ל.
אמנם הט"ז מגיע עם חילוק דלא כל שמחה אסורה וז"ל: ונלע"ד שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינו של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שב"ה קיים כגון שמחת בית השואב' ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז ובזמן הגלות ערב' כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק כנלע"ד נכון, עכ"ל.
לכאו' נחלקו המג"א והט"ז, דהמג"א ס"ל שכיון שכתוב במשנה ששחוק יכול להגיע לדברים לא טובים אין חילוק מתי ואיך תמיד אסור לשחוק יותר מדאי, אבל הט"ז חילק שבשמחה של מצוה בזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר אבל אחר החורבן אסור, ויכול להיות שלא נח' וגם המג"א יודה שבזמן המקדש היה מותר לשמוח ביותר וכיון שהיה מורא מקדש ושכינה לא היו מגיעין לכלל עבירה כמ"ש בחסידים הראשונים ועדיין צע"ק,
אמנם באליה רבה כ' על הא דהלבוש כתב: "מכל מקום אסור לכל אדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השמחה היתרה מרגילה את האדם לעבירה, וכתיב [תהלים קכו, ב] אז ימלא שחוק פינו בעולם הבא שנהיה נהנין מזיו שכינה ולא בעולם הזה, וכ' בא"ר: בעולם הבא וכו'. דהיינו שיפסוק היצר הרע, אבל בזמן הזה אף שבית המקדש היה קיים אסור כיון דיצר הרע שולט, ועיין ברבינו יונה ר"פ אין עומדין [ברכות כא ע"ב ד"ה אסור] דמשמע דפסוק קאי בזמן הגאולה אף שעדיין היצר הרע שולט ואינן נהנין מזיו השכינה. והלבוש נראה שלא עיין ברבינו יונה גופיה רק בב"י [ד"ה ואסור] שמביא בקצרה. מיהו בספרי דברי אליה על תהלים פירשתי הפסוק לפירוש זה, ומשמע דבשמחה של מצוה מותר, מיהו הט"ז [סק"ז] כתב דבזמן הגלות אפילו בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק וצ"ע, עכ"ד. מסיק האליה רבה דבשמחה של מצוה מותר דלא כהט"ז, אמנם צ"ע דמהגמ' שלנו מוכח דגם בשמחה של מצוה לא שרי דחזינן שהיו צריכין לשבור כוס ואולי דהיה השמחה יותר מדאי ודו"ק, אמנם מצאתי בספר חודש האביב עמ"ס ברכות [להרב אליעזר פאפו] שכ' דשמחה של מצוה מותר מד' ר' יונה שאסור לאדם למלאות פיו בעוה"ז הכוונה בעניני העוה"ז אבל שמחה של מצוה מותר,
והלכה למעשה כתב המ"ב [תקס' סק"כ] וז"ל: "אסור למלאות פיו שחוק - שהשמחה יתירה משכח המצות. ועיין בט"ז ופרישה דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק", עכ"ד, לכאו' המ"ב פוסק את ד' הט"ז בשמחה של מצוה, וערוך השולחן כתב ג"כ: "ואסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה וזהו אפילו בזמן המקדש אסור וזהו כשעוסק בהשחוק זמן מרובה עם אחרים אבל שחוק בעלמא לית לן בה ופשוט הוא דאסור לשמוע זמר אשה דזהו קירוב לעריות, ע"כ. נתן לנו קצת גדר שחוק מרובה אבל בעלמא קצת אי"ז נקרא.
מהות האיסור של למלאות פיו
לכאו' צ"ב מהו לשון 'מילוי' הלא מלא לא שייך אלא בדבר גשמי, ועוד כיצד נדע מתי נקרא מלא שנחשב מלא פיו צחוק, והרבה יותר מתאים לכתוב אסור לאדם שירבה שחוק כמו שהגמ' אומרת 'הו קא בדח טובא', הקו' הנ"ל הק' בספר ברכת יהושע [הרב יהושע ווינשטיין אחרון מלודז'] ומבאר מהלך נפלא שענין מילוי הכוונה שלימות ואסור לאדם שימלא פיו הכוונה שאסור לאדם להגיע למצב שהשמחה שלמה, אלא שבכל שמחה יזכור את החורבן ועי"ז יתמעט שמחתו [כמ"ש לעיל] וכן אפי' בדבר מצוה לא יתמלא שמחתו שמא עדיין לא יצא יד"ח וע"כ בכל עשיית מצוה יחשוב שעדיין לא יצא יד"ח ע"כ א"ש לשון מלא כי אם לא יחשוב שום דבר בעת שמחתו יתמלא השמחה לכן בא רשב"י להזהיר שיחשוב בדברים שעי"ז לא יתמלא השמחה, אבל בעת הגאולה אז יתמלא הארץ דעה וכל המצוות יהיו בשלימות ואין לחוש עוד להתנשאות בוודאי יוכל לשמוח ואפי' במילי דעלמא נוכל לשמוח כי בכל ענין יהיה כבוד שמים כי יתעלו ישראל למעלותת רמות ונשגבות ע"ע דבריו<sup>[2]</sup>,
בספר יוסף אומץ [תתצא] כ' בהל' זכר לחורבן "שלא למלא פיו שחוק מחמת החורבן ונראה דלישנא דמילוי היינו בהרמת קול", כלומר מד' משמע בפשטות שמילוי פיו שחוק הכוונה לצחוק בקולי קולות כמו שאנו מבינים בפשטות מה הכוונה למלאות פיו שחוק,
חומר האיסור של למלאות פיו
בבית יוסף יו"ד [קנז' בבדק הבית] כתב שהאיסור של למלאות פיו נכלל באיסורין דרבנן אבל אין ע"ז לא מלקות ולא נידוי אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים, וכ"כ תשובת הגאונים הביאה ר' ירוחם נתיב טז' ח"ג, עי"ש. אמנם הבן יהוידע דמד' משמע שהוי מילי דחסידות שהק מה הגמ' מתפארת בזה שאמרו על ר"ל שמימיו לא מילא שחוק פיו הרי ודאי שכל מילי דחסידותא דשמע ר"ל מן ר"י היה מקיים ומ"ש האי אלא המעלה שר"ל היה בדחן בטבעו כמו בר קפרא וכפי טבעו ומנהגו היה קשה עליו חסידות זו ועכ"פ היה נזהר בזה, ע"כ מוכח דס"ל דזה מילי חסידות דאי הוי דין דרבנן היה פשוט, ולפ"ד הב"י צ"ע מה הגמ' מתפארת בר"ל,
ועי' שבט מוסר פ"כ באזהרה כט' שעיקר חיבוט הקבר מגיע משמחה יתירה עי"ש.
[1] וז"ל: טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע ופשטיה דקרא כך הוא שאע"פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג אבל הקדוש ברוך הוא איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות ושש ונעלס בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה וגו' ובפסוק אחר עבדו את ה' בשמחה ר"ל תעבדו את ה' ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו ואף על פי ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה שמחה זו מותרת ומחוייבת כענין שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'.
[2] ועד"ז כותב ר' צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק [אות רס'] ואמרו ז"ל אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה וכו' פירוש מילוי הפה נקרא כשאין לו שום כונה אחרת ומשוקע בזה כענין ימלא פי תהלתך שלמדו רז"ל שם נא לענין ברכה כשיש בפיו דבר מאכל דהיינו שיש איזה דבר החוצץ מהנאה גופנית, וכן בשחוק בהתפשטות הגם דאינו על בריותיו וליצנות גמור כל שאינו באיזה כונה למצוה והרחבת לב דברי תורה רק כשחוק והוללות בעלמא אסור בעולם הזה שיש שליטת היצר הרע והוא דרגא לשחוק השני דליצנות וקלות ראש ופריקת עול ח"ו כי על ידי זה מתפנה לבו לבטלה ח"ו רק אז ימלא שחוק פינו וגו' כי אז לא יהיה בטלה כלל כי כל דבר בטלה גם כן קדש לה' כמ"ש ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קודש לה' וכו' עי"ש.
