גוי רוצה להתגייר.
הוא מגיע להלל הזקן, מבקש ללמוד את התורה כולה, על רגל אחת.
שואל ה'פרי הארץ' שתי שאלות:
אומר הפרי הארץ:
מה כאב לו לאותו גוי שבא להתגייר? מה בער בו?
כאב לו – חוסר היציבות של העובד ה'; העליות והירידות, הקפיצות והנפילות.
בער בו – בכל נפשו שבשום זמן לא יפול, ובשום מצב לא ירד.
ואם אי אפשר להיות במצב סטטי, אז רק לעלות!
להיות יציב ורגוע סה"כ.
מה הוא ביקש מהלל?
את הרגל הזה – הבסיס האיתן הזה, שיחזיק אותו בכל מצב שהוא.
למה זה בער בו?
כי הוא פשוט פחד מהנפילות.
כלומר, הוא לא הגיע סתם לחפש תירוץ לא להיות יהודי, וק"ו שלא לנכסס.
אלא, הוא רצה להיות יהודי ולהתקרב אל ה'. רק הוא פחד מהנפילה.
זה הכל.
האם אנחנו מזדהים איתו?
בטח.
מי נהנה מהנפילה? למי יש סיפוק מהירידה?
כולנו רוצים דבר אחד להתייעל ולהתקדם, לעלות מעלה מעלה מתוך תענוג עילאי ושמחה פנימית.
אבל, משום מה, ה', הוא לא רוצה בכך.
על כך, שואלים ומבקשים אנו: תן לנו רגל אחד, שיחזיק אותנו חזק על מקומנו.
מה א"כ השיב לו הלל?
התחלת העבדה היא: אמונה אמיתית, בה' יתברך.
כן, גם בנפילות הכי קשות, ובעליות הכי גדולות וגבוהות.
בכל מצב להאמין שה' הוא זה שמעלה, הוא זה שמוריד – הוא איתי בכל מקום, וצועד איתי בכל מעבר.
הוא זה שנותן לי את ההשגות, והוא גם זה שנוטל אותם ממני.
הוא זה שמאיר בי את האור, והוא זה שמחשיך אותו ממני.
הוא זה שנותן לי את הכוח להניח תפילין, והוא גם זה שלוקח אותו ממני.
הוא הכל!
זה נכון?
לכאו' לא. הרי אמרו חז"ל 'הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים'?
כאן עונה הפרי הארץ את היסוד, ונותן לנו את ההסתכלות הנכונה.
לפני כן, נסכם את השאלה:
אם באמת ה' הוא זה שעושה את הכל, איפה אנחנו בתמונה?
אנחנו צריכים להתעורר מלמטה – להביא אש מן ההדיוט – אתערותא דלתתא.
אז, מעוררים אותנו מלמעלה, פי כמה וכמה – אש מן השמים – אתערותא דלעילא.
למה? למה זה עובד ככה?
כי האור צריך כלי, להיכנס בו.
ובעבודתנו, אנחנו בונים ומכינים כלי למטה, לאור שמגיע מלמעלה, במתנה.
זה לשון קדשו: 'וכמאמר, פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני אפתח לכם וכו' – כי באתערותא דלתתא ארובות השמים נפתחים, בפרץ מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה.'
כלומר, מן השמים מוכנים לתת לאדם, כל מיני השגות והרגשות אלוקיות.
רק מה חסר לו?
לפתוח בתוך עצמו, פתח.
באיזה גודל?
קטן – כחודו של מחט.
כי מאותו הפתח, הקטן ככל שרק יהיה, יתפרצו מי האהבה שכל כך רוצים להיכנס אל תוך האדם.
מדהים! מחזק! מתניע!
הפתח הזה, הוא זה שמכשיר אותנו להיות צינור לאור האלוקי שבתוכנו.
מה נדרש מאתינו?
להכיר בכך.
להכיר בכך שאנו הכלי של הצינור, ולא המיםש שיוציאם ממנו.
או יותר נכון, אנחנו רק הכלי של הפרוג'קטור, ולא האור שמאיר דרכו.
עוד שאלה שמציקה לעובד את ה' וללמוד תורתו:
מה ביני לבינו?
מה החילוק ביני – שכן משיג השגות ועולה מדרגות, לבין ההוא – שלא מצליח?
ביני – שכן מבין בתורה ומחדש חידושים, לבין ההוא – שלא יודע בכלל איך פותחים ספר?
ביני – שאני רגוע ושלוו, לבין ההוא – שכל היום כועס וזועף?
למה אני כן, והוא לא?
התירוץ: אין ולא יהיה לך מושג. עוד יותר, זה לא עניינך.
כי כל החשבונות האלו מופלאים ומכוסים מאיתנו!
בהדי כבשי דרחמנא למה לך? – מה אתה מנסה בכלל להבין את סודות הנהגות ה'?
מה כן יכול להיות? על מה כן מותר לך לחשוב?
יכול להיות שבגלל שאתה חטאת ולא התנהגת כמו שצריך, מנעת מהשני לקבל את מה שהוא צריך לקבל.
מה? מה הקשר?
אני אתה והוא, נפשות קשורות, ואנחנו כמו נפש אחת.
ואם אני עושה משהו שלא כהוגן, הרי זה משפיע ישירות גם על ההוא.
עכשיו תשאל מתוך אכפתיות אמיתית: למה עשה לו ה' כך – להכניס אותו לתוך עמקי הקליפות, לסבול ולהתמודד?
סוד ה' הוא זה, שרוצה שאלקותו יאיר אפילו במקומות הנמוכים, בעמקי הקליפות, בשאול תחתית.
אגב, שים לב: עליו הוא סומך – שיאיר שם את אורו, ועליך לא.
האחריות, עליך. התוצאה, לא קשורה אילך.
מהו עיקר ושורש העבודה?
ז"ל: "עיקר ושורש הכל שאין ביכולת האדם בעצמו, לעשות שום מעשה וחשבון מצות ומעשים טובים ולהדבק בדרכי ה' ית' – כי אם על ידו ית', הבורא מאורי האש אהבתו ויראתו על פניו".
זהו עיקר ושורש הכל – כלשונו.
זהו הבסיס עליו צריך לעמוד העובד את ה'.
זהו הפיתרון היחידי למצוקת העולים ויורדים במדרגות העבודה.
מה עושים למעשה?
מעמידים את הדברים על מקומם.
איך?
על ידי ההתבוננות בשפלות עצמו ובגדלותו ית"ש.
בשפלות עצמו: כמה חטאתי ולא הצלחתי, בעבר. וכמה אני תש כוח ודל כישרונות, לעלות ולהצליח בעבודת ה' ובלימוד תורתו.
בגדלות ה': כמה הוא גדול וחזק, ולא חסר לו כלום. וכמה הוא זה שבכוחותיו הצלחתי משהו עד היום, ושרק על ידו אצליח גם בעתיד.
ה' – האור: כל יכול, ולא חסר לו כלום. האדם – הכלי: אין בו כלום, חוץ מריקנות.
והאור מאיר בתוך הכלי.
אחרי שקיבל האדם את התמונה הבהירה, הוא יכול להתחיל להתקדם.
ובלשונו: "לכן, לא תכון העבודה לאלקים, כ"א אחרי סדור שבחו של מקום, והסתכלות זכרון מיעוט ערך עצמו ועומק שפלותו. איך האדם קרוץ מחומר גשם עכור עפר מן האדמה – בעיניו לא יראה, ובאזניו לא ישמע, ובלבו לא יבין.
כי אם, אלקים עשה היום – הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט וכו', ואין כחו בפיו לדבר כ"א בדבר ה' כמאמר, ה' שפתי תפתח. גם אהבתו גם יראתו הלא ה' זו. כי מי האוהב, אם לא חי ה' המתפשט בנפשו?
ואת מי אוהב לה', ומה היא האהבה, הלא היא המוחצבת מעצמות אלקית – המתפשט ומתקשר ומתאחד בעולם השפל, ומתצמצם בעולם קטן הוא האדם. ובכל מקום שהוא עומד בתוכו ית' הוא עומד – כי הוא מקומו של אדם, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין."
הוא מגיע להלל הזקן, מבקש ללמוד את התורה כולה, על רגל אחת.
שואל ה'פרי הארץ' שתי שאלות:
- מה הוא רצה – סתם לנכסס?
- איך זה קשור אלינו – האם גם בנו יש את המשאלה הזאת, לדעת וללמוד את התורה כולה על רגל אחת?
אומר הפרי הארץ:
מה כאב לו לאותו גוי שבא להתגייר? מה בער בו?
כאב לו – חוסר היציבות של העובד ה'; העליות והירידות, הקפיצות והנפילות.
בער בו – בכל נפשו שבשום זמן לא יפול, ובשום מצב לא ירד.
ואם אי אפשר להיות במצב סטטי, אז רק לעלות!
להיות יציב ורגוע סה"כ.
מה הוא ביקש מהלל?
את הרגל הזה – הבסיס האיתן הזה, שיחזיק אותו בכל מצב שהוא.
למה זה בער בו?
כי הוא פשוט פחד מהנפילות.
כלומר, הוא לא הגיע סתם לחפש תירוץ לא להיות יהודי, וק"ו שלא לנכסס.
אלא, הוא רצה להיות יהודי ולהתקרב אל ה'. רק הוא פחד מהנפילה.
זה הכל.
האם אנחנו מזדהים איתו?
בטח.
מי נהנה מהנפילה? למי יש סיפוק מהירידה?
כולנו רוצים דבר אחד להתייעל ולהתקדם, לעלות מעלה מעלה מתוך תענוג עילאי ושמחה פנימית.
אבל, משום מה, ה', הוא לא רוצה בכך.
על כך, שואלים ומבקשים אנו: תן לנו רגל אחד, שיחזיק אותנו חזק על מקומנו.
מה א"כ השיב לו הלל?
התחלת העבדה היא: אמונה אמיתית, בה' יתברך.
כן, גם בנפילות הכי קשות, ובעליות הכי גדולות וגבוהות.
בכל מצב להאמין שה' הוא זה שמעלה, הוא זה שמוריד – הוא איתי בכל מקום, וצועד איתי בכל מעבר.
הוא זה שנותן לי את ההשגות, והוא גם זה שנוטל אותם ממני.
הוא זה שמאיר בי את האור, והוא זה שמחשיך אותו ממני.
הוא זה שנותן לי את הכוח להניח תפילין, והוא גם זה שלוקח אותו ממני.
הוא הכל!
זה נכון?
לכאו' לא. הרי אמרו חז"ל 'הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים'?
כאן עונה הפרי הארץ את היסוד, ונותן לנו את ההסתכלות הנכונה.
לפני כן, נסכם את השאלה:
אם באמת ה' הוא זה שעושה את הכל, איפה אנחנו בתמונה?
אנחנו צריכים להתעורר מלמטה – להביא אש מן ההדיוט – אתערותא דלתתא.
אז, מעוררים אותנו מלמעלה, פי כמה וכמה – אש מן השמים – אתערותא דלעילא.
למה? למה זה עובד ככה?
כי האור צריך כלי, להיכנס בו.
ובעבודתנו, אנחנו בונים ומכינים כלי למטה, לאור שמגיע מלמעלה, במתנה.
זה לשון קדשו: 'וכמאמר, פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני אפתח לכם וכו' – כי באתערותא דלתתא ארובות השמים נפתחים, בפרץ מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה.'
כלומר, מן השמים מוכנים לתת לאדם, כל מיני השגות והרגשות אלוקיות.
רק מה חסר לו?
לפתוח בתוך עצמו, פתח.
באיזה גודל?
קטן – כחודו של מחט.
כי מאותו הפתח, הקטן ככל שרק יהיה, יתפרצו מי האהבה שכל כך רוצים להיכנס אל תוך האדם.
מדהים! מחזק! מתניע!
הפתח הזה, הוא זה שמכשיר אותנו להיות צינור לאור האלוקי שבתוכנו.
מה נדרש מאתינו?
להכיר בכך.
להכיר בכך שאנו הכלי של הצינור, ולא המיםש שיוציאם ממנו.
או יותר נכון, אנחנו רק הכלי של הפרוג'קטור, ולא האור שמאיר דרכו.
עוד שאלה שמציקה לעובד את ה' וללמוד תורתו:
מה ביני לבינו?
מה החילוק ביני – שכן משיג השגות ועולה מדרגות, לבין ההוא – שלא מצליח?
ביני – שכן מבין בתורה ומחדש חידושים, לבין ההוא – שלא יודע בכלל איך פותחים ספר?
ביני – שאני רגוע ושלוו, לבין ההוא – שכל היום כועס וזועף?
למה אני כן, והוא לא?
התירוץ: אין ולא יהיה לך מושג. עוד יותר, זה לא עניינך.
כי כל החשבונות האלו מופלאים ומכוסים מאיתנו!
בהדי כבשי דרחמנא למה לך? – מה אתה מנסה בכלל להבין את סודות הנהגות ה'?
מה כן יכול להיות? על מה כן מותר לך לחשוב?
יכול להיות שבגלל שאתה חטאת ולא התנהגת כמו שצריך, מנעת מהשני לקבל את מה שהוא צריך לקבל.
מה? מה הקשר?
אני אתה והוא, נפשות קשורות, ואנחנו כמו נפש אחת.
ואם אני עושה משהו שלא כהוגן, הרי זה משפיע ישירות גם על ההוא.
עכשיו תשאל מתוך אכפתיות אמיתית: למה עשה לו ה' כך – להכניס אותו לתוך עמקי הקליפות, לסבול ולהתמודד?
סוד ה' הוא זה, שרוצה שאלקותו יאיר אפילו במקומות הנמוכים, בעמקי הקליפות, בשאול תחתית.
אגב, שים לב: עליו הוא סומך – שיאיר שם את אורו, ועליך לא.
האחריות, עליך. התוצאה, לא קשורה אילך.
מהו עיקר ושורש העבודה?
ז"ל: "עיקר ושורש הכל שאין ביכולת האדם בעצמו, לעשות שום מעשה וחשבון מצות ומעשים טובים ולהדבק בדרכי ה' ית' – כי אם על ידו ית', הבורא מאורי האש אהבתו ויראתו על פניו".
זהו עיקר ושורש הכל – כלשונו.
זהו הבסיס עליו צריך לעמוד העובד את ה'.
זהו הפיתרון היחידי למצוקת העולים ויורדים במדרגות העבודה.
מה עושים למעשה?
מעמידים את הדברים על מקומם.
איך?
על ידי ההתבוננות בשפלות עצמו ובגדלותו ית"ש.
בשפלות עצמו: כמה חטאתי ולא הצלחתי, בעבר. וכמה אני תש כוח ודל כישרונות, לעלות ולהצליח בעבודת ה' ובלימוד תורתו.
בגדלות ה': כמה הוא גדול וחזק, ולא חסר לו כלום. וכמה הוא זה שבכוחותיו הצלחתי משהו עד היום, ושרק על ידו אצליח גם בעתיד.
ה' – האור: כל יכול, ולא חסר לו כלום. האדם – הכלי: אין בו כלום, חוץ מריקנות.
והאור מאיר בתוך הכלי.
אחרי שקיבל האדם את התמונה הבהירה, הוא יכול להתחיל להתקדם.
ובלשונו: "לכן, לא תכון העבודה לאלקים, כ"א אחרי סדור שבחו של מקום, והסתכלות זכרון מיעוט ערך עצמו ועומק שפלותו. איך האדם קרוץ מחומר גשם עכור עפר מן האדמה – בעיניו לא יראה, ובאזניו לא ישמע, ובלבו לא יבין.
כי אם, אלקים עשה היום – הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט וכו', ואין כחו בפיו לדבר כ"א בדבר ה' כמאמר, ה' שפתי תפתח. גם אהבתו גם יראתו הלא ה' זו. כי מי האוהב, אם לא חי ה' המתפשט בנפשו?
ואת מי אוהב לה', ומה היא האהבה, הלא היא המוחצבת מעצמות אלקית – המתפשט ומתקשר ומתאחד בעולם השפל, ומתצמצם בעולם קטן הוא האדם. ובכל מקום שהוא עומד בתוכו ית' הוא עומד – כי הוא מקומו של אדם, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין."
בעז"ה במאמר הבא נמשיך ונרחיב בדבריו הקדושים המאירים כל עין ומשיבים כל לב.
נלמד ונבין, איך עושים את זה למעשה, איך זה מקדם אותנו, ואיך זה משפיע גם על כל הנלווים אלינו.
אשמח מאוד להערות והארות, למחמאות ענייניות ולביקורות – כמובן גם ענייניות.
נלמד ונבין, איך עושים את זה למעשה, איך זה מקדם אותנו, ואיך זה משפיע גם על כל הנלווים אלינו.
אשמח מאוד להערות והארות, למחמאות ענייניות ולביקורות – כמובן גם ענייניות.
