וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵֽאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיכֶֽם
"תנו רבנן (ב"מ נח:) לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר".אונאת דברים
אומרת המשנה (בבא מציעא ד י) "כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים" מבארת המשנה מהי אונאת דברים – כל גרימת צער לזולת ע"י הדיבור; "לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח; אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים; אִם הוּא בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ".לאו זה הוא לאו הניתק לעשה [לא תונו – ויראת] וככזה, אין לוקין עליו[1]. אך ה'חינוך'[2] (פרשת בהר מצווה שלח) כותב שאמנם על מצווה זו לא לוקים, אך "כמה מלקיות מבלי רצועה של עגל ביד האדון המצוה על זה".
ואמרו ז"ל בגמ' (שם נח:) [וסימנך "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (ראה שם נט. ובסוטה י: ובברכות מג:)] "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי. גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך". עוד אמרו "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים". וכן "כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן, הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו. [שואלת הגמ'] מכנה היינו מלבין! [ומתרצת שזה חמור] אף על גב דדש ביה בשמיה!". ועוד אמרו "נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים... דדרש רבא, מאי דכתיב 'ובצלעי שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו'. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ. ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי, 'דוד, הבא על אשת איש... (כשמרמזים לו בציניות על מעשה בת-שבע) מיתתו במה?' - ואני אומר להם, מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא - אבל המלבין את פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא!". ואז אומרת הגמ' את אמרתו דרשב"י "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".
כמה זה חמור. בד"כ חטא זה יוצא לעולם מטפשות או מחוסר מודעות. ואם יאמר הליצן, "הוא סתם פגיע, מה כבר אמרתי?" וממילא זה כאילו מותר, כי הוא הבעייתי, הוא לא 'זורם', על זה ענו חז"ל מיד במקום. "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתהּ קרובה". וכי תאמר שהנפגע צריך לפתח עור עבה, אומרת לך הגמ' שלא! אתה הוא שצריך להיות רך לפי העומד נגדך!.
עד כדי כך, שהגמ' (שם פד.) מספרת על אמוראים שנתבקשו לישיבה של מעלה בעוון אונאה זו.
כאשר דיברו ר' יוחנן וריש לקיש[4] אודות גמר מלאכת כלי מלחמה, קיבל ר' יוחנן את דעתו של ר"ל מהר מכיון שהוא בעל 'עבר עשיר' בעניין זה, ולו הבנה גדולה יותר מאחרים בכלים אלו "לסטאה בלסטיותיה ידע". ר"ל לא קיבל את זה בעין יפה, לפי שזה מצער את בעל התשובה שעדיין זוכרים לו את הנפילות שלו. ובצורת הטענה שלו הוא פגע בר' יוחנן, כי אמר לו "מה כבר עזרת לי?" ומכיון שהקפיד האמורא הגדול נפטר ר"ל, ומרוב צערו על פטירת החברותא שלו שקע הוא בדיכאון, עד שביקשו חכמים רחמים עליו ונפטר אף הוא[5].
ולגבי האונאה של ר' אליעזר בן הורקנוס (ב"מ נט:) שבשעה שנפל על פניו ידעה אשתו [אמא שלום שמה (שבת קטז)] שמת אחיה – רבן גמליאל, שהיה מעורב בציעורו, וכששאלהּ ר"א מניין ידעה את דבר מיתתו עוד "בטרם הותר לפרסום...", ענתה הצדקת "כך מקובלני מבית אבי אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".
| הצד הנפגע
כותב הרמב"ם (הלכות מכירה יד יח) "כל הצועק מהוניית דברים נענה מיד שנאמר כי אני ה'".אמר קהלת (ג טו) "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" ופירש רש"י "ליפרע מן הרודף. לפיכך מה יתרונו של עושה הרעה באשר הוא עמל, הרי סופו להשתלם". והגמ' שהבאתי לעיל כותבת "אמר רב חסדא, כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך [פלס]". ואין זו סתירה להא דאמרן לעיל שערי דמעה, לפי שהונאה מביאה לידי דמעה ואז קוב"ה עונה (מהרש"א).
ואמרו רבותינו במדרש (ויקרא כז ה) "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר, לְעוֹלָם וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, אַתָּה מוֹצֵא צַדִּיק רוֹדֵף צַדִּיק - וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ..., רָשָׁע רוֹדֵף צַדִּיק... רָשָׁע רוֹדֵף רָשָׁע... אֲפִלּוּ צַדִּיק רוֹדֵף רָשָׁע..., מִכָּל מָקוֹם וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, לְעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹבֵעַ דָּמָן שֶׁל נִרְדָּפִין מִן הָרוֹדְפִין. תֵּדַע לָךְ שֶׁכֵּן הוּא שֶׁכֵּן הֶבֶל נִרְדָּף מִפְּנֵי קַיִן... נֹחַ נִרְדָּף מִפְּנֵי דוֹרוֹ... אַבְרָהָם נִרְדַּף מִפְּנֵי נִמְרוֹד... יִצְחָק נִרְדַּף מִפְּנֵי פְּלִשְׁתִּים... יַעֲקֹב נִרְדַּף מִפְּנֵי עֵשָׂו... יוֹסֵף נִרְדַּף מִפְנֵי אֶחָיו... משֶׁה נִרְדַּף מִפְּנֵי פַּרְעֹה... דָּוִד נִרְדַּף מִפְּנֵי שָׁאוּל... שָׁאוּל נִרְדַּף מִפְּנֵי פְּלִשְׁתִּים... יִשְׂרָאֵל נִרְדָּפִין מִפְּנֵי הָאֻמּוֹת וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד ב) "וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר, אַף בַּקָּרְבָּנוֹת כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹר נִרְדַּף מִפְּנֵי אֲרִי, עֵז מִפְּנֵי נָמֵר, כֶּבֶשׂ מִפְּנֵי זְאֵב, לֹא תַקְרִיבוּ לְפָנַי מִן הָרוֹדְפִים, אֶלָּא מִן הַנִּרְדָּפִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז...".
[1] משנה במכות יז. וגמ' בחולין קמא. "זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ" (מכות ג ד הנ"ל) וכ"פ הרמב"ם בכמה מקומות וטוש"ע יו"ד רצב ו.
[2] ספר החינוך: מספרי היסוד היהודיים, והינו ספר מצוות שחובר בברצלונה של תקופת הרמב"ן והרשב"א, ונראה שהוא מבית מדרשו של הרמב"ן. בו מונה את המצוות בדרכו של הרמב"ם, אך ע"פ סדר פרשיות השבוע, ומוסיף נופח למצווה בקוראו לזה 'שורש המצווה'. קודם כל הוא מגדיר את המצווה, אח"כ מקורה מהכתוב ולימודה בתושבע"פ, טעם המצווה, מי חייב, מתי, ומה חייב עליה.
המחבר הדגול הצניע את שמו, ובהקדמתו רק מגדיר את עצמו 'איש לוי ברצלוני', מה שגרם למדפיסים לכתוב שם של חכם, אשר היה ידוע באותה התקופה, והיה לוי ומקורו מברצלונה, הוא ר' אהרן הלוי – הרא"ה, רבו של הריטב"א, אשר חיבר פירוש על הרי"ף. היה חברו של הרשב"א ובר־פלוגתא שלו – שניהם היו תלמידי רבינו יונה והרמב"ן. ואכן כתב החיד"א (מערכת ספרים ח [פ]) שכ"כ ב'פרי מגדים', אך במערכת גדולים (א כט) מפקפק בעובדה זו. ויש אף שאמרו שספר זה הוא של הרשב"א עצמו.
[4] מאמוראי ירושלים בדור הראשון לאמוראים, ורבו המימרות שנאמרו בישיבות בבל בשמם, יותר ממימרות של אמוראים בבליים.
[5] ולא היה מועיל שיבקשו שיצא מהדיכאון, כיון שתכל'ס חברותא אין לו והאפשרות השנייה היא 'מיתותא'.
