אם מחשבת קדשים היא בפה או בלב

אם מחשבת קדשים היא בפה או בלב

א. מחלוקת הראשונים בנידון​

הנה תרומה סגי בה במחשבה גרידא ללא דיבור ואפילו ללא הפרשה, וכדמוכח בשבת קמ"ב א' ובחולין ז' א', וילפינן לה מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם (עיין ביצה י"ג ב' רש"י ד"ה ובמחשבה). וכן הקדשת קדשים סגי להו במחשבה גרידא, וכדאמרינן בשבועות (כ"ו ב') מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב.

ומאידך שבועות ונדרים לא חיילי בלי דיבור, וכדאמרינן בשבועות (שם) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים.

ובענין מחשבת קדשים (שלא לשמה ופיגול) אם היא חלה דווקא בפה או גם בלב, דעת רש"י ובעלי התוספות דהיא רק בפה, ודעת הרמב"ם שהיא גם בלב, (כן הוא בפשטות דעתו, שהעתיק את לשונות הגמרא דהיינו לשונות מחשבה ולא פירש יותר, וכן נקטו האחרונים ז"ל בדעתו.)​

ב. הגבלה בדעת התוספות​

ונראה שכל הנידון הוא רק במחשבת עקירה, דהיינו כשבא לשנות את הקרבן לשם אחר ממה שהוקדש לו או לייחד את הקרבן לאכילה חפשית חוץ לזמנו וחוץ למקומו. אבל כשבא רק לחזק ולהדר את השם שלשמו הוקדש הקרבן, אף להתוספות סגי במחשבה גרידא, דתנן (זבחים מ"ו ב') לשם ששה דברים כו' אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו כו', מכלל דתנא קמא על מחשבת הלב קאי.

ואפילו במחשבת חלות רגילה, כגון בגט וסת"ם ליכא למימר כלל דבעי דיבור, דהא תנן (גיטין כ"ד ב') יתר מיכן אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו, ולא תנן יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ולא אמר בפיו לשמה פסול לגרש בו, והיינו משום שבאמת הוא כותב זאת בשבילה, (נ.ב. את הראיה המקומית יש לדחות אבל כללות המסכת ג"כ משמע כן,) ואף דסתם אשה לאו לגירושין עומדת, מכל מקום סתם מעשה כתיבה וסתם נייר זוקק עצמו להסבר למה הוא מיועד, ולכן סגי במחשבה ואפילו בתכנית בעלמא, ועיין פתחי תשובה אבן העזר סי' קל"א סק"ג. ואמנם בספר התרומה נסתפק שמא גם בגט ובסת"ם בעי דיבור, אך אין כוונתו לסתום הגולל בענין, אלא לעורר את חכמי הדורות לעיין בזה, (ויש עוד דוגמת ספיקא דספר התרומה כי האי גוונא בענין יש קנין לנכרי.)​

ג. הגבלה בדעת הרמב"ם​

עוד נראה דגם לדעת הרמב"ם זה שהעובד סבור ששוחט קרבן פלוני, או שמתכנן לאכול את בשר הק"ק הזה מחר בסעודה המתוכננת, דאינו יודע הלכות, לא הויא עקירה, [מיהו אם יודע שזה אסור ובכ"ז מתכנן לאכול למחר, חוצפתו חושבו פיגול.] אלא רק אם מתכוין לחזק ולהדר ע"י מחשבתו ועבודתו את זה שזה קרבן פלוני, ובפיגול, לייחד את הקרבן לחפשיות לאכול חוץ לזמנו וחוץ למקומו.

מדאמרינן בגמרא זבחים ב' ב', אמר רבי יוסי... אתנו בית דין דלא לימא לשמה דילמא אתי למימר שלא לשמה, וקשיא במאי עסקינן, אי ברשיעי- הרי לא ישמע לנו, ואי באיתקיל מילוליה- הרי בכל התורה כולה בעינן פיו ולבו שוים, אלא בטועה וסבור שזה עולה ובאמת זה שלמים [ואומר השפת אמת שרבי יוסי סובר כרב חסדא (מנחות מ"ט א') שעקירה בטעות הויא עקירה]. ויש להעיר דודאי לא מצאנו שבית דין הצריכו שכל כהן במרוצת השנים יעשה תעצומות בלבו שיחול באופן המועיל על דעת כל מה שזה יכול להיות אלא אמרו לו להיות טבעי, ואי סלקא דעתך שאדם שסבור ששוחט עולה זה נקרא ששוחט לשם עולה, מה הועילו בית דין בתקנתם, נהי נמי שהוא לא יחשוב ""ששוחט לשם עולה"" אבל סוף סוף הוא שוחט בטבעיות 'עולה'? אע"כ שכל שאינו מתכוין לחזק ולהדר ע"י מחשבתו את הקביעה שזה שחיטת עולה, לכולי עלמא לא הויא עקירה.

ודכוותה שאר דברים החלים במחשבה, דהיינו תרומה והקדש, ג"כ כמדומה שהוא רק כשרוצה לקבוע הדבר ע"י מחשבתו, שלא יהיו לו יותר דברים בלתי מוגדרים או התלבטויות אם זה כבר קרה או לא, היא המחשבה דמשוי חלות, אבל תכנית גרידא לתת לכהן פירות שבצפונו או לתת להקדש שור פלוני לא משוי חלות.

ולדינא פסק הרמב"ם כרבה (מנחות מ"ט ב') דעקירה בטעות לא הויא עקירה. וטעמא דרבה- למרות שבשאר דיני התורה חלות הנעשית בעקבות נתון מוטעה חלה וצריכה התרת חכם, אא"כ בלבו ובלב כל אדם שיש כאן טעות- יש לפרש משום דשחיטת עולה לשמה לא באה להחיל חלות, אלא רק באה להסכים ולחזק את החלות הקיימת, שבהמה זו היא עולה. ולכן כשמתברר שזה באמת הוקדש לשלמים, נשאר שמו עליו, דלא נעשית כאן עשיית חלות מנוגדת.​

ד. מקרא אני דורש​

הנה במקורי דין מחשבת קדשים לכאורה לא נזכר דיבור, והא דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו וילפינן מינה (זבחים ד' א') שתהא זביחה לשם שלמים לא משמע בדווקא דיבור, אלא כדאמרינן בכל דוכתי- לשם שמים לשם מצוה לשם מתנה לשם הולכה (גיטין ס"ג א'), ובכולהו ליכא דיבור. ולענין מחשבת פיגול לרבי אליעזר (זבחים כ"ט א') נפקא לן מדכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' המקריב אותו וגו' אלמא במקריב המחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר ולא באדם האוכל זבח שנותר ליום השלישי הכתוב מדבר, ולאחרים (שם) נפקא לן מדכתיב לא יחשב, במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי, והנה לאחרים דדרשי יחשב שבמקרא לשון מחשבה ודאי לכאורה הכוונה על מחשבה בלא דיבור, וכדכתיב ונחשב לכם תרומתכם וילפינן מינה (ביצה י"ג ב' ועוד) דתרומה ניטלת במחשבה, ומאחרים נשמע לרבי אליעזר. ובאמת גם בלשון חכמים בפשוטו מחשבה היינו ללא דיבור. ולא אשכחן בשום דוכתא דמחשבת קדשים היינו דיבור. [ודברי התוספות בבא מציעא נ"ג ב' ד"ה החושב עשויים לצנן ראיה זו, דהנה שנינו שם החושב לשלוח יד בפקדון, ובודאי הכוונה בדיבור, דהא נפקא לן מעל כל דבר פשע, אלמא אשכחן במשנה לשון מחשבה שהכוונה לדיבור. מיהו באמת לשון "החושב לשלוח יד בפקדון" יותר מחייב שהכוונה מחשבה מאשר מה שלשון "על כל דבר פשע" מחייב שהכוונה דיבור, ואפילו היכא דכתיב ודברת בם איכא למאן דאמר דהרהור כדיבור, אך התוספות שם נסתייעו גם מהא דמחשבת פיגול הוא רק בדיבור, ועל זה גופא אנו דנים כעת.]

ותירץ בשיטה מקובצת בבא מציעא שם בשם הר"י בשם מורו ה"ר אהרן מרעגנשבורג דנפקא לן מדאמרינן בספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קמז מנין לקדשים ששחטם חוץ לזמנם וחוץ למקומם שעובר בלא תעשה תלמוד לומר דבר שתלוי בדב[ו]ר. אלא דאי משום הא גרידא, קשה להוציא מכאן דין שמחשבת קדשים היא רק בדיבור להיפך מסתימת הש"ס, שעדיין צריך עיון אם הגירסא שם היא "דבר" או "דבור", ואם הכוונה לדבור בפה או לתכנית ובתור הסבר השתמשו במילה "דבור", ואם דרשא זו מוסכמת על הש"ס שלנו או לא, כי יש כמה סוגיות שיש לישא וליתן בהם בזה. וגם אולי הפיגול חל במחשבה גרידא והמלקות דווקא על דיבור, ול"ע.​

ה. ראיית התוספות מפסחים ס"ג א'​

התוספות [פסחים ס"ג א'] הוכיחו דבעינן דיבור מדאמרינן בגמרא [שם] דהבא לשחוט את הפסח וגמר בלבו בין למולין בין לערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בערלים דרבי מאיר פוסל משום דלא בעי פיו ולבו שוים ורבנן מכשירים משום דבעו פיו ולבו שוים, וכתבו התוספות שם דמכאן מוכח דמחשבת פיגול היא בדיבור, דאי במחשבה תליא מילתא, בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר' מאיר, הלא גמר בלבו נמי לומר למולים.

והרמב"ם יאמר דאינה ראיה כלל, [ועיין תוס' שאנץ בשטמ"ק בבא מציעא מ"ג ב' שכבר גמגם בראיה זו,] משום שגם בתרומה דסגי לה במחשבה הדין הוא שאם דעתו להוציא בפיו לא חלה תרומה עד שיוציא בפיו, ואם לבסוף אירעה תקלה ולא הוציא בפיו, לא חלה תרומה, עיין שבועות כ"ו ב' דאמרינן התם [למאי דס"ד דשבועה לא בעיא דיבור,] בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא. וכן מבואר בתוספתא דתרומות פ"ג ה"ב ומע"ש פ"ד הט"ז [והביאוה הרמב"ן והרשב"א והמאירי בה' חלה], גבי הא דתרומה חלה במחשבה שאם היתה דעתו להוציא מפיו, לא חל עד שיוציא מפיו. ואם כן הוא הדין בענין מחשבת קדשים.​

ו. הראיה מפרק ב' דזבחים​

עוד כתבו תוספות [בבבא מציעא מ"ג ב'] שמוכח כן [דבעינן דיבור] גם מפרק ב' דזבחים, וביאר המנחת ברוך[1] דהיינו מדאמרינן שם בדף ל' ב' דיש הבדל אם מחשב לאכול "כזית למחר כזית בחוץ" לבין אם מחשב "כזית למחר וכזית בחוץ" (דהיינו בתוספת וא"ו החיבור), שבאופן הראשון סובר רבי יהודה שחל עליו דין פיגול מיד כשחשב חוץ לזמנו, ואין ההמשך מתקן זאת, ובאופן השני יש כאן עירוב מחשבות והמחשבת חוץ למקומו מוציאה מידי פיגול מדין לא קרב המתיר כמצוותו. והשתא אם תמצי לומר דמחשבת פיגול היא בלב, הרי בלב לא חושבים עם וא"ו או בלי וא"ו, אלא בסך הכל בשניהם הוא חישב לאכול כזית באופן כזה וכזית באופן כזה, ולמה שיהיה חילוק ביניהם.

מיהו בתוס' שאנץ שם מבואר שראייתם היא מדאמרינן שם ל"א א' אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר דכתיב תאכלהו אש לא נופח הכי נמי דפגול ומשני אי דאפקיה בלשון אכילה הכי נמי הכא במאי עסקינן דאפקיה בלשון הקטרה ולשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד, ואם היה הדבר תלוי במחשבה מה שייך לחלק בין מחשב בלשון אכילה למחשב בלשון הקטרה, ועוד מדקאמר אי דאפקיה משמע דאיירי בדבור.

ותשובת הדבר דעל כרחין יש חילוק בתוכן בין שני הנוסחאות, דאם לא כן גם בפה לא היה חילוק דין ביניהם, והשתא גם אם בלב לא משכחת לה שני נוסחאות [ויצטרכו החכמים להכריע איך לדון במחשבת לב,] מכל מקום תהא סוגיין באדם שמוציא את קביעתו בפיו, וכדרך כל מי שבא לייחד ולקבוע[2] שדרכו להוציא בפיו. ובר מן דין, באמת גם במחשבה משכחת לה שני נוסחאות, כיון שבא לייחד ולקבוע ומגדיר זאת במוחו במילים[3]. [נ.ב. דוק ותשכח שכל מחשבות האדם הם במילים.]​

ז. ראיית התוספות ממנחות ג' ב'​

עוד כתבו התוספות [בבא מציעא שם] שכן מוכח בפ"ק דמנחות, והראיה נתבארה בתוס' שאנץ שבשטמ"ק דהיינו ממנחות ג' ב' המדבר על דברי רבי שמעון שהקומץ חרבה לשום בלולה כשרה וביאר רב אשי דהיינו משום דתלינן לפרש ליה שמחשב על פעולת בילה[4] ולא על סיווג קדושת המנחה כמנחה בלולה, ומקשינן על רב אשי אי הכי השוחט עולה לשם שלמים נמי יכשיר רבי שמעון ויתלה שכוונתו רק לעשות שלום בינו לבין קונו ולא לשנות את קדושת הקרבן לקדושת שלמים. והשתא מקשים התוספות דאם היה הדב(ו)ר תלוי במחשבה מה הקושיא על רב אשי נישייליה אם חישב לשם שלמים או לשם שלמא אבל אם הדבר תלוי בדיבור ניחא.

ודבריהם צריכים לי ביאור, שהרי גם בדברים שחלים רק בדיבור נראה שבדיבור שיש לו שני משמעויות, חדא להתירא וחדא לאיסורא, והנודר אומר שכוונתו היתה למשמעות דאיסורא, הרי הוא אסור בזה במוחלט, ואף אם בפשוטו צד ההיתר יותר קרוב. כגון שאמר הרי עצמי קרבן דבפשוטו אוסר הנאתו על אחרים, אך לטענתו נתכוון לעצם שהניח לו להיות נודר בו, ואז האיסור הנאה מהעצם מסתמא היא גם עליו, והלך ונהנה מהעצם, מסתברא דלוקה. ואם כן גם לשיטתם אם אומר שכוונתו היתה לשם קרבן שלמים יש להחשיבו פיגול.

אלא מאי, כוונת התוספות שיש לחז"ל לקבוע שאם אינו לפנינו או ששכח מה היתה כוונתו או אם היתה כוונתו שיחול כפי משמעות הלשון או אם אין הקרבן שלו ואינו נאמן לומר מה היה בלבו, אז כוונתו היא לשם שלמים בעלמא.

מיהו כל אלה האופנים לכאורה שייכים גם לדעת הרמב"ם, דכרגיל אדם מייחד וקובע חלויות בפיו, וכשאמר ששוחט לשם שלמים ואינו לפנינו וכו' יש לחז"ל לקבוע מה כוונתו. וצ"ע.

וכן מה שהוכיח התוספות שאנץ ממנחות ט"ו ב' דאמרינן שם בעא מיניה ר' אלעזר מרב השוחט את הכבש לאכול כזית מחבירו למחר מהו חבירו כבש משמע ולא מפגל או דלמא לחם משמע ומפגל ליה (נ.ב. כנראה צדדי הספק אם הולכים לפי נטיית הלשון דחבירו היינו כבש, או ע"פ נטיית הסברא דמחשב במידי דשייך לכבש זה, והיינו הלחם.) משמע שבהדיא הוציא בפיו חברו שאם בלבו חשב זה הוא יודע אם חישב כבש או לחם. גם זה מיושב אף להרמב"ם וכנ"ל. ושם יתכן יותר, דיש לר' אלעזר צד שגם אם השוחט אומר שנתכוין לאכול מהלחם למחר ומהימנינן ליה, מכל מקום לא נתפגל הלחם, דלשון "חבירו" משמע כבש חבירו ובכי האי גוונא שהוציא מפיו בצורה שגויה אין כח למחשבה לפעול את פעולתה, דאפילו גבי תרומה תנן (תרומות פ"ג מ"ח) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה, כו' לא אמר כלום. ולא חל לא מעשר ולא תרומה, דמה שבפיו לא חל שהיה טעות ובעינן פיו ולבו שוין, ומה שבלבו ג"כ לא חל, דאע"ג דתרומה וקדשים ישנן במחשבה, הני מילי כשאין פיו סותר מחשבתו אבל אם פיו סותר מחשבתו לא חל, ולא אמרינן דמיד שגמר בלבו כבר חל, דכיון שדעתו להוציא בפיו לא חל עד שיוציא בפיו.​

ח. ראיית התוספות מגיטין נ"ג א'​

עוד כתבו התוספות [בבא מציעא שם] שכן מוכח בפרק הניזקין, והראיה נתבארה בתוס' שאנץ שבשטמ"ק מגיטין נ"ג א' דפליגי חזקיה ורבי יוחנן אם היזק שאינו ניכר כגון מפגל שמיה היזק או לא, דלחזקיה שמיה היזק ולרבי יוחנן לאו שמיה היזק, ומותבינן אחזקיה מדתניא העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי לחייב ומשנינן פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש מי חטאת ששקל בהן משקלות. אלמא פסול שתלוי במחשבה הוי גרמא, [וצריך לפרש שם שהכניסה לרבקה בעיקר על מנת שתינק אך אחר כך שמח גם על שדשה, ולכן אין כאן מעשה אלא מחשבה, דאילו מכניסה לכתחילה כדי לעשות מלאכה, ודאי שזה מעשה ולא מחשבה,] ואם כן מדוע פיגול חשיב מזיק בידים, על כרחך משום שצריך להוציא בפיו.

מיהו הראשונים שם כתבו שהטעם שמפגל אינו נקרא גרמא הוא משום שמעשה השחיטה הוא נקרא מעשה הנזק.

ומכאן ואילך יבואו אחר כבוד הערות ודברי חכמי הפורום בזה.​