תורת חשיבות שייכת בכו''כ הלכות. אחשביה, היינו שבדין מדיני תורה תהיה חשיבות לדבר ותועיל חשיבותו לחיוב או לפטור או לחלות אחרת.
והנה יל''ע בדין אחשביה האם משפיע לדין אחר מדיני תורה ואם זהו בכל עניין או דווקא בדינים שנתפרש בהם האיסור. והנה בזה יש להעתיק הדינים שבהם דנו מחשיבות בדין אחד לדינים אחרים ולדון בהם גופא, מפני מה ראו חשיבותם בדין האחר.
תחילה יש להביא כמה מדינים שהצריכו בהם חשיבות בש''ס.
כתב רש''י (שבת צא, ב) על המשנה "המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא" בד''ה המצניע - המצניע בכל שהוא - דהא אחשביה.
וכן פסק הרמב״ם (שבת יח, כ) במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על ההוצאה כשיעור כשהוציא סתם. אבל המוציא לזרע או לרפואה או להראות ממנו דוגמא ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא.
והיוצא לנו מדברי רש''י שחשיבות תלויה בדעת האדם עכ''פ לעניין הוצאה בשבת.
והנה מדברי הגמ' במכות משמע שלעניין קרבן, דווקא לר' שמעון חשיבות הדבר היא מצד שהאדם החשיבו ואילו לרבנן, דווקא בדבר שיש בו חשיבות מצ''ע, יש חשיבות בכ''ש, אבל בדבר שאין בן מצ''ע, אינו חשוב. (מכות יז, ב') תנן אמר להם ר' שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להן אף חטה אחת כברייתה חטה אין קמח לא לדבריהם קאמר להו לדידי אפילו קמח נמי אלא לדידכו אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה. ע''כ.
וצריך ביאור בדבר, אם דווקא אכילה לרבנן אין בה בכדי להחשיב הדבר אמנם אם יצניעו כבשבת או שיעשה פעולה אחרת יהיה חשוב, או שעצם הדבר לא יכול להיות חשוב.
ונראה דלזה חשו תוס' וכתבו: ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה. תימה דבפרק גיד הנשה (חולין דף צו. וצט: ושם) אמרינן שאני גיד דבריה הוא ולא בטיל ואע"ג דלית ביה נשמה. עכ''ל.
היינו דמתחילה הקשו מדבר חשוב אחר שיש לדון אי הווי חשיבות לכה''ת.
ותירצו: וי"ל דהכי קאמר שאני גיד דבריה הוא וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא בריה ולא נראה דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה ואעפ"כ לא הויא בריה אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה נבילה ולכך לא הוי בריה אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך. עכ''ל.
ואאפ''ל בכוונת קושייתם או דהקשו דגם גיד הנשמה דבר חשוב הוא ולפי''ד יש להקיש בין כל דברים חשובים בכל עניין. או באו''א דכוונתם דגיד דומה לחיטה מצד שאין בו נשמה ובזה רצו להקשות לרבנן מהי חשיבות הדבר שיש בו נשמה דווקא ומניין חשיבותו ואם יש בש''ס שמצינו חשיבות מיוחדה בדבר שיש בו נשמה. ותירצו דאף גיד הנשמה הוא דבר שיש בו נשמה וע''כ דומה לנמלה שממנו גופא יש להוכיח.
וסיימו בתוס' אבל ק"ק לי. מאי קאמר הכא בריית נשמה חשיבא ליה לימא דלדבריו דר"ש אמרי לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה אלא לדידך דבריה הוא אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה. ע''כ.
והנה בגמ' (פסחים כד, ב) משמע דאכילה לבד, אינה מחשיבה את הדבר, דלא כבשבת: א"ר אבהו א"ר יוחנן דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור איכא דאמרי א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור. ע''כ.
ובגמ' (שבועות כד, א) דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה. ע''כ.
היינו שאכילתו מחשיבה המאכל.
ומכהנ''ל יוצא כהאופן השני בביאור קושיית התוס'.
וא''כ בכל דבר חשיבות אופן חישוב גדר דבר החשוב הוא לפי עניינו. וא''כ צ''ע איך הקישו מדבר חשוב לדבר חשוב. וכן יל''ע בעיקר דבר התוס' שם עצמם שהקישו בין גיד הנשה למסקנה לנמלה דאין האיסורים מאותו הטעם ואוי''ל דבעניין אכילה 'שם חשיבות חד הוא'.
אמנם בעיקר הדבר יש לדון, דהנה מצינו דאיסוריה אחשביה ומצוותיה אחשביה ועוד חזון למועד.
והנה יל''ע בדין אחשביה האם משפיע לדין אחר מדיני תורה ואם זהו בכל עניין או דווקא בדינים שנתפרש בהם האיסור. והנה בזה יש להעתיק הדינים שבהם דנו מחשיבות בדין אחד לדינים אחרים ולדון בהם גופא, מפני מה ראו חשיבותם בדין האחר.
תחילה יש להביא כמה מדינים שהצריכו בהם חשיבות בש''ס.
כתב רש''י (שבת צא, ב) על המשנה "המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא" בד''ה המצניע - המצניע בכל שהוא - דהא אחשביה.
וכן פסק הרמב״ם (שבת יח, כ) במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על ההוצאה כשיעור כשהוציא סתם. אבל המוציא לזרע או לרפואה או להראות ממנו דוגמא ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא.
והיוצא לנו מדברי רש''י שחשיבות תלויה בדעת האדם עכ''פ לעניין הוצאה בשבת.
והנה מדברי הגמ' במכות משמע שלעניין קרבן, דווקא לר' שמעון חשיבות הדבר היא מצד שהאדם החשיבו ואילו לרבנן, דווקא בדבר שיש בו חשיבות מצ''ע, יש חשיבות בכ''ש, אבל בדבר שאין בן מצ''ע, אינו חשוב. (מכות יז, ב') תנן אמר להם ר' שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להן אף חטה אחת כברייתה חטה אין קמח לא לדבריהם קאמר להו לדידי אפילו קמח נמי אלא לדידכו אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה. ע''כ.
וצריך ביאור בדבר, אם דווקא אכילה לרבנן אין בה בכדי להחשיב הדבר אמנם אם יצניעו כבשבת או שיעשה פעולה אחרת יהיה חשוב, או שעצם הדבר לא יכול להיות חשוב.
ונראה דלזה חשו תוס' וכתבו: ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה. תימה דבפרק גיד הנשה (חולין דף צו. וצט: ושם) אמרינן שאני גיד דבריה הוא ולא בטיל ואע"ג דלית ביה נשמה. עכ''ל.
היינו דמתחילה הקשו מדבר חשוב אחר שיש לדון אי הווי חשיבות לכה''ת.
ותירצו: וי"ל דהכי קאמר שאני גיד דבריה הוא וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא בריה ולא נראה דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה ואעפ"כ לא הויא בריה אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה נבילה ולכך לא הוי בריה אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך. עכ''ל.
ואאפ''ל בכוונת קושייתם או דהקשו דגם גיד הנשמה דבר חשוב הוא ולפי''ד יש להקיש בין כל דברים חשובים בכל עניין. או באו''א דכוונתם דגיד דומה לחיטה מצד שאין בו נשמה ובזה רצו להקשות לרבנן מהי חשיבות הדבר שיש בו נשמה דווקא ומניין חשיבותו ואם יש בש''ס שמצינו חשיבות מיוחדה בדבר שיש בו נשמה. ותירצו דאף גיד הנשמה הוא דבר שיש בו נשמה וע''כ דומה לנמלה שממנו גופא יש להוכיח.
וסיימו בתוס' אבל ק"ק לי. מאי קאמר הכא בריית נשמה חשיבא ליה לימא דלדבריו דר"ש אמרי לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה אלא לדידך דבריה הוא אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה. ע''כ.
והנה בגמ' (פסחים כד, ב) משמע דאכילה לבד, אינה מחשיבה את הדבר, דלא כבשבת: א"ר אבהו א"ר יוחנן דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור איכא דאמרי א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור. ע''כ.
ובגמ' (שבועות כד, א) דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה. ע''כ.
היינו שאכילתו מחשיבה המאכל.
ומכהנ''ל יוצא כהאופן השני בביאור קושיית התוס'.
וא''כ בכל דבר חשיבות אופן חישוב גדר דבר החשוב הוא לפי עניינו. וא''כ צ''ע איך הקישו מדבר חשוב לדבר חשוב. וכן יל''ע בעיקר דבר התוס' שם עצמם שהקישו בין גיד הנשה למסקנה לנמלה דאין האיסורים מאותו הטעם ואוי''ל דבעניין אכילה 'שם חשיבות חד הוא'.
אמנם בעיקר הדבר יש לדון, דהנה מצינו דאיסוריה אחשביה ומצוותיה אחשביה ועוד חזון למועד.
- המאמר הבא בסדרה 'בדין אחשביה': מצוותי'ה אחשבי'ה' - חשיבות לעומת מציאות פשוטה
