מצינו ד' מלכויות ששעבדו את ישראל, שהם בבל, יון, פרס ואדום, שהם המלכויות שראה דניאל בחלום, וכדכתיב (דניאל ז' ב' - ח') " עניה דניאל ואמר, חזיה הוית בחזוי עם ליליא, וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא".
ופי' רש"י, ד' רוחות נושבות באות מד' רוחות העולם , ונלחמות עם הים הגדול וסוערין אותו . "קדמיתא כאריה וגפין די נשר לה", ופי ' רש"י, היא כאריה ולה כנפי נשר, זו היא מלכות בבל, שהיתה מושלת באותה שעה. "וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב", ופי' רש"י, זה רמז למלכות פרס שתמלוך אחר בבל, שאוכלים ושותים כדוב ומסורבלים בבשר כדוב.
ומקורו מריש מסכת ע"ז דהתם איתא:
"וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב"
ואיתא במדרש (שמות רבה נ" א ז') , "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", "אימה" זו בבל כו', "חשיכה" זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה וכו'.
והנה, בכל הגלויות שגלו ישראל, ידועים הדברים שסוד הגלויות הם כדי לברר ולהעלות ניצצות הקדו' שנתפזרו שם.
וביאור הדברים, שבכל פעולה יש את דרך הקדושה והדרך השניה, וכדמצינו שהנולד במזל מאדים או שיהיה מוהל, או שוחט או רוצח, והיינו שניתן לאדם בחירה איך לקיים את הפעולות, אם בדרך הרצויה או חלילה לא.
ואומות העולם, כל אומה מתאפיינת בהנהגות ודרכים מסויימים.
ולדוג' מצרים שהייתה "ערוות הארץ", ולפיכך נצרך יוסף לירד לשם קודם בוא אחיו ומשפחת אביו, ומטעם שהוא ה"יסוד".
וכן על זה הדרך, בכל אומה יש את מנהגיה, שכיון שאינם הולכים בדרך הישר הרי שע"י זה מעשים אלו מגונים הם.
וכאשר עם הקודש – בני ישראל חוטאים רח"ל בדבר מה, הרי שהם נשלחים לגלות אצל אותה אומה שאלו הם ההנהגות שלה.
ולפי"ז נבוא לבאר במעט את גלות פרס, והעונש, דרכי התשובה, איך התגלגל הנס, ובאיזה אופן אנחנו מזכירים כל שנה את נס ההצלה.
ידועים דברי הגמ' במגילה, "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם, אמרו אתם, אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו'" (יב ע"א).
והיינו שחטאם היה בכך שנהנו בסעודת הרשע, ובאסתר רבה איתא וזה הלשון שם:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ.
והן הן הדברים.
ולפיכך גזירת הכליה שהיא עיקר גלות פרס הייתה דווקא ע"י פרס שעליהם נאמר ש"אוכלין ושותין כדוב", וחזי' שהם מאופיינים בעניין האכילה.
והגזירה שנגזרה לא הייתה אלא על הגופים (ולא כיוונים) והיינו על הגשמיות.
והגזירה נגזרה במשתה, וכדכתיב "והמלך והמן ישבו לשתות".
והתיקון לאותו עוון של אכילה היה ע"י "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים", ובהמשך, "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר", ושוב ה עניין של אכילה.
והנס התגלגל ע"י משתה אסתר הראשון והשני, ולא זו בלבד, אלא שאף תחילת הישועה, והיינו הריגת ושתי, אף היא הייתה על ידי המשתה של אחשוורוש.
והזכרת הנס בכל שנה ושנה אף זה ע"י משתה ושמחה, אך לא ע"י משתה של הוללות, אלא ונהפוך הוא, דווקא ע"י משתה ושמחה של קדושה והתעלות וקירבה לאדון יחיד ב"ה.
ופי' רש"י, ד' רוחות נושבות באות מד' רוחות העולם , ונלחמות עם הים הגדול וסוערין אותו . "קדמיתא כאריה וגפין די נשר לה", ופי ' רש"י, היא כאריה ולה כנפי נשר, זו היא מלכות בבל, שהיתה מושלת באותה שעה. "וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב", ופי' רש"י, זה רמז למלכות פרס שתמלוך אחר בבל, שאוכלים ושותים כדוב ומסורבלים בבשר כדוב.
ומקורו מריש מסכת ע"ז דהתם איתא:
"וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב"
ואיתא במדרש (שמות רבה נ" א ז') , "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", "אימה" זו בבל כו', "חשיכה" זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה וכו'.
והנה, בכל הגלויות שגלו ישראל, ידועים הדברים שסוד הגלויות הם כדי לברר ולהעלות ניצצות הקדו' שנתפזרו שם.
וביאור הדברים, שבכל פעולה יש את דרך הקדושה והדרך השניה, וכדמצינו שהנולד במזל מאדים או שיהיה מוהל, או שוחט או רוצח, והיינו שניתן לאדם בחירה איך לקיים את הפעולות, אם בדרך הרצויה או חלילה לא.
ואומות העולם, כל אומה מתאפיינת בהנהגות ודרכים מסויימים.
ולדוג' מצרים שהייתה "ערוות הארץ", ולפיכך נצרך יוסף לירד לשם קודם בוא אחיו ומשפחת אביו, ומטעם שהוא ה"יסוד".
וכן על זה הדרך, בכל אומה יש את מנהגיה, שכיון שאינם הולכים בדרך הישר הרי שע"י זה מעשים אלו מגונים הם.
וכאשר עם הקודש – בני ישראל חוטאים רח"ל בדבר מה, הרי שהם נשלחים לגלות אצל אותה אומה שאלו הם ההנהגות שלה.
ולפי"ז נבוא לבאר במעט את גלות פרס, והעונש, דרכי התשובה, איך התגלגל הנס, ובאיזה אופן אנחנו מזכירים כל שנה את נס ההצלה.
ידועים דברי הגמ' במגילה, "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם, אמרו אתם, אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו'" (יב ע"א).
והיינו שחטאם היה בכך שנהנו בסעודת הרשע, ובאסתר רבה איתא וזה הלשון שם:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' וגו', אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְנִשְׁתַּכְּרוּ וְנִתְקַלְקְלוּ. מִיָּד עָמַד שָׂטָן וְהִלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד מָתַי תִּדְבַּק בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁהֵם מַפְרִישִׁין לְבָבָם וֶאֱמוּנָתָם מִמְךָ, אִם רְצוֹנְךָ אַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם בָּאִים בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּסְתַּפֵּק בָּעֶלְיוֹנִים, וְגַם הִשְׁוָה דַעְתּוֹ לִמְחוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָּה לִי אֻמָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הִרְבֵּיתִי אוֹתוֹתַי וּמוֹפְתַי לְכָל הַקָּמִים עֲלֵיהֶם לְרָעָה (דברים לב, כו): אַשְׁבִּיתָה מֶאֱנוֹשׁ זִכְרָם. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשָֹּׂטָן הָבֵא לִי מְגִלָּה וְאֶכְתֹּב עָלֶיהָ כְּלָיָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָלַךְ הַשָֹּׂטָן וְהֵבִיא לוֹ מְגִלָּה וְכָתַב עָלֶיהָ.
והן הן הדברים.
ולפיכך גזירת הכליה שהיא עיקר גלות פרס הייתה דווקא ע"י פרס שעליהם נאמר ש"אוכלין ושותין כדוב", וחזי' שהם מאופיינים בעניין האכילה.
והגזירה שנגזרה לא הייתה אלא על הגופים (ולא כיוונים) והיינו על הגשמיות.
והגזירה נגזרה במשתה, וכדכתיב "והמלך והמן ישבו לשתות".
והתיקון לאותו עוון של אכילה היה ע"י "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים", ובהמשך, "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציוותה עליו אסתר", ושוב ה עניין של אכילה.
והנס התגלגל ע"י משתה אסתר הראשון והשני, ולא זו בלבד, אלא שאף תחילת הישועה, והיינו הריגת ושתי, אף היא הייתה על ידי המשתה של אחשוורוש.
והזכרת הנס בכל שנה ושנה אף זה ע"י משתה ושמחה, אך לא ע"י משתה של הוללות, אלא ונהפוך הוא, דווקא ע"י משתה ושמחה של קדושה והתעלות וקירבה לאדון יחיד ב"ה.
