"כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו​

מוצאי הצום, אפשר עכשיו לכתוב ולדבר על כל מיני ענייני אוכל...

אספר לכם, כעת הייתי בתפילת ערבית של מוצאי הצום, ובעוונותי המרובים אינני יכול לומר שקויתי שהתפילה תהיה ארוכה במיוחד, אבל אפשר לומר שהשתדלתי להתפלל במתינות, אחרי הכל אנחנו לא רוצים להֶרָאוֹת כמו ילדים קטנים שאינם מסוגלים להמתין כמה דקות לסוף הצום, אבל בלב יש איזה קושי...

בסיום התפילה כשבאתי לצאת המתפלל מאחורי האריך טובא, והייתי ממש חסום, לא היה מקום לזוז ימין ושמאל, ממש חסם את כל המעבר, ועל אף השעה הקריטית של מוצאי הצום, לאמר - הגיע זמן גאולתכם... ההוא דבק בקונו ולא ממהר לשום מקום...

אמנם אשריו ואשרי חלקו, אבל למה דווקא עכשיו, ולמה דווקא כאן? ואם אתה כזה צדיק למה אתה מתפלל דווקא מאחורי?

כבר החלטתי בליבי שחובה להעיר לו על זה, כזאת חוסר התחשבות, בזמן קריטי שכזה, אבל לאחר מכן החלטתי שזה לא יפה להעיר מיד, ושעכשיו לא אומר מאום, ואולי עוד שבוע אומר לו על זה משהו...

והנה בסיום התפילה כמנהג הנחמד והיפה שהתחיל להתפשט בעם ישראל לשים כיבוד קל במטבחוני בתי הכנסת במוצאי הצום, יען לא יבואו אנשים רעבים לביתם במוצאי הצום ואחריתו מי ישורנו...

שהנה אם יכנס האדם אל ביתו במוצאי הצום, לבבו הולם מהתרגשות על המרק המהביל שממתין לו עם השקדי מרק והקרוטונים לצד כוס קפה רותח והשוקולד האהוב עליו, ובמקרר ניצב על עמדו זקוף ומזיע יותר מאי פעם הספרינג בטעם תפוחים, ולצידו סודה קר, ובתנור נתח בשר צלי עסיסי, והנה הוא דופק בידיים רועדות, מנסה שלא לאבד עשתונות, להישאר עם צלם אנשו, ולא להתפרץ ישר למטבח, והנה הוא פותח את הידית, אומר "ערב טוב" בקול רם, ו...

שוד ושבר, המטבח ריק לגמרי, מלבד אי אילו סירים שנשארו בכיור ללא יד גואלת, ופתיחת המקרר אינה מבשרת טובות כלל וכלל, שמלבד שקית חלב חצי ריקה ולבן מיותם מונח מבויש קמעא, ועל הכיריים שום מרק ושום בטיח, והבשר היחיד שיש בבית זה גוש בשר קפוא שמתאים לחמין...

טוב, שוין, מה אכפת לי??? שואל את עצמו האדם הנ"ל, האם אני כ"כ משועבד לאוכל???

ותוך כדי שהשניצל סויה מתחמם במיקרו והכוס מים בידו, לפתע ב' מהילדים האהובים עוברים לידו בסערה... תוך כדי משחק שובבני, והכוס מים נשפכת לו על הרצפה וכמה טיפות ניתזות עליו...

אינני רוצה לקטרג חלילה, אבל אני לא מקנא בפאצ' שהם יקבלו, הרי כאן בבית צריך חינוך, לא???!!!

אבל לאחר התיקון של הכיבוד הקל, ולאחר שטועמים איזה רוגלך וכוס מיץ תפוזים, אפילו של קריסטל, אבל מגיעים הביתה כבר יותר רגועים!!!

ולענ"ד זה תיקון גדול מאוד!!!

נחזור אלינו, לאחר שטעמתי משהו, שתיתי מים קרים וקצת מיץ, חזרתי לרכב כדי לנסוע הביתה, ולפתע שמתי לב כמה אני רגוע!!!

כבר לא היה אכפת לי מהמתפלל הצדיק הנ"ל, ואפילו קצת הערכתי, מה אכפת לי להמתין עוד דקה ורבע, ולראות איך אדם מסוגל להתפלל במתינות ואפילו שזה מוצאי הצום... הרי תפילה זה דבר מרומם, לא מירוץ מכוניות...

ואולי אפילו לנסות בעצמי, לכוון היטב בתפילה זו, אדרבא ואדרבא...

נכון שהוא חסם את המעבר, אבל זה היה רק לדקה ורבע, ושווה להשקיע זאת בשביל לראות יהודי בעל צורה...

ואז שאלתי את עצמי מה קרה??? למה פתאום אני הרבה יותר רגוע???

והתשובה פשוטה, בתפילה הייתי בצום, אבל לאחר שטעמתי משהו הכי נראה אחרת, הכל בסדר, הכל טוב, זה לא המתפלל שהפריע לי, אלא הצום, הצום בלבד, וזהו!!!

ואז זיכני הקב"ה ואמרתי דבר חידוש, אינני יודע אם הוא נכון, אבל הוא בהחלט וורט נחמד לענ"ד...

כתוב "כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו", הפירוש הפשוט הוא שמי שכועס עתיד להיכנס לגיהנם, כי זה דבר חמור ואסור לכעוס, אז אומרים לנו "תיזהר, לא שווה לכעוס, מי שכועס ישלוט בו הגיהנם".

אבל אם זה הפירוש היה מקום לשאול למה לא כתוב "כל מיני גיהנם ישלטו בו" והיינו בלשון עתיד, למה "שולטין בו" בלשון הווה, משמע שאם הוא כועס אז עכשיו שולטין בו גיהנם, וזה צ"ע.

והקב"ה הכניס בי מחשבה שאולי הכוונה היא כנ"ל, דע לך, מי שכועס אין זה אלא מחמת שיש בו כל מיני גיהנם ששולטין בו כעת, הוא מיוסר, הוא כאוב, יש לו חובות, צער גידול בנים, וכו' וכו' השם ירחם, ולכן הוא כועס!!!

זה לא אזהרה, שמי שכועס ישלוט בו גיהנם, אלא זה ידיעה, מציאות...

נסביר בס"ד, אתה מגיע הביתה, ואתה רואה שיש בלאגן בסלון, או שמישהו נגע לך במגירה, ואתה מרגיש כעס איום ונורא מפעפע בתוך תוכך, מאיים לפרוץ החוצה כלבה רותחת, ואתה בקושי מצליח להתאפק ולשים רסן, אבל הכעס עצום, למה שוב הילד נגע לי במגירה, הרי כולם יודעים שאסור לגעת שם!!!

אבל רגע, דע לך, זה לא זה מה שמכעיס אותך, יש לך כל מיני גיהנם ששולטין בך כעת, ולכן אתה כועס...

יש לך מיני גיהנם של רעב, של משכנתא שאינך יודע איך לשלמה, יש לך צ'קים שמאיימים מאי פעם לחזור ולבקר אותך שוב, על ידי שיחזרו בצורה מאוד לא נעימה, ומה גם שמי שיראה זאת ראשונה הוא אדם מאוד מאוד לא סימפטי, ובפרט לא סימפטי בכל מה שקשור לצ'קים שחוזרים!!!

יש לך גיהנם של מקום עבודה לא מוצלח, עייפות מצטברת, יש לך חוסר סיפוק מעצמך, אין לך חברותא, מישהו העיר לך הבוקר, יש לך בראש חדשות עצובות על אסון שקרה השם ירחם, הרבה מיני גיהנם שולטין בך כעת, ולכן אתה כועס!!!

זה הסבר, מי שכועס יש לו סיבות אחרות, לא מה שעכשיו מולו...

ולכן ידוע נדע ובין נבין, זה לא הילד, זה לא השכן שתפס לי את החניה, אם הייתי רגוע ורענן, אם היו לי בחשבון בנק חמישים אלף ₪ ממתינים לי בנחת, והייתי לאחר שנת צהריים טובה, הייתי מקבל זאת ברוח הרבה יותר טובה, מחנה כמה מטרים ליד, ומעיר לו בעדינות ובחביבות...

אז למה אני כועס עליו? למה העצבים???

כי יש כל מיני עניינים אחרים שמפעפעים בתוכינו, ואנחנו אפילו לא שמים לב שזה הגורם לכעס...

אז נשאל, האם מותר לילד לגעת במגירה של אבא? האם מותר למישהו לחנות בחניה פרטית? האם אין צריך לחנך את הילדים שלא רצים ליד אבא ובפרט שיש לו כוס מים ביד?

בודאי שלא!!! ובודאי שצריך לחנך, אבל אם אתה כועס תבדוק בפנים, איזה גיהנם יש לך עכשיו, ולפי כמה שהכעס יותר גדול תדע לך שכנראה שולט בך עכשיו איזה גיהנם גדול השם ירחם...

אבל גם כלפי השני מותר וצריך וחובה לדון אותו לכף זכות, אתה רואה את השני עצבני, כועס כולו ברמה שעוד שניה מישהו הולך לחטוף... תבין אותו, יש לו הרבה הרבה מיני גיהנם כעת, יש לו כאבים בגוף, חובות, ילדים מעוכבי שידוך, ועוד הרבה מרעין בישין ירחם עליו השם!!!

ועוד צריך לדעת, יש זמנים שאינם ראויים לכל מיני דברים, אל תנסה לפתח דיון בבית עם האשה האם צריך לקנות את הרהיט החדש או את הבגד החדש כשהיא עייפה מאוד או שיש לחץ בבית לנסוע לשבת או לחתונה, זה לא הזמן, אתה תקבל תגובה לא רצויה בכלל, ולא בגלל הרהיט, אלא בגלל שיש הרבה לחץ עכשיו!!!

לסיכום – א. כשאנחנו כועסים ננסה לעצור רגע לפני המפולת שאנחנו הולכים להנחית ולחשוב מה מסתתר בתוכי, מדוע אני כועס, האם אני רעב, עייף, שמעתי משהו מעציב, ולדעת שזה עיקר הסיבה ולא שום דבר אחר...

ב. אם השני כועס מאוד נדע שיש לו הרבה דברים פנימיים שאיננו יודעים עליהם, ונדון אותו לכף זכות.

ג. לדעת שיש זמנים שאינם מתאימים לדון בדברים רגישים, כי לשני יש הרבה דברים מלחיצים בזמן זה, ולא יצא מזה שום תועלת...

בהצלחה לכולנו, ושנזכה שלעולם לא נכעוס חלילה, והקב"ה ישפיע עלינו שפע של רחמים ונזכה לראות בישועתו.



[1] נכתב במוצאי צום עשרה בטבת, רלוונטי לכל מוצאי צום או זמן של מתח...