מאמר נחמד לגבי הדרשות של ליל שבת

הצד השני של הדרשן​

הזמן שאני הכי אוהב זה הזמן שבין קבלת שבת למעריב, קַבּוֹלֶס שַׁבֶּעס למייעריב ליתר דיוק, יש לך איזה 20 עד 30 דקות זמן איכות או ללמוד את הדף היומי שלא הספקת עקב ההכנות לשבת קויידש, או ללמוד בנחת שתיים מקרא ואחד תרגום ואפילו חלק מהרש"י אפשר להספיק, ואם אתה ממש עייף ואין כח לפתוח ספר הרי לך זמן לשוחח בנחת עם החברים מהבית כנסת, על דברים העומדים ברומו של עולם בתקופת השעה, לסדר כמה עניינים בהנהגת הדור, להביע דעה בכל מיני דברים העומדים על הפרק

בכל אופן יש דבר אחד שאני כמעט אף פעם לא עושה... וזה להקשיב לדרשן התורן, אני עייף ואין לי ראש להקשיב חצי שעה לאיזה מהלך של כל דרשן מזדמן, ומלבד זאת אני צריך להספיק את הדף היומי כאמור, או שמו"ת בפרשות ארוכות, ולכן לא תמצאו אותי יושב ומקשיב לדרשן... מה שכן אני כן נמצא במזגן של הבית מדרש, תמצאו אותי עם גמרא פתוחה או חומש מאיר עיניים, מנצל את הזמן, ולפעמים, כשאני עייף כנ"ל, בדרך כלל אני מתמקם בספסלים האחוריים מחפש אחר עוד עייף כמוני שגם רוצה ויודע להנהיג את הדור...

אבל אל תחשבו אותי לרע לב... לאחד שלא יודע לפרגן... חלילה וחס... כל דרשן שמסיים את הדרשה שלו כשהוא יורד מהקתדרה הוא דזוכה ממני ל"שכעייחחח" קולני מלווה בחיוך מדושן עונג... בטח מדושן עונג... לאחר כל הנייעס המעניין.

יום אחד נפל דבר בקהילתינו הקדושה הקדושה...

הוחלט בבית המדרש לתת לדרשנים חדשים לדבר...

וככה, לאחר כבוד, הוחלט שאני ידבר בעוד כשלושה שבועות...

איזה התרגשות...

דבר ראשון ביקשתי מגבאי בית הכנסת העתק של הפתק שבו נכתב שאני ידבר... ותליתי אותו על המקרר בבית, במקום הכי בולט...

דבר שני, על מה אני ידבר?... הלוכה ? אגודה ? מוסר? השקופה?

לאחר אין סוף התלבטויות והתייעצויות החלטתי שאשלב בין הלכה ואגדה, אני יתחיל באיזה שאלה פיקנטית, ולאחר שיעור מפוצץ אני יסיים באיזה וורט יפה על הפרשה...

אולי אהפוך לדרשן הקבוע... חלפה בי מחשבת עונג...

התחלתי לעבור על עשרות נושאים, רובם המכריע נפלו עוד לפי שלב הבירורים... חלק ירדו על אי התאמה... חלק לא מעניין כל כך... חלק קשה מדי...

וככה אני מתלבט איזה נושא יעניין את הציבור...

בסוף... כשבועיים לפני הדרשה, לאחר שבוע של מחשבות, נפל דבר!!! אני ידבר על בישול בשבת, נושא מעניין את כולם, מתאים לליל שאבעס, שאלה פיקנטית באחד שהוריד את הטשולנט בליל שבת לבדוק אם הכל תקין שם ואם לא נגנב חלילה והתברר שאינו מבושל כל צרכו...

בקיצור בלאגן רציני...

התחלתי ללמוד את הסוגיא... גמרא ראשונים אחרונים...

ככל שהתעמקתי רק הסתבכתי יותר... הלחץ בלבל אותי לגמרי...

ניסיתי לעבור לנושא קל יותר וגיליתי שלא שם מצפה לי הישועה...

בסוף החלטתי לא לוותר, שעות על גבי שעות של טיוטות, סיכומים, כתב יד והעברה למחשב, הרצתי את הדברים בפני אינספור חברים מקשיבים, עד השעות הקטנות של הלילה...

ליל שישי, ערב היום הגדול, פתאום אני מגלה שחסר לי איזה סוגיא שלא ליבנתי היטב, מישהו עורר את תשומת ליבי, הלחץ שוב מטפס, אני צולל שוב, שו"תים ומשנה ברורה דרשו כל המהדורות, שום דבר לא נעדר מנגד עיני...

ערב שבת קיבלתי פטור מוחלט מכל העזרה בבית... כל כולי רק בשיעור, אומר לעצמי שוב ושוב, עוד מחיקה בדפי השיעור, מזיז את אות ד' לאחרי אות ו' והסיכום ביניים נהפך להקדמה שניה...

בין השמשות מתקרב... אני צועד לתפילת מנחה של ערב שבת, לבי פועם בהתרגשות, וכי מילתא זוטרתא היא להרביץ תורה בעם ישראל?...

מנחה בכוונה גדולה מעומק הלב... הבית כנסת מתמלא במתפללים, האם יבינו את דברי? האם ישאלו שאלות קשות מדי? המחשבות מנסות להיות ממוקדות... בן דרוסאי וכל צרכו, פסיק רישא ושהיה וחזרה, מעשה שבת בדיעבד בדרבנן ודאורייתא, בישול אחר בישול בלח ויבש...

אני מנסה להישאר מפוקס, רגוע, לא להתבלבל, כל הטיפים שקיבלתי מאיימים לברוח כלעומת שבאו... לדבר לאט... לא לרוץ... להסביר כל דבר... לשמור על קשר עין עם הקהל... לגרות אותם שישאלו... מגוון העצות שקיבלתי מעשרות נותני עזרה איימו להכריע אותי ואת הלחץ העצום שהייתי בו...

"לכו נרננה" "ארבעים שונו אוקוווט בדויייר" מסתלסל קולו של החזן ואני כמעט בורח מרוב לחץ...

"לכה דודי לקראת כלוווווו" מתנגן במארש איטי ולי הוא נדמה כמנגינה מאיימת מאוד...

"מזמור שיר" "השם מולוך" אני מנסה להעיף מבט אחרון בדפים, מסדר את הסימניות בספרים הרבים...

קדיש דרבנן.... עושה שלום במרומיו....

ו....

הגיע הרגע הגדול...

אני עולה למקום הדרשנים בלב פועם, מחייך במבוכה ו... פותח בשיעור...

"שבת שלום לכולם... אני רוצה לעסוק בנושא אקטואלי מאוד..." אני אומר בקול נמרץ, "מה הדין אדם שהוריד את הטשולנט..."

בזוית העין אני רואה מתפלל אחד מפהק בלא בושה, בלי לנסות להסתיר את זה... אפילו לא שם יד...

בצד שהשני אני רואה 2 מתפללים שקרסו לתוך הסטנדר... כנראה שהם כן עזרו בבית בערב שבת...

אני מנסה להתעלם וממשיך הלאה "אז צריך להקדים כאן 3 הקדמות יסודיות" אני מנסה לעורר את הציבור, ולמרבה העלבון דווקא מי שיושב מולי ונראה די ערני, יושב לו עם חומש פתוח וקורא שתיים מקרא ואחד תרגום... מנצל את הזמן...

גם בצד השני אני רואה מישהו שקוע עם גמרא גדולה, אפילו לא מעיף אלי מבט חטוף... היינו שאני מבזבז לו את הזמן, והוא מנסה שלא להפסיד שום רגע, ולכן הוא חוטף עוד כמה דפי גמרא.

מה ששבר אותי לחלוטין זה שכמה מתפללים פטפטו מאחורי הבית כנסת ללא בושה...

ניסיתי להמשיך בשיעור, מתפלל אחד שאל אותי שאלה וזה נתן לי טל חיים, וכשאמרתי איזה מילתא דבדיחותא שהכנתי מראש שמעתי את ההם מאחורה צוחקים בקול... לרגע אחד הייתי נאיבי וחשבתי שלפחות לבדיחה הם הקשיבו עד שהבנתי שהם ראו את העלון של ברסלב והבדיחה השבועית שם הייתה טובה במיוחד...

סוף דבר... הזמן עבר, והשיעור בסוף היה סביר, היו כמה שנראה שכן הקשיבו, והוורט בסוף היה די נחמד...

"ושנזכה לביאת המשיח ולבניין ביהמ"ק ב"ב, אמן!!! סיימתי את השיעור תוך כדי שכמה מתפללים התעוררו בבהלה אגב נפילת הכיפה לאחור, וירדתי מהעמוד, וכמה מתפללים לחצו את ידי בחמימות... וזה נתן לי תחושה טובה...

ולפתע.... "שכייייעעעעעחחחחחחח" קולני וקצת מתנשא הדהד ברחבי בית המדרש....

ניחשתם נכון... מהספסל האחורי...

וזה לימד אותי לקח עצום... לא רק לגבי הדרשה של שבת הבאה...

לגבי כל ההתייחסות שלי ל"דרשנים"...

אם אני רוצה לנצל את הזמן ללימוד אלך לי ל"בית שני", ובעדינות, ללא שישימו לב...

ואם אני בפנים אשתדל להקשיב או לפחות להעמיד פנים, להקשיב לחלק, להסתכל על הדרשן ולהנהן לו בראש...

לא בגלל שהוא מסכן וצריך יחס... אלא כי אני בן אדם, אני יודע להעריך השקעה של השני, ואני יקיים ואהבת לרעך כמוך...

ולא רק זה... יש שבע ברכות, יש דרשות, אנשים עבדו, חשבו על רעיון, על בדיחה שתשמח אותי ואותך, אז מה קרה אם הם לא ניחנו בכח הדיבור, תנסה להקשיב, ולפחות אל תדבר בקולי קולות, אתה יודע איך זה מביך לנסות לדבר ויש רעש של דיבורים, לא מהעזרת נשים אלא דווקא מהעזרת גברים???

תאמר לו בסוף הדרשה יישר כחך והיה יפה מאוד, מה אכפת לך??? תן לו תחושה טובה, הוא נבוך ומחפש פידבק, למה לא לתת לו? זה לא עולה כסף...

מה אתה פותח לו גמרא מול הפרצוף??? אתה יודע איך זה משפיל??? מינימום של בנאדם!!!!

ונסיים בסיפור על מרנא החזון איש שהיה באיזה שמחה, ועמד איזה זקן ודרש, ואף אחד לא הקשיב חוץ מאדם אחד שכל הדרשה הסתכל בריכוז על הדרשן ובסוף הדרשה אמר "אמן".

וזה היה החזון איש.

בשורות טובות לכולם.