מעבר למצווה, בין אדם לחברו - הוללות - ליצנות ו... הפסד
ה'אמרי אמת' מגור אמר דר"ת בסומ"י הוא "סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי" (תהילים קיט) כמש"כ בגמ' (ברכות ל:) "וגילו ברעדה" - במקום גילה שם תהא רעדה". וכ"כ רבינו האר"י ב'פרי עץ חיים', "לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי" עכ"ל לעניינינו. וארז"ל (גיטין ע.) "שמונה, רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן ...יין ושינה חמין והקזת דם".
לעיתים קרובות ניתן להיתקל בתופעה מאד לא נעימה של שותי היין בפורים!, - השיכורים. - לא, אין מדובר באחרוני הריקים, שגם בהיותם שפויים ישנה תחושת סלידה וריחוק מלהימצא בקרבתם, כאן אני מדבר על נעלים שבעם, אותם שביום רגיל יש לקנא בהם, [ולו הייתי יודע מי יקרא שורות אלו הייתי מוסיף עוד כהנה וכהנה...] והנה ביום הפורים הם כאילו פרקו מעליהם עול תורה ועול דר"א, פתאום המצוות אינם מצוות, בין אדם לחברו בעייתי, וכמו שארז"ל נכנס יין - מתגלה סוד... ונמצא ש"ש רח"ל מתחלל על ידם בראש כל חוצות!!!
לו רק ידעו כמה מגונה הוא השלת השכל והשלטת הבהמה עלינו, אולי היו מתעשתים על עצמם ומתבסמים כדינא.
כמובן שאין כאן המקום לעסוק בדיני וגדרי "עד דלא ידע" יען כי יכלה הדיו והמה לא יכלו... אני מדבר אחרי ההלכה - ולפניה, "כי לא נצטווינו על שמחת הוללות ושטות" (מאירי), יש אלו שמרביעית משתכרים כלוט ואז זהו איסור גמור ו"אין לך עבירה גדולה מזו" (אורחת חיים), ו"היודע בעצמו שבשתייתו יזלזל במצווה מן המצוות... או שיתנהג בשחוק וקלות ראש מוטב לו שלא ישתה!" (חיי אדם)
'האלשיך הקדוש' בפרשת נשא עה"פ (כ) "ואחר ישתה הנזיר", כותב תוכחת מגולה על עניין ההתמכרות הרעה שבסובאי היין, והבוז שרוחשת התורה להם, ובחכמה גדולה כדרכו בדרשנות, כותב כשירה, וזו לשונו הזהב:
"והנה, כי ריש מרעין לכל עון ולכל חטאת הוי חמר (עיין בבא בתרא נח:). כי ממנו פנה ממנו יתד לעשות את כל מצות ה' אשר לא תעשינה. כי על כן הייתה עצת האל, 'הרואה סוטה בנוולה יזיר עצמו מן היין' (סוטה ב.). ולא יאחר עד יראה את עצמו בניוולו, כי אם מעת יראה את זולתו יקבל מוסר.
והנה מכל דברי התורה הזאת, תוכחת מגולה לסובאי יין וזוללי בשר גם בקרב ביתם. ומה גם למתקדשים ומתועדים אל הגנות. כי יקראו איש אל רעהו, אל תחת גפן ואל תחת תאנה ותחת כל עץ רענן ניצב על עין המים. - באמור אליו, לכה נרווה דודים עד הבקר מיין הרקח, נתעלסה באהבים באשישי ענבים. כי במה יודע איפה כי אנשים אחים אנחנו באהבה מסותרת, אם לא נגילה ונשמחה יחד ביין ישמח לבב אנוש. כי כוס בידך מלא מסך, אף שמריה אשתה למען בריתך. וגם עליך תעבר כוסי רויה, ולקחת מנחתי מידי למעני. ויהיה הקשר אמיץ ביני ובינך, אהבת עולם מעתה ועד עולם. כי נזכור אני ואתה, יושבים צמדים, שותים במזרקי יין כוס מלא ברכת ה' מלא הין. וגם אתה אלי על הין הין. ופי פערתי ואשאפה פעם אחת ולא אשנה, כי לזאת יקרא חפצי בך. וגם את קבעת כוס חמתי שתית מצית. ומי כמונו רעים אהובים, אהבת עולם לא תשכח. יקומו ויעשו כן המה ורעיהם כיוצא בהם. ויחמו בבואם לשתות. שתו ולעו וירם לבם. ויהי כל איש מהם כמוהו כפרעה, חשוב בעיניו כמלך. כי תירוש ינובב וביין חמר, אל מי תדמיוני ואשוה יאמר. ובגובה לבו ישתרר גם השתרר על השתיה, כדת גבורים לשתות יין.
והנה אשר יראה הרואה אותם בראשיתם, צידה ברך יברך. כי יראה על כל כוס וכוס תלי תלים של ברכות. זה יאמר בנטותו את ידו אל גביע הקצף, כה לחי תעמוד חי בשמחתך ביום חתונתך. וזה ישוב ויאמר, גם את בדם בריתך. וכהנה וכהנה מאה ברכות הערוכות בפיהם ובשפתותיהם. אך כמרעיתם וישבעו, יצא לבם ויחלו לשתות בכלים שונים, רבים ונכבדים מהראשונים. וימלאו את כליהם כאשר יוכלון שאת עד יגר מזה. ואז יתהלל המתהלל באמת באמור, מי כמוני גבור לשתות יין במדה טובה מרובה. ובמדה שאדם מודד לו, בה מודדין לכל אחד מהמסובין. עד אשר יוצא מאפם. ומכל היוצא מפיהם, כל שולחנות מלאו קיא צואה. ואז למי אוי למי אבוי. זה נופל כשוכב בלב ים, וזה קם והכה את רעהו באבן או באגרוף, וזה יצא יצוא ומקלל אשר שתו וישכרו עמו. עד ששמחה לתוגה נהפכה, וגם אהבתם כבר אבדה. וימירו את כבודם בפי חזיר כצואה עוברת. ונחת שולחנם צואה בלי מקום עד אפס מקום. והן זאת רעתם כי מר, הרכה והענוגה שברעותיהם במנעמיהם, זולת שתים רעות אשר אלה ביין שגו בגזל ועריות. כי ממשוך איש ביין את בשרו, יבא עד ככר לחם, וילסטם את הבריות.
[בכדי לא להלאות הקטנתי] כי על כן צוה לנו יתברך להמית בן סורר ומורה, כי מוטב שימות זכאי וכו'. וגם לץ היין הומה זמה. כי מפנק ביין את בשרו, האספסוף אשר בקרבו, יתאוה תאוה לגלות בשר ערוה. כי בהשליך נפשו אחרי גיוו, נמשל כבהמות נדמה רודפי זמה. ואף גם בטוב לבם, יבחרו בשירי זמרה זני זמרא. והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, שובע שמחות ישיתו בטוחות. ועל ערבים שירי עגבים ישאו קולם יחדיו ירננו. כי ישישו בני מעיהם בכל היוצא מפיהם, כדבר אחת הנבלות. ומה ירמזון עיניהם אשר הם זונים אחריהם, כי יחמדו לבותם ויפעלו גויותם. והן אלה קצות דרכיהם, ומה שמץ דבר מרעותיהם. כי מי שלח ידו ביין ונקה. כי שאל נא לימים ראשונים, כי אבינו הראשון חטא - כמאמרם ז"ל (סנהדרין ע.) - גפן הייתה, וכי סחטה ענבים ונתנה לו וימת הוא וכל זרעו. ונח מצא חן בעיני ה', ויאשם ביין ונפגע. ואצילי בני ישראל, שתויי יין נכנסו ועברו ונענשו (ויקרא רבה יב ד). ומורם מהם כיוצא בהם, עד נחדל לספור - כי אין מספר". עכ"ל.
רבינו מפליג שם עוד ותמה לשמחה מה זו עושה, כי מילא בימים עברו, עוד מלוכה הייתה להם, ועוד הייתה איזו סיבה להבין את שמחתם. אולם כיום - כאשר נפלה עטרת ראשנו וגלינו מארצנו, ובקרב הגויים שכינת עוזנו. שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. - מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם - השמחים אלי גיל ישישו, כי ימצאו יין להתהולל בו ועיי"ש.
אך מכיוון שאנו בפורים, ומובן לשמחה מה זו עושה, לא הבאתיו.
אך הצעקה היוצאת מפיו ברורה לכל חי... היין הוא סכנה! [ושאר מיני 'משקה' ו'לחיים', מלעיל - כמובן!], סכנה לאנושיות הבריאה, סכנה לכבוד התורה - זו אינה סיסמה! מה שאנו מייצגים הוא כבוד שמיים!.
לבד מכל זה - ואולי החמור מכל, היין הזה גורם גדול הוא לפספוס הרגעים הנעלים הללו! זהו יום שאין כדוגמתו בכל השנה, שעת רצון אדירה, זמן לקבלת תשובה "הדור קיבלוה..." ועוד, ויצר הרע מכריח מהתלמוד שעלינו לפספסו!!! הרי מחייב איניש!.
אמרו גדולים שבעם, שאין ציווי זה [לשתות] אלא דווקא בשל גדולתו יום, דווקא בשל העובדה שיכולים אנו לבקש ולקבל השפעות טובות וגדולות מאד לכל השנה! [כתבתי על זה מאמר נפרד - שלא נפספס] אז ה'בעל דבר' עושה כל שביכולתו לקלקל את היום הזה.
ורמב"ם מפורש הוא (פ"ח מהל' שופר סוכה ולולב הל' ט"ו) "הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא, וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'". אף רבינו יונה כתב "כי יגדל ויִשׁנֶא מאד שכר השמחה על המצות כמו שנאמר (דבה"י א' כט יז) 'ועתה עמך הנִמצאוּ פה ראיתי בשמחה להתנדב לך', ונאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה..." (שע"ת שער ד א' יט). אפשר בלי סוף להאריך בעניין, אך הנקודה היא שלא ייתכן לזכות בשמחה של מצווה אם האדם נכנס ליום זה בתחושה שהוא יום של פורקן, יום של חופש מן המצוות (כמובן שלא מדברים כאן על עבירות, אלא על הזלזול בצלם אלוקים שלנו), אדם כזה מתעורר במוצאי הפורים - או כמה ימים אח"כ... ומה שנשאר לו מפורים, זה שהוא לא זוכר היכן הארנק. שום השפעות שום קבלה טובה וכו'.
לא מתפקידנו להוכיח את הדור, אך הייתי בכמה מעמדים בהם לצערי ראיתי שם שמים מתחלל ושם עולם התורה מתפלש בעפר עקב התנהגות נוראה שבאה עקב השתייה, על כן נראה היה כי טוב שיתנו דעתם עוד גדולים וחכמים, כי כאשר תהיינה חשיפה לעובדה זו, ואנו יודעים כי בנינו מסתובבים ביום הפורים אי שם, נדע יותר לתת את הטון ב'הלכות שתייה' ביום זה, וזה לא סותר בכי הוא זה אף דעה מהראשונים, כי מי שמסיר מעל עצמו צלם אנוש פטור - כנ"ל, ומי שיודע לשמור על עצמו יכול לשתות יותר מן המידה.
פורים כשר ושמח!!
ה'אמרי אמת' מגור אמר דר"ת בסומ"י הוא "סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי" (תהילים קיט) כמש"כ בגמ' (ברכות ל:) "וגילו ברעדה" - במקום גילה שם תהא רעדה". וכ"כ רבינו האר"י ב'פרי עץ חיים', "לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי" עכ"ל לעניינינו. וארז"ל (גיטין ע.) "שמונה, רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן ...יין ושינה חמין והקזת דם".
לעיתים קרובות ניתן להיתקל בתופעה מאד לא נעימה של שותי היין בפורים!, - השיכורים. - לא, אין מדובר באחרוני הריקים, שגם בהיותם שפויים ישנה תחושת סלידה וריחוק מלהימצא בקרבתם, כאן אני מדבר על נעלים שבעם, אותם שביום רגיל יש לקנא בהם, [ולו הייתי יודע מי יקרא שורות אלו הייתי מוסיף עוד כהנה וכהנה...] והנה ביום הפורים הם כאילו פרקו מעליהם עול תורה ועול דר"א, פתאום המצוות אינם מצוות, בין אדם לחברו בעייתי, וכמו שארז"ל נכנס יין - מתגלה סוד... ונמצא ש"ש רח"ל מתחלל על ידם בראש כל חוצות!!!
לו רק ידעו כמה מגונה הוא השלת השכל והשלטת הבהמה עלינו, אולי היו מתעשתים על עצמם ומתבסמים כדינא.
כמובן שאין כאן המקום לעסוק בדיני וגדרי "עד דלא ידע" יען כי יכלה הדיו והמה לא יכלו... אני מדבר אחרי ההלכה - ולפניה, "כי לא נצטווינו על שמחת הוללות ושטות" (מאירי), יש אלו שמרביעית משתכרים כלוט ואז זהו איסור גמור ו"אין לך עבירה גדולה מזו" (אורחת חיים), ו"היודע בעצמו שבשתייתו יזלזל במצווה מן המצוות... או שיתנהג בשחוק וקלות ראש מוטב לו שלא ישתה!" (חיי אדם)
'האלשיך הקדוש' בפרשת נשא עה"פ (כ) "ואחר ישתה הנזיר", כותב תוכחת מגולה על עניין ההתמכרות הרעה שבסובאי היין, והבוז שרוחשת התורה להם, ובחכמה גדולה כדרכו בדרשנות, כותב כשירה, וזו לשונו הזהב:
"והנה, כי ריש מרעין לכל עון ולכל חטאת הוי חמר (עיין בבא בתרא נח:). כי ממנו פנה ממנו יתד לעשות את כל מצות ה' אשר לא תעשינה. כי על כן הייתה עצת האל, 'הרואה סוטה בנוולה יזיר עצמו מן היין' (סוטה ב.). ולא יאחר עד יראה את עצמו בניוולו, כי אם מעת יראה את זולתו יקבל מוסר.
והנה מכל דברי התורה הזאת, תוכחת מגולה לסובאי יין וזוללי בשר גם בקרב ביתם. ומה גם למתקדשים ומתועדים אל הגנות. כי יקראו איש אל רעהו, אל תחת גפן ואל תחת תאנה ותחת כל עץ רענן ניצב על עין המים. - באמור אליו, לכה נרווה דודים עד הבקר מיין הרקח, נתעלסה באהבים באשישי ענבים. כי במה יודע איפה כי אנשים אחים אנחנו באהבה מסותרת, אם לא נגילה ונשמחה יחד ביין ישמח לבב אנוש. כי כוס בידך מלא מסך, אף שמריה אשתה למען בריתך. וגם עליך תעבר כוסי רויה, ולקחת מנחתי מידי למעני. ויהיה הקשר אמיץ ביני ובינך, אהבת עולם מעתה ועד עולם. כי נזכור אני ואתה, יושבים צמדים, שותים במזרקי יין כוס מלא ברכת ה' מלא הין. וגם אתה אלי על הין הין. ופי פערתי ואשאפה פעם אחת ולא אשנה, כי לזאת יקרא חפצי בך. וגם את קבעת כוס חמתי שתית מצית. ומי כמונו רעים אהובים, אהבת עולם לא תשכח. יקומו ויעשו כן המה ורעיהם כיוצא בהם. ויחמו בבואם לשתות. שתו ולעו וירם לבם. ויהי כל איש מהם כמוהו כפרעה, חשוב בעיניו כמלך. כי תירוש ינובב וביין חמר, אל מי תדמיוני ואשוה יאמר. ובגובה לבו ישתרר גם השתרר על השתיה, כדת גבורים לשתות יין.
והנה אשר יראה הרואה אותם בראשיתם, צידה ברך יברך. כי יראה על כל כוס וכוס תלי תלים של ברכות. זה יאמר בנטותו את ידו אל גביע הקצף, כה לחי תעמוד חי בשמחתך ביום חתונתך. וזה ישוב ויאמר, גם את בדם בריתך. וכהנה וכהנה מאה ברכות הערוכות בפיהם ובשפתותיהם. אך כמרעיתם וישבעו, יצא לבם ויחלו לשתות בכלים שונים, רבים ונכבדים מהראשונים. וימלאו את כליהם כאשר יוכלון שאת עד יגר מזה. ואז יתהלל המתהלל באמת באמור, מי כמוני גבור לשתות יין במדה טובה מרובה. ובמדה שאדם מודד לו, בה מודדין לכל אחד מהמסובין. עד אשר יוצא מאפם. ומכל היוצא מפיהם, כל שולחנות מלאו קיא צואה. ואז למי אוי למי אבוי. זה נופל כשוכב בלב ים, וזה קם והכה את רעהו באבן או באגרוף, וזה יצא יצוא ומקלל אשר שתו וישכרו עמו. עד ששמחה לתוגה נהפכה, וגם אהבתם כבר אבדה. וימירו את כבודם בפי חזיר כצואה עוברת. ונחת שולחנם צואה בלי מקום עד אפס מקום. והן זאת רעתם כי מר, הרכה והענוגה שברעותיהם במנעמיהם, זולת שתים רעות אשר אלה ביין שגו בגזל ועריות. כי ממשוך איש ביין את בשרו, יבא עד ככר לחם, וילסטם את הבריות.
[בכדי לא להלאות הקטנתי] כי על כן צוה לנו יתברך להמית בן סורר ומורה, כי מוטב שימות זכאי וכו'. וגם לץ היין הומה זמה. כי מפנק ביין את בשרו, האספסוף אשר בקרבו, יתאוה תאוה לגלות בשר ערוה. כי בהשליך נפשו אחרי גיוו, נמשל כבהמות נדמה רודפי זמה. ואף גם בטוב לבם, יבחרו בשירי זמרה זני זמרא. והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, שובע שמחות ישיתו בטוחות. ועל ערבים שירי עגבים ישאו קולם יחדיו ירננו. כי ישישו בני מעיהם בכל היוצא מפיהם, כדבר אחת הנבלות. ומה ירמזון עיניהם אשר הם זונים אחריהם, כי יחמדו לבותם ויפעלו גויותם. והן אלה קצות דרכיהם, ומה שמץ דבר מרעותיהם. כי מי שלח ידו ביין ונקה. כי שאל נא לימים ראשונים, כי אבינו הראשון חטא - כמאמרם ז"ל (סנהדרין ע.) - גפן הייתה, וכי סחטה ענבים ונתנה לו וימת הוא וכל זרעו. ונח מצא חן בעיני ה', ויאשם ביין ונפגע. ואצילי בני ישראל, שתויי יין נכנסו ועברו ונענשו (ויקרא רבה יב ד). ומורם מהם כיוצא בהם, עד נחדל לספור - כי אין מספר". עכ"ל.
רבינו מפליג שם עוד ותמה לשמחה מה זו עושה, כי מילא בימים עברו, עוד מלוכה הייתה להם, ועוד הייתה איזו סיבה להבין את שמחתם. אולם כיום - כאשר נפלה עטרת ראשנו וגלינו מארצנו, ובקרב הגויים שכינת עוזנו. שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. - מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם - השמחים אלי גיל ישישו, כי ימצאו יין להתהולל בו ועיי"ש.
אך מכיוון שאנו בפורים, ומובן לשמחה מה זו עושה, לא הבאתיו.
אך הצעקה היוצאת מפיו ברורה לכל חי... היין הוא סכנה! [ושאר מיני 'משקה' ו'לחיים', מלעיל - כמובן!], סכנה לאנושיות הבריאה, סכנה לכבוד התורה - זו אינה סיסמה! מה שאנו מייצגים הוא כבוד שמיים!.
לבד מכל זה - ואולי החמור מכל, היין הזה גורם גדול הוא לפספוס הרגעים הנעלים הללו! זהו יום שאין כדוגמתו בכל השנה, שעת רצון אדירה, זמן לקבלת תשובה "הדור קיבלוה..." ועוד, ויצר הרע מכריח מהתלמוד שעלינו לפספסו!!! הרי מחייב איניש!.
אמרו גדולים שבעם, שאין ציווי זה [לשתות] אלא דווקא בשל גדולתו יום, דווקא בשל העובדה שיכולים אנו לבקש ולקבל השפעות טובות וגדולות מאד לכל השנה! [כתבתי על זה מאמר נפרד - שלא נפספס] אז ה'בעל דבר' עושה כל שביכולתו לקלקל את היום הזה.
ורמב"ם מפורש הוא (פ"ח מהל' שופר סוכה ולולב הל' ט"ו) "הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא, וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'". אף רבינו יונה כתב "כי יגדל ויִשׁנֶא מאד שכר השמחה על המצות כמו שנאמר (דבה"י א' כט יז) 'ועתה עמך הנִמצאוּ פה ראיתי בשמחה להתנדב לך', ונאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה..." (שע"ת שער ד א' יט). אפשר בלי סוף להאריך בעניין, אך הנקודה היא שלא ייתכן לזכות בשמחה של מצווה אם האדם נכנס ליום זה בתחושה שהוא יום של פורקן, יום של חופש מן המצוות (כמובן שלא מדברים כאן על עבירות, אלא על הזלזול בצלם אלוקים שלנו), אדם כזה מתעורר במוצאי הפורים - או כמה ימים אח"כ... ומה שנשאר לו מפורים, זה שהוא לא זוכר היכן הארנק. שום השפעות שום קבלה טובה וכו'.
לא מתפקידנו להוכיח את הדור, אך הייתי בכמה מעמדים בהם לצערי ראיתי שם שמים מתחלל ושם עולם התורה מתפלש בעפר עקב התנהגות נוראה שבאה עקב השתייה, על כן נראה היה כי טוב שיתנו דעתם עוד גדולים וחכמים, כי כאשר תהיינה חשיפה לעובדה זו, ואנו יודעים כי בנינו מסתובבים ביום הפורים אי שם, נדע יותר לתת את הטון ב'הלכות שתייה' ביום זה, וזה לא סותר בכי הוא זה אף דעה מהראשונים, כי מי שמסיר מעל עצמו צלם אנוש פטור - כנ"ל, ומי שיודע לשמור על עצמו יכול לשתות יותר מן המידה.
פורים כשר ושמח!!
