משנכנס אדר מרבין בשמחה

א) במס' תענית (כ"ט א') איתא, אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.

והרמב"ם (פ"ה מתעניות ה"ו) והשו"ע (סי' תקנ"א ס"א) הביאו את הדין שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, אך את הדין שמשנכנס אדר מרבין בשמחה השמיטו.

והמגן אברהם (סי' תרפ"ו סק"ד) והחיי אדם (כלל קנ"ה) והמשנ"ב (שם סק"ח) והכף החיים (שם ס"ק ל"א) והקיצור שו"ע (סי' קמ"א) הביאו דין זה שמשנכנס אדר מרבין בשמחה.

והקשו האחרונים, מדוע הרמב"ם והשו"ע השמיטו דין זה.

ב) וביאר בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' ק"ס), דהנה במגילה (ל"א ב') דעת רב שראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין בו הפטרת חזון, וכתבו התוס' (ד"ה ראש חדש) שאנו אין נוהגין כן, משום דקיימא לן שלא חל דיני אבילות אלא בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, ולא מראש חודש, וכיון שאין אבילות מראש חודש, לא מפטירין בו הפטרת חזון, ורב שאמר שמפטירין בו הפטרת חזון סבר כמ"ד שמתחילת החודש נוהג דיני אבילות.

ונידון זה האם נוהג אבילות מראש חודש או רק בשבוע שחל בו, נחלקו בו בברייתא בתענית (כ"ט ב'), ומבואר שם שמ"ד כל החודש כולו אסור יליף מדכתיב (הושע פ"ב פסי"ג) והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה, וס"ל שמש"כ חדשה היינו שכל החודש נוהג אבילות.

ועפי"ז ביאר החת"ס, שמה שאמר רב יהודה בריה דר"ש בר שילת משמיה דרב שמשנכנס אדר מרבין בשמחה, המקור לזה הוא משום דדרשינן מהא דכתיב (אסתר פ"ט פסכ"ב) והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, שכל החודש יש בו שמחה, וזה רב לשיטתו דדרשינן והשבתי חדשה שכל החודש יש בו אבילות, ה"נ דרשינן והחודש אשר נהפך שכל החודש יש בו שמחה, אך אנן דקיי"ל שאין נוהג אבילות אלא בשבוע שחל בו ולא דרשינן חדשה, א"כ גם לא דרשינן והחודש אשר נהפך, ולכן לא קיימא לן דין זה שמשנכנס אדר מרבין בשמחה.

והא דמשנכנס אב ממעטין בשמחה הוא דין מוסכם גם למ"ד שאין אבילות נוהגת אלא בשבוע שחל בו [דהא מקור דין זה הוא במשנה בתענית (כ"ו ב') ובמשנה שם כתוב שהאבילות היא רק בשבוע שחל בו], היינו רק לענין שמראש חודש אין בונין בית חתנות ואבורנקי של מלכים, וזה לא שייך באדר, דפשיטא דבחודש אדר אפשר לבנות ולנטוע [ורק ביום פורים שאסור במלאכה, הוצרכו לחדש במגילה (ה' ב') שבנין ונטיעה של שמחה מותר], ולכן לא הביאו הרמב"ם והשו"ע דבר זה.

ג) אמנם יש להעיר, דבתענית שם נאמרו ג' שיטות, דעת רבי מאיר שאסור לספר ולכבס מראש חודש עד התענית, דעת רבי יהודה שאסור כל החודש כולו, ודעת רשב"ג שאסור רק בשבוע שחל בו. ואיתא שם, אמר ר' יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו, דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה, מאן דאמר מר"ח ועד התענית מחגה, ומ"ד כל החודש כולו אסור מחדשה ומ"ד כל שבוע שחל בו אסור משבתה.

והנה החת"ס נקט בפשיטות בדעת רב שסובר כרבי יהודה שנוהג אבילות כל החודש כולו, אך בדברי רב אין שום ראיה לזה, דהא אפשר לומר שסבר כר"מ שנוהג אבילות מראש חודש עד התענית, והלשון בתוס' במגילה הנ"ל שהביא החת"ס הוא "ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבילות חל מיד שנכנס ראש חודש" ולא נתבאר בדבריהם אם סבר כר"מ או כר"י.

ואי נימא דסבר רב כרבי מאיר, א"כ הדרשה היא מדכתיב חגה ולא מדכתיב חדשה, וא"כ אין זה שייך כלל לעניננו.

ד) עוד יש להעיר, דהנה המהרש"א שם הקשה למאן דיליף מחגה למאי נכתב חדשה ושבתה, וכן למאן דיליף מחדשה למאי נכתב חגה ושבתה, ולמאן דיליף משבתה למאי נכתב חגה וחדשה, וביאר המהרש"א, דלכו"ע דרשינן מג' הדברים, אך כל אחד נאמר לגבי דבר אחר, שיש דברים שנוהגים כל החודש, ויש דברים שנוהגים מר"ח עד התענית, ויש דברים שנוהגים רק בשבוע שחל בו, וכל מה שנחלקו זה לגבי איסור סיפור וכיבוס ממתי נוהג, האם על זה נאמר חגה, או שעל זה נאמר חדשה, או שע"ז נאמר שבתה, וסיים המהרש"א "תדע דהא תנא דמתניתין ס"ל דאין אסור סיפור וכיבוס אלא בשבת שחל תשעה באב בתוכה, וברישא קתני משנכנס אב ממעטין בשמחה דהיינו מראש חדש" עכ"ל. ולפי דברי המהרש"א ודאי אין מקום לדברי החת"ס הנ"ל, דהא לכו"ע דרשינן מחדשה, וא"כ הוה לן למידרש נמי מוהחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה.

ה) ועוד ביאר החת"ס, דהנה בגמ' בתענית איתא על מימרא זו שכשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאת ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה. והקשה הריטב"א, ממה שאמרו בשבת (קנ"ו א') אין מזל לישראל, וכן עמד בזה המהרש"א [ע"ש מה שתירצו].

וביאר החת"ס, דאפשר לומר שרב פפא ס"ל כמ"ד יש מזל לישראל, ולכן אמר כך, אבל אנן קיי"ל אין מזל לישראל, ומשום הכי בשלמא באב אע"פ שלא ריע מזליה דישראל מ"מ איכא למיחש דבריא מזליה דאומות העולם, אבל באדר אין טעם שידון עמו דוקא אז, דהא אין בריא מזליה לישראל, ולא שייך לומר דמ"מ ריע מזליה דאומות העולם, דנהי דריע מזליה דעמלק, אך לא ריע מזלייהו דשאר אומות, ולכן רק באב הביא השו"ע דין זה ולא באדר.

ו) ובשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' קע"ז) כתב ליישב, דהנה כתב השו"ע (סי' תרפ"ח ס"ז) שהמפרש בים והיוצא בשיירה ואינו מוצא מגילה להוליך עמו, ואינו יכול להמתין עד י"א אדר, יש אומרים שקורא אפילו מתחילת החודש, והטעם לזה מבואר בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) שהוא משום דכתיב והחודש, והטעם לזה מבואר בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) שהוא משום דכתיב והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, וא"כ ממה שהביא השו"ע דין זה, ממילא ש"מ שמשנכנס אדר מרבין בשמחה, כיון שזה גופא הטעם שאפשר לקרוא מתחילת החודש משום שנהפך החודש מיגון לשמחה.

ואע"פ שאפשר לקרוא את המגילה רק עד ט"ו אדר ולא לאחר מכן, ואילו מרבין בשמחה זה בכל החודש (כפי שיתבאר להלן אות י'), זה משום דכתיב ולא יעבור, וזה רק דין פרטי לגבי קריאת המגילה, אך השמחה היא בכל החודש.

ז) אמנם ביאור זה מיישב רק את השו"ע, אבל הרמב"ם שלא הזכיר דין זה שיכול לקרוא מתחילת החודש, אכתי קשה מדוע לא כתב שמשנכנס אדר מרבין בשמחה.

ועוד, שגם השו"ע לא פסק כן בבירור, והביא כן רק בשם יש אומרים, ומדוע לא כתב את הדין שמשנכנס אדר מרבין בשמחה שהוא מוסכם לכו"ע.

ח) עוד כתב ליישב בספר נימוקי או"ח (להגאון ממונקאטש, סי' תרפ"ו), דמרבין בשמחה הוא דבר התלוי בלב, ולא פירטו חז"ל כדת מה לעשות כדי להרבות השמחה בחודש זה כמו לגבי חודש אב ששם יש דינים במה ממעטין בשמחה, וכל אחד צריך לשער בלבו ונפשו מה מביא אותו לידי שמחה, ולכן לא הביאו הרמב"ם והשו"ע דין זה, כיון שאין בו דינים מוגדרים.

וכן כתב בספר אגרת הפורים (פ"א הערה י"ח) בשם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה, שבאדר אין דינים מסויימים בשמחה זו ולכן השו"ע השמיט דין זה.

וע"ע בספר שערי ציון (ח"א עמ' רנ"ז) ששאל למו"ר זללה"ה מדוע הרמב"ם והשו"ע השמיטו דין זה, והשיב שאינו חיוב רק הנהגה טובה.


ט) יש להסתפק, עד מתי יש להרבות בשמחה, האם זה רק עד פורים, או שזה עד סוף חודש אדר [וכעין מה שדנו הפוסקים לגבי חודש אב, אם ממעטין בשמחה רק עד תשעה באב, או עד סוף החודש, עי' משנ"ב סי' תקנ"א סק"ב].

י) והנה, בטעם הדבר שמרבין בשמחה בחודש זה, כתב החתם סופר (שו"ת או"ח סי' ק"ס, ובהגהותיו לשו"ע סי' תקנ"א), שהוא משום דכתיב (אסתר פ"ט פסכ"ב) והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומשמע שכל החודש יש בו שמחה.

וא"כ לפי זה לכאו' יש להרבות בשמחה בכל החודש.

שוב מצאתי באשל אברהם (סי' תרפ"ו) שכתב כן, וז"ל "מרבים בשמחה מסברא כן הוא עד ניסן דכתיב והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה", עכ"ל.

ובספר שערי ציון (עמ' רנ"ז) נשאל בשאלה זו מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה, והשיב "כל החודש".

יא) והנה, על הגמרא בתענית שאומרת דין זה שמשנכנס אדר מרבין בשמחה, פירש רש"י (ד"ה משנכנס) וז"ל "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח", וצריך ביאור מה הוסיף כאן רש"י גם פסח.

וכתב האליה רבה (סי' תרפ"ה סק"ח) שרש"י נקט שמה שכתוב משנכנס אדר, היינו מתחילת חודש אדר, אך השמחה נמשכת גם לניסן, כיון שגם בניסן נעשו נסים לישראל, ולכן גם בחודש ניסן מרבין בשמחה [וע"ע בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' פ"ח) ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' ק"ס) מה שכתבו בביאור דברי רש"י הללו].


יב) יש לדון לגבי מה שאמרו משנכנס אדר מרבין בשמחה, מה הדין בשנה מעוברת, האם יש להרבות בשמחה גם באדר ראשון, או רק באדר שני.

ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' פ"ח) כתב [בתירוצו השני] לבאר את דברי רש"י שהבאנו לעיל (אות י"א), שכתב ימי נסים היו לישראל פורים ופסח, שהשמחה היא משום שהם ימי נסים הסמוכים זה לזה [וכמבואר במגילה (ו' ב') שהטעם שעושים את הפורים באדר ב' הוא משום דמיסמך גאולה לגאולה עדיף], וזה שייך רק באדר ב' הסמוך לניסן ולא באדר א'.

וכן כתבו בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סי' ש"א) ובספר מועד לכל חי (להגר"ח פלאג'י, דיני פורים סעיף נ"ב), וכן פסק הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה פי"ח הערה 35).

יג) אמנם בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' כ') חתם בסוף המכתב בזה"ל "כאור בקר ליום ג' שנכפל בו כי טוב א' דר"ח אדר ראשון שמרבים בו שמחה לסדר ושכנתי בתוכם תקפ"ט", ונראה מדבריו שנקט שגם באדר ראשון מרבין בשמחה.

וכן בספר פירוש הרמ"ז על הזוהר (למהר"ם זכותא, פר' שופטים עמ' קי"ז) חתם בזה"ל "וזה חנני ה' משנכנס אדר ראשון מרבין בשמחה של תורה".

וע"ע בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ק"ג) שכתב וז"ל, ובדרוש אגדה אמרתי דשנת הנס היה ראוי להתעבר עפ"י חשבון, ונתכוון המן לגזור שמד בחודש אדר הראשון כדכתיב בחדש שנים עשר ולא בי"ג, כדי שלא יגן זכות משה רבינו ע"ה, שחדשו של משה רבינו ע"ה הוא בשני וכו', ומ"מ המן שמח שמחה גדולה שעכ"פ שם אדר הורע מזלייהו של ישראל וכו', וכשגברו מרדכי ואסתר לא עיברו אותו השנה כדי שיארע חודש המלחמה בחדשו של משה רבינו ע"ה, ועל כן הוצרכו לעבר שנה האחרת ועשו ימי שמחה בשני, ואסרו הספד בראשון כי שניהם גורמים, אמנם העיקר בשני משום מיסמך גאולה לגאולה, עכ"ל.

וכתב בספר אגרת הפורים (פ"א הערה י"ט) שנראה מדברי החת"ס הללו שגם באדר א' יש מזל טוב לישראל, וא"כ אפש"ל שמש"כ החת"ס שבאדר ראשון מרבין בשמחה הוא לשיטתו, דהא בדברי רב פפא שאמר על הא דמשנכנס אדר מרבין בשמחה, הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי וכו' לימצי נפשיה באדר דבריא מזליה, נראה ששני הדברים תלויים זה בזה.

יד) ובספר חשוקי חמד (מגילה ו' ב') כתב בשם הגר"ש דבליצקי זצ"ל, שנידון זה האם נוהג שמחה באדר א', תלוי בשני השיטות ברמ"א (סי' תרצ"ז ס"א) אם יש להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון.

והנה, הרמ"א פסק ומכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד, עכ"ל. וא"כ לפי זה לכאו' גם יש להרבות קצת בשמחה באדר ראשון.

וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' ק"ה אות ג') שכתב, שבפשטות יש להרבות בשמחה רק באדר ב', אבל יש שמוסיפין שמחה מאדר א', וטוב לב משתה תמיד [ואפשר דכוונתו עפ"י דברי הרמ"א, וכמשנ"ת].

ובחשוקי חמד (שם) הביא בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שדעתו נוטה שמרבין בשמחה רק באדר ב', אמנם בקונטרס הליכות הגרי"ש אלישיב (עמ' 4) כתב בשמו שיש מצוה להוסיף בשמחה גם באדר א' [ואפשר שסבר ג"כ כמשנ"ת, שכיון שהרמ"א נוטה יותר שאין חיוב משתה ושמחה באדר א', א"כ גם א"צ להרבות בשמחה באדר א', ומ"מ כיון שיש ענין כן להרבות בסעודה בפורים קטן כדי לצאת דעת המחמירים, לכן גם יש ענין להרבות בשמחה באדר א'].

ושאלתי שאלה זו למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה, והשיב "אין בין אדר ראשון לשני אלא משלוח מנות ומתנות לאביונים".

וע"ע בספר יהודה יעלה (שמות עמ' קמ"ז) ובספר עבודת אהרן (תענית כ"ט א') שכתבו שגם באדר ראשון מרבין בשמחה, וכן כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק י"ב סי' ו', חלק י"ג סי' ק"ו, וחלק ט"ז סי' ל"ב).


טו) יש להסתפק, ממתי יש להרבות בשמחה, האם מל' שבט שהוא כבר א' דראש חודש אדר, או רק מא' אדר שהוא ב' דראש חודש.

טז) ובספר דרך שיחה (עמ' קפ"ז) כתב בשם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה, שמרבים מהיום השני של ראש חודש, שהוא א' אדר, כי יום א' של ר"ח אינו חודש אדר עדיין.

יז) ובספר אגרת הפורים (פ"א הערה י"ח) הוסיף עוד בשם מו"ר זללה"ה, שאע"פ שבנדרים (ס' ב') מבואר שכאשר אדם נדר לאסור את עצמו בחודש זה, א' דראש חודש נחשב לחודש הבא ולא לחודש הקודם, מ"מ זה דוקא לגבי נדרים, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, אך עפ"י האמת זה נחשב סוף החודש הקודם ולא תחילת החודש הבא.

יח) אמנם לכאו' ממה שחתם החת"ס (הובא לעיל אות י"ג) "א' דר"ח אדר ראשון שמרבים בו שמחה" מבואר שגם בא' דראש חדש מרבין בשמחה.

ואפשר שיש לדחות, שכוונת החת"ס שיום זה הוא יום ראשון של ראש החודש שמרבים בו שמחה, והיינו שחודש זה מרבים בו שמחה, אך באמת ביום זה עדיין לא מרבין בשמחה, ויל"ע בזה.

[ובספר נטעי אשל כתב בשם בעל הלב שמחה מגור זצ"ל, שדקדק בדברי חז"ל, שלא אמרו משהגיע אדר, אלא משנכנס אדר, כי הגיע היינו רק מראש חודש ואילך, לכן אמרו משנכנס, שגם בשבת הקודמת כשמברכים החודש כבר מרבים בשמחה עכ"ד, אך מסתבר שלא אמר כן אליבא דאמת אלא על דרך צחות, ויל"ע].


יט) כתב בספר נימוקי או"ח (סי' תרפ"ו), בכל דבר שנוכל להרבות בשמחה מצוה איכא, וכל אחד ישער בליבו ונפשו, ומצוה בכל מה שאפשר להרבות בלבו ועניניו בשמחה של מצוה, עכ"ד.

והיינו שאין בזה דינים מוגדרים איך להרבות בשמחה, אלא כל אחד לפי ענינו צריך להרבות בדברים שמביאים אותו לידי שמחה.

כ) ובספר ישמח ישראל (עמ' ל"ב) כתב, וענין השמחה הוא לשמוח בה' במה שזכינו להיות מחלקו ונחלתו, כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והדרך לבוא לשמחה הזאת להכיר בחלק ונחלת ה' תמיד, היא על ידי אהבת רעים ואחדות עם בני ישראל, עכת"ד.

כא) ובספר הליכות שלמה (מועדים פי"ח הערה 36) כתב בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שמה שאמרו מרבין בשמחה, אין הכוונה שיש להרבות בפעולות של שמחה דוקא, אלא עיקר הכוונה היא שיסיר מליבו בימים אלו כל דאגה ועצבות.

כב) ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה נשאל, במה מתבטא ריבוי השמחה שצריך להרבות בחודש אדר, והשיב "קצת יין", ונשאל עוד האם כוונתו לשתות יין בראש חודש, או בכל יום ויום מימי חודש אדר, והשיב "רק בראש חודש" (שערי ציון עמ' רנ"ח).

ומו"ר זללה"ה היה נוהג לשתות בכל ראש מעט יין, ובראש חודש אדר שותה קצת יותר משאר ר"ח, וכפי שנהג אביו מרן הסטייפלער זצ"ל.

אמנם הגר"ש דבילצקי זצ"ל היה נוהג לשתות יין בכל יום מחודש אדר (תורת המועדים סי' תרפ"ו אות א').

דבר נוסף כתב הגר"ש דבילצקי זצ"ל, שראוי לנהוג שבכל שמחה שעושה בחודש אדר להוסיף מאכל מיוחד לכבוד חודש אדר (שם).

וע"ע בשו"ת צפנת פענח (ח"ב סי' כ"ג) שכתב לגבי הא דמרבין בשמחה בחודש אדר, דאין שמחה בלא אכילה ושתיה.

אך בספר המכתם כתב וז"ל "הלהרבות בשמחה האמור משנכנס אדר, לא נאמר להרבות במאכלים ומשתאות, אלא לב העניים והאביונים, ובכללה כל שמחת מצוה" עכ"ל.

כג) עוד אמר מו"ר זללה"ה, שאם יש לו סיום או חתונה או שאר שמחה לעשות, יראה לעשות זאת בחודש אדר (דרך שיחה עמ' קפ"ז).

וכן מרן הגר"י אדלשטין זצ"ל נשאל כיצד מרבים בשמחה בחודש אדר, והשיב שיש להרבות בשמחות, כגון להרבות בשמחת סיומי מסכתות, או לדוגמא, בסעודת שידוכים, לקובעה בחודש אדר, וכל ארוע משמח שיש התלבטות באיזה תאריך לעשות אותו, כדאי מטעם זה לעשותו בחודש אדר.

כד) עוד אמר מו"ר זללה"ה, שהדרך להרבות בשמחה היא ע"י לימוד התורה, וכמ"ש (תהלים פי"ט פס"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב (שערי ציון עמ' רנ"ט).

והגה"צ רבי דב יפה זצ"ל אמר, שבספרים הקדושים מובא שאחד הטעמים שיש להרבות בשמחה בחודש אדר, הוא משום שההשפעות המיוחדות לחודש אדר באות על ידי שמחה, והצורך להרבות בשמחה מחייב להרבות בחודש אדר באמצעים המביאים לידי ריבוי שמחה, ולכן יש להרבות בחודש אדר בראש ובראשונה בלימוד התורה, כי לתורה הקדושה יש כח מיוחד להנחיל שמחה ללומדיה.

וע"ע ביערות דבש (ח"א דרוש ח') שכתב, שעיקר שמחת פורים היא בתורה, דכתיב (אסתר פ"ח פסט"ז) ליהודים היתה אורה, ואורה זו תורה.

כה) ונראה להוסיף בזה, שמלבד מה שיש להרבות בלימוד התורה ללמוד יותר, יש דבר נוסף, ללמוד את התורה בשמחה. שהלימוד עצמו יהיה מתוך שמחה.

והענין בזה הוא משני טעמים, א' כמ"ש בהקדמת ספר החרדים, שכל מצוה ומצוה שמזדמנת לאדם, זה דורון שהקב"ה שולח לו, ולכן לפי רוב שמחתו הוא מראה שמכיר את ערך המתנה ושחביב בעיניו מתנתו של הקב"ה ושמח בה, וזה גורם לו לאהוב המצוות ולבקשן.

ב' דאינו דומה אדם הלומד כדי לצאת ידי חובתו ואינו לומד בשמחה, לאדם הלומד מתוך חיות ושמחה, שכאשר האדם לומד בשמחה, הדברים הרבה יותר נכנסים בו ונחקקים בליבו.

[ובנותן טעם להביא כאן מה ששמעתי מאאמו"ר זללה"ה בשם הגר"י דינקלס זצ"ל, שסיפר שכאשר החל בנו לדבר, ניסה ללמדו תורה, וראה שכמה שמנסה הילד אינו קולט, עד שפעם אחת שמע את בנו חוזר על מה שצועק המוכר אבטיחים ברחוב, ואז הבין שכאשר הוא מנסה לומר לו את המילים, תורה צוה לנו משה וגו', הדברים לא נכנסים בלבו, משא"כ כשהמוכר צועק עם כל ההתלבות, זה נכנס בליבו].

שוב ראיתי כדברינו [שיש להרבות בחודש זה בלימוד מתוך שמחה] בשם הגה"צ רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל (לקט רשימות עניני פורים עמ' קי"ט) שאמר בזה"ל, מרבים בשמחה זה עבודה, צריך ללמוד מתוך שמחה, ולהתפלל מתוך שמחה.

ואח"כ מצאתי בקונטרס לאורם (פורים עמ' ל"ח) שהביאו בשם מו"ר מרן הגרי"ג אדלשטין זצ"ל, שמה שאמרו משנכנס אדר מרבים בשמחה, הכוונה היא להרבות בשמחה של מצוה ולהתחזק בעבודת ה' בשמחה, ולהרבות בהרגשות של שמחה במצוות, וכאשר אדם לומד ומרגיש טעם ומתיקות בלימוד זה שמחה של מצוה, וכן כשאדם שמח בתפילה, או שעושה מעשי חסד מתוך אהבת הבריות, גם זה בכלל עבודת ה' בשמחה, וכל אחד מחלקי העבודה אם זה בשמחה זו היא שמחה של מצוה.

ועוד הוסיף שם, שצריך לדעת, שגם אדם שעוסק בהכשר מצוה צריך לשמוח בזה, וכל צרכי גופו של האדם נקראים הכשר מצוה, כמו האכילה והשתייה והשינה, שהם נצרכים לאדם כדי שיהיה לו כח לעבודת ה', וכמו שמבואר ברמב"ם (פ"ג מדעות ה"ג) שאדם שכל מעשיו לשם שמים, וישן כדי שיהיה לו כח לעבודת ה', הרי השינה שלו עצמה היא עבודה למקום ונקרא עובד ה' בשנתו, ונמצא שאם אדם עוסק בצרכי גופו לשם שמים הרי הוא נקרא עוסק בהכשר מצוה, ואם יעשה אותם בשמחה הרי זו שמחה של מצוה.

וכל הדברים הללו, צריך להתחזק בהם תמיד, וכמו שאמרו משנכנס אדר מרבין בשמחה, ומשמע שכל השנה צריך להיות בשמחה ובחודש אדר יש להרבות [וע"ע במשנ"ב (סי' א' סק"י) "אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה"].

כו) נהגו בכמה מקומות לתלות בחודש אדר שלט שכתוב עליו "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

והובא מנהג זה במנהגי קול אריה (אות ק"ה) ובספר ילקוט אברהם (או"ח סי' תרפ"ו) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב או"ח סי' ל"ו סק"ד) ובשו"ת בית ישראל (ח"א או"ח סי' ל"ו) ובלקט הקמח החדש (סי' ע"ט סק"ז).

ובמנהגי מהרי"צ הלוי (פרק ל"ה אות א') הובא שהיה תלוי בביתו שלט שכתוב בו באותיות גדולות משנכנס אדר מרבין בשמחה, והיה מקושט ומעוטר בפסוקים ובציורים הקשורים לחודש אדר ומזל דגים, מגילת אסתר ומצוות הפורים.

ויש שנהגו לתלות שלא זה במקום של האמה על אמה זכר לחורבן [בטענה שבחודש אדר שמרבים בשמחה א"צ להתאבל על החורבן], אך בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל מובא שאין נכון לעשות כן.

כז) בספר מנהגי מהרי"צ הלוי (פרק ל"ה הערה ב') הובא ששאלוהו מדוע בחודש אב לא תולים שלט שכתוב עליו משנכנס אב ממעטין בשמחה. והשיב שבחודש אב לא צריך תזכורת, כיון שאנו עדיין חיים בגלות, ושלשה פעמים ביום אנו מתפללים על בנין ירושלים, וכן בברכת המזון אנו מבקשים על בנין ירושלים, וממילא אבילות החורבן עומדת תמיד לנגד עינינו, ואין צורך בתזכורת נוספת. אולם בחודש אדר תולים שלט זה, כדי להזכירנו שלמרות שאנו נמצאים בגלות ועדיין לא זכינו לבנין בית המקדש, מ"מ יש מצוה להרבות בשמחה ולזכור את הנסים שעשה לנו הקב"ה בימים ההם, וע"י זה נתעורר להתפלל ביתר שאת וביתר עוז שנזכה גם אנו לישועת ה' ויקויים בנו "תשועתם היית לנצח ותקוותם בכחל דור ודור" בבנין בית המקדש במהרה בימינו.

ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב או"ח סי' ל"ד סק"ד) נשאל, אם מצא טעם למנהג העולם שתולים שלט זה, ואם כדי להזכיר את הדין שמשנכנס אדר מרבין בשמחה, מדוע לא תולים באלול שלט שכתוב עליו משנכנס אלול מרבין בתשובה. והשיב, הנה אנכי לא ראיתי ולא שמעתי טעם למנהג זה, אמנם מש"כ כ"ת מדוע אין עושין כך באלול, לא קשה מידי, משום שמאמר זה לא נמצא בשום מקום בש"ס, ואף שהאמת כן הוא, מכל מקום הרי כתב המהרש"א (מגילה ל"ב א') שהטעם שאמרו שלשים יום קודם החג, ולא חשיב התם שלשים יום לפני ראש השנה ויוהכ"פ, משום שבאמת זמנה של תשובה בכל השנה דבר יום ביומו, משא"כ משנכנס אדר מרבין בשמחה הוא מאמר מפורש בגמרא, עכת"ד.

כח) בספר מקור ברוך (ח"א פ"י ס"ג) כתב שהטעם שאוכלים אזני המן בחודש אדר, הוא משום משנכנס אדר מרבין בשמחה, ויש גם מצוה לשמח את הילדים [וכמו ביו"ט שמצוה לשמחם ולתת להם קליות ואגוזים], ומעשה אופה אלו המתובלים בדבש בדמות מיוחד וידוע לפורים בשלש קרנות, מביא להם שמחה ותענוג ואוכלים אותם לתאבון.

[והביא שם מעשה באבי זקנו רבי יעקב ברלין (אביו של הנצי"ב) שהיה איש אמיד ומדקדק מאוד בכל מנהגי ישראל, ובעירו היה נהוג כבר מתחילת חודש אדר שהאופים הציבו דוכן בסימטא שעל יד בית הכנסת ומכרו שם אזני המן מתחילת חודש אדר, ושנה אחת שם לב שלא באו למכור, וחקר מה הסיבה לכך, ונודע לו שבאותה שנה היה יוקר ומחיר הקמח עלה מאוד והאופים בקושי מצליחים לעמוד באפיית הלחם העיקרי, אבל אין ידם משגת למאפה תענוגים. ושם הדבר אל ליבו, וכששב לביתו מבית המדרש קרא לשני האופים הראשיים שהיו מאותה עיר, ונתן לכל אחד שלשים אדומים זהב (סכום נכבד מאוד), וביקש מהם להשתדל להשיג קמח להכנת אזני המן שיהיו מצויים למכירה כמו כל שנה ולא יחסר המזג ממנהגי ישראל].

כט) והנה, הלשון בגמרא הוא "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", ויל"ע מה השייכות בין שני הדברים.

ושמעתי בשם הגר"א בידרמן שליט"א לבאר בזה ע"ד צחות, שאם אדם יראה את חבירו בתשעת הימים אוכל בשר ושותה יין, הוא יגער בו, כיצד אתה אוכל בשר ושותה יין הרי תשעת הימים עכשיו, אותו דבר אדם שאינו בשמחה בחודש אדר, הוא צריך לגעור בעצמו, מדוע אינך שמח הרי חודש אדר עכשיו.

אך לפי פשוטו נראה לבאר בזה, שכוונת הגמרא לומר, שכשם שמצינו בחודש אב, שכיון שבחודש זה אירעה בו פורענות לכלל ישראל, לכן מלבד מה שיום זה נקבע ליום של אבילות, גם בכל החודש ממעטין בשמחה, הוא הדין בחודש אדר, שכיון שבחודש זה אירע בו נס לכלל ישראל, לכן מלבד מה שיום זה נקבע ליום של שמחה, גם בכל החודש מרבין בשמחה.

שוב ראיתי במאירי שכתב כן וז"ל "ובגמרא פירשו שכמו שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה כמו שהתבאר" עכ"ל.

ל) ואסיים בדבר נחמד שראיתי בספר פרדס יוסף (עמ' ס"ד), דהנה חז"ל אמרו שמי שיש לו דין עם נכרי ישפוט באדר, ולכאורה דין זה אינו נוגע למעשה אצלו שברוך ה' איננו דרים בין הגויים. אך דבר זה שייך אצלנו למעשה, כמו שאמר בעל הדברי שמואל מסלונים זצ"ל, שנכרי הכוונה גם ליצר הרע, שכאשר האדם יש לו מלחמה עם הגוי שנמצא בתוככי עמקי לבו, אזי חודש אדר מסוגל לה להכניעו ולהתגבר עליו.