א) כתב הרמ"א (סי' תרצ"ה ס"ד) ואם שולח מתנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו יצא.
והאחרונים תמהו על דבריו, מנא ליה דין זה.
והנה איתא בנדרים (כ"ד א') האומר לחבירו קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חיטין ושתי חביות של יין, יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי, וביאר הרשב"א, דכיון שאפילו אם היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו, אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטרתא למה לי, והיינו שכאילו נתקיים התנאי.
ועפ"י זה כתב הקרבן נתנאל (מגילה סימן ז'), דה"ה בנידון דידן לגבי משלוח מנות, דכשמוחל הוי כאומר הריני כאילו התקבלתי.
אמנם אכתי צ"ב, דהא ברמ"א מבואר ב' מקרים, או שאינו רוצה לקבלם, או שמוחל לו, ובשלמא כשמוחל לו שייך לומר דהוי כאומר הריני כאילו התקבלתי, אבל כשאינו רוצה לקבלם זה לא שייך.
ב) ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' קצ"ו) כתב לתלות נידון זה בשני הטעמים למצוות משלוח מנות. דהנה התרומת הדשן כתב שא"א לצאת ידי חובת משלוח מנות בבגדים אלא צריך לתת דוקא אוכל משום שהוא כדי שיהיה לו בשביל סעודת פורים, אך במנות הלוי כתב שטעם התקנה הוא כדי להיקהל ולהרבות מרעות ואחווה, ולהפך ממפורד ומפוזר, וע"י זה ניצולו.
וכתב דלפי התרומת הדשן לא מהני מחילה, כיון שצריך שיהיה לו למעשה בשביל סעודת פורים, אבל לפי המנות הלוי מהני מחילה כיון שהוא מצד עצמו בנתינתו הראה את האחווה ורעות.
ג) והנה כתב השו"ע (סי' תרצ"ה ס"ד) חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים שנאמר משלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, ומבואר שצריך דוקא מאכל, וכ"כ להדיא הט"ז (שם סק"ד) מיני אוכלין, ולא בגדים או שאר דברים. וכתב המשנ"ב (שם סק"כ) שצריך שיהיה מין אוכל המבושל ולא בשר חי דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע [וי"א דכיון שהוא שחוט וראוי להתבשל מיד שרי], ובבאר היטב (שם סק"ז) דן בשולח מעות בשביל לקנות בהם צרכי סעודה.
ומבואר בכל זה, דהפוסקים נקטו כהתרומת הדשן, שהטעם הוא בשביל סעודת פורים, ולכן לא מועיל להביא דברים שאינם צרכי סעודה. וא"כ צ"ב דברי הרמ"א שכתב דאף אם אינו רוצה לקבל או מוחל יצא.
ובלבוש כתב ג"כ את טעמו של התרוה"ד שטעם מצות משלוח מנות הוא כדי שיהיה לו צרכי סעודה, וכתב ג"כ דמהני מחילה, ולכאו' הדברים סותרין זה לזה.
ד) ובשו"ת בנין ציון (סי' מ"ד) העיר, מ"ט כתיב משלוח מנות איש לרעהו, ולא נתון מנות איש לרעהו, כמו מתנות לאביונים, וגם על מנות שייך לשון נתינה, כדכתיב (שמואל א' פ"א פס' ד'-ה') ונתן לפנינה אשתו, ולחנה יתן מנה אחת אפים, וביאר דאתא קרא למימר שיוצא במה שמשלח לבד, וא"צ שחבירו יקבל, וכתב שמכאן המקור לדברי הרמ"א שאם שלח לחבירו ולא רצה לקבלם או מחל לו יצא [ובאמת במתנות לאביונים אם העני אינו רוצה לקבל לא מהני].
ולפי"ז גם לטעם התרומת הדשן, אמנם עיקר התקנה זה כדי שיהיה לו צרכי סעודה, אך למעשה צורת התקנה זה המשלוח, ובמשלוח לבד יצא ידי חובתו.
ובספר גנזי חיים ג"כ כתב כעי"ז, אך העיר ממש"כ הרמ"א (סי' תרצ"ו ס"ו) שאין שולחין משלוח מנות לאבל, ואם אין בעיר אלא האבל עם אחר חייב לשלוח לאבל כדי לקיים משלוח מנות, אא"כ מחל האבל על מנתו, ומשמע דאם מחל א"צ לשלוח לו כלל, ומבואר שגם את השליחה אין צריך.
ובספר יפה ללב השיג על דברי הבנין ציון, דלדבריו צריך להיות שאם נגנב או נאבד בדרך ג"כ יצא, כיון שאת השליחה היה כאן, וזה לא מסתבר.
אמנם שמעתי ממו"ר הגר"י מקלב שליט"א לחלק, שצריך שיגיע למקבל ויהיה לו אפשרות לקבל את זה.
ה) והנה כתב הפמ"ג (סי' תרצ"ב סק"א) דאין מברכין על משלוח מנות, משום שזה תלוי בשניהם, וחיישינן שמא לא ירצה חבירו, וכמ"ש בשו"ת הרשב"א (סי' י"ח) דאין מברכין על צדקה שמא העני לא ירצה לקבל.
ויש להקשות, דהא כתב הרמ"א דאם אם אינו רוצה לקבל קיים בכך המצוה, ובשלמא להקרב"נ אתי שפיר, דאפשר שלא יסכים לומר כאילו התקבלתי, אבל אם הטעם אחווה ורעות, או שהטעם משום שבשליחה לבד יוצאים, א"כ מה בכך שלא ירצה לקבל, ועי' במהר"ץ חיות (מגילה ז' א') שכבר הקשה כן על הפמ"ג.
ובספר שלמי תודה (פורים סי' כ"ז) תירץ, שכל דברי הרמ"א נאמרו רק כשהמקבל לא רצה לקבל מחמת שמחל לו וכיו"ב, אבל אם לא רצה לקבל מחמת שנאה וכעס לא יצא המשלח ידי חובתו, כיון שאין ריעות בשילוח זה, וא"כ יש לחוש שמא לא ירצה חבירו לקבל מחמת כעס, ולכן לא תיקנו ברכה על זה.
והמהר"ץ חיות (שם) כתב טעם אחר מדוע אין מברכים שהחיינו על מצות משלוח מנות, משום שזה כלול בברכת שעשה נסים של המגילה.
והצל"ח כתב שבברכת אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מקרא מגילה כלול מגילה וכל מצוותיה.
והמג"א ביאר הטעם, עפ"י דברי האור זרוע, שמצוה שנוהגת כל הזמן אין מברכין עליה, ומצוה זו ג"כ נוהגת בכל יום בכל שבת ובכל יו"ט [ונראה מדבריו שנקט שזה ככל עשיית חסד וצדקה, ולכאו' זה כהתרומת הדשן שזה בשביל צרכי הסעודה, אבל לפי המנות הלוי לכאו' זה מצוה מיוחדת כאן].
ו) ובדרך אמונה (פ"ז ממתנות עניים) כתב בשם הגר"ד וינטרוב זצ"ל דמתשו' הרשב"א שכתב שאין מברכין על צדקה שמא העני לא ירצה לקבל, יש סתירה למש"כ הבית הלל (יו"ד סי' רמ"ח) שכתב דיוצאין ידי צדקה גם כשהעני לא רצה לקבל, והוכיח כן ממשלוח מנות. וכתב הדרך אמונה, דממשלוח מנות אין ראיה, כיון דמשלוח אמר רחמנא [והיינו כהבנין ציון הנ"ל], ועוד דעיקר הטעם משום אחוה ורעות [והיינו כהמנות הלוי הנ"ל], ועוד דצדקה שאני כיון שעני שאינו רוצה לקבל אין לו דין עני.
והאחרונים תמהו על דבריו, מנא ליה דין זה.
והנה איתא בנדרים (כ"ד א') האומר לחבירו קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חיטין ושתי חביות של יין, יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי, וביאר הרשב"א, דכיון שאפילו אם היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו, אף מעכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטרתא למה לי, והיינו שכאילו נתקיים התנאי.
ועפ"י זה כתב הקרבן נתנאל (מגילה סימן ז'), דה"ה בנידון דידן לגבי משלוח מנות, דכשמוחל הוי כאומר הריני כאילו התקבלתי.
אמנם אכתי צ"ב, דהא ברמ"א מבואר ב' מקרים, או שאינו רוצה לקבלם, או שמוחל לו, ובשלמא כשמוחל לו שייך לומר דהוי כאומר הריני כאילו התקבלתי, אבל כשאינו רוצה לקבלם זה לא שייך.
ב) ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' קצ"ו) כתב לתלות נידון זה בשני הטעמים למצוות משלוח מנות. דהנה התרומת הדשן כתב שא"א לצאת ידי חובת משלוח מנות בבגדים אלא צריך לתת דוקא אוכל משום שהוא כדי שיהיה לו בשביל סעודת פורים, אך במנות הלוי כתב שטעם התקנה הוא כדי להיקהל ולהרבות מרעות ואחווה, ולהפך ממפורד ומפוזר, וע"י זה ניצולו.
וכתב דלפי התרומת הדשן לא מהני מחילה, כיון שצריך שיהיה לו למעשה בשביל סעודת פורים, אבל לפי המנות הלוי מהני מחילה כיון שהוא מצד עצמו בנתינתו הראה את האחווה ורעות.
ג) והנה כתב השו"ע (סי' תרצ"ה ס"ד) חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים שנאמר משלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, ומבואר שצריך דוקא מאכל, וכ"כ להדיא הט"ז (שם סק"ד) מיני אוכלין, ולא בגדים או שאר דברים. וכתב המשנ"ב (שם סק"כ) שצריך שיהיה מין אוכל המבושל ולא בשר חי דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע [וי"א דכיון שהוא שחוט וראוי להתבשל מיד שרי], ובבאר היטב (שם סק"ז) דן בשולח מעות בשביל לקנות בהם צרכי סעודה.
ומבואר בכל זה, דהפוסקים נקטו כהתרומת הדשן, שהטעם הוא בשביל סעודת פורים, ולכן לא מועיל להביא דברים שאינם צרכי סעודה. וא"כ צ"ב דברי הרמ"א שכתב דאף אם אינו רוצה לקבל או מוחל יצא.
ובלבוש כתב ג"כ את טעמו של התרוה"ד שטעם מצות משלוח מנות הוא כדי שיהיה לו צרכי סעודה, וכתב ג"כ דמהני מחילה, ולכאו' הדברים סותרין זה לזה.
ד) ובשו"ת בנין ציון (סי' מ"ד) העיר, מ"ט כתיב משלוח מנות איש לרעהו, ולא נתון מנות איש לרעהו, כמו מתנות לאביונים, וגם על מנות שייך לשון נתינה, כדכתיב (שמואל א' פ"א פס' ד'-ה') ונתן לפנינה אשתו, ולחנה יתן מנה אחת אפים, וביאר דאתא קרא למימר שיוצא במה שמשלח לבד, וא"צ שחבירו יקבל, וכתב שמכאן המקור לדברי הרמ"א שאם שלח לחבירו ולא רצה לקבלם או מחל לו יצא [ובאמת במתנות לאביונים אם העני אינו רוצה לקבל לא מהני].
ולפי"ז גם לטעם התרומת הדשן, אמנם עיקר התקנה זה כדי שיהיה לו צרכי סעודה, אך למעשה צורת התקנה זה המשלוח, ובמשלוח לבד יצא ידי חובתו.
ובספר גנזי חיים ג"כ כתב כעי"ז, אך העיר ממש"כ הרמ"א (סי' תרצ"ו ס"ו) שאין שולחין משלוח מנות לאבל, ואם אין בעיר אלא האבל עם אחר חייב לשלוח לאבל כדי לקיים משלוח מנות, אא"כ מחל האבל על מנתו, ומשמע דאם מחל א"צ לשלוח לו כלל, ומבואר שגם את השליחה אין צריך.
ובספר יפה ללב השיג על דברי הבנין ציון, דלדבריו צריך להיות שאם נגנב או נאבד בדרך ג"כ יצא, כיון שאת השליחה היה כאן, וזה לא מסתבר.
אמנם שמעתי ממו"ר הגר"י מקלב שליט"א לחלק, שצריך שיגיע למקבל ויהיה לו אפשרות לקבל את זה.
ה) והנה כתב הפמ"ג (סי' תרצ"ב סק"א) דאין מברכין על משלוח מנות, משום שזה תלוי בשניהם, וחיישינן שמא לא ירצה חבירו, וכמ"ש בשו"ת הרשב"א (סי' י"ח) דאין מברכין על צדקה שמא העני לא ירצה לקבל.
ויש להקשות, דהא כתב הרמ"א דאם אם אינו רוצה לקבל קיים בכך המצוה, ובשלמא להקרב"נ אתי שפיר, דאפשר שלא יסכים לומר כאילו התקבלתי, אבל אם הטעם אחווה ורעות, או שהטעם משום שבשליחה לבד יוצאים, א"כ מה בכך שלא ירצה לקבל, ועי' במהר"ץ חיות (מגילה ז' א') שכבר הקשה כן על הפמ"ג.
ובספר שלמי תודה (פורים סי' כ"ז) תירץ, שכל דברי הרמ"א נאמרו רק כשהמקבל לא רצה לקבל מחמת שמחל לו וכיו"ב, אבל אם לא רצה לקבל מחמת שנאה וכעס לא יצא המשלח ידי חובתו, כיון שאין ריעות בשילוח זה, וא"כ יש לחוש שמא לא ירצה חבירו לקבל מחמת כעס, ולכן לא תיקנו ברכה על זה.
והמהר"ץ חיות (שם) כתב טעם אחר מדוע אין מברכים שהחיינו על מצות משלוח מנות, משום שזה כלול בברכת שעשה נסים של המגילה.
והצל"ח כתב שבברכת אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מקרא מגילה כלול מגילה וכל מצוותיה.
והמג"א ביאר הטעם, עפ"י דברי האור זרוע, שמצוה שנוהגת כל הזמן אין מברכין עליה, ומצוה זו ג"כ נוהגת בכל יום בכל שבת ובכל יו"ט [ונראה מדבריו שנקט שזה ככל עשיית חסד וצדקה, ולכאו' זה כהתרומת הדשן שזה בשביל צרכי הסעודה, אבל לפי המנות הלוי לכאו' זה מצוה מיוחדת כאן].
ו) ובדרך אמונה (פ"ז ממתנות עניים) כתב בשם הגר"ד וינטרוב זצ"ל דמתשו' הרשב"א שכתב שאין מברכין על צדקה שמא העני לא ירצה לקבל, יש סתירה למש"כ הבית הלל (יו"ד סי' רמ"ח) שכתב דיוצאין ידי צדקה גם כשהעני לא רצה לקבל, והוכיח כן ממשלוח מנות. וכתב הדרך אמונה, דממשלוח מנות אין ראיה, כיון דמשלוח אמר רחמנא [והיינו כהבנין ציון הנ"ל], ועוד דעיקר הטעם משום אחוה ורעות [והיינו כהמנות הלוי הנ"ל], ועוד דצדקה שאני כיון שעני שאינו רוצה לקבל אין לו דין עני.
