בעל דבר אברהם
רבי אברהם דובער הכהן כהנא שפירא, בן הגאון ר' זלמן סענדר, וחתן "הגדול ממינסק" ר' ירוחם פרלמן.יריעה, המכוונת זרקור למערכות הכבירות שניהל בעל דבר אברהם בהשכלה וגרורותיה- הציוניים והרפורמים.
פ"ג שנה להסתלקותו.
מוצאי יום כיפור, תרל"א. ביתו של רבי זלמן סנדר כהנא שפירא בעיירה קוברין. לעולם מפציעה נשמה קדושה, שעתידה להאיר את העולם.
שמונים שנה עברו מאז מיתתו בגיא ההריגה של רבי אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, רבה האחרון של קובנא, והדם עודנו רותח. אין ניתן להשלים עם אובדן שכזה, ספר תורה שנשרף בעודו בשיא כוחו...
יצאנו ללקט מעט גרגירים, ממשנתו, מדרכיו, מטיפות ההוד שהרעיף להיסטוריה רוויות המכאובים של רבנו, ולשנות הזעם לפני שמונים שנה.
נקדים מעט בכדי לשבר את האוזן עד כמה נתחבבו דברי תורתו. ניתן ללמוד מדברי רבינו מרן הגרי"ש אלישיב, אשר כתב בקולמוס הטהור, בסיומה של תשובה ששיגר לרבי שכנא קולדצקי ששהה בארה"ב, בלשון הבאה: "בהזדמנות זו הייתי רוצה לבקש את כבוד תורתו, היות וקראתי פעם מודעה בפרדס משנת תש"י שבארה"ב הוציאו לאור ספר מהגאון רבי אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל אבד"ק קובנה דבר אברהם חלק הדרוש, ובמודעה הנ"ל נאמר שאפשר להשיגו בכל בית מסחר ספרים בארה"ב, והואיל וחביבין עלי הני מילי שיצאו מפי אותו גאון וצדיק ז"ל, ובכן אם הדבר הזה לא קשור בשום טרחה לכבוד תורתו במטותא לשלוח לי הספר הנ"ל ואי"ה אחזיר לו כל ההוצאות." (קובץ תשובות או"ח קטו)
ספר מלחמות בידו
בראשית הדברים נביא כמה עובדות בהיות הימים כתיקונם, בטרם פרוע פרעות בישראל. האיך שרבינו לחם ולא חת מאיש כשהיה מדובר על העמדת הדת על תילה. וכראותו כבלע את הקודש על ידי הערב רב שבדורו, היה מראשי ההתאחדות של אגודת ישראל, להלחם כנגד דעות הכוזבות של המזרחי. ומתק הקיצוניות (כלשון החזו"א) היה בעיניו הבדולח- פסגת השלימות.לעניינים אלו ראינו להפליג במיוחד בשעה קשה זו, שהדברים יפים לה לשעתם ולדורינו, כאילו היום נצטווינו בהם מסיני. אמנם נוסיף ונפרש כי לדרך זו אנו יוצאים להסיר לזות שפתיים. לעז שהוציאו לפני עשרות שנים סופרי המזרחי כביכול רבינו בהיותו כוסף לארץ הקודש תמך באגודתם הרקובה מאחרי הקלעים. ובכוח הליצנות לצורך עיוות ההיסטוריה אף הוציאו מהקשרו מסע רבנים שערך רבינו בצוותא עם הגרמ"מ עפשטיין והר' א.י. הכהן לחיזוק תפוצות ישראל. (יודגש כי דבר הבל זה אף אינו ניתן להאמר בהיות וידוע מסע הרבנים שערך הנזכר עם מרא דארעא דישאל הגרי"ח זוננפלד אשר כמובן אינו חשוד על ידם כמסכים לדעתם הנלוזה, אך כמובן שסברא זו לא זכתה ליחס הולם מצידם.) על כן ראינו לנכון כמטרה נוספת, להפריך הטעיה היסטורית זו.
הקיצוניות- שביל הזהב
מילים חמות שפך רבינו על ההליכה בדרך הקיצוניות, ובמתק שפתיים ביאר שדרך זו היא ורק היא- שביל הזהב האמיתי. וכך היה מעשה: בחנוכה תרצ"ו התקיימה בקובנה הוועידה הכלל ליטאית הראשונה של נשות בית יעקב. המרא דאתרא, מרן הגאון רבי אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל בעל דבר אברהם נשא שם משא קודש עמוק ונפלא, שעסק בענייני צניעות. המשא הודפס באידיש תחת השם "פארטראג איבער טהרת המשפחה" (א.ה. יצויין כי המשא תורגם ללה"ק, ומופיע בתוספת הרחבות המתפרסות על פני גליונות ארוכים) לשם צירף הדבר אברהם שיחה נפלאה שהוא ניהל עם בעל כישרון אחד. וכה אמר רבינו "כישרון אחד שפירש מענייני עולם הזה בדרך קיצונית, וכאשר אמרתי לו: הן צריך לבחור ב'שביל הזהב' ולמה אתה מתרחק כל כך בדרך קיצונית? ענה: כשברא הקב"ה את עולמו היה עולם הזה (כלומר: עניני עוה"ז) מקצה מזה ועוה"ב מקצה מזה. מכיון שאני צריך לאחוז ב'שביל הזהב' מדותי לי את המרחק שבין עוה"ז ובין עוה"ב ועמדתי מכוון באמצע. מה עשו בני אדם? המשיכו את עניני העוה"ז הלאה על מרחק מאה מיל, כך שבכדי ללכת ב'שביל הזהב', הוכרחתי לשנות מקומי ולהתקרב חמשים מיל לצד עוה"ז - ונמצאתי שוב באמצע, בין עוה"ז לעוה"ב. כעבור זמן הרחיבו בני אדם שוב את גבולות עוה"ז - ואני נמשך שוב לצדם למחצה בכדי לשמור על שביל הזהב, ככה ארכו מאות ואלפים שנה ואני הולך ומשנה תמיד את מקומי ונמשך אחריהם, עד שהבטתי פעם לצד עוה"ב ונבהלתי לראות שלאט לאט נתרחקתי כל כך עד שרחוק אני ממנו אלפי אלפים מיל. אז אמרתי ללבי שטעות היא בידי: וכי בשביל שבני אדם הולכים ומרחיבים את גבולות עוה"ז משתנה שביל הזהב ואני אלך ואתרחק כל כך מעוה"ב? לא. לא זהו שביל הזהב, ולא זוהי אמצע הדרך. שביל הזהב הוא הקו שבין דרישות עוה"ב ודרישות הנאותות של עוה"ז, כמו שהיו טרם התחכמו (או הסכילו) בני אדם להרחיב את גבוליהן. חזרתי לאחורי, מדותי מרחק אחרון זה ועמדתי על מקומי הראשון בשביל הזהב האמיתי ולא באותו המעושה ע"י בני אדם" ע"כ.מסכם ה'דבר אברהם' ואומר: "אם לא לחקות, הרבה יש ללמוד מזה!"...
דבריו על הסכנה מהקילקול
בשנות חיי חיותו של רבינו התנהלה מלחמת דת קשה ומרובת חללים למול המשכילים, יצויין כי אף רבינו שיכל מבניו למול השטן המשכילי, וחלק מילדיו סטו מן הדרך הטהורה ורעו בשבילים זרים, נופלים פגרים מובסים למול הרוחות הרעות. אך רבינו לא נשבר, והמשיך במלחמת אש קודש ובמשא דברים חוצבי להבות על עומק הקלקול שברעיונות הזרים והצורך החיוני להשמר.כך מספר יוצא העיר קובנה המפורסם, רבי יצחק אלחנן גיברלטר ששרד את תופת השואה הליטאית בספרו "יסור יסרני" (ח"א עמ' 207) על אחד ממשאות אלו, בו ביאר רבינו את מהותו של קלקול, והסכנה הנוראה כאשר מתחילים להדרדר ולו במעט. "רבה של קובנה, בעל "דבר אברהם", נשא את דבריו על הידרדרות המצב הרוחני בקובנה. השפעתם ההרסנית של המשכילים נראתה כעבור זמן לא ארוך גם בבתי הכנסת. בתי כנסת, שלפני הכיבוש הרוסי היו מלאים בציבור גדול, החלו להתרוקן ממתפלליהם ומלומדיהם עד שבקושי גייסו מניין. רבה של קובנה שאל: "היכן כל המתפללים? לאן נעלמו כולם?" הוא הסביר את דבריו על פי תפילתו של אברהם אבינו על סדום: בתחילה ביקש אברהם, שהקב"ה יחוס על סדום בזכות חמישים הצדיקים שיש בה, ותוך כדי תפילתו ירד מספר הצדיקים עד עשרה. מדוע לא החל אברהם להתפלל מייד בעבור העשרה? הסביר רבה של קובנה: כאשר אברהם אבינו החל להתפלל על סדום, הוא הכיר את האיזור וידע שיש שם חמישים צדיקים. אילו לא היה יודע שזהו מספר הצדיקים, לא היה מתחיל להתפלל. אולם תוך כדי עמידתו בתפילה, הפכו הצדיקים לרשעים, ולא היתה להם זכות להינצל. הירידה היתה מהירה: אברהם החל להזכיר חמישים צדיקים, אחר כן ירד לארבעים וחמישה צדיקים, ארבעים, שלושים, עשרים, עשרה, עד אשר לא נותרו במקום אף עשרה צדיקים. כן הסביר הגאון את הירידה הרוחנית הגדולה, שהביאה למיעוט המתפללים בבתי הכנסת."
נגד המודרנים בקובנה
גם על קדושת בתי הכנסיות ודקדוק ההלכה, כנגד המודרניזציה עמד רבינו בכל עוז. מעשה נורא הוד מסופר על כוחו של מאבק, ודרך המחאה של רבינו בגופו הטהור ממש, ובמסירות נפש.בית כנסת בשם "כאר שול" היה בקובנא, שם בית הכנסת רימז על כך שתפילותיו היו של חזן עם מקהלה. מתפלליו היו אנשים שומרי תורה ומצוות, אך "מתקדמים" (עפ"ל) ורצו להדמות לבתי הכנסיות הרפורמיים. ביום מן הימים באו לשנות מהמנהג המקובל במקום ה"עמוד" שבבית הכנסת. רבינו אשר ידע את הסכנה שבדבר מיהר להכריז על קרב מר כנגד מנהג רע זה, אשר ללא ספק היה גורר אחריו פרצות והדרדרות. גבאי בית הכנסת אשר רצו להציב את עמוד החזן במרכז בית הכנסת, ולשנות מהמנהג המקובל בקהילות אשכנז, לא ידעו כי איש אלוקים קדוש שוכן בקרבם, אשר לא ייתן לפשע זה להתבצע. בשמוע רבינו על רצונם הנלוז, שינה את מקום תפילתו הקבוע, והחל לכתת את רגליו אל ה"כאר שול", כמובן שבעוד רבינו מתפלל שם לא העזו הגבאים להמרות את דיבורו.
אמנם בערב שבת ובשבת בבוקר לפני התפילה, הזיזו הגבאים את בימת העץ למקום ה"עמוד", סמוך לארון הקודש, בחושבם כי רבה של קובנה לא יבוא לבית הכנסת. אולם רבינו לא התעייף ולא חס על כבודו. הוא עזב את בית הכנסת הגדול ובא להתפלל מעריב בליל שבת ושחרית של שבת במקום. בגופו ובידיו הזיז את הבימה למרכז בית הכנסת, ולא נתן לחזן רשות להתפלל על הבימה סמוך לארון הקודש. באחת השבתות החליט אחד מגבאי בית הכנסת, שהיה עז פנים, שלא ייתן לרב להזיז את הבימה מארון הקודש. ברגע שהבחין הגבאי החצוף, שרבה של קובנה מזיז את הבימה לפני התפילה, התקרב לצד השני של הבימה ודחפה בחזרה. כך עמדו שניהם משני צידי הבימה ודחפו: רבה של קובנה דוחף בכוחו הדל מצד אחד ולא נותן להזיז את הבימה ממקומה, והגבאי החצוף הודף מהעבר השני. שאר המתפללים החרישו ולא התערבו. ככל הנראה, פחדו מהגבאי החצוף והאלים, וייתכן שחלקם אף רצו להפוך את בית הכנסת לרפורמי. מעשה מחפיר זה גרם לחילול ה' נורא ואיום. עזות המצח של הגבאי הייתה עצומה, הוא המשיך לדחוף את הבימה. לפתע החלה אחת הנשים לזעוק לעבר הגבאי: "חצוף שכמוך, כיצד מעז אתה לנהוג כך בגאון, רבה של קובנה? הפסק מייד!!!” היא לא הסתפקה בזאת, והחלה לרדת מעזרת הנשים עם נשים נוספות, כדי להפסיק את מעשיו הנלוזים של הגבאי. נראה שהגבאי החצוף חשש שכל הנשים תרדנה מעזרת הנשים יחד עמה, ויפרוץ ריב גדול, שהרי כל אחד מהמתפללים יסייע לאשתו נגדו, ותהיה מהומה גדולה שלא יוכל לעמוד נגדה. הוא הרפה מאחיזתו ועזב את הבימה. מני אז, לא הוזזה הבימה ממקומה, להיפך, במרכז בית הכנסת נבנתה בימה גדולה. לאחר אותו מעשה, הפסיק רבה של קובנה להתפלל במקום, ובית הכנסת החזיק בשמירת תורה ומצוות בשלמות, ללא כל שינוי. (יסור יסרני ח"א עמ' 115)
על טהרת הייחוס
גם בעת שהתעוררה פרצה על קדושת הייחוס, הרחק מעירו של רבינו, ניהל רבינו מאבק חוצה יבשות. אין כאן המקום להאריך בפרטי המעשה, אולם ללמד בני ישראל קשת, נביא ממילותיו של רבינו, אשר נקט בחריפות מיוחדת כגבור מלחמה, לידע ולהודיע באילו לשונות ראוי לנקוט כנגד פורצי גדר ומרשיעי ברית.וכה כתב רבינו בהשחזת עטו ".. נשתוממתי ונדהמתי לשמועה, שאספה של ראבייס, שרובם בודאי יודו בעצמם שאין כחם יפה בתלמוד ופוסקים, הרהיבה לתקוע א"ע להלכות חמורות של איסור אשת איש ולהנהיג חדשות בסידור קידושין וגיטין על דעתם. כל השומע תצילינה אזניו וכמשתומם יעמוד לראות “את העזובה הנוראה ההולכת ומתגברת עד שכך עלתה בימינו. גם בקידושין וגט יחידי אמרו חז"ל: "כל שאינו יודע ... עסק עמהן, אף כי בהלכה כללית לדורות המסורה לגדולי התורה וההוראה בעלי תריסין וגדולי הדור, ואיך התאמרו בעלי האספה לעשות בזה דבר על דעתם... מקוה אני, שמעתה יכירו כי שגגה יצאה מלפניהם ולא יהרסו עוד אל הקודש, ולא נצטרך עוד למחאות והקולות יחדלון ולא ישמע עוד קול אלה ולא קול עלה נדף, והיה שלום על ישראל ... "
מאמרו של רבינו נגד עיתון הצפירה ודברי הזלזול שכתבו על המהר"ם רוטנבורג
עוד מקורות מלחמתו ההרואית במשכילי זמנו, נבין מהמעשה הבא. במאמר ארוך אשר פרסם באותם ימים בעיתון הפלס דאז שיצא לאור ע"י הרב מפולטובה, התקיף רבינו מאמר מחוצף שכתב דוקטור אחד בעיתון של הציונים והמשכילים "הצפירה" (שבתקופות מסויומות מומן מכספי ההסתדרות הציוניות המפורסמת עד ימינו לשמצה). מפני כבודם של הקוראים נמנע מלהביא את דברי הבלע שכתב אותו משכיל, אמנם זאת נגלה את אוזנכם כי בתוך המאמר הפיץ מילות שטנה כנגד פסק של מאורן של ישראל רבינו המהר"ם רוטנבורג, בענין זמן העיבור, ולא נתקררה דעתו עד שכדרכם כסל למו המליץ לבני התורה ללמוד מדעים...(למרות חפצנו העז להתרחק מן הכיעור, אך מחמת והדברים ראויים אף לזמננו, נראה כיצד בערמימות ו"בדאגה כנה" ללימוד התורה ניסו ומנסים כל שלוחי היצר בכל הדורות, באותם דרכי פעולה לחבל בכרם ישראל. ועל כן נצטט משפט בודד מתוך לשונו הטמאה של אותו הד"ר כפי שהביאו רבינו לצורך המחאה בו.
לאורך כל מאמרו כפי הנראה ממכתב רבינו בא "כביכול" למצוא מקור לדברי חז"ל מחוקרי המדע, ולסברתו ההבל דברי חז"ל ולהבדיל המדענים- מנוגדים לפסק המהר"ם מרוטנבורג. ועל כך בעיקר יצא קצפו של רבינו. אך הגדיל לעשות בשילוח חיצים מורעלים בבית המדרש, ובזה הגדיש סאתו, עד שרבינו מצטט משפט זה כשיא החוצפה. וכך כותב אותו הנבל; כי, על כלל הרבנים- "להשתדל לחדול מהיות מחוסרי מדעים כוללים. ומחויבים הם להתאמץ לרכוש למו ידיעות רחבות בענפי המדעים השונים, אשר בלעדיהם יוכלו רק להתנענע על ספרי התלמוד, אבל לא יוכלו להבינו כראוי." עפ"ל.)
רבינו כארי התנשא, ומחה בתוקף רב על ביזיון התורה. בשנינות שאין כדוגמתה, העמיד רבינו את אותו הדוקטור ככלי ריק וחסר שכל ואף חסר ידע היסטורי, ובדרך אגב אף הכה שוק על ירך את "הצפירה"- בטאונם של הציונים באותם הימים.
נלקטה באמרים מאותה אגרת, ונביא מפניניה.
בראשית המאמר תוקף רבינו בציניות; שכמובן לא היה יוצא כנגד מאמר הבא "להגן" על דברי חז"ל, אמנם משום מה הכותב בתוך ה"הגנה" על חז"ל ראה להכניס "עקיצות" כנגד המהר"ם, ולכן מסביר רבינו מדוע יצא מגדרו ותקף מאמר "מגונן" שכזה...
רבינו ממשיך להכלים את הסופר על החוצפה להאשים את המהר"ם ז"ל בנגיעות ועוד האשמות מגוחכות אשר הוציא מכריסו הריקנית. רבינו אומר שהינו מלמד "סנגוריה" על המלומד במדעים, שכנראה בתולדות ההסטוריה אינו יודע את גדולת המהר"ם ותוקף גבורתו, אשר ע"כ לא חמל הד"ר ולא נהג ביושר מדעי כנגד המהר"ם... "לו ידע זאת. הלא מדת החמלה והרחמים שבאדם או רגש הגאון הלאומי שבמשכיל עברי למצער הניעהו לעבור בשתיקה להאשמה נוראה כזאת שהייתה מנקרת במוחו. אחרי שבאמת איננה נוגעת כלל לעיקר מאמרו והפליטה רק אגב אורחא..."
בהמשך הוכיח שניתן לפרש את הגמרא באופן הפוך מהדרך בה ביאר אותה הדוקטור ה"למדן", ומסכם שאף אם המהר"ם למד בדרך אחרת מהדרך ה"כה ברורה" שלמד הד"ר, עדיין אין להאשימו בנגיעות. וכך שלח הוא עקיצה לאותו שוטה רשע וגס רוח שאף ללמוד גמרא פשוטה אינו יודע.
מחמת אריכות התשובה נדלג מעט אף בתאורי תכנה, האיך שרבינו משלח פירכות על הבנת הנקרא של הד"ר, שאף את דברי המהר"ם גופם, לא הסיק נכונה להלכה ולמעשה.
רבינו בהזדמנות זו ראה לשלח רמיזות עבות כנגד העבריים והמשכילים כאשר יווכח כל קורא במשפטים הבאים "כל קורא ישר בכלל, תהיה "דתיותו' איך שתהיה, בראותו שם את נוסח השאלה והתשובה תסמר שערות בשרו לראות איך מהפכים דברים מסולאים בפז לנבלי חרש, ואיך ירב בנפשו סופר "עברי [הערת המגיה בהפלס: צ"ל סופר מילדי העברים, כי הלא הוא כותב בפולנית ואחרים מתרגמים עברית] שבכל אופן איננו מומחה לעניני הלכה, לטפל דברים רעים ונמבזים כאלה על אחד מגדולי האומה וקדושיה, ובשעה שכל העמים מעריצים את קדמוניהם ומעמידים להם עמודי־פאר לזכרון, יבוא סופר עברי העוסק ב"חכמת ישראל" לשקץ ולנבל כלאחר יד את אחד מגדולינו שהדרת הזקנה העמוקה חופפת עליו. וכל איש משלומי אמוני ישראל ה"חרדים" יאמר בצדק בלב קרוע ומורתח שעל דברים כאלה חייבים לקרוע! לנגד מעשה כזה צריכים אנו למחות, ולמחות בכל עוז! "
לאחר שסיים את מאמרו לגבי הד"ר, הוסיף בכתיבה בצידו של המאמר דברים נוקבים על הצפירה, אשר סרבו להכניס את המאמר של רבינו בהגדירם שנופת הצופים של רבינו הינם "מילים גסות", ויצא נגדם חוצץ.
מזכרונות תלמידו ששימשו בימיו האחרונים הגר"מ צוקרמן- מהו בן סורר ומורה
הגר"מ צוקרמן אשר שימשו בעת מחלתו בגטו שח כי אין הוא זוכר שום דבר תורה מרבינו, מחמת המצור והמצוק, והתקופה הנוראה. אך ווארט אחד ידע הוא לומר בשמו- בתורה כתובה פרשיית בן סורר ומורה, ונחלקו האמוראים האם היה ועתיד להיות, או שמעולם לא היה ולא עתיד להיות. אמר ריו"ח "אני ישבתי על קברו". ופי' רבינו כי בעוד בחיי הבן סורר ומורה אין אפשרות לזהותו, אבל את קברו, את תוצאות מעשיו המגונים, ניתן גם ניתן לראות...המסר חד כתער כלפי הציונות ובעלי בריתה.
גם בגטו- בני תורה צריכים להחמיר
השקפתו של רבינו הייתה בדקדוק רב, ובעוד שהתיר בדוחק להקל לאנשים שאינם בני תורה, ראה את בני התורה כראויים לדקדק על קוצה של יו"ד אף במצבים הקשים שבגטו. בספר הנזכר 'יסור יסרני' (ח"ב עמ' 215) מביא עובדה מכלי ראשון בענין הנ"ל: "יום אחד פונה אחי הגדול ר' דוב לאמנו הצדקנית בטענה שיש לו חולשה איומה. 'אני מרגיש', אמר, 'שעוד מעט אגווע ברעב ואתמוטט'. דמעות נקוו בעיניה של אמא. אין לאל ידה להושיע ברב או במעט. 'אמא', אמר אחי, 'בגטו מחלקים לעובדים בשדה התעופה בשר סוס, ואומרים בשם הגאון רבה של קובנה שאלו שעובדים בעבודה בשדה התעופה ומצילים את הגטו - מותר להם לאכול בשר סוס'. עם כל רחמי האם, אמרה היא: 'אני מבינה לרוחך, אבל מבלי לקבל היתר מהדבר אברהם - לא אוכל לבשל לך את בשר הסוס'. אחי הגדול שם פעמיו ל'תל התלפיות' של קובנה - ביתו של ה'דבר אברהם'. אחי תינה בפניו את הבעיה הקשה ואת מצבו הגופני ההולך ומדרדר. כאן יש להוסיף, שאחי שמע על כל מיני היתרים של הרב הגאון לעובדי שדה התעופה, כולל אכילת בשר אסור. שמע ה'דבר אברהם' את השאלה, המתין קמעא ושאל: 'היכן למדת לפני המלחמה, יקירי?', אחי ענה שלמד ארבע שנים בישיבת וילקומיר. לאחר מכן נשאל לשם משפחתו. מששמע זאת אמר: אכן, יקירי, היו מקרים שבהם התרתי אף אכילת בשר סוס, אבל לא לבני עלייה שכמוך התכוונתי. אמנם חלש אתה, ניצב על סף התמוטטות ועובד בפרך, אבל מבחור שלמד בווילקומיר ואשר נמנה על משפחה כה מיוחסת ומכובדת, אני דורש יותר מסירות נפש. במצב קשה כמו זה שבו עם ישראל נתון - רק קיום מצוות במסירות נפש יכול להגן על עם ישראל. אנחנו חיים בהסתר פנים, מחיצה של ברזל מפרידה בינינו לבין אבינו שבשמים. אף מצור. אינה עוזרת לנו כדי להינצל. את שכרנו נקבל לאחר מאה ועשרים, עתה לא עומדת לנו אף זכות. אך מה בכל זאת קורע שחקים לרחם עלינו בעת הזאת, בשעת הסתר פנים? כשעם ישראל מקיים מצוות במסירות נפש. אמנם אתה חלש וכמעט מתמוטט מרוב עבודה קשה ומהרעב האיום האוחז בך, אך אתה יכול עדיין לקום מעילפונך ולהמשיך ללכת. עדיין אתה מחוייב למסור את נפשך ולא לאכול. רק כשתרגיש שאתה גווע ממש - אז מחוייב הינך לאכול מיד כדי לא לעבור על איסור 'מאבד עצמו לדעת'. בין קיום מצווה רגילה לבין קיומה במסירות נפש יש מרחק גדול. בין קיום מצווה במסירות נפש לבין איבוד עצמו לדעת עובר חוט דק מאד כחוט השערה ודרושה חכמה גדולה כדי לחוש בהבדל. אין דבר העומד בפני פיקוח נפש! בזמן כה קשה, כשמחכים לרחמי שמים, צריכים זכויות של קיום מצוות במסירות נפש ממש. רק בזכות מסירות נפש בקיום מצוות נוכל לקוות לסייעתא דשמיא." המחבר משלים את הסיפור ומוסיף את סיומו הפלאי "כאן יש לציין שברכתו של הגאון הצדיק פתחה פתח של פרנסה בדרך פלאית. לשובע - לא היה, אבל לחם יותר לא היה חסר, ולא נזדקקנו לקליפות תפוחי אדמה. אחי התאושש מחולשתו. הצדיק גזר - והקב"ה קיים"בגטו קובנא
להשלמת היריעה, זקוקים אנו לייחד עלים רבים להנהגתו של רבינו בגטו. נביא חלק ממאמר נורא שמובא בספר יחיד ודורו, אשר עוסק ברבינו ובהתנהלות בשנות הזעם.כשנה לפני פרוץ המלחמה העולמית השניה חלה ה'דבר אברהם' במחלה קשה, ועל פי עצת רופאיו נסע לשוויץ לניתוח. חודשים אחדים טופל במסירות רבה, ולאחר מכן השתהה שם חודשים אחדים נוספים להחלמה. בעודו מחלים ממחלתו ומתכונן לשוב לביתו ולקהל עדתו, פרצה המלחמה וצבאות גרמניה פלשו לפולין. בנו שהתגורר בארצות־הברית הריץ אליו מברק לשוויץ שיבוא אליו עם רעייתו ־ אמו הרבנית שנתלוותה עמו, וישהה אצלו עד יעבור זעם. מכריו ומקורביו הפצירו בו שייענה לבקשת בנו, אולם ה'דבר אברהם' בשלו: "קברניט הספינה הוא האחרון לעזוב את ספינתו השוקעת. בשעת סכנה מקומי עם בני הקהילה, ואני נוסע לקובנה".
מורה הוראה בשאלות הגטו
רועה נאמן לעדרו, שב לתוך לוע הכבשן של אש המלחמה, וקשר את גורלו בגורל כלל יהדות ליטא. מששב הדבר אברהם, לקובנה, התמסר כולו לבעיותיהם הקשות של יהודי ליטא. הוא חיזק ועודד את בני הקהילה לצפות לישועת ה'. הוא לא שת ליבו למצב בריאותו שהלך והתרופף והעמיס על עצמו את עול הכלל ־ של קובנה בפרט וליטא בכלל. אל פתחו התגלגלו ובאו שאלות של פיקוח נפש ־ שאלות שלא יימצא להם מקור מפורש ברברי הפוסקים, כי רק מצוקת הזמן האיום כל- כך יכולה היתה להמציאם. הוא התעלה מעל ייסוריו הנוראים והשתדל לענות ככל שהיה בכוחו. "צרות הכלל משביתות ממני את ייסורי הפרטיים" אמר למבקריו שראוהו מתייסר בייסוריו. תשובתיו ההלכתיות באותם ימים, פרצו בדרך־לא־דרך את חומות הגטו, והגיעו גם למקומות נוספים בהם התענו אחיו תחת מגפי הקלגסים הגרמנים.מספר הרב משה הכהן בן־פורת (פורטמן), שהיה בשעתו בין כלואי גטו שאוולי: שאוולי נותרה ללא רב. אולם היו שהצליחו להתקשר עם הרב הגאון אברהם־ דובר כהנא- שפירא, רבה של קובנה, ופסקיו הגיעו מגטו קובנה לשאוולי: בקשר ללחמניות שהוכנו במי־פירות ־ בפסח, הגיעה הידיעה על היתרן על ידי הרב לפסח של השנה השניה בגטו. גם נמסרה הוראתו שמותר להניח תפילין בשעת לילה לפני היציאה לעבודה.
קידוש השם במשנת הדבר אברהם
סיפר בן ישיבה על שיחת חולין שכולה תורה, ששמע מה'דבר אברהם' באותם ימים נוראים: כאשר עבר פעם סמוך לביתו של הדבר אברהם; הבחין בו כשהוא יושב בחצר כשזקנו חבוי בבגדו (הוא היה הרב היחיד שלא הסיר את זקנו בגטו). כיון שכך, מצא שעת כושר, ניגש אליו ונכנס עמו בשיחה על ענין קידוש השם וההתנגדות לגרמנים. ביני וביני נתגלגלה השיחה אודות שני סיפורי מעשה שנתפרסמו באותם הימים בגטו. המעשה האחד, היא שיחתו השלוה של רבי דניאל מובשוביץ לתלמידי הת"ת, למול לועי מכונות היריה בקלם; רבי דניאל דיבר על ענין קידוש השם בשקט ובניחותא, ומשהאריך צעק עליו הגרמני שיסיים, אז פנה רבי דניאל לתלמידיו העומדים על פי הבור ואמר: "הנה עומדים אנו עתה במצב שדיברתי עליו לפני רגע, כלומר ־ קידוש השם. לכן אל בהלה, צריך לקבל בשקט את גזר־הדין". ובפנותו לגרמני אמר: "אני סיימתי ־ אתה יכול להתחיל". עוד היה מעשה בזמן השמדת יהודי קיידאן. יהודי העיירה כבר נדחפו אל תוך הבור, והנה ברגע האחרון קפץ מתוכו קצב יהודי, התנפל על המפקד הגרמני ונשך לו את הגרגרת עד מוות. שאל בן הישיבה את הרב: "איזה משני המקרים עדיף?" הרהר הרב ואמר: "לרבי דניאל מתאימה הדרך שהוא הלך בה, ואילו לאותו קצב יהודי ־ הדרך השניה. היה זה משונה מאוד אילו התחלפו השנים במעשיהם. מובטחני ־ הוסיף הרב ־ שגם רבי דניאל היה יודע את המלאכה, ואף על פי כן מתאימה לו הדרך שהוא הלך בה..." ע"כ מהספר יחיד ודורו.אף במותו קידש את השם בסילודין
רבינו אשר קידש שם שמיים בחייו במאבקו העוצמתי בבני העוולה, אף זכה לקדש שם שמים ולייחד את בוראו במותו.הלווייתו של רבינו נערכה בתוך הגטו, ונעשתה כמין הפגנה כנגד הנאצים, ובאו להראות להם כי את הכבוד לתורה לעולם לא יקחו לבני היהדות הנאמנה. במסע לוויה שכמוהו לא היה בתוככי הגטו, אלפים רבים השתתפו במסע הלוויה שכמובן לא נעשה באישור הגרמנים (התנהלות ההשתלטות על הלוויות הרבנים אף היא לא התחילה בזמננו...). אמנם היהודים לא הצליחו להוציא את עצמותיו הקדושות אל מחוץ לחומות הגטו, ונאלצו לקוברו כאשר כמצב מניחים הם בול עץ וחוקקים עליו בדמעות את המילים הבאות "הכהן הגדול מאחיו שהיה רועה נאמן בקהלתינו קרוב לשלושים שנה נפטר בשבי הגטו תנצב"ה" לאחר המלחמה הוחלפה המצבה למצבת אבן, וקברו של רבינו מהווה גל-עד, עד על כוחות נפש, ועד למושגים נעלים. לא רבים באותם הימים זכו למה שזכה רבינו, להקבר בקבר ישראל.
יבול ספרותי עצום הותיר לנו רבינו, בשלושת חלקי השו"ת "דבר אברהם" שהצליח להוציא את חלקו מתוך ההפיכה. וכן בחלק הדרוש הנזכר באיגרתו הנז"ל של מרן הגרי"ש זצ"ל. ואף בספר "נאום על טהרת המשפחה" שכאמור מבוסס על דרשתו לבית יעקב שבקובנא בעניני צניעות.
דברים שדרש על נסיונות לשנות מהמסורת
להשלמת הדברים נביא מספר שורות מחלק הדרוש מאמר "על במותיך ישראל" אשר נכתבים בצורה ברורה כנגד הציונים, ואשר נראה כאילו ממש נכתבו בשנות הפ' של הת"ש, במאבק כנגד גזירת הגיוס הנוראה."כדבר הזה קרה בימי גלותנו לרבים, אשר אמרו לבנות במות חדשות בישראל. מהם שהיתה כוונתם לשם שמים, מהם שהייתה מחשבתם לכה"פ שלא לשם סתירה אלא לשם בנין ותיקון, אבל סוף סוף נהפכו לנו לרועץ, לפי שלא כוונו את השעה, כי חויבנו חובת גלות וגלינו למקום המים הרעים ושתו התלמידים הבאים אחריהם במשורת שכלם ומתו ושם שמים נתחלל. כי בהיותנו בגולה מדולדלים ומטורפים, דויים וסחופים, עת מלחמה היא לנו, מלחמת קיומנו הקשה, שעת חירום הוא לנו ולתורתנו , אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו הסתתרה. דעת התורה הולכת ומתמעטת, הולכת ומתנוונה, וברק מנעמי החיים מושכים את בנינו לדרכים אחרים, ולכן לא עת בנות במות חדשות אפילו אם בכושר יסודתן, כ"א לחזק בדקי חומתנו הישנה, לעמוד על נפשנו ולהציל שארית חמדתנו וקיומנו בדרך הכבושה מאבותינו, אשר בה הלכנו ולא נכשלנו ובה נלך בטח גם בעתיד ולא נכשל. אבל כל בנין חדש אפילו במחשבה רצויה בנקל אפשר שייהפך לנו לסתירה, והרבה הרבה צריכים בוניו להיות מתונים בו ולחקרו בחקירה ודרישה מרובה מכל צד לבל יהפך לנו לרועץ. ועל כגון זה אמרו: "חכמים הזהרו". זה דורות אחדים אנו שומעים כתות ידועות, צעירים ושטעם צעירים בהם, קובלים על זקני חכמינו כי הצטמצמו יותר מדי בד' אמות של הלכה, סגרו דלתיים ובריח, אטמו חלון ואשנב בפני כל רוח חדש הנושב בעולם ומתאמץ להתפרץ גם לתוך אהלי יעקב; הקיפו את עצמם חומה בצורה ויעשו משמרת למשמרת בפני כל תקון חדש, בפני השכלת דור החדש , ולעומת כל רעיון וכתה חדשים יוצאים חוצץ ביחס שלילי, הקובלים האלה הלכו הלוך ועז עד שבעיתים האחרונות פרצו כל גבולי הנמוס ויחלו להשליך שקוצים על כל זקני חכמינו וכל נושאי דגל התורה והדת, לעפר בעפר לעומתם ולטפל עליהם כל דכה נמבזה, להוריד ערכם ולבזותם בעיני הדור הצעיר ולשים עליהם אשמה כי את נפש עמנו המה קובעים. האומנם כצעקה הבאה נעשה? האומנם זקני חכמינו מורדי-אור הנמו ? האומנם שונאים המה את החכמה? האומנם לא יחפצו בכל תיקון והכשר בישראל? האומנם אהבתם לעמם פחותה מזו של הקובלים ומחפשי - תקונים? לא מינה ולא מקצתה!" וכו' יעויין שם באריכות על ענין השמירה על המסורת דוקא כאשר הדור חלש כביכול.
ת.נ.צ.ב.ה.
