מנהג התחפושות
כתב השולחן ערוך (תרצו סעי' ח') ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה, ע"כ.
טעם המנהג
והנה מנהג ישראל תורה, ומקור המנהג קדום מאוד, וכבר הוזכר בשו"ת מהר"י מינץ (סי' ט"ו, חי לפני כ600 שנה) ועיי"ש שהביא שגדולי וחסידי עולם שנתגדל אצלם, ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים.
ויען כי אין דרכם של בני ישראל לילך כעיוור באפילה מצות אנשים מלומדה, ולמיעבד דברים ומעשים בלא טעם וריח, ובאמת בטעם המנהג שנהגו ללבוש פרצופים מבואר במפרשים כמה פרושים.
א. כתב האליה רבה (שם) בשם הכנסת הגדולה שאפשר שהוא זכר לנס שיצא מרדכי בלבוש מלכות, ע"ש.
ויש לבאר בתרי אנפי דאפשר שכוונתו למה שמרדכי יצא בלבוש מלכות דכתיב (פ"ח פט"ו) ויצא מרדכי מלפני המלך והשרים בלבוש מלכות תכלת וחור, ועל זה כתיב והעיר שושן צהלה ושמחה, וכמו שאנו אומרים בפיוט שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי.
והביא בספר שלמי תודה (פורים פתיחה אות ה') דמרן הגרי"ז אמר בהאי קרא דיש לחקור במה שאמר הפסוק "והעיר שושן צהלה ושמחה" אם זהו ענין בפני עצמו, או דשייך למה שאמר קודם לכן, דכיון שראו את מרדכי בלבוש מלכות וכו' לכן "והעיר שושן צהלה ושמחה", ואמר שיש לפשוט דבר זה מפיוט "שושנת יעקב" שאמרו שם "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי", הרי דהכל ענין אחד הוא, וזה תלוי בזה, דלפי שראוהו בלבוש מלכות, לפיכך צהלו ושמחו. ושמעתי מחתנו הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין שליט"א, שבשנה האחרונה לימי חיו הוסיף הרב זצ"ל לפרש, דלכאורה מה היתה השמחה והצהלה ששמחו כל כך כשראו את מרדכי בבגדי מלכות וכו', אלא לפי שידעו בבירור, שאם לא היה מרדכי יודע שבטלה הגזירה לגמרי, לא היה לובש בגדי מלכות, אלא היה חוזר לשקו ולתעניתו, וכיון שיצא בלבוש מלכות ולא חזר לשקו, ידעו הכל שבטלה הגזירה לגמרי ונשלמה הישועה, ע"כ. דבתחילה אף שהמן הוציא את מרדכי בלבוש מלכות, מ"מ כתיב אחריו (אסתר פ"ו פי"ב) וישב מרדכי אך שער המלך ודרשינן בגמ' (ט"ז ע"א) שש לשקו ותעניתו.
אולם אפשר לומר דכוונת האליה רבה להאי קרא דכתיב (פ"ו פי"א) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי, וירכיבהו ברחוב העיר, ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, ע"כ. דבזה התחיל מפלתו של המן וכמו שאמרו חכמיו וזרש אשתו (שם פי"ג) אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו.
ב. עוד כתב האליה רבה ובמגילה (י"ב ע"ב) ותמאן המלכה ושתי, מאי טעמא לא, אמר ר"י שפרחה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב, מאליה דריש לה דכתיב והאליה ע"כ. והיינו שושתי השתנתה ע"י צרעת או זנב, אף אנו לזכר מפלתה אנו משנים את פנינו.
ומסתמא אין הכוונה רק להזכיר את העונש קבלה ושתי מחמת רשעותה וכדאיתא במגילה (י"ב ע"ב) שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת וכו', כשם שעשתה כך נגזר עליה, ע"ש.
וביאר המהרי"ל דיסקין (דברים פכ"ה פי"ז) למאי עשתה זאת ושתי להפשיטן ערומות, וגם מהו עיקר העולה שעשתה בהן מלאכה בשבת, הלא גם בחול היה עון גדול בזה, ואמר רבינו ז"ל עפ"י פשטות דהיתה מחייבתם לתפור לה בגדים יקרים בגדי מלכות, שלא היו נמצאות תופרות בגדים כאלה כי אם בנות ישראל שהיו נעשים בחוטי זהב תכלת וארגמן עם אבנים טובות, והיתה חוששת להם פן יגנובו מהם מחמת יוקרן של הדברים הנ"ל, אכן בשבת לא היתה צריכה לחשוד בהם, דהלא היו יהודיות חרדות ושומרות דת ישראל, ואסור להוציא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים ואיך יגנובו ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל היא חשדה בהם שמחמת יוקר הדברים יוציאו ויגנובו, לכן נענשה בשבת, אמר התלמיד יען כי היא חשדה בהרבה יהודיות שומרות תורה ומצוות, לכן פרחה בה צרעת כדאיתא בגמרא התם, כמאמר חז"ל החושד בחבירו לוקה בגופו, ע"ש. ועל אנו משנים פרצופינו להורות גודל העונש נענשה ושתי במה שבזנתה בנות ישראל.
אולם יש בזה שורש גדול לנס הפורים דכתב השלמי תודה (פורים פתיחה אות ג') דאיתא בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" (ח"ג עמוד תתרכ"ד) הביא בשם ה"חפץ חיים" זצ"ל שפירש מאמרם ז"ל, דהנה בסנהדרין (צ"ו א') איתא, דנבוכדנצר בתחלה היה סופר של בלאדן מלך בבל, [והוא לא היה מזרע המלוכה], ובאותו זמן נעשה נס גדול לחזקיהו המלך, שחזקיהו חלה מאד ונטה למות והקב"ה ריפא אותו, ובכדי לפרסם זה הנס האריך הקדוש ברוך הוא את היום ועמד השמש מלבא בשבילו, ואותו היום היה ארוך שמונה עשר שעות, וע"י זה נתפרסם הנס לכל, וכששמע זאת בלאדן מלך בבל, צוה לכתוב אגרת שלום לחזקיהו המלך, וכתבו הסופרים את האגרת, ומתחלה כתבו: שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלים, שלם לאלהא רבא. ושלחוהו, ונבוכדנצר לא היה שם באותה שעה כשכתבו את האגרת, ואח"כ כשבא שאל את הסופרים איך כתבו האגרת, ואמרו לו, אמר להם קריתו ליה אלקא רבא וכתביתו ליה לבסוף, וצוה שיכתבו אגרת אחרת וכך יכתבו בו: שלם לאלקא רבא שלם לקרתא דירושלים שלם למלכא חזקיה. ואמרו לו הסופרים, קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, פי' שאתה הוא המעורר לכל זה ואתה תלך ותחזיר את האגרת הראשונה שכבר שלחוה ונכתוב אגרת חדשה.
ואמרו בגמ' דנבוכדנצר רץ מיד כדי להחזיר את האגרת הראשונה, כד רהיט ארבע פסיעות, וגירסת המדרש והילקוט כד רהיט שלש פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה, אמר ר' יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לנבוכדנצר לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל. ואמרו חז"ל, מה היה שכרו של נבוכדנצר, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פסעת שלש פסיעות בשביל כבוד שמי, חייך שאני מעמיד ממך שלש מלכים שיהיו מושלים מסוף העולם ועד סופו, ואלו הם נבוכדנצר ובנו אויל מרודך ובן בנו בלשצר.
והנה בגמ' הגירסא כד רהיט ארבע פסיעות, ובמדרש ובילקוט הגירסא שלש פסיעות, ואמר בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל דאין כאן פלוגתא, ובאמת רץ שלשה פסיעות שלימות, וכשהתחיל לפסוע פסיעה רביעית אתא גבריאל ואוקמיה, ולא הספיק להשלים הפסיעה הרביעית שקטעו גבריאל באמצע, ונמצא שלא פסע אלא מקצת פסיעה רביעית, ובמדרש ובילקוט מנו רק את הפסיעות השלימות שהם היו שלש פסיעות, ובגמ' לפנינו מנו ג"כ מקצת הפסיעה הרביעית. ולפ"ז יתבאר היטב באיזה זכות מלכה ושתי שהיתה ג"כ מזרע נבוכדנצר, בתה של בלשצר, והרי כבר מלכו אבותיה שלשת המלכים שלפניה, והיא היתה דור רביעי לנבוכדנצר, ולמה הגיע לה זאת. אלא בזכות מקצת הפסיעה הרביעית זכתה גם היא למלכות, ולפי שהיה זה רק מקצת פסיעה, לפיכך לא השלימה מלכותה ולא היה לה מלכות שלמה, אלא מלכה רק חצי מלכות, ונקטע מלכותה באמצע, ובמקומה באה אסתר המלכה שהצילה את ישראל מגזירת המן.
ומעתה יתבאר היטב כונת מאמרם ז"ל, דאמר ר' יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לנבוכדנצר לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל, והכונה בזמן גזירת המן הרשע, כי אם לא העמידו גבריאל באמצע הפסיעה, והיה נבוכדנצר פוסע פסיעה רביעית שלימה, הרי היתה ושתי מולכת מלכות שלימה, ולא היה נקטע מלכותה באמצע, וא"כ לא היתה באה אסתר שהצילה את כלל ישראל מגזירת המן במקומה של ושתי, ולא היה מי שיעביר את רעת המן האגגי וזממו ח"ו, ולכן לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל מגזירת המן. ובזה יבואר היטב כונת חכמינו ז"ל שאמרו, בא גבריאל ועשה לה זנב. והיינו דאותו מלאך גבריאל שמנע בשעתו מנבוכדנצר מלפסוע פסיעה רביעית שלימה, וקטע בזה את המלוכה מדור רביעי של נבוכדנצר, הוא בעצמו בא באותו רגע שנשלם שכר הפסיעות על מקצת פסיעה הרביעית, ועשה לה זנב והפסיק את מלכותה של ושתי, וזנב פירש הערוך קץ וסוף, והיינו שזה היה סימן שהגיע קץ מלכותה, והוא זה גבריאל שהשלים עתה את שליחותו. עכת"ד ז"ל ודפח"ח.
וכל זה מונח בדברי האליה רבה, שאנו משנים פרצופינו להורות, הנס שנעדה לנו במה שנעשה קץ למלכות ושתי.
ג. בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר, מאמר ט' אות א') הביא בשם מהר"ם חאגיז (בספר אלה המצות מצוה תקמ"ג) שנתן טעם לדבר, עפ"י מה דאמרו במגילה (י"ב א'), מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ומקשינן וכי משא פנים יש בדבר ואיך זכו לנס, ומשני הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, ע"ש, וא"כ זכר לדבר זה שהכל לא היה אלא לפנים, לובשים צורות ומשנים פרצוף הפנים בזמן השמחה, ולא ניכר הפנים של מי הוא, והוא דבר נחמד בפשטיות המנהג, ע"כ.
ד. עוד כתב הבני יששכר והובא דברי בטעמי המנהגים (סי' תתצ"ב) לזכר מה שאמרו רז"ל, הם לא עשו אלא לפנים (מה שהשתחוו בימי נבוכדנצר), אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, ע"כ משתנים בזמן השמחה במלבושים שונים ולא ניכר הפנים של מי הוא, ע"ש.
ה. כתב במחצית השקל שהטעם שמתחפשים הוא על שם הפסוק (אסתר ח - יז) "רבים מעמי הארץ מתייהדים", ויש מוסיפים על פי פירוש הגר"א (מגילת אסתר שם) שאותם מתיהדים לא היו גרי אמת, ורק עשו עצמם כיהודים, וזכר לכך לובשים תחפושות ומסכות ועושים עצמנו כדמות אחרת. עכ"ד.
והוסיף על זה בספר מועדים וזמנים (קונטרס ההוספות סי' תס"ג) דבזמן הנס קודם שיצאו הרצים להשמיד ח"ו היו הרבה מעמי הארץ שרצו ח"ו להחליף עצמם ולהתחפש בשינוי מלבושים, ושינוי עצמם במלבושי גוים ח"ו, ואח"כ כשנעשה הנס ויצאו רצים אחרים רבים מעמי הארץ מתיהדים, והיו הגוים לובשים מלבושי יהודים שיהיו נראים כיהודים וזכר לאותו הנס עושין כן, ע"ש.
ו. החשןקי חמד (תמורה י"ח ע"ב בהערה) הביא בשם ספר בשו"ת כנסת יחזקאל שהוא זכר לכמה דמויות מהמגילה שכביכול שמו מסכות: א. אסתר כאילו שמה מסווה על פניה וכיסתה את מוצאה כדי שלא ידעו שהיא יהודיה, וכל אחד חשב שהיא מאומתו (מגילה ז' ע"א). ב. מלאכי השרת התחפשו לבני המן, קצצו אילנות בגינת אחשורוש והסבירו לו שכך ציום המן (גמרא שם טז ע"א). ד. אליהו הנביא התחפש לחרבונה סריס המלך כמובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ) ובילקוט (סימן תתרנט). וראיתי בזה עוד דכתיב (פ"ז פ"ח) ופני המן חפו, וביאר האבן ערא וז"ל: חפו - כסו פניו כי כן משפט מלכי פרס שיכסו עבדי המלך פני מי שכעס עליו המלך שלא יראנו עוד המלך וזה דבר ידוע בספרי פרס.
ז. בקול אריה כתב שמשנים המלבושים של לבייש את העניים שצריכים לקבץ נדבות, שעל ידי ינוי הפרצופים לא יכירום.
ח. בשלמי תודה (פורים סי' ל"א אות ג') דהנה בפרשת חוקת (במדבר כ"א א') עה"פ: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל וגו' וילחם בישראל" וכו', פירש"י, יושב הנגב זה עמלק, שנאמר "עמלק יושב בארץ הנגב", ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען אמרו נתפלל סתם, שנאמר "אם נתון תתן את העם הזה בידי", ע"כ. ומדברי התוס' במסכת ר"ה (ג' ע"א) ד"ה וישמע הכנעי מלך ערד, משמע דשינוי אף את לבושיהם, דהתוס' כתבו וז"ל: במדרש אמרינן דהיינו עמלק, כמו שיסד הפייט בפזמון של פרשת זכור "כסות ולשון שינה, היות כמלך ערד". משמע דעמלק שינה עצמו לבא בדמותו של מלך ערד גם בכסות וגם בלשון, וא"כ זכר לזה משנים גם אנו עצמינו בדמות אחרת.
ולסיום יש להביא כאן מה שסיפר החשוקי חמד (תמורה י"ח ע"ב) בשם הגר"ח קניבסקי, כי שמע מאביו מרן הקהילות יעקב זצ"ל, שבישיבה שלמד בנוברדוק בכל שנה לכבוד פורים היו רגילים להציג את המעשה של המן ומרדכי וכל הענין. ובכל שנה, אותו בחור שהיה מחופש ומעמיד עצמו כהמן, לא היה סופו טוב, ובמשך הזמן יצא לתרבות רעה. ויש להיזהר מתחפושת שאינה של צדיקים. (ארחות רבנו. ובספר שיח המגילה, עמוד עד).
כתב השולחן ערוך (תרצו סעי' ח') ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה, ע"כ.
טעם המנהג
והנה מנהג ישראל תורה, ומקור המנהג קדום מאוד, וכבר הוזכר בשו"ת מהר"י מינץ (סי' ט"ו, חי לפני כ600 שנה) ועיי"ש שהביא שגדולי וחסידי עולם שנתגדל אצלם, ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים.
ויען כי אין דרכם של בני ישראל לילך כעיוור באפילה מצות אנשים מלומדה, ולמיעבד דברים ומעשים בלא טעם וריח, ובאמת בטעם המנהג שנהגו ללבוש פרצופים מבואר במפרשים כמה פרושים.
א. כתב האליה רבה (שם) בשם הכנסת הגדולה שאפשר שהוא זכר לנס שיצא מרדכי בלבוש מלכות, ע"ש.
ויש לבאר בתרי אנפי דאפשר שכוונתו למה שמרדכי יצא בלבוש מלכות דכתיב (פ"ח פט"ו) ויצא מרדכי מלפני המלך והשרים בלבוש מלכות תכלת וחור, ועל זה כתיב והעיר שושן צהלה ושמחה, וכמו שאנו אומרים בפיוט שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי.
והביא בספר שלמי תודה (פורים פתיחה אות ה') דמרן הגרי"ז אמר בהאי קרא דיש לחקור במה שאמר הפסוק "והעיר שושן צהלה ושמחה" אם זהו ענין בפני עצמו, או דשייך למה שאמר קודם לכן, דכיון שראו את מרדכי בלבוש מלכות וכו' לכן "והעיר שושן צהלה ושמחה", ואמר שיש לפשוט דבר זה מפיוט "שושנת יעקב" שאמרו שם "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי", הרי דהכל ענין אחד הוא, וזה תלוי בזה, דלפי שראוהו בלבוש מלכות, לפיכך צהלו ושמחו. ושמעתי מחתנו הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין שליט"א, שבשנה האחרונה לימי חיו הוסיף הרב זצ"ל לפרש, דלכאורה מה היתה השמחה והצהלה ששמחו כל כך כשראו את מרדכי בבגדי מלכות וכו', אלא לפי שידעו בבירור, שאם לא היה מרדכי יודע שבטלה הגזירה לגמרי, לא היה לובש בגדי מלכות, אלא היה חוזר לשקו ולתעניתו, וכיון שיצא בלבוש מלכות ולא חזר לשקו, ידעו הכל שבטלה הגזירה לגמרי ונשלמה הישועה, ע"כ. דבתחילה אף שהמן הוציא את מרדכי בלבוש מלכות, מ"מ כתיב אחריו (אסתר פ"ו פי"ב) וישב מרדכי אך שער המלך ודרשינן בגמ' (ט"ז ע"א) שש לשקו ותעניתו.
אולם אפשר לומר דכוונת האליה רבה להאי קרא דכתיב (פ"ו פי"א) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי, וירכיבהו ברחוב העיר, ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, ע"כ. דבזה התחיל מפלתו של המן וכמו שאמרו חכמיו וזרש אשתו (שם פי"ג) אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו.
ב. עוד כתב האליה רבה ובמגילה (י"ב ע"ב) ותמאן המלכה ושתי, מאי טעמא לא, אמר ר"י שפרחה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב, מאליה דריש לה דכתיב והאליה ע"כ. והיינו שושתי השתנתה ע"י צרעת או זנב, אף אנו לזכר מפלתה אנו משנים את פנינו.
ומסתמא אין הכוונה רק להזכיר את העונש קבלה ושתי מחמת רשעותה וכדאיתא במגילה (י"ב ע"ב) שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת וכו', כשם שעשתה כך נגזר עליה, ע"ש.
וביאר המהרי"ל דיסקין (דברים פכ"ה פי"ז) למאי עשתה זאת ושתי להפשיטן ערומות, וגם מהו עיקר העולה שעשתה בהן מלאכה בשבת, הלא גם בחול היה עון גדול בזה, ואמר רבינו ז"ל עפ"י פשטות דהיתה מחייבתם לתפור לה בגדים יקרים בגדי מלכות, שלא היו נמצאות תופרות בגדים כאלה כי אם בנות ישראל שהיו נעשים בחוטי זהב תכלת וארגמן עם אבנים טובות, והיתה חוששת להם פן יגנובו מהם מחמת יוקרן של הדברים הנ"ל, אכן בשבת לא היתה צריכה לחשוד בהם, דהלא היו יהודיות חרדות ושומרות דת ישראל, ואסור להוציא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים ואיך יגנובו ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל היא חשדה בהם שמחמת יוקר הדברים יוציאו ויגנובו, לכן נענשה בשבת, אמר התלמיד יען כי היא חשדה בהרבה יהודיות שומרות תורה ומצוות, לכן פרחה בה צרעת כדאיתא בגמרא התם, כמאמר חז"ל החושד בחבירו לוקה בגופו, ע"ש. ועל אנו משנים פרצופינו להורות גודל העונש נענשה ושתי במה שבזנתה בנות ישראל.
אולם יש בזה שורש גדול לנס הפורים דכתב השלמי תודה (פורים פתיחה אות ג') דאיתא בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" (ח"ג עמוד תתרכ"ד) הביא בשם ה"חפץ חיים" זצ"ל שפירש מאמרם ז"ל, דהנה בסנהדרין (צ"ו א') איתא, דנבוכדנצר בתחלה היה סופר של בלאדן מלך בבל, [והוא לא היה מזרע המלוכה], ובאותו זמן נעשה נס גדול לחזקיהו המלך, שחזקיהו חלה מאד ונטה למות והקב"ה ריפא אותו, ובכדי לפרסם זה הנס האריך הקדוש ברוך הוא את היום ועמד השמש מלבא בשבילו, ואותו היום היה ארוך שמונה עשר שעות, וע"י זה נתפרסם הנס לכל, וכששמע זאת בלאדן מלך בבל, צוה לכתוב אגרת שלום לחזקיהו המלך, וכתבו הסופרים את האגרת, ומתחלה כתבו: שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלים, שלם לאלהא רבא. ושלחוהו, ונבוכדנצר לא היה שם באותה שעה כשכתבו את האגרת, ואח"כ כשבא שאל את הסופרים איך כתבו האגרת, ואמרו לו, אמר להם קריתו ליה אלקא רבא וכתביתו ליה לבסוף, וצוה שיכתבו אגרת אחרת וכך יכתבו בו: שלם לאלקא רבא שלם לקרתא דירושלים שלם למלכא חזקיה. ואמרו לו הסופרים, קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, פי' שאתה הוא המעורר לכל זה ואתה תלך ותחזיר את האגרת הראשונה שכבר שלחוה ונכתוב אגרת חדשה.
ואמרו בגמ' דנבוכדנצר רץ מיד כדי להחזיר את האגרת הראשונה, כד רהיט ארבע פסיעות, וגירסת המדרש והילקוט כד רהיט שלש פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה, אמר ר' יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לנבוכדנצר לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל. ואמרו חז"ל, מה היה שכרו של נבוכדנצר, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פסעת שלש פסיעות בשביל כבוד שמי, חייך שאני מעמיד ממך שלש מלכים שיהיו מושלים מסוף העולם ועד סופו, ואלו הם נבוכדנצר ובנו אויל מרודך ובן בנו בלשצר.
והנה בגמ' הגירסא כד רהיט ארבע פסיעות, ובמדרש ובילקוט הגירסא שלש פסיעות, ואמר בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל דאין כאן פלוגתא, ובאמת רץ שלשה פסיעות שלימות, וכשהתחיל לפסוע פסיעה רביעית אתא גבריאל ואוקמיה, ולא הספיק להשלים הפסיעה הרביעית שקטעו גבריאל באמצע, ונמצא שלא פסע אלא מקצת פסיעה רביעית, ובמדרש ובילקוט מנו רק את הפסיעות השלימות שהם היו שלש פסיעות, ובגמ' לפנינו מנו ג"כ מקצת הפסיעה הרביעית. ולפ"ז יתבאר היטב באיזה זכות מלכה ושתי שהיתה ג"כ מזרע נבוכדנצר, בתה של בלשצר, והרי כבר מלכו אבותיה שלשת המלכים שלפניה, והיא היתה דור רביעי לנבוכדנצר, ולמה הגיע לה זאת. אלא בזכות מקצת הפסיעה הרביעית זכתה גם היא למלכות, ולפי שהיה זה רק מקצת פסיעה, לפיכך לא השלימה מלכותה ולא היה לה מלכות שלמה, אלא מלכה רק חצי מלכות, ונקטע מלכותה באמצע, ובמקומה באה אסתר המלכה שהצילה את ישראל מגזירת המן.
ומעתה יתבאר היטב כונת מאמרם ז"ל, דאמר ר' יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לנבוכדנצר לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל, והכונה בזמן גזירת המן הרשע, כי אם לא העמידו גבריאל באמצע הפסיעה, והיה נבוכדנצר פוסע פסיעה רביעית שלימה, הרי היתה ושתי מולכת מלכות שלימה, ולא היה נקטע מלכותה באמצע, וא"כ לא היתה באה אסתר שהצילה את כלל ישראל מגזירת המן במקומה של ושתי, ולא היה מי שיעביר את רעת המן האגגי וזממו ח"ו, ולכן לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל מגזירת המן. ובזה יבואר היטב כונת חכמינו ז"ל שאמרו, בא גבריאל ועשה לה זנב. והיינו דאותו מלאך גבריאל שמנע בשעתו מנבוכדנצר מלפסוע פסיעה רביעית שלימה, וקטע בזה את המלוכה מדור רביעי של נבוכדנצר, הוא בעצמו בא באותו רגע שנשלם שכר הפסיעות על מקצת פסיעה הרביעית, ועשה לה זנב והפסיק את מלכותה של ושתי, וזנב פירש הערוך קץ וסוף, והיינו שזה היה סימן שהגיע קץ מלכותה, והוא זה גבריאל שהשלים עתה את שליחותו. עכת"ד ז"ל ודפח"ח.
וכל זה מונח בדברי האליה רבה, שאנו משנים פרצופינו להורות, הנס שנעדה לנו במה שנעשה קץ למלכות ושתי.
ג. בספר בני יששכר (מאמרי חודש אדר, מאמר ט' אות א') הביא בשם מהר"ם חאגיז (בספר אלה המצות מצוה תקמ"ג) שנתן טעם לדבר, עפ"י מה דאמרו במגילה (י"ב א'), מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ומקשינן וכי משא פנים יש בדבר ואיך זכו לנס, ומשני הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, ע"ש, וא"כ זכר לדבר זה שהכל לא היה אלא לפנים, לובשים צורות ומשנים פרצוף הפנים בזמן השמחה, ולא ניכר הפנים של מי הוא, והוא דבר נחמד בפשטיות המנהג, ע"כ.
ד. עוד כתב הבני יששכר והובא דברי בטעמי המנהגים (סי' תתצ"ב) לזכר מה שאמרו רז"ל, הם לא עשו אלא לפנים (מה שהשתחוו בימי נבוכדנצר), אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, ע"כ משתנים בזמן השמחה במלבושים שונים ולא ניכר הפנים של מי הוא, ע"ש.
ה. כתב במחצית השקל שהטעם שמתחפשים הוא על שם הפסוק (אסתר ח - יז) "רבים מעמי הארץ מתייהדים", ויש מוסיפים על פי פירוש הגר"א (מגילת אסתר שם) שאותם מתיהדים לא היו גרי אמת, ורק עשו עצמם כיהודים, וזכר לכך לובשים תחפושות ומסכות ועושים עצמנו כדמות אחרת. עכ"ד.
והוסיף על זה בספר מועדים וזמנים (קונטרס ההוספות סי' תס"ג) דבזמן הנס קודם שיצאו הרצים להשמיד ח"ו היו הרבה מעמי הארץ שרצו ח"ו להחליף עצמם ולהתחפש בשינוי מלבושים, ושינוי עצמם במלבושי גוים ח"ו, ואח"כ כשנעשה הנס ויצאו רצים אחרים רבים מעמי הארץ מתיהדים, והיו הגוים לובשים מלבושי יהודים שיהיו נראים כיהודים וזכר לאותו הנס עושין כן, ע"ש.
ו. החשןקי חמד (תמורה י"ח ע"ב בהערה) הביא בשם ספר בשו"ת כנסת יחזקאל שהוא זכר לכמה דמויות מהמגילה שכביכול שמו מסכות: א. אסתר כאילו שמה מסווה על פניה וכיסתה את מוצאה כדי שלא ידעו שהיא יהודיה, וכל אחד חשב שהיא מאומתו (מגילה ז' ע"א). ב. מלאכי השרת התחפשו לבני המן, קצצו אילנות בגינת אחשורוש והסבירו לו שכך ציום המן (גמרא שם טז ע"א). ד. אליהו הנביא התחפש לחרבונה סריס המלך כמובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ) ובילקוט (סימן תתרנט). וראיתי בזה עוד דכתיב (פ"ז פ"ח) ופני המן חפו, וביאר האבן ערא וז"ל: חפו - כסו פניו כי כן משפט מלכי פרס שיכסו עבדי המלך פני מי שכעס עליו המלך שלא יראנו עוד המלך וזה דבר ידוע בספרי פרס.
ז. בקול אריה כתב שמשנים המלבושים של לבייש את העניים שצריכים לקבץ נדבות, שעל ידי ינוי הפרצופים לא יכירום.
ח. בשלמי תודה (פורים סי' ל"א אות ג') דהנה בפרשת חוקת (במדבר כ"א א') עה"פ: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל וגו' וילחם בישראל" וכו', פירש"י, יושב הנגב זה עמלק, שנאמר "עמלק יושב בארץ הנגב", ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען אמרו נתפלל סתם, שנאמר "אם נתון תתן את העם הזה בידי", ע"כ. ומדברי התוס' במסכת ר"ה (ג' ע"א) ד"ה וישמע הכנעי מלך ערד, משמע דשינוי אף את לבושיהם, דהתוס' כתבו וז"ל: במדרש אמרינן דהיינו עמלק, כמו שיסד הפייט בפזמון של פרשת זכור "כסות ולשון שינה, היות כמלך ערד". משמע דעמלק שינה עצמו לבא בדמותו של מלך ערד גם בכסות וגם בלשון, וא"כ זכר לזה משנים גם אנו עצמינו בדמות אחרת.
ולסיום יש להביא כאן מה שסיפר החשוקי חמד (תמורה י"ח ע"ב) בשם הגר"ח קניבסקי, כי שמע מאביו מרן הקהילות יעקב זצ"ל, שבישיבה שלמד בנוברדוק בכל שנה לכבוד פורים היו רגילים להציג את המעשה של המן ומרדכי וכל הענין. ובכל שנה, אותו בחור שהיה מחופש ומעמיד עצמו כהמן, לא היה סופו טוב, ובמשך הזמן יצא לתרבות רעה. ויש להיזהר מתחפושת שאינה של צדיקים. (ארחות רבנו. ובספר שיח המגילה, עמוד עד).
