בגדר קריאת המגילה מתוך הכתב

קריאת המגילה מתוך הכתב​

שנינו במגילה (יח:) תנו רבנן השמיט בה סופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא. מיתיבי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות, אם רשומן ניכר כשרה, ואם לאו פסולה. לא קשיא הא בכולה הא במקצתה. ע"כ. מבואר בגמ' שיש דין שצריך שתהא כל המגילה כתובה ושיקרא מתוך הכתב את המגילה. אמנם אם רוב המגילה כתובה ג"כ כשירה, וביארו בראשונים (אורחות חיים הל' מגילה כד, בית יוסף תר"צ) שזה מדין רובה ככולה דלכן מהני אף רוב.

בגדר הדין שצריכה שתהא כתובה כולה​

והנה יש לחקור בגדר הדין דצריכה שתהא כתובה כולה. האם יש כאן ב' דינים, א' דין בקריאה שצריך לקרות כל המגילה מתוך הכתב ולא על פה. וב' הוא דין בהכשר המגילה עצמה. שצריך שתהא כתובה כולה, ואם אין כתובה כולה הרי היא פסולה. ובשני הדינים מהני בדיעבד רוב משום רובא ככולה, ולכן די בזה שרוב המגילה כתובה. או אפשר שכל מה שצריך שרוב מגילה תהא כתובה, הוא רק דין בקריאתה שצריך לקראותה כולה מתוך הכתב, ולכך צריך שתהא כתובה כולה, שאל"ה אינו קורא כל המגילה מתוך הכתב, אבל המגילה עצמה יש לה הכשר אף אם איננה כתובה רובה[1].

ואולי יהיה בזה נפק"מ בין המהלכים, אם יקרא מב' מגילות נפרדות שבכל אחת מהן כתוב פחות מרוב, ויקרא רוב או כל המגילה מתוך הכתב. דאם יש דין על המגילה שפסולה בכתובה פחות מרוב לא יצא יד"ח כיון שקרא המגילה מתוך מגילה פסולה לקריאה. אבל אם נומר שאין דין שפסולה בפחות מרוב אפשר שיצא יד"ח כיון שרוב המגילה קרא מתוך הכתב[2].

היה כותבה דורשה ומגיהה​

ונראה דבגמ' מוכחא מילתא שהוי ב' דינים, בסוגיא במגילה דף יח: היה כותבה דורשה ומגיהה אם כוון לבו יצא וכו'. ודנה הגמ' איך מיירי, דאם מיירי שקורא הפסוקים לפני שכותבם, א"כ איך יצא הלא הוי בע"פ. ואם מיירי שכותב פסוק ואז קוראו מתוך הכתב. ג"כ אינו מובן איך יצא, הרי הלכה היא שאפילו למאן דאמר שאי"צ לקרות כל המגילה אלא מאיש יהודי, מ"מ צריכה שתהא כתובה כולה, ואל"ה לא יצא ידי חובתו, אף שאין חיוב לקרוא עד שם. ע"כ דברי הגמ'. וצ"ע טובא, למה לא הביאו גם על אופן שכתבה פסוק פסוק ואח"כ קראה, מהברייתא שהובאה לעיל בגמ', שאם היו בה אותיות מטושטשות יותר מחציה ואין רישומן ניכר לא יצא יד"ח, ולמה הביאו ממרחק לחמם מדברי רב[3].

בגמ' מוכח דהוו ב' דינים נפרדים​

והנראה ברור בזה, שמההיא ברייתא דלעיל א"א להביא ראיה לנידון זה, כיון שהכא הרי קרא את כל המגילה מתוך הכתב אחר שכתבה, ורק כתבה פסוק פסוק. משא"כ התם רוב המגילה לא קרא כלל מתוך הכתב, שהרי אין רישומן ניכר, ולכן אינו כלל ראיה לנידו"ד לפסול מדין מגילה שאינה כתוב רובה.

וכל הפסול שיש לומר כאן שלא יצא יד"ח, הוא רק אם יש איזה דין בהכשר המגילה שצריכה שתהא כתובה כולה, ואם לא פסולה. דלכן גם באופן שקרא כל המגילה מן הכתב לא יצא יד"ח, כיון שלא קראה מתוך מגילה כשירה. ועל דין זה הביאו בגמ' ראיה מוכחת, מזה שאמר רב שאף למ"ד שאי"צ לקרות כלל עד איש יהודי, מ"מ אם אינה כתובה כלל המגילה פסולה, וא"א לצאת ידי חובתו אף בקריאת החלק שחייב לקרות. מוכח להדיא שיש דין הכשר במגילה, בלי שייכות לדין שצריך לקרות כולה מתוך הכתב. ודו"ק^[4].

ובאמת דין זה שמגילה שלא נכתבה רובה פסולה מבואר להדיא בדברי הרמב"ן בדף יז. ולקמן נבוא בדבריו בארוכה.

מהטור משמע שהוי רק מדין קריאה ​

אמנם מדיוק לשון הטור בהלכות קריאת המגילה, משמע שהבין שהוי רק דין בקריאת המגילה ולא בכתיבתה. שכתב (בסימן תר"צ) "וצריך לקרותה כולה ומתוך הכתב ואם קראה ע"פ לא יצא, הלכך צריך שתהא כתובה כולה לפניו", עכ"ל.

ומשמע בדבריו שכל הדין שצריך שתהא כתובה כולה הוא רק משום שצריך לקרותה כולה ומתוך הכתב. שהרי כתב שמחמת שצריך לקרותה כולה, לכן צריכה שתהא כתובה כולה. וכן בדיני כתיבת המגילה אשר בסימן תרצ"א השמיט לגמרי הדין שצריך לכתוב כולה או רובה.

וצ"ע הרבה על הטור שהרי הוכחנו מהגמ' שיש אופן שאין כלל החיסרון דצריך לקרותה מתוך הכתב, ומ"מ לא יצא יד"ח. באופן שכתב פסוק וקראו וכתב פסוק וקראו, שנמצא שקרא כל המגילה מתוך הכתב. ובכ"ז לא יצא כי לא היתה כתובה כולה. ואיך כתב שרק מדין קריאה מתוך הכתב צריך שתהא כתובה כולה.

וכן מדברי רב קשה על הטור. שאמר רב שאפי' למ"ד שצריך לקרוא רק מאיש יהודי, בכ"ז צריך שתהא כתובה כולה. ובהכרח שהדין שתהא כתובה כולה אין לו שייכות אם זה שצריך לקרותה מתוך הכתב. שהרי אין כלל דין קריאה בתחילת המגילה למ"ד זה. וצע"ג.

ובאמת עיין במחבר שכתב הדין בלשון אחר לגמרי, שהביא ב' דינים נפרדים, א' שיש דין שצריך לקרותה כולה מתוך הכתב. וב' שצריך שתהא כתובה כולה לפניו.

המקור לב' הדינים​

והנה יש לדון בדברי הגמ' גופא, מהיכן יליף הדין במגילה דצריך שיהא כתובה כולה ובלא"ה פסולה. דהדין הראשון דצריך לקרותה מתוך הכתב ילפי' לה בדף יח. מ'זכירה' 'זכירה'. דכתיב הכא והימים האלו 'נזכרים' ונעשים. וכתיב התם כתוב זאת 'זכרון' ב'ספר'. ויליף מזה שצריך שיהא הזכירה ע"י ספר. אך יש לדון מהיכן לומדים הדין השני דמגילה שאינה כתובה כולה פסולה מצד עצמה.

דברי הרמב"ן דמגילה איקרי 'ספר'​

הנה כתב הרמב"ן דהא דצריך שתהא כתובה כולה, נלמד מזה דמגילה איקרי 'ספר'. דכתיב 'ונכתב בספר' (ט,לב). ומדין 'ספר' צריך שתהא כתובה כולה. כמו שמצינו בס"ת שצריך שיהא כתוב כולו, ואם חיסר בו אות פסול.

ומוסיף דבכל זאת הקילו במגילה יותר מס"ת שכשירה גם אם כתובה רק רובה. כיון דאיקרי נמי איגרת דכתיב 'לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית' (ט,כט) ולכן כשחיסר בה מקצתה דהוי פסול שאינו מתפשט על פני כולה שפיר מיקרי איגרת. ולפי"ז נמצא דאם לא כתובה כולה או לכה"פ רובה הוי מגילה פסולה, ואין לה כלל הכשר מגילה, כיון שאין לה שם 'ספר'. ומוכח שהבין שאי"ז דין בקריאת המגילה גרידא, שהרי יש דין שצריך שיהא לזה שם 'ספר'. וחלק על הטור שכתב שכל מה שצריך הוא רק שיוכל לקרותה כולה מתוך הכתב.

הר"ן שאין דין ספר שתהא כתובה כולה​

אמנם עיין בר"ן (על הרי"ף) שחלק עליו וס"ל שאף בס"ת אין דין שיהא כתובה כולה כדי לקרות בה. שאין דין בספר שתהא כתובה כולה, ויש לזה שם ספר אף אם אינה כתובה כולה. ומה שמצינו שס"ת שחסר בה אות אחת פסולה, לאו לענין קריאה איירי, אלא שאין יוצא על ידי חובת כתיבת ס"ת באופן שלא כתב בה כולה. כיון שלא מיקרי ספר תורה, אבל ספר גרידא שפיר מיקרי.

והנה לפי הר"ן שגם בשחסר בה מענינה מיקרי ספר, צ"ע מה הפסול במגילה כשחיסר בה יותר מחציה. הרי אין דין במגילה רק קריאתה מתוך הכתב ולמה אין יוצא כשקורא בה, באופן שקרא הכל מתוך הכתב, או למ"ד שאי"צ לקרותה כולה, רק מאיש יהודי, הרי איקרי ספר ומה פסול יש בזה, וכפי דהקשינו על הטור.

ביאור חדש בקראה על פה​

והנראה לומר בזה. דסבירא ליה להר"ן דהענין לקרותה מתוך הכתב ולא בעל פה, דיליף לה מזכירה זכירה כדלעיל. אינו דין שצריך שיהא הקורא רואה בעיניו את מה שמוציא מפיו, דא"כ באמת במה שאינו צריך לקרות לא שייך דין זה. אלא הוי דין שצריך לקרות סיפור המגילה מתוך כתב שיש בו ספירת מאורעות המגילה. דהיינו שאינו קורא מעצמו מכח זכרונו את סיפור המגילה, אלא קוראו מתוך סיפור דברים שכתוב בכתב. ולכן אם אין כתוב רק מיעוטו ולא רובו, הרי אין כתוב כאן סיפור המגילה, אלא אותיות בעלמא. ואף מה שכן קורא מתוך מה שכתוב ג"כ לא מיקרי שקורא מתוך הכתב, שהרי אין דין שיראה האותיות שמוציא מפיו. אלא צריך לקרות סיפור המגילה כתובה. ודו"ק.

ולכן גם באופן שקרא כל המגילה וראה מה שקורא על הכתב, באופן שכתב פסוק פסוק וקראו, מ"מ לא נחשב שקרא המגילה מתוך הכתב כיון שלא קרא את סיפור המגילה כשהיא כתובה, אלא ראה בעיניו את מה שמוציא מפיו, וזה לא נחשב כלל לקריאה מתוך הכתב.

ולפי"ז ניחא גם למ"ד שאי"צ לקרות כולה, ואפשר לקרות גם מאיש יהודי, מ"מ מודו שצריך לקרות את מה שקורין מסיפור המגילה כתובה, וגם אינהו סבירא להו שסיפור המגילה מתחיל בויהי בימי אחשורוש, רק ס"ל שאי"צ לקרות הכל, אבל מדין מתוך הכתב בעי' שתהא כל סיפור המגילה כתובה ואז נמצא שקורא את הסיפור ממה שכתוב לפניו, ולא מכח זכרונו.

ואי"צ לאיזה פסוק מיוחד שמגילה איקרי 'ספר', שגם בל"ז שאיקרי ספר, מ"מ מדין 'קריאת' המגילה מתוך הכתב צריך שתהא כתובה כולה. ולכן גם לפי הר"ן שאין כלל דין בספר שיהא כתוב כולו, אכתי צריך לקרות הסיפור כשהוא כתוב, ודו"ק.

ביאור לפי"ז דברי הטור​

והשתא דאתינן להכי ניישב באופן מופלא ביותר דברי הטור, שכתב הטור שרק מחמת שצריך לקרותה כולה מתוך הכתב, לכן צריכה שתהא כתובה כולה. והקשינו הרי מבואר שיש דין נוסף לזה על הכשר המגילה. ולפי"ז א"ש שכל הדין שצריך שתהא כתובה כולה הוא רק בשביל דין הקריאה שצריך לקרותה מתוך מה שכתוב הסיפור לפניו "לכך צריכה שתהא כתובה כולה".

ומחמת שדין זה הוא בעצם קריאת המגילה ולא בכתיבתה שיהא לה שם 'ספר'. לכך הביאו הטור רק בהלכות קריאת המגילה. שזהו מגוף הקריאה שיהא מתוך הכתב. ולא כתב כלל בדיני כתיבת המגילה שיש דין שתהא רובה.

ביאור לפי"ז דין רובו ככולו במגילה​

ובזה נבוא ליישב מה שיש להקשות עוד. על הא דהוכחנו לעיל מהגמ' שיש דין במגילה בפנ"ע שתהא כתובה כולה, בנוסף להדין שצריך לקרוא הכל מתוך הכתב. דהנה הרי יש הכשר בדיעבד גם אם כתוב רק רובו, וביארו האחרונים דין זה משום רובו ככולו. ואם נומר שיש ב' דינים שצריך בזה שלימות. בין דין בקריאה ובין דין במגילה עצמה. א"כ נצטרך לומר לפי"ז שהדין של רובו ככולו נשנה לגבי ב' עניינים בקריאת המגילה. א' בקורא מתוך מגילה שכתובה כולה וקורא רק רובה מתוך הכתב, דעל זה יש דין רובו ככולו ככל הש"ס. והב' כשהמגילה כתובה רובה מה שאין פסול על המגילה שאינה כתובה כולה. הוא מדין רובו ככולו.

יסוד האחרונים ברובו ככולו​

אמנם קשה מאד לומר כן, שהרי יסדו לנו האחרונים (ברכ"ש יבמות סי' כ"א בשם הגר"ח). כללא בדינא דרובו ככולו, ויש לדון לפי"ז האם שייך במגילה דין רובו ככולו. דהנה הרי זה ברור שאין הביאור ברובו ככולו שדי בזה שיש רוב ואי"צ לכולו. שא"כ לא הוי רובו ככולו אלא די בשיעור אחר, ואי"צ לכל השיעור וזה הרי לא נכון, שהרי יש שיעור שצריך. ומחמת זה פשוט דבמקום שיש איזה דין שצריך כולו כדי שיחול עצם שם הדבר, א"א מדין רובו ככולו לומר שיש כאן שם הדבר, גם ברוב השיעור. כגון מקוה ששיערו חכמים שיעורו מ' סאה, מדין רובו ככולו לא יוכשר מקוה של כ"א סאין. כיון שכל השם מקוה תלוי בשיעור מ' סאה, ומה שתלוי באיזה שיעור וכמות לא יועיל בזה רובו ככולו, זה פשוט.

ורק באופן שבלא כולו ג"כ יש כאן שם הדבר, וכל מה שאנו דנים הוא באיזה פרט נוסף שצריך שיהיה בשם הדבר, ופרט זה באמת אין דין מיוחד שצריך שיהא בכולו, רק צריך שיהא שם פרט נוסף זה, על כל השיעור. אז אמרי' שכשאנו דנים על כללו של דבר האם יש לו פרט זה, אנו דנים לפי רוב הדבר ולא לפי כולו. דזה כבר נותן לשיעור שם הדבר. כגון מקוה שיש בו מ' סאה, ומיעוטו מים שאובין הפסולים למקוה. אנו אומרים שכיון דשם הדבר מקוה יש לו מחמת הקוואת מ' סאה. ואותו פרט שצריך שיהיו המים מי גשמים, על זה מועיל רובו ככולו שיהא שם המקוה שם של מי גשמים[5], ע"כ ההגדרה של רובו ככולו, ודו"ק בזה.

האם שייך רובו ככולו במגילה לפי"ז​

וא"כ ה"ה בנידו"ד אם נומר שיש איזה דין במגילה שצריך שתהא כתובה כולה ובלא"ה פסולה, דבלא זה אין לה שם ספר. א"כ איך שייך בזה רובו ככולו, הלא אין כאן כלל ספר, שהרי לא כתוב כולה. בשלמא לגבי הדין של קריאת המגילה מתוך הכתב שייך לומר שכיון שקרא כל המגילה, ויש כאן קריאה. נומר שנחשב כקריאה מתוך הכתב, גם אם לא הכל קרא מתוך הכתב. אבל אם יש דין לכתוב כולה אין כאן כלל מגילה, ודו"ק.

אמנם לפי מה שכתבנו שאין כלל דין במגילה אלא הוי רק דין שצריך לקרותה מתוך הכתב אתי שפיר באופן מופלא. דכל מה שצריך שיהא כתוב כל הסיפור, הוא בכדי שנחשיב את מה שכתוב כסיפור המגילה, ולא כאותיות בעלמא. ואין אנו באין לומר מחמת רובו ככולו שגם מה שלא נכתב יחשב כנכתב. אלא אנו באין להגדיר שם הדבר של מה שנכתב, האם הוא בגדר אותיות בעלמא, או בגדר סיפור מעשה המגילה, ובזה שייך שפיר רוב, שהרי שם הדבר נמדד לפי רוב הדבר, וכיון שרוב הסיפור כתוב כאן שפיר מיקרי שסיפור המגילה כתוב לפנינו.

ובאמת נראה שיש עוד דין, שצריך שיקרא המגילה מתוך מה שכתוב לפניו, ולא די במה שכל הסיפור כתוב על הקלף, ולכן צריך להגיע גם לרובו ככולו על עצם הקריאה, שנחשב שפיר שקרא כל המגילה מתוך הכתב שלפניו גם אם מיעוטו קרא בע"פ.

ואכתי נשאר לנו ליישב דברי הרמב"ן שכתב דהוא מדין 'ספר' איך מהני בזה רובו ככולו וכמו דהקשינו, דנראה דגם מה שכתב הרמב"ן דזה קולא מחמת שאיקרי ג"כ מגילה, זה גם מדין רובו ככולו הקילו, וצ"ע מה רובו ככולו שייך הכא.

מהלך רובו ככולו במגילה להרמב"ן​

אכן היה מקום לומר, עפ"י מה דיש לדון בביאור הגדרת שם 'ספר', מדוע בשם 'ספר' נכלל שיהא כתוב כולו, ומה החילוק בין איגרת לספר. ונראה דגדר הדברים הוא דספר פירושו ספירת דברים, דמילת 'ספר' נגזר מלשון ספירת דברים. ומשמעותה סיפור של איזה ענין, משא"כ איגרת פירושה דברים כתובים על קלף. ולכן מה שצריך שיהא לו שם 'ספר' צריך שיהא כתוב כולו, שאל"ה אין כאן השלימות של ספירת הדברים. משא"כ באיגרת לא שייך כזה פסול, כיון שכל מה שנכתב על הקלף מיקרי 'איגרת', דאין משמעות בזה לשלימות הדברים יחד[6].

לפי"ז אפשר לבאר ההכשר ברובה, כעין מה שביארנו בדעת הר"ן, שמיקרי שרוב הסיפור נכתב. כמו"כ נומר בדעת הרמב"ן שאם רוב הענין כתוב ורק מיעוטו אינו כתוב, עדיין מיקרי ספירת הדבר ויש לזה שם 'ספר'.

אמנם הרי חזי' בספר תורה שלא מהני בזה רובו ככולו, וגם אם היא כתובה רובה עדיין פסולה. הרי שהיכא דבעי' לשם ספר אין מועיל רוב מדין רובו ככולו. ונראה לדעת הרמב"ן הא דלא מועיל בס"ת רוב, משום ששם 'ספר' משמעותו הוא דבר שלם, ומשום הא לא שייך בזה רובו ככולו, ועדיין צ"ע בזה. עכ"פ קשה מדוע במגילה כן מועיל רובו ככולו.

ובאמת שהרמב"ן עצמו נדחק בזה, מ"ש ס"ת ממגילה לגבי רוב, וכתב דמגילה איקרי גם איגרת ולכן יש הכשר גם רק רוב המגילה כתובה. מוכח להדיא שאי"ז מדין רובו ככולו, אלא באמת יש למגילה גם שם 'איגרת'. ובאמת צ"ע בביאור גדרם של דברים שמצד אחד הוי 'ספר' ומצד שני הוי 'איגרת'. ומה היא הפשרה ביניהם.

דין חסר התחלת המגילה​

ולבאר זאת נקדים דהנה הרשב"א (יח: ד"ה ל"ק) הקשה סתירה. שהרי בדף יח: אמרו שאם כתובה רובה יצא בדיעבד. ומצד שני איתא לקמן בדף יט. מימרא דרב שגם למ"ד שאי"צ לקרות רק מאיש יהודי, מ"מ צריכה שתהא כתובה כולה, מבואר שגם באופן שאיכא רוב מגילה ג"כ פסול. ואין לומר שזה רק לכתחילה שהרי הביאו מזה ראיה בסוגיא דכתב פסוק פסוק וקרא, והתם איירי גם בדיעבד.

והנה לפי מה שיסדנו לעיל, שהגדר של לקרות כולה מתוך הכתב הוא שתהא סיפור המגילה כתובה לפניו. אתי שפיר שהרי ברור שבאופן שסיפור הדברים מתחיל באמצע גם אם זה רק מיעוט, אינו נחשב שהסיפור דברים כתוב לפניו. ורק אם הסיפור כתוב לפניו וחסר באמצע איזה קטעים, אפש"ל ששפיר מיקרי שהסיפור כתוב לפניו, כן נראה פשוט.

ובאמת שגם הרשב"א כתב לתרץ כעין זה, דשאני תחילת המגילה וסופה מאמצע המגילה. אלא שהוא הוסיף ביאור אחר בזה, שאם חסר בתחילת המגילה נחשב כספר חסר, ואין בזה שם ספר, משא"כ באמצע המגילה אינו אלא "כספר מלא ושלם שיש בו טעויות".

ומשמע להדיא מדבריו שס"ל כהרמב"ן שהפסול הוא מדין דמגילה איקרי 'ספר'. ולדרך זה באמת א"א לבאר את החילוק כמו שביארנו שהרי ממ"נ אם עוזר רובו ככולו גם לענין הכשר המגילה, א"כ מאי שנא איזה מיעוט חסר. הרי אינו דין בספירת הדברים אלא דין שצריך שתהא לה שם של ספר ששייך רק אם כתובה כולה. ולכן הוצרך לייסד שהחיסרון הוא רק כשהוי 'ספר חסר', אבל בספר שיש בו טעויות עדיין שם 'ספר מלא' עליו אלא שיש בו טעויות, ודו"ק.

ביאור חדש בהכשר רובה לפי הרמב"ן​

ובדבריו הרווחנו ביאור חדש בהכשר רוב במגילה, דלפי מהלך הרמב"ן שהוי פסול מדין ספר, מה שמועיל בזה רוב באמת אי"ז מדין רובו ככולו שאז נחשב לשם ספר, אלא מכיון שרוב המגילה כתובה, אכתי יש לזה שם של ספר מלא, הגם שיש בו טעויות, ובאמת אי"צ בזה לרובו ככולו. אלא הוי הגדרה בשם ספר, ודו"ק.

ובזה נראה לבאר דברי הרמב"ן דמגילה ספר איקרי ואיגרת איקרי. דהביאור בזה דלגבי זה הוי איגרת שגם אם יהיה מלא טעויות אכתי יחשב ספר. משא"כ בספר תורה, שם ספר מעכב שיהיה שלם לגמרי בלא שום חיסרון.

נפקותא בין הדרכים​

ונראה לומר נפקא מינה גדולה בין הדרכים. דהנה דנו האחרונים לפי הרשב"א שמחלק בין תחילת המגילה לאמצעה, מה יהיה הדין כשבאמצעה חסר ענין שלם, האם זה דומה לתחילתה שפוסל אף במיעוט. וכתב הביאור הלכה שנראה לו שזה מח' הראשונים. דמשמעות הרשב"א היא שאף בהחסיר ענין שלם באמצע המגילה כשירה, ורק בתחילתה פוסל במיעוט. ודעת האורחות חיים שעניין שלם פוסל במיעוט אף באמצע המגילה.

ונראה דדבר זה תלוי בין הדרכים. שאם נומר שהחיסרון בתחילתה יותר באמצעיתה, הוא משום שאין נקרא שסיפור המגילה כתוב לפניו אם זה מתחיל באמצע. א"כ אפש"ל שגם אם החסיר עניין שלם מסיפור המגילה אף באמצעה, לא מיקרי שהסיפור כתוב לפניו, ולכך לא מיקרי שקורא מתוך כתב המגילה. משא"כ אם החיסרון שיש יותר בתחילת המגילה מאמצעה הוא משום שאז נראה ספר חסר, אבל באמצעה אינו נראה ספר חסר אל ספר מלא עם טעויות כלשון הרשב"א. יש מקום גדול לומר, שאין לזה שייכות כלל לענין שלם. שהרי החיסרון הוא בנראות הספר, ולא בענין המסופר. ודו"ק.

הוספה בישוב דברי הפרמ"ג​

ויש להוסיף ע"ז פרפרת נאה, דהנה מבואר בסוגיא בדף יח: שאם כתב פסוק פסוק וקרא ממנה לא יצא דבעינן שיהא כתובה כולה.

והקשו ע"ז האחרונים (הפרי מגדים במשבצות ס"ק ג', והיד אפרים במג"א סק"ה). הרי נקטי' שדי אם קרא רוב המגילה מתוך הכתב. א"כ נימא שבשעה שקרא חציה הראשון אכן קראה על פה. אמנם אח"כ כשמתחיל לקרות חציה השני אחר שכבר כתב פסוק הראשון מחציה שני. הרי כתובה רובה והוי מגילה כשירה. וכל חציה השני קרא מן הכתב במגילה כשירה דרובה ככולה. א"כ אמאי אמרינן בגמ' דלא יצא ידי חובתו[7].

ותירץ הפרמ"ג, דלעולם צריך לקרות כולה מן הכתב, ואין מועיל רובה אפי' דיעבד. והא דמצינו שאם השמיט בה הסופר תיבות עד חציה וקראה כמתורגמן יצא, אי"ז משום דרוב המגילה קרא בכתב, ורובו ככולו לענין זה. אלא דמשום שרובה כתוב בה הוי כמו שכתובה כולה, מדין רובו ככולו על המגילה. ואם כן הרי קרא 'כולה' מתוך הכתב. שהרי כל המגילה כתובה.

משא"כ אם בשעה שהתחיל לקרותה עדיין לא קרא במגילה שרובה כתוב בה. לא הוי על המגילה הדין של רובה ככולה, ומיקרי קריאה זו ע"פ שמעכבת אף מקצתה, ע"כ תוכן דבריו.

ודבריו נפלאים ותמוהים ביותר, דאי נימא שקריאת כולה מתוך הכתב מעכב אף דיעבד. איך מהני מה שרובה ככולה לגבי המגילה. וכי כיון שיש דין רובה ככולה על המגילה נימא שקרא מתוך הכתב. הרי כל מה דחשיב דהוי ככולה, בפשטות הענין הוא שכשיש רוב די בזה כיון שיש כבר שם ספר למגילה גם שכתובה רק הרוב, כמו שנתבאר לעיל. אבל עדיין הכתב לא נכתב מכח זה, ואיך נקרא שקראו מתוכו.

ונראה בביאור דבריו, לפי מה דקדם לן עד השתא בהגדרת היסוד דקריאתה מתוך הכתב, דהוי דין שצריך שיהא קורא המגילה מתוך מה שכתוב לפניו. והנה לעיל כתבנו שגם לפי מהלך זה נצטרך לומר שיש כאן ב' גדרים ברובו ככולו, האחד הוא שמדין רובו ככולו מיקרי שסיפור המגילה כתובה לפניו. וזה צריך גם על מה שקורא ממש מתוך הכתב כהנ"ל. והב' הוא שמדין רובו ככולו נחשב שקרא את כל המגילה מתוך אותו סיפור, דהיינו גם החלקים שקרא לגמרי בע"פ.

אמנם נראה דיש מקום לומר באופן אחר. ובזה נבוא ליישב דברי הפרמ"ג. דאפשר שמאחר שיש דין רובו ככולו על המגילה שנחשב שכל הסיפור דברים כתוב לפניו, שפיר מיקרי שקרא כל המגילה מתוך הכתב גם החלקים שקראן לגמרי בע"פ. ולא מדין רובו ככולו, אלא מיקרי שקרא כל סיפור המגילה מתוך הכתב, ומה שחלקים קרא בע"פ לא מעכב, משום שאין כלל דין שיראה בעיניו מה שקורא, אלא כל הדין של מתוך הכתב הוא 'רק' שיקרא את הסיפור מתוך כתב אשר כתוב בו סיפור המגילה, וכיון שגם החלקים שקרא בע"פ הינם חלק מאותו סיפור, חשיב שפיר שקראו מתוך הכתב, ודו"ק כי הדברים עמוקים.

ולפי"ז אתי שפיר דברי הפרי מגדים דכל ההיתר בדיעבד לקרוא רק רובה הוא רק כשקוראה ממגילה שרובה כתובה דאז אפשר לומר שקרא המגילה ממה שכתוב לפניו. אבל אם בשעה שהתחיל לקרות עדיין לא היה כתב בה רובה הרי גם מה שראה בעיניו בשעת הקריאה חשיב על פה. שהרי מה שרואה הכתב כשקורא אינו מועיל שלא יהא נחשב לבעל פה. וא"כ לא יצא דגם מקצת ע"פ מיעכבא, ודו"ק.

---

[1] וצד אחר שהוי רק דין במגילה, פשוט שא"א לומר כן. שהרי מבואר להדיא בכל הפוסקים שאם קרא רוב המגילה בע"פ אף ממגילה שכתובה כולה לא יצא, מוכח להדיא שיש גם דין בקריאה, ואנו חוקרים האם יש בזה בנוסף גם דין בהכשר המגילה עצמה.
[2] אך אפשר שגם לפי הצד שזה רק דין בקריאת המגילה ג"כ לא יצא, ולהלן נבאר טעמם של דברים.
[3] כן הקשו האחרונים (לבושי שרד סי' תר"צ ס"ק ד'. פרמ"ג שם ס"ק ה'). עיין שם מה שכתבו לתרץ, ואנו נלך בזה לפי דרכינו, עפ"י החקירה שחקרנו.
[4] שוב מצאתי שכן כתב לתרץ ביד אפרים בשו"ע שם, וברוך שכיוונתי לדבריו.
[5] עיין באחרונים בסוגיא במקואות (זכר יצחק סי' נו) שאינו מדין ביטול ברוב. אלא מדין רובו ככולו, ואכמל"ב.
[6] ויש להביא סיוע לזה מדברי הרמב"ן עה"ת בפרשת בראשית, עה"פ "זה ספר תולדות אדם" כתב דקאי על ספר התורה שזהו ספירת תולדות המין האנושי עיין שם בהרחבה, הרי שהגדרת שם 'ספר' הינה ספירת דברים.
[7] לכאו' אינו מובן שהרי רק חציה קראו מתוך הכתב, ואולי ס"ל כהפוסקים שגם חציה יצא יד"ח. וצ"ע.