ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אמר רב יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור, שמחה זה יום טוב וכ"ה אומר ושמחת בחגך, ששון זו מילה וכ"ה אומר שש אנוכי על אמרתך, ויקר אלו תפילין וכ"ה אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר"א הגד' אומר אלו תפילין שבראש וכו'. וברש"י שם שעל כל אלה גזר שלא יעסקו בתורה וכו'. (מגילה ט"ז ע"ב)
וכל המעיין לכאו' יתמה לו דהנה כב' נודע מש"א בפוסקים בביאור הבחנת מהותם של ימי החנוכה החלוקים הן הם מימי הפורים שבחנוכה בהלל ובהודאה מודים אנן כי הגזירה על הרוחניות היתה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך שהתרשלו בעבודה ועל דא נגזר ביטול העבודה ורק אחר שנלחמו ומסרו נפשם להראות יקרת העבודה הדרא למקומה, ומשא"כ ימי הפורים אשר נתקנו לנו למשתה ושמחה וריבוי אחוות רעים כזכר לגזירת הגופים שחטאו אז בסעודתו של אותו רשע ואשר להשמיד להרוג ולאבד נגזר עליהם ועד שלא עינו נפשותם בצום ובכי לא ניצלו ועל דא מודים אנן במשתה ושמחה שבשמחת הגופים. ע"כ ד' הפו' כנודע, אמנם לד' הסוגי' הנ"ל לפו"ר אין הד' מבוררים כפשוטם ואשר נשמע לכאו' שגזירתו של במן אף על הרוחניות היתה בעסק התו' יו"ט מילה ותפילין וכגזירת היוונים בחנוכה, ובמה נשתנו א"כ הימים במהותם כתקנתם.
ובפשוטו י"ל דהן בוודאי הוא דבאמת גזירה בעיקרה על הגופים היא היתה וכמו שמפו' במגילה על שבכתה אסתר כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, אלא שהמן ידע לזה הכלל הוא סוד הביטחון אשר יש לנו וסגולתו כאשר אנו חוסים בצילו של קוב"ה בעמלה של תורה שאי"ל כל פגע, וחישב דהרי כשיעסקו בתורה ויקיימו המצוות תגן עליהם דהרי תורה מגנא ומצלא, ואילו להיפך ח"ו אז לא יהי' להם עזרם ומגינם ומיד כשירפו ידיהם מן התורה יכלם באחת [כמזימתו של אותו רשע עמלק ברפידים שניצל ריפוי ידיהם מן התורה], ולכך הקדים המן וגזר עליהם מצוות התו' שיוכל מיד להשמידם.
אלא שלפי"ז נמצינו שאין עיקר ההודאה שאמרו ליהודים היתה אורה זו תורה וכו' כמבו' בגמ' אלא כלפי ההיכ"ת של הגזירה ולאו לעיקר נס ההצלה, ואי"ז משמע בוודאי. [אף שי"ל שהודו על זה בדווקא שהם עיקרי היהדות ששמחו בהם ויל"ע]. אכן באמת יל"ת עוד בד' הסוגי' שכל הענין נדרש מאוד ע"ד הרמז ונרמז באופן דרשותת הפסו' שאורה נרמז לתורה וכו' ןאילו הענין עצמו לא התפרש כלל וכלל שלא כדרך המגילה אשר האריכה בכל השתשלשלות העניינים בפירוט רבתי א' לא' ואילו הנך ניסים הגדולים נרמזו באופן סמיכא מן הכתובים בלבד. וצ"ב.
ואשר נראה בכ"ז ביאורו של ענין בס"ד, דבאמת גזירתו של אותו רשע לא היתה כלל על גופי המצוות ת"ת מילה והנך הנזכרים אלא שכידו' מרבותינו הרמח"ל והגר"א דשונה היא כפירתו של עמלק מכפירתו של פרעה שפרעה כפר רק בשם הוי''ה קב"ה שאמר מי הוי''ה אשר אשמע בקולו ואילו במידת אלוקים האמין והאמין וכאשר בא אליו משה עם אותות ומופתים כפר בהויי'ה כי גם לו נתונה מידת אלוקים במה שיש לו את כוחותיו שלו לעשות כל כישופיו, ואילו עמלק הוא היה 'לא ירא אלוקים' שלא האמין בכל הנברא מכוחו ב"ה ואשר אותו מחוייבים אנו למחות, למחוק צד הרע שלא יתקיים כזה צד כלל ועיקר, והנה המן מצאצאיו בזה היתה מידתו שלא יכל לסבול קיום היהדות וכל מידתנו כאומה המשועבדת לרצונו, בז הוא לכל היהדות שבנו, שכל הבדלינו בהנהגת יהדותינו תחת קוב"ה היא בהכרתנו בו המתבטאת בכל הרמ"ח איברים שלנו, עמל התורה קיום המועדות האות שבמילה ושם הוי''ה הנקרא עלינו בהנחת תפילין, שכל אלו הוציאוהו מיישוב דעתו כלל ועיקר ולא יכל לסובלם, ואילו עלינו בא בגזירת גופים לכך, אלא שלא ביקש בגזירתו רק בביטול הנאות גופינו שמקיום המצוות שמהם עיקר מזונינו ועל דא עיקר חיותינו נובעת, הנאת הגוף הגדו' ביותר, הנאת לימוד התו' וקיום המצוות, ישרים משמחי לב, [וכבר רינן ע"ז אדוננו דוד זיע"א בשירותיו 'ותורתך בתוך מעי' ופירשם באוה"ח עה"ת [ויקרא יח, ג] ז"ל שמרגיש בלומדו תורת ה' כאילו אוכל וממלא בני מעיו במזון טבעי ע"כ, ומר בריה דרבינא בפס' ס"ח על דא קיים ביו"ט חציו לכם במצוות ת"ת ופי' ברבינו דוד שם 'שזה היתה שמחתו יותר מאכילה ושתייה' [והלא הן הן ד' האוה"ח הידו' שאם היו בנ"א מרגישים וכו' היו משתגעין ולא יחשב בעיניהם וכו' למאומה ודו"ק]. ועל זה ידע המן דמצוות ת"ת אורה היא בעוה"ז לכל הועסק בה שממלאת כל חדרי נפשו של המקיימה במזון אחר ובגודל שנאתו לא רצה לזה הדרך המאפיינת מהותינו מהות אחרת בכל מקיימיה, הלך וגזר לבטל מהם הנאה רצופה זו, הנאה המשפעת למהותינו כנבדלים כאומרו ישנו עם מפוזר ומפורד וכו', על החציו לכם גזר ולאו אחציו לה' שבהמצוות, שאין לנו חציו לכם גדול כעסק התו' וקיום המצוות,
והנה באמת לכד נתבונן מה שאו' העולם שהיו הגרמנין ימ"ש מזרע עמלקי, [וידו' המעשה עם מרנא הגרי"ז שהכהו ברה"ר אותו נער גוי ומיד ברח הימנו ושאל הגרי"ז שיבדקו אחריו מאיזה אומה בא, לפי שתוכ"ד שהכהו ראה על פניו שעמלקי הוא, ובדקו ומצאו שגרמני הוא ימ"ש] ובדיבורם של מנהיגיהם עפ"ל כידוע לא היו עיסקם במלחמה כשאר אוה"ע במלחמתם על ישראל בפצצות ושאר"ד כדו' אלא על תכונות הנפש המושרשות בעמ"י מידת הרחמנות נימוסים וכדו' ועוד כהנה, שהיא ההיפך מהמקובל אצלם מידת האכזריות והאכזרי בראש המדברים עומד רח"ל, ולהם ימ"ש זה שבער תכונות נפשותינו, והיהדות שבנו שכל כולה באה היא מקיום המצוות ועסק התו' ואוחזים אנו ביתר שאת בכל הנך מעלות להתפאר, ובזה באו להשמידנו ע"מ דשונים אנו מכל אלו המעלות. וזהו ההווה בימי אחשוורוש שלא יכל אותו רשע המן לסבול אותו רשע, דא היא גזירת הגופים שניצלו הימנו ישראל בנס הפורים, ואילו ימי החנוכה נתייחדו לנו לעצמן על שמודים אנחנו על הצלה מגזירות היוונים אשר באו בביטול המצוות, טיעון אחר מרצונו של המן לעקירת גופי המצוות [ויל"ע במה נתחכמו יותר מהמן שהרי מושרש בנו כל אלו התכונות ולא צלח בהם המן], ורק מטעם שלא רצו לישתוות לדרכם באו עליהם במלחמה אבל היה סגי להם בכך שהיי' משתווים לדרכם רח"ל, ומשא"כ המן ברישעותו לא יכל לסבול יהדותינו המושרשת בנו אשר הן ניזונית ומושפעת היא כעיקר החיות מקיום המצוות ועסק התו', וזהו שנגזר עליהם עד שעינו נפשותם כי בהנאתם מסעודתו של אותו רשע הרי סתרו לכל מהותם כנבדלים ומיוחדים ופירנסו נפש מיעם ממקור אחר רח"ל, ואשר ע"כ רק אחר שעינו נפשותם כתיקון לכך נעשה להם הנס,
אז זכו הם למדריגת הדר קבלוה מאהבת הנס, תורה בהתחדשות הרצון התשוקה החפץ והאהבה ובשמחה מחודשת, ועל דא הודו הם ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר הנמשל בד' חז"ל לתורה יו"ט מילה ותפילין וכמבו' על ה'אורה' שבתורה על ה'שמחה' שביו"ט על ה'ששון' שבמילה' ועל ה'יקר' שבתפילין, כי כל אלו סמל לחזרת כל העניינים להיותם נבדלים עבדי הוי''ה ב"ה בכל הרצון והחפץ.
שנזכה בעזה"י ויקוים בנו במימוש כל אלו הדברים אשר ביקש הוא לעקור ונזכה למדריגת ההדר קבלוה באהבה גדולה והתחדשות התשוקה בכל המובנים.
וכל המעיין לכאו' יתמה לו דהנה כב' נודע מש"א בפוסקים בביאור הבחנת מהותם של ימי החנוכה החלוקים הן הם מימי הפורים שבחנוכה בהלל ובהודאה מודים אנן כי הגזירה על הרוחניות היתה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך שהתרשלו בעבודה ועל דא נגזר ביטול העבודה ורק אחר שנלחמו ומסרו נפשם להראות יקרת העבודה הדרא למקומה, ומשא"כ ימי הפורים אשר נתקנו לנו למשתה ושמחה וריבוי אחוות רעים כזכר לגזירת הגופים שחטאו אז בסעודתו של אותו רשע ואשר להשמיד להרוג ולאבד נגזר עליהם ועד שלא עינו נפשותם בצום ובכי לא ניצלו ועל דא מודים אנן במשתה ושמחה שבשמחת הגופים. ע"כ ד' הפו' כנודע, אמנם לד' הסוגי' הנ"ל לפו"ר אין הד' מבוררים כפשוטם ואשר נשמע לכאו' שגזירתו של במן אף על הרוחניות היתה בעסק התו' יו"ט מילה ותפילין וכגזירת היוונים בחנוכה, ובמה נשתנו א"כ הימים במהותם כתקנתם.
ובפשוטו י"ל דהן בוודאי הוא דבאמת גזירה בעיקרה על הגופים היא היתה וכמו שמפו' במגילה על שבכתה אסתר כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, אלא שהמן ידע לזה הכלל הוא סוד הביטחון אשר יש לנו וסגולתו כאשר אנו חוסים בצילו של קוב"ה בעמלה של תורה שאי"ל כל פגע, וחישב דהרי כשיעסקו בתורה ויקיימו המצוות תגן עליהם דהרי תורה מגנא ומצלא, ואילו להיפך ח"ו אז לא יהי' להם עזרם ומגינם ומיד כשירפו ידיהם מן התורה יכלם באחת [כמזימתו של אותו רשע עמלק ברפידים שניצל ריפוי ידיהם מן התורה], ולכך הקדים המן וגזר עליהם מצוות התו' שיוכל מיד להשמידם.
אלא שלפי"ז נמצינו שאין עיקר ההודאה שאמרו ליהודים היתה אורה זו תורה וכו' כמבו' בגמ' אלא כלפי ההיכ"ת של הגזירה ולאו לעיקר נס ההצלה, ואי"ז משמע בוודאי. [אף שי"ל שהודו על זה בדווקא שהם עיקרי היהדות ששמחו בהם ויל"ע]. אכן באמת יל"ת עוד בד' הסוגי' שכל הענין נדרש מאוד ע"ד הרמז ונרמז באופן דרשותת הפסו' שאורה נרמז לתורה וכו' ןאילו הענין עצמו לא התפרש כלל וכלל שלא כדרך המגילה אשר האריכה בכל השתשלשלות העניינים בפירוט רבתי א' לא' ואילו הנך ניסים הגדולים נרמזו באופן סמיכא מן הכתובים בלבד. וצ"ב.
ואשר נראה בכ"ז ביאורו של ענין בס"ד, דבאמת גזירתו של אותו רשע לא היתה כלל על גופי המצוות ת"ת מילה והנך הנזכרים אלא שכידו' מרבותינו הרמח"ל והגר"א דשונה היא כפירתו של עמלק מכפירתו של פרעה שפרעה כפר רק בשם הוי''ה קב"ה שאמר מי הוי''ה אשר אשמע בקולו ואילו במידת אלוקים האמין והאמין וכאשר בא אליו משה עם אותות ומופתים כפר בהויי'ה כי גם לו נתונה מידת אלוקים במה שיש לו את כוחותיו שלו לעשות כל כישופיו, ואילו עמלק הוא היה 'לא ירא אלוקים' שלא האמין בכל הנברא מכוחו ב"ה ואשר אותו מחוייבים אנו למחות, למחוק צד הרע שלא יתקיים כזה צד כלל ועיקר, והנה המן מצאצאיו בזה היתה מידתו שלא יכל לסבול קיום היהדות וכל מידתנו כאומה המשועבדת לרצונו, בז הוא לכל היהדות שבנו, שכל הבדלינו בהנהגת יהדותינו תחת קוב"ה היא בהכרתנו בו המתבטאת בכל הרמ"ח איברים שלנו, עמל התורה קיום המועדות האות שבמילה ושם הוי''ה הנקרא עלינו בהנחת תפילין, שכל אלו הוציאוהו מיישוב דעתו כלל ועיקר ולא יכל לסובלם, ואילו עלינו בא בגזירת גופים לכך, אלא שלא ביקש בגזירתו רק בביטול הנאות גופינו שמקיום המצוות שמהם עיקר מזונינו ועל דא עיקר חיותינו נובעת, הנאת הגוף הגדו' ביותר, הנאת לימוד התו' וקיום המצוות, ישרים משמחי לב, [וכבר רינן ע"ז אדוננו דוד זיע"א בשירותיו 'ותורתך בתוך מעי' ופירשם באוה"ח עה"ת [ויקרא יח, ג] ז"ל שמרגיש בלומדו תורת ה' כאילו אוכל וממלא בני מעיו במזון טבעי ע"כ, ומר בריה דרבינא בפס' ס"ח על דא קיים ביו"ט חציו לכם במצוות ת"ת ופי' ברבינו דוד שם 'שזה היתה שמחתו יותר מאכילה ושתייה' [והלא הן הן ד' האוה"ח הידו' שאם היו בנ"א מרגישים וכו' היו משתגעין ולא יחשב בעיניהם וכו' למאומה ודו"ק]. ועל זה ידע המן דמצוות ת"ת אורה היא בעוה"ז לכל הועסק בה שממלאת כל חדרי נפשו של המקיימה במזון אחר ובגודל שנאתו לא רצה לזה הדרך המאפיינת מהותינו מהות אחרת בכל מקיימיה, הלך וגזר לבטל מהם הנאה רצופה זו, הנאה המשפעת למהותינו כנבדלים כאומרו ישנו עם מפוזר ומפורד וכו', על החציו לכם גזר ולאו אחציו לה' שבהמצוות, שאין לנו חציו לכם גדול כעסק התו' וקיום המצוות,
והנה באמת לכד נתבונן מה שאו' העולם שהיו הגרמנין ימ"ש מזרע עמלקי, [וידו' המעשה עם מרנא הגרי"ז שהכהו ברה"ר אותו נער גוי ומיד ברח הימנו ושאל הגרי"ז שיבדקו אחריו מאיזה אומה בא, לפי שתוכ"ד שהכהו ראה על פניו שעמלקי הוא, ובדקו ומצאו שגרמני הוא ימ"ש] ובדיבורם של מנהיגיהם עפ"ל כידוע לא היו עיסקם במלחמה כשאר אוה"ע במלחמתם על ישראל בפצצות ושאר"ד כדו' אלא על תכונות הנפש המושרשות בעמ"י מידת הרחמנות נימוסים וכדו' ועוד כהנה, שהיא ההיפך מהמקובל אצלם מידת האכזריות והאכזרי בראש המדברים עומד רח"ל, ולהם ימ"ש זה שבער תכונות נפשותינו, והיהדות שבנו שכל כולה באה היא מקיום המצוות ועסק התו' ואוחזים אנו ביתר שאת בכל הנך מעלות להתפאר, ובזה באו להשמידנו ע"מ דשונים אנו מכל אלו המעלות. וזהו ההווה בימי אחשוורוש שלא יכל אותו רשע המן לסבול אותו רשע, דא היא גזירת הגופים שניצלו הימנו ישראל בנס הפורים, ואילו ימי החנוכה נתייחדו לנו לעצמן על שמודים אנחנו על הצלה מגזירות היוונים אשר באו בביטול המצוות, טיעון אחר מרצונו של המן לעקירת גופי המצוות [ויל"ע במה נתחכמו יותר מהמן שהרי מושרש בנו כל אלו התכונות ולא צלח בהם המן], ורק מטעם שלא רצו לישתוות לדרכם באו עליהם במלחמה אבל היה סגי להם בכך שהיי' משתווים לדרכם רח"ל, ומשא"כ המן ברישעותו לא יכל לסבול יהדותינו המושרשת בנו אשר הן ניזונית ומושפעת היא כעיקר החיות מקיום המצוות ועסק התו', וזהו שנגזר עליהם עד שעינו נפשותם כי בהנאתם מסעודתו של אותו רשע הרי סתרו לכל מהותם כנבדלים ומיוחדים ופירנסו נפש מיעם ממקור אחר רח"ל, ואשר ע"כ רק אחר שעינו נפשותם כתיקון לכך נעשה להם הנס,
אז זכו הם למדריגת הדר קבלוה מאהבת הנס, תורה בהתחדשות הרצון התשוקה החפץ והאהבה ובשמחה מחודשת, ועל דא הודו הם ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר הנמשל בד' חז"ל לתורה יו"ט מילה ותפילין וכמבו' על ה'אורה' שבתורה על ה'שמחה' שביו"ט על ה'ששון' שבמילה' ועל ה'יקר' שבתפילין, כי כל אלו סמל לחזרת כל העניינים להיותם נבדלים עבדי הוי''ה ב"ה בכל הרצון והחפץ.
שנזכה בעזה"י ויקוים בנו במימוש כל אלו הדברים אשר ביקש הוא לעקור ונזכה למדריגת ההדר קבלוה באהבה גדולה והתחדשות התשוקה בכל המובנים.
