- ביסוד תביעת הרחקת נזיקין -

מכה בהמה ישלמנה, שם למדנו דזכות האדם בקיום ממונו תגזור זכות תביעת מניעת זכותו, דז"ו דאף בלא חי' התורה דנתבע האדם בתשלומי נזקו, לא היינו מתכחשים לזכות האדם שממונו יתקיים לו, וזכותו תתקיים אך אי ימנע האחר למונעה - דזה מה שפעל בקנינו או מה דפעלה לו פרשת הירושה וכ"כ כיו"ב, אלא כיוון דאין אדם אמון על זכותי חבירו, ואין הוא מחוייב לקיימם לא היינו מחייבים המונע הן בצורת גזילה היכא דאין הממון קיים והן בצורת הזיק, אך פשוט הוא דאחר חי' לא הטילה את תביעת המניעה בינה לבין המזיק או הגזלן, אלא אחר דחי' תורה דהמונע זכותי חבירו יתבע לקיים זכותו שוב ע"י תשלומין, אלימא זכותו שהתקיים ממונו לגזור את תביעת המניעה[1], דנתבע המזיק מלמנוע זכות חבירו בקיום הממון, ואחר שהזיק נתבע לשלם, ואינם שני זכויות, זכות תביעת המניעה וזכות תביעת התשלומין כשמנע, אלא זכות אחת היא דנתבע האחר מלבטל זכותו, ואף אחר שהזיק, זכות הבעלים להחזיק הממון בידם קיימת, דהוא לא ביטל רק קיום הממון לבד, אך זכותו לעולם קיימת והיא התובעת מניעת ביטול קיום הממון והיא המחייבתו בתשלומין,

בדיני ההרחקות בפירקין דאדם צריך לכנוס בתוך שלו כדי שלא יזיק את חבירו נודע לדון אם הוא מחמת תביעת אל תזיקיני המחייבת בעלמא לשמור ולהישמר מלהזיק, והיא הנגזרת מזכות האדם בממונו שלא יזיקוהו, או דין בפ"ע,

שורש הנידון בזה הוא, מדאשכחן לר' יוסי (כה:) דסבר דאין מרחיקין את האילן מן הבור, אלא זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ואין אדם כונס בתוך שלו כדי שלא יוזק חבירו, ולא אלימא זכותא דאל תזיקיני למנוע אות בעל האילן משימושו, ונידון אליבא דרבנן דמרחיקין, אי מודו לדברי ר' יוסי דלא אלימא זכותו למנוע תשמישו, אלא דאי' דין לעצמו, או דבהא פליגי אי מחוייב מחמת נתבעות לקיים זכותו, אף להרחיק ולהימנע משימושו[2],

וכדי לבאר העניין, עלינו לעמוד על סברת ר"י דזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו, ועפ"ז לברר במאי פליגי רבנן ור"י.

יעוי' בנתיה"מ סי' קנ"ה ס"ק י"ח שהק' דהמזיקים דחשיב בפירקין לכאו' איכא מינייהו דבכלל ד' אבות נזיקין הן, ותי' דד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, דאז חייביה רחמנא בשמירה ובתשלומין כשלא שמר, אבל הני דפירקי' הן באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין לו אפשרות לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו, וכיוון דא"א כלל בעשייה ובשמירה, בביטול רשות לא חייביה רחמנא, עכ"ד. ומבואר מדבריו שהני דפירקי' אין בהו דין שמירת מזיק כלל דבביטול רשות לא חייביה רחמנא ובכה"ג אינו מזיק, אמנם חיוב הרחקה אכתי, חייב.

ובפשוט סברת ר"י דעל הניזק להרחיק את עצמו עניינה כך: דכש"כ כל חיוב האדם לשלם היכא דפגע בזכותי חבירו, הכל נגזר מן התביעה המונעתו, דהיכא דנתבע להימנע מן ההיזק אז יתבע אף לשלמו כשלא נמנע, ולכך שן ורגל ברשות הרבים פטור, דל"ש למונעו, דברשות הרבים זכאי האדם לקיים זכותו בממונו לילך עם בהמתו, וכיוון דאין בכוח זכות השני למנוע אותו מקיום זכותו אז גם לא יתבע לשלם היכא דקיום זכותו חיסר ממון חבירו, אומנם, אין הדבר חלוט, דקרן ברה"ר חייב, ע"א דצורת המניעה הייתה ע"י קיום הלה זכותיו, אלא על תוכן העשייה המונעת במסוים אנו דנים, אם זכאי היה בעשייתה כהילוך שורו ברה"ר יפטר, ואם ע"י נגיחתו דבזה אינו זכאי - יתחייב, כללו של דבר אין בתביעת אל תזיקיני למנוע האדם מקיום זכותו בממונו, אלא לתבוע, את קיום זכות האדם בממונו לצמצם עשייתו לזכותו גרידא,

ולכך סבר ר"י דהיכא דמניעת זכותי חבירו קרתה ע"י קיום הלה זכותיו ברשותו אז ל"ש לחייבו על ביטולם וממילא בתשלומים היכא דלא ביטלם, אלא על הניזק להרחיק את עצמו,

ומדברי הנתיה"מ הנזכרים למדנו, דדבר זה אינו תלוי בפלוגתא, ואף רבנן מודים דביטול רשות לא חייביה רחמנא, כש"נ בסברת ר"י, אך ס"ל דאפי' הכי חייב הלה להרחיק, ואין תביעת ההרחקה נגזרת מתביעת אל תזיקיני דהניזק, דהיא לא תגזור כש"נ, אלא דין בפ"ע דמחויב המזיק להרחיק,

שומה עלינו לבאר מה ראו חכמים לחייבו בהרחקה, אחר שזכות הלה לא תדרוש כן.[3]

יש שביארו [4] דאע"ג דתביעת אל תזיקיני אין כאן, מ"מ ראו חכמים לחייבו בהרחקה בכדי שתתקיים שכנותם בשופי, דע"א דאין בזכות הניזק לתבוע ההרחקה, הטילו חכמים על המזיק את ההרחקה, עוד כתבו, דע"י חיוב השכנים נעשה מזיק ועלי' רמי' חיוב להרחקה, וחייב גם עי"ז בתשלומין של עיקר שמירת נזיקין.

אך זאת לא יספק, דתינח חיוב הרחקה, כי אז י"ל דאף בלא תביעת קיום זכותו הטילו עליו חכמים ההרחקה, כך ראו לנכון בקיום השכנות וכך גזרו, אך חיוב תשלומין ל"ש, דתשלומין עניינם תיקון הזכות הנמנעת במעשה הנזק, דהיא נגזרת מתביעת מניעת ההיזק – אל תזיקיני, אך היכא דליכא תביעה כלל כהכא, מה נצרך תיקון ולמה יהנו התשלומין,

והמתבקש בזה הוא, אף שבהשקפה ראשונה למדנו, דלא אלימא תביעת מניעת ההזיק היכא דצורת ההזיק היא קיום זכותו במצומצם, דאז זכאי הלה בקיום ממונו ולא יתבע להימנע ולשלם, כההיא דשן ורגל ברה"ר, זה אינו, דזכות אחרת יש לו לאדם בממונו, הקודמת לזו השנוייה בב"ק, דהתם כל זכותו לתבוע את מניעת הזיקו היא מחמת זכותו בקיום ממונו דלא יחסר, והיא כש"נ אינה אלימא למנוע קיום זכות הלה בממונו,

אך הכא תוכן התביעה הוא, דכל היכא דקיום זכותו הוא כנגד האחר, אז יתבע לבל יקיימם כסתירה לאחר, דזכאי האדם במניעת חבירו מהיותו משתמש כנגדו, דאומר לו אל תשתמש ותזיקיני,

כלומר אינה מניעה הנמדדת כזכות כנגד זכות כי אז נימא מאי אולמת האי מהאי, מאי אלימא זכות שימוש האי לתבוע את ביטול שימוש השני בהיותו מונע,

אלא תפיסת תביעה מוקדמת לכל המקיים זכותו בממונו לבל יקיימם כסתירה לזכות האחר, פשוט שאין הדבר מתקיים אלא היכא דקיום ממונו מקובע כקיום הסותר לחבירו בצורת שימושו דכל שימושו הוא כנגד האחר פעמים מהווה סתירה ופעמים לאו וזל"ש אלא בשכנים דשם כל היות הלה מקיים זכותו אך כנגד השני הוא, וכל היכא דכל צורת קיום הממון הם כנגד ממון חבירו, אף בלא הזיקו אז נתבע על קיומו שלא יהא סתירה לקיום זכות חבירו בממונו,

העולה, ב' ענייני זכות חלוקים זמ"ז שנויים בב"ק ובפירקין,

השנויה בב"ק - זכות האדם בקיום ממונו בל יזיקנו האחר, היא הגוזרת את תביעת אל תזיקיני, תביעת מניעת ההזיק, אף המחייבתו בתשלומין, אין בכוחה לתבוע את מניעת ההיזק היכא דלא חרג המזיק מגבול זכותו הזכאי בה, דכל היכא דנגרם ההיזק ע"י קיום זכותו במצומצם כעשייה בשלו, הילוך שורו ברה"ר וכיו"ב, אז לא יתבע לבטלו, ופטור מתשלומי נזקו,

השנויה בפירקין – זכות האדם בקיום ממונו בל יקיים האחר זכותו כסתירה לזכותו, אין בה כדי למנוע האחר אלא במקום דכל עמידת הממון לקיום הוא כנגדו, אז תגזור את תביעת מניעת היותו משתמש כנגדו, ז"ש בשכנים לבד, דאך התם אין קיום הזכות שייך רק כנגד השני, וזה יתבע לבל יחסרו בזה,[5] [6] לא היה הדבר חלוט, ופליגי תנאי, דרבנן סברי דכל הווית השכנות חשיבא כשימוש האחד בזכותו כנגד האחר, וחייבו בהרחקה בכל גווני, ור"י סבר דאך היכא דהווה גירי דיליה דאז פעל עשייתו כנגד חבירו, אז חשיב כמשתמש בממונו כנגד חבירו ונתבע,

ובתוס' ד"ה לא יחפור אומר ר"י דהיכא דתחילת ההיזק הוו בגירי מודה ר"י דחייב, לפי"ד ניחא דאי"צ שההיזק גופיה יעשה בגיריו לחייבו, אלא כ"כ דהעשייה המזיקה מכוונת כנגדו נתבע להימנע ממנה, וכיוון דחפירת הבור מכוונת כלפי חבירו מחוייב להימנע הימנה מחמת הזיקה בהגעת המים, דכש"כ נתבע האדם מהיותו משמש בממונו כנגד חבירו, [7]

כך ביאורה של סוגיא לדברי הנתיה"מ.[8]

אך, המעיין בדברי רמב"ן בשלהי קונט' דד"ג ימצא ל"כ דהק' אמאי בשרשי אילן דמזקי לבור פטור מלשלם 'הא שורו הוא והוה ליה לטפויי באפייהו' חזינן דלא כהנתיה"מ, דלדברי הנתיה"מ בהני דאית בהו ביטול תשמיש אין לחייבו מדין ממון המזיק, ובאילן ושורשים איכא ביטול תשמיש אם יאסר עליו נטיעת האילן, ואפ"ה הקשה רמב"ן דחשיב ממון המזיק ויתחייב מ"כ.









​

[1] ומפני שחלוקה זכות תביעת המניעה בצורת גזילה לזו המונעת בצורת היזק נשנו כשני אבות לעצמם, דתביעת המניעה בצורת גזילה היא על מה דהניח ממונו כלקוח ביד אחר, דהאדם זכאי בממונו שכל זמן שהוא קיים ימשיך להתקיים תחתיו, ובגזלו ממנו את ממונו ביטל זכותו ונתבע לקיימה בהחזרה או בתשלומין, אך תביעת אל תזיקיני חלוקה דאין האדם זכאי בבהמתו שתחייה ולא תמות, אך מ"מ זכאי הוא דלא יפסק קיומה ע"י אחר, ואין תביעת המניעה אלא בעשיית פלוני את הדבר הזה, שהבעלים זכאי למונעו מזאת ולולא היות כאן איש מזיק ל"ה כאן תפיסת תביעה כלל משא"כ בגזילה שהתביעה קיימת במניעת מה שנתהווה, אך מ"מ הזכות וודאי לא לחי' התורה נצרכת וכל מה שנתח' היא התביעה הנגזרת מחמתה.
[2] אי נימא דחיוב ההרחקה כחיוב שמירת שורו הוא, מהני חיובו אף לתבוע הרחקה בדבר שאינו מזיק בעצמו אלא מכשיר דבר אחר להזיק, כחיוב הרחקת האילן מפני המחרישה ואף דאין האילן מזיק אלא שעל ידו יזיק במחרשתו, דדמי לשור דזכאי הניזק להרוג את השור המזיקו קודם הנזק בכדי לקיים זכותו (ב"ק כח.) ומשו"ה כ' התוס' ב. דלר"י סגי במה שכניסת המחרישה הוי גירי דיליה למנוע את נטיעתו, א"א דר"י מחייב היכא דהנזק נעשה בגירי דיליה וז"ל חשיב נזק, מ"מ כלול אף זה בזכותו, ועשיית שכנגדו כעשיית נזק,

ועד כדי, שכ' רש"י (כו:) דנטיעת האילן סמוך לבור חשיב כנטיעה ברשות, ואע"פ דלהדיא במתני' שם דלא יטע, והיינו דהנטיעה אינה אלא היכ"ת להיזק ואין חיוב הרחקה אלא על גוף הנטיעה, אלא דההכ"ת לקיום זכותו שלא יזיקו השורשים את בורו, הוא במניעת נטיעת האילן, אבל גוף הנטיעה היא ברשות.
[3] חזו"א סי' י"א ס"ק א' : נראה דעניין קביעות ההרחקות נמסרה לחכמים, כי לעולם אין שימושי בני אדם מצטמצמים כ"א בחלקו, כי החופר בור בצד המצר משמש קרקע של חבירו לו לכותל, והנוטע אילן שרשיו נכנסין לחבירו וכן בחלונותיו וכן בכל ההרחקות השנויות, ונצטוינו שחכמים ישקלו הדברים כפי הראוי והנכון לפי טבע העולם, ומה שראו חכמים להתיר ע"כ משועבד חלק שמעון לראובן לתשמיש זה, ואם הוא מוחה בו באלמות נגד הדין, הרי זה כמזיקו בגרמא והוא אבזריהו דגזל, ומה שאסרו חכמים אם ראובן עושה באלמות ה"ז מזיק לחבירו. ע"כ.

הוא ז"ל לא כיוון כדברי נתיה"מ, דכתב דחד מינייהו וודאי מזיק הוא, ואלימא תביעת אל תזיקיני אף לבטל רשותו, אך כיוון דאיכא מקרי היזק דאינם ככל פגיעת אדם בממון חבירו שקם בזכותיו וחיסרם, אלא שימש בשלו והזיק, ואם נחייבו לא להשתמש ולהימנע מהיזק, אז יחשב הוא כניזק, דממון חבירו גרם הפסד ממונו, שקלו חכמים כפי הראוי והנכון מי יחשב מזיק,

להנתבאר בגדרי תביעת אל תזיקיני דבריו צ"ב, ועוד, אי סבר דתביעת אל תזיקיני אלימא לחייבו אף לבטל תשמישו, מה זאת סברת היותו ניזק באם יתבע על ההרחקה, דכיוון דחשיב מזיק וודאי אין אנו מתחשבים בהיותו נפסד בקיום זכות הלה, דכיוון דעשייתו פגעה בזכות חבירו, והוא נתבע עליה, וודאי יתחייב לבטל כל זכותיו בכדי להימנע מעשייה זו ולשלם כשלא נמנע, ככל מזיק המשלם על נזקיו .

אם לא דנאמר דהוא לא כיוון רק דכל היכא דאינו מחוייב בהרחקה ( ) חשיב חלק השני משועבד לו לתשמיש זה, כיוון דאף היכא דלא חייבו חכמים בהרחקה אכתי פועל שימוש בממון חבירו הגורם פעמים את חסרונו ולזה הוצרך דחלק חבירו משועבד לו והתר שימושו לא מחמת קלישות זכות תביעת הלה היא,

ומה שראו לנכון לחייב עניינו שיעבוד חלק המחויב הרחקה לשימוש בשופי של ממון חבירו בחלקו.

ויעוי' בחי' הגרש"ש למכילתין סי' א'.


[4] ברכת שמואל סי' כ' בשם הגר"ח .


[5] טור סי' קנ"ה סמך בא' מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו, כתב הראב"ד ז"ל שפטור מלשלם וכו', אבל בעל העיטור כתב על ההיא דלא יעמיד אדם תנור דקתני בה וכו' ה"ה בכל הנך שיעורין אם הזיק חייב לשלם אפי' לאחר שהרחיקו וכו': שנחלקו הראשונים בהרחקות בפירקין אם חייב לשלם או לא, דהראב"ד פטר, ובעל העיטור חייב, ובדעת הרמ' הביא הלח"מ להסתפק בזה בפי"א מהל' שכנים,

ובאלמות הזכות דפירקין פליגי, אי אלימא אף לחייבו בתשלומין כיוון דסו"ס נתבע מהיותו משתמש שוב יתבע לתקן הנחסר, אם לאו, כיוון דאכתי עושה בתוך שלו הוא ותביעת אל תזיקיני אין כאן, אע"ג דמחויב הרחקה הוא אין לך אלא תביעת המניעה לבדה,

סברא יש בדבר, דתשלומין עניינם תיקון הזכות, דבחסרון הממון בהיזק, הזכות לא נמנעה רק הממון לבדו, ומחויב לקיים זכותו שוב בהמציאו לו ממון בתשלומין, אך הכא אין תביעת ההרחקה תלויה בגוף הזכות כתביעת אל תזיקיני, אלא שורש התביעה בעשיית הלה עומדת, אל תעשה כנגדי דבר שיגרום את חסרוני, ואע"ג דא"ה מזכות האדם בקיום ממונו נגזרת, מ"מ עיקר התביעה היא על עצם העמדת השני ממונו כנגד ממון הניזק, לכך היכא דלא נמנע והזיק לא יתבע לשלם, דלא יהנו התשלומין לתקן תביעתו, דעיקר התביעה בעצם מעשה העמדה הוא נתפס, יתר מכן לא זכאי לתבוע דעושה בתוך שלו הוא, וזה לא יכופר בתשלומין, שונה תביעת אל תזיקיני דקיום הזכות הוא הנדרש - צורתו בשמירה וריחוק, וכשפגע בזכותו נתבע לכפרה בתשלומין, אך הכא הריחוק הוא הנדרש לא כצורה בעלמא לקיום זכות הלה, ותפיסת התביעה על עצם מעשה ההעמדה במסוים היא, ולזאת לא יהנו התשלומין.



אחרים פירשוה לדעתם, ע"ע ביד רמה סי' קנ"ה, ובמלחמות ריש פירקין בד"ה ה"ג וכן כתוב, ובחי' דף כה: בד"ה ואכתי איכא למידק,
[6] פשוט דאף היא מפרשת מכה בהמה נדרשת, דחיוב תשלומין איכא אך התם, דכש"כ דזכות האדם בקיום ממונו לבל יזיקנו אחר שם נלמדת, היא גוזרת תביעת מניעת הזיקו והיא המחייבתו לתקנה בתשלומין, אף זכות האמורה בפירקין כך היא נדרשת, מכה בהמה ישלמנה אין בה כדי ללמוד על תפיסת תביעה בעושה בשלו, דכש"כ לא אלימא זכותיה למונעו בזה, אך בהיותם שכנים דאז קבועה עשיית כ"א כעשייה כנגד האחר, אז יתבע על ביטולה דה"א דבשלו הוא עושה מ"מ סברא הוא למונעו מלעשות אף בשלו היכא דכנגד חבירו הוא עושה, לא די בסברא גרידא, דפרשת תשלומי נזיקין מלווה הכתובה בתורה היא, אך י"ל כך ממכה בהמה למדנו דכל היכא דפעל בשל חבירו והזיק ישלם, העושה בשלו לא יתבע דלא חרג מקיום זכותו ולא פעל עשייה בשל חבירו, משום כך שן ורגל ברה"ר לא חייבה תורה דתפיסת תביעת אל תזיקני איכא אך בצורת מכה בהמה, עניינו וגדרו ברור כש"כ, אך בפירקין דכש"כ קבועה עשייתו כנגד חבירו שוב ע"א דעושה בשלו הוא צורת עשייתו כמכה בהמה חשיבא, דחרג מעשייתו ופגע בשל חבירו. ולכך לשיטות הראשונים דאף תביעת תשלומין איכא, אל תתמה מנ"ל מלווה זו, דאף היא מפרשת מכה בהמה נלמד'.
[7] חזרתי לדון זכות השנוייה בפירקין ביתר ביאור,

פשוט לכל מש"כ ריש דברינו, ע"ד היות זכות האדם בקיום ממונו התובעת מניעת הזיק ע"י אחר לא אלימא למונעו היכא דכל הווית ההיזק מתקיים אך ע"י קיום זכות הלה, רחוק מן הסברא לכלול אף זה בזכותו, ורק היכא דעצם עשייתו היה פועל עשיית היזק בשל חבירו אז נתבע על ביטולה,

עכ"ז מבואר, דהיכא דעשייתו בממונו קבועה כנגד חבירו, אף בלא גרמת היזק, אלא כל שימושו וניהוגו בממונו נגד ממון חבירו היא, כשכנים, אז נותנת הדעת, דיבטל הלה שימושו בל יזיק את חבירו, הגע עצמך, הנכנס לרשות חבירו ממש, אז, אף בלא סברת מה אתה עושה בתוך שלי, תיתן הדעת דיתבע להימנע משימוש העשוי להזיק את חבירו גם אי מצמצם עשייתו לקיום הזכות גרידא – כיוון דבשלו הוא עושה, כמו"כ הכא כיוון דגוף העשייה וכל קיומה אך כנגד השני הוא, נתבע בל יזיקהו בשימושו,

זה תלוי בפלוגתא, רבנן סברי כל דיורי שכנים חשיבי כעושה ומשתמש כנגד חבירו, ומחויב בהרחקה בל יזיקנו, ר"י סבר רק היכא דהוה גירי דיליה דאז פועל עשייתו כנגד חבירו ואף בלא הזיקו מחוייב להימנע.
[8] לא נוכל להתעלם מהא דרבים פירשו כוונתו החיוב שמירא דיקא, דאך חיוב שמירה לבדו חייבה תורה כלומר, קיים זכותך בממונך והשמר בל תזיק את של חבירך, אך הכא אין הימנעותו קרויה שמירה, דבכדי להימנע מן ההיזק צריך לבטל שימושו לגמרי, ולכך לא נוכל לחייבו בהרחקה ככל שמירת ממונו, לכן נשנו ההרחקות בפירקין לעמוד בטיב המחויבים הרחקה בראות עיני חז"ל ועל שלא, אומנם המעיין היטב בדבריו ימצא כדברינו,



אף בלא זאת כך נכון לדעתי בהבנת העניין.​