אתחלתא דגאולה או לא
עם הניצנים הראשונים של עליה לארץ ישראל וישוב ארץ ישראל מחדש לפני כמאה וחמישים שנה, עלתה לחלל השאלה האם יש לראות במאורעות האלו התחלה של גאולה או עוד גל בגלי הגלות העולים והיורדים כבר כאלפיים שנה. את רוב המיישבים את הארץ ועמלים בפיתוחה, לא ענינה כל כך שאלה זו, הם היו חדורים אידאולוגיה של ישוב ארץ ישראל, כל אחד בגוון שלו - לאומיות בלי תורה, לאומיות ואחר כך תורה, תורה ואחר כך לאומיות, הצד השוה שבהם היה לעלות לארץ ולעורר אחרים לעלות ולהקים מקום פרטי ליהודים.
עם ההתפתחויות האלו, העולם היהודי חוה לפתע טלטלה אדירה עם מלחמות העולם הראשונה והשניה, השמדת עיקר העם היהודי, העברת שלטון ארץ ישראל מהתורכים אל האנגלים, הכרזת השר האנגלי - בלפור, על הקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, וההכרזה בתל אביב על ידי היהודים על הקמת מדינת ישראל, מלחמת העצמאות, וניצחון יהודי מהדהד. שינויים גדולים כאלו, מטבעם, גרמו לאנשים רבים לשנות את דעתם לכאן או לכאן. אנשי הרוח מכל גווני היהדות שאלו את עצמם כל העת, לאן מובילה אותנו ההשגחה העליונה? השמדת היהודים יחד עם ניצנים של הקמת מדינה ליהודים וקיבוץ גליות, היו מאוד מבלבלות, חושך ואור משמשים בערבוביה, והעיר שושן נבוכה.
אך אט אט גיבשו גדולי הרוח של כל הגוונים את דעותיהם לכאן או לכאן, המזרחי וגרורותיו טענו שזו אתחלתא דגאולה, עלינו להתמקד באור ולהתעלם מהחושך, הראי"ה קוק גיבש משנה שלימה בנושא, הרצה אותה בספריו, והשפיע השפעה עמוקה על כל אנשי המזרחי שמזמנו ואילך, על כל גווניהם. מאידך, החרדים של אגודת ישראל גיבשו אט אט את דעתם שלמרות הקיבוץ גלויות והניצנים של הקמת מדינה, אין כאן אור גדול בסוף החושך, אלא האור עצמו הוא תעתוע שטני, וכי כך דימינו שתראה תחילת הגאולה? לגאולה כזו כספו כל הדורות? גאולה המונהגת על ידי אנשים מלאים בעבירות, בעקירת הדת, בזריקת התורה, ולא עוד אלא אף גלויות ששמרו את התורה נתקבצו לארץ 'על כנפי נשרים' וכשבאו עברו מסע השמדה רוחני וחילון, הלזה תקרא גאולה? זו לא גאולה ואף לא 'אתחלתא דגאולה' זו 'סיפא דגלות' והיא העמוקה שבכל הגלויות - חרצו את משנתם.
בתווך עמדו אנשי יהדות מערב גרמניה - אשכנז, חניכי בית מדרשו של הרש"ר הירש, אלה שחרתו על דגלם 'תעד"א' - תורה עם דרך ארץ. אנשים אלו היו יצירה שקשה למוצאה בהיסטוריה ואולי גם בזמנינו, הם היו אנשים מלאים בתורה, יראת שמים, יחד עם השכלה רחבה, ומלאים בהרבה רוח ושאיפה לתקן את כל פגמי העולם, לכל דבר היה להם גישה מעמיקה מתונה שמבררת היטב את שני הצדדים ואז קובעת עמדה מדויקת. בזמן תהפוכות העולם האלו, היה מנהיגם נכדו של הרב הירש - הרב יצחק ברויאר שישב בפרנקפורט על נהר המיין. הוא הגבר אשר הוקם על, והקים את המערכה התקדימית המכונה 'אגודת ישראל', אגודה שליכדה בתוכה את כל גווני היהדות החרדית על כל גדולי התורה, חסידים כמתנגדים. הכנסיות הגדולות של האגודה היו זעקה גדולה 'עם התורה חי', בזמן שחלקים נרחבים ביהדות התרחקו מהתורה. מדובר באיש ירא שמים בתכלית בעל השכלה רחבה וחושב כל העת כיצד לעזור לכלל ישראל בגשמיות ורוחניות בלי שום חילוק בין חסיד או מתנגד או מבני תורה עם דרך ארץ. יאמר ברורות: לא מדובר באיש חרדי נוסח זמנינו או נוסח מזרח אירופה שלפני השואה, אלא אדם אופייני לבית מדרשו של הרש"ר הירש. הנכנס לחדרו היה רואה על הקיר - מבעד לענן עשן הטבק - תמונה ענקית של עמנואל קאנט! אותו פילוסוף גוי גרמני שעשה מהפכה בחשיבה הפילוסופית של העולם התרבותי שהיה אז, אמנם, מדובר בפילוסוף שבנה משנה פילוסופית של מוסר וצניעות והתנהגות נאותה של אדם מרומם ושכלי - בשונה מפילוסופים רבים שיצרו משנה של כפירה ופריקת חובות המוסר.
הרב ברויאר היה בתחילה 'אגודאי' אדוק וכתב מאמרים על 'הטרגדיה של הדרך של המזרחי', אבל כדרכו של איש רוח הוא היה תמיד ער להתרחשויות והיה מוכן לשנות את דעתו אם היה מכיר בטעותו. עם התחלת הניצנים של הקמה מדינה יהודית, החל נוטה אט אט לארץ ישראל, ערב מלחמת העולם השניה, סבב בגרמניה והרצה הרצאות חדורות רוח חזונית שמטיפות לעלות כעת לארץ ישראל. בסוף אף עלה לירושלים וישב בה, אך אט אט הבין שאגודת ישראל כבר נמצאת עמוק בידים של אנשים שמרנים שחושבים אחרת ממנו.
מה שקרה לבסוף עם חוג הרש"ר הירש מעציב את כל מי שהעריך אותם. לאחר מלחמת העולם השניה, חלקם היו באמריקה, מעט מאוד נשארו בגרמניה, וחלקם עלו לארץ ישראל. כאן בארץ ישראל הם לא עצרו כח להקים עולם משלהם, וזה בעיקר כי שלטו כאן בכיפה גדולי תורה חרדים נוסח מזרח אירופה, שחלקו על הרש"ר הירש, וטענו - בגרמניה של הרש"ר הירש זה היה נכון כי היה שם 'מצב חירום' ו'הוראת שעה', לא כן כאן בארץ הקודש. אנשי הרש"ר הירש טענו שהרב הירש עצמו לא אמר כן כהוראת שעה, ואפילו תימא אמר כן כהוראת שעה, שעתה עדיין לא עברה. אבל כאמור גדולי ישראל החרדים של ארץ ישראל, הסכימו לדרך זו רק במצב חירום. בירושלים הקים הרב יונה עמנואל (אביו של ההיסטוריון התורני שמחה עמנואל) את כתב העת 'המעין' שבו יוכלו אנשי החוג להביע את משנתם, הכתב עת היה מלא אז בכותבים נוסח הרב הירש, אנשים עם ידע תורני רחב והשכלה רחבה, אבל אלו היו 'תוצרת אירופה' והלכו והזקינו ולבסוף נפטרו. לדור החדש לא היו מוסדות בנוסח הרב הירש, והם התפצלו, חלקם פנו אל הציבור החרדי (בתוכם הרב שלמה וולבה, והרב יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה), וחלקם פנו אל הציבור הדתי לאומי, וכל משפחה נטמעה בסביבתה.
נוצר מצב שציבור שומרי התורה בארץ ישראל מהוים רק שני קבוצות ראשיות. החרדים והדתיים לאומים. חילוקים רבים מאוד בין שני הציבורים האלו, ובזמן שהראי"ה קוק טען שהציבור הדתי לאומי יהוה 'גשר בין המגזרים' - החרדים והחילונים - נוצר מצב שצריך גשרים מכאן ומכאן כדי להגיע אל הגשר. בזמן קום המדינה כמעט שלא היה היכר לפי החזות החיצונית בין חרדי לדתי לאומי, והיום כמעט אין השוואה. בארץ ישראל של ערב קום המדינה, היו הראי"ה קוק והחזון איש שני גדולים שהחזיקו בידם קשת ושניהם כיונו קדימה אל מטרה כמעט משותפת, אבל כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים, וההבדל הקטן (יחסית) בין כיווני הקשת, יצר בחיצים שלאחר שבעים שנה שני כיוונים שונים לחלוטין.
ההבדלים בין הדתיים לאומיים והחרדים סובבים סביב שני צירים שונים.
בציבור הדתי לאומי נקלטה הגישה של תורה עם דרך ארץ, גם בהשפעת הרב הירש וגם בהשפעת רבנים אחרים, והציבור החרדי לא רק שאינו גורס גישה זו, אלא אף הקצין לצד השני יותר ממה שהיה בציבור היהודי בכל הגלות עד השואה. כנראה בגלל החזון איש - אדריכלה של היהודות החרדית בארץ ישראל - שטען שלפני השואה היו הרבה גדולי תורה והם יכלו לפרנס את הצורך התורני של הציבור, ויכל שאר הציבור לעסוק גם במלאכה, אבל כעת בהעדר גדולי תורה יש 'הוראת שעה' רק ללמוד כי המצב 'מצב חירום' מבחינת גדולי תורה.
הציר השני הוא הגישה להתרחשויות שאירעו במאה וחמישים שנה האחרונות. האם לפנינו 'אתחלתא דגאולה' או לא.
שאלה זו וכיוצא בה נקראות שאלות 'מטא היסטוריות'. כלומר שאלות שעוסקות במגמה העל טבעית של היד המכוונת את העולם. אין זה ענין לנבואה, שהרי בטלה נבואה, אלא אנו מביטים בעבר ובהווה ורואים את הכיוון ולפי כיוון זה אנו מניחים לאן זה הולך בעתיד, ואז אנו מעצבים את ההסתכלות שלנו על ההווה בהתאם. שאלות אלו נראות לכאורה שאלות מופשטות שאין בהם ענין אלא לפילוסופים תורניים ושאינם, אמנם באמת שאלות אלו - בפרט במאה האחרונה - הם שאלות יסוד שיכולות לשנות את כל דרכו של האדם בחיים היהודיים שלו, ולפחות חמישים אחוז מההבדלים בין החרדים לדתיים לאומיים נובעים מההתייחסות של גדוליהם לשאלה זו.
הראי"ה קוק - גדול המעצבים של השיטה של אתחלתא דגאולה - כיוון דורות שלימים לפי גישתו, ומאידך החזון איש - גדול המעצבים של השיטה הפוסלת את האתחלתא דגאולה, ואחריו הגרי"ז מבריסק, כיוונו דורות שלימים לפי גישתם. לגורסים שזו אתחלתא דגאולה, כל ההתפתחויות שבדרך הם חלק מתהליך הגאולה, לדידהו כבר הכריעה המציאות במחלוקת המדרשית האם הגאולה תבוא בבת אחת או כמו אילת השחר המפציעה קמעא קמעא - הגאולה כאן והיא באה קמעא קמעא. הקמת המדינה היא חלק איטנגרלי מהגאולה, וקיבוץ הגלויות לארץ ישראל, פריחת הארץ והצמיחה היהודית הם ההוכחות לגאולה המתרחשת אט אט, עד לשלטון מלא של עם ישראל בארץ ישראל ולבניית בית המקדש.
הם טוענים כך: הן אמנם התחלה זאת היתה כמעט ברגל שמאל, מלאה בהנהגה שונאת תורה, אבל עלינו להתמקד באור ולא בחושך, כך באה עלות השחר, אור וחושך יחד, ואט אט האור דוחה את החושך.
החרדי טוען לעומתם: כיצד המדינה היא חלק מהגאולה אם ראשיה ושריה ופקידיה חילוניים?
והם משיבים: המדינה אינה ישות אנושית, אין לה לא כתובת ולא כובע. המדינה היא כלי, היא מערך. הכלי הזה אמנם יכול להיות מלא ומונהג על ידי אנשים רשעים ואז הוא יהוה זרז בידם לחלן את אנשי המדינה, ומאידך הוא יכול להיות ביד אנשים שומרי תורה ולהוות זרז להפוך את המדינה למדינה תורנית. המדינה כשלעצמה היא רק כלי, והכלי הזה הוא דבר טוב, הוא מסייע לנו לשמור על עצמינו מאויבינו, לתת שירותים טובים ליהודים ולחיות בשלוה יחסית בארץ ישראל. אמנם המדינה בתחילתה הונהגה על ידי אנשים שונאי מצוות, אבל זה מה שאמרנו שהגאולה באה קמעא קמעא, תחילתה הקמת 'מדינה - כלי', ולאחר מכן כיבוש הכלי אט אט על ידי אנשים מתונים יותר, ולבסוף על ידי אנשים יראי שמים. הביטו, הכיבוש הוא עקבי.
החרדי משיב: הידעת מה שטען החזון איש לבן גוריון, שההגנה שנותנת המדינה מאויביה, משולה לאדם המשפשף ידיו בשלג להתחמם בו, ואומר ראו כמה טוב שיש שלג, אפשר על ידו להסיר את הקור, וזה כסילות הלא לולי השלג לא היה צריך את השלג להתחמם בו. אף המדינה יצרה מלחמות ואז מתגאה שהיא מצילה אותנו מיד המלחמות.
והם משיבים: יתכן שדבר זה היה נכון אז בקום המדינה, שהרי הכרזת המדינה היא הסיבה שגרמה במישרים למלחמת העצמאות ולחיזוק שנאת הערבים, אבל כעת כשמונים שנה אחר קום המדינה, יש בידינו קלף חזק - צא ולמד ולא תמצא מאז חורבן בית המקדש שמונים שנה שמתו בהם מעט יהודים מחמת אויבי ישראל, כמו שמונים שנה אלו שמקום המדינה, וכי מה אתה חושב שלפני קום המדינה לא נרצח יהודי? ההיסטוריה היהודית רוויה בדם, ואך בור יפקפק בכך.
החרדי משיב: בכל זאת, גדולי ישראל שלנו - שיקשה עליכם לתת בכף המאזניים גדולי תורה משלכם כנגדם - הורונו שאין זו אתחלתא דגאולה והם לא טועים.
כאן מתערב חרדי ידען, ומסתייג: אי אפשר להתחייב שלא יטעו במה שיהיה בעתיד, הרי אינם נביאים, וכל הדעות הנאמרות בנושא כזה הם רק הטיית הלב אבל לא התחייבות. הלא כמה וכמה גדולי תורה מפורסמים טעו בשבתי צבי, וכמה גדולי הדור טעו בערב מלחמת העולם השניה והורו לשואלים שאין צורך להבריח מוסדות אל ארץ ישראל כי לא ימותו היהודים שבוילנא, וגם החזון איש עצמו אמר כשהקימו את המדינה, שהמדינה לא תחזיק שנה, ולאחר שהחזיקה שנה אמר שלא תחזיק עשר שנים, וכמו כן אמר שהמשיח לא יגאל אותנו מיד המדינה (כלומר המדינה אינה חלק מתהליך הגאולה אלא היא תחרב עוד לפני ביאת המשיח), כך מסופר בספר מעשה איש. אלא ודאי גדולי ישראל עקרונית יכולים לטעות לפעמים בדברים שאין בידם כלים ברורים לבדוק את הדברים, אמנם בכל זאת אין לנו צורך לומר שהם טעו בזה, הלא טענתם עדיין מהדהדת, הלזו תקרא גאולה? ארץ ישראל מלאה בעבירות וכן ראשי המדינה חילוניים, זו גאולה? וכי גאולה היא רק גאולת הגוף, היכן אתחלתא דגאולה של 'ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים'?
והם משיבים: סבלנות.
עד כאן הויכוח. אני רק מעיר ששאלה זאת היא בעצם שאלה על דרכי הנהגת הבורא, ובדרכי הנהגת הבורא אפשר לומר רק השערות לפי סברת הלב, ולחזק או להחליש אותן לפי ההתפתחויות, אבל בכל אופן אי אפשר להתחייב לכאן או לכאן. כבר לימד אותנו הרמב"ם (בסוף הל' מלכים) על הגאולה: 'לא ידע אדם מה יהיה עד שיהיה'. האדם - גדול ככל שיהיה - הוא קטן מכדי להתחייב על דבר הנוגע לדרכי הנהגת ה', והשואה הנאצית תוכיח זאת.
ההשקפה החרדית מיסודו של החזון איש והגרי"ז מבריסק, היא התנגדות, שנאה ושאט נפש, למדינה על כל צדדיה. השקפה זו היא מורכבת ולא פשוטה.
המדינה טוענת אל הזרמים האלו שבחרדים: אתם אומרים עלי - כל הרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ואתם רוצים להחזיר את העולם לתוהו ובוהו - עצמו את העיניים ודמיינו שנתקבלה משלאתכם והמדינה בטלה כהרף עין. אין בתי חולים, אין כבישים, אין משטרה, אין כיפת ברזל, אין ביטוח לאומי, האינפלציה דוהרת, ו'אדם אין לעבוד את האדמה'. האמנם באמת אתם רוצים את מה שאתם מבקשים בפיכם?
והם משיבים כנגדה: ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו.
והיא משיבה: ומי יודע אם לעת כזאת הגעתי למלכות?
והם משיבים: גדולינו טוענים שלא!
עיקר מטרת מאמר זה, אינו בכדי לשכנע לכאן או לכאן, אלא בעיקר למנוע מצב שאנשים מדקלמים משפטים שקיבלו מרבותיהם בלי להיכנס לעומק הדיון. זכות כל אחד לסבור מה שרוצה, ובפרט אם קיבל כך מרבותיו, ואין צד זה או זה נחשב כופר או חשוך, אבל אדם חכם אין לו לדקלם דברים בלי להבין את טעמי שני הצדדים. כשמבינים את הצדדים, אפשר לפעמים לעדכן - למתן או להקצין - את ההשקפה לפי ההתפתחויות. בשאלות כגון אלו, חלק מהפוסקים הגדולים בתחום, הן המציאות וההתרחשויות. יתכן שכמה מגדולי הדורות של הציבור החרדי וכן רבים מהציבור החרדי של העשרות שנים האחרונות, מיתנו את השקפתם ביחס להשקפה של החזון איש והגרי"ז על המדינה, בעיקר מחמת ההתרחשויות של עשרות השנים שעברו מאז. כמדומני שבשאלות כגון אלו אין נכון להוציא מהארכיון מה שאמרו גדולי ישראל לפני מאה או מאה וחמישים שנה, כי זה נושא שכפוף להתרחשויות, ויש לנו לברר מה היתה דעת גדולינו בעשורים האחרונים, כי בדברים כאלו טוב הכלב החי מהארי המת.
אגב, יש להימנע משני טעויות נפוצות. ראשית, אל לנו לטעות בציטוטים. לשמוע ציטוט נחרץ או פשרן מגדול פלוני ולקבוע שזו היתה דעתו המוחלטת. לפעמים גדולים אומרים משפט קיצוני - לכאן או לכאן - כדי למתן. בכדי לברר מה דעת גדולי הדורות יש לקרוא את כל מה שאמרו וכתבו בנושא, ולא לחרוץ דין לפי ציטוט מסויים, ולעיתים אדם עם דעות מסויימות עמל למצוא ציטוט הקרוב להשקפתו וזועק הנה כך סובר גדול פלוני. עם ציטוטים סלקטיוים אפשר להוכיח על קיצוני שהוא פשרן ועל פשרן שהוא קיצוני.
שנית, השאלה על המדינה היא שאלה השקפתית טהורה ולא הלכתית. גם מי שהוא שונא את המדינה, אין זה מתיר לו את כל איסורי התורה, כגון גזל, חילול ה', שנאת אדם שומר תורה, וכיוצא בהם, מחמת השקפתו. כל דבר הנוגע לאיסור הלכתי חייב להיות כפוף לפוסק הלכה. למשל מי שקיבל מרבותיו לשנוא את המדינה, אין זה מתיר לו לילך אל קופת המדינה - לו היתה כזו קופה מוחשית - ולמלאות משם מזוודה של שטרות וללכת. אפילו גזל גוי אסור, כל שכן גזל מקופה משותפת של המדינה, שהיא כעין קופה גדולה של ועד בית או עיריה. גם מי שיטען שדין המדינה אינו דין מבחינה הלכתית, זה שייך רק לנושא של אי נתינת מיסים, אבל לשקר וליטול מהמדינה כסף שלא בצדק הוא גזל גמור מהתורה (וכל שכן נטילת ממון ממעביד - כגון חופשת מחלה שקרית - או בנק או כל גורם אחר), ועבירה גוררת עבירה, כגון שקר וחילול ה'.
יהי רצון שנזכה לגאולה השלימה במהרה, ועמה יבוא גם השלום השלם, ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
עם ההתפתחויות האלו, העולם היהודי חוה לפתע טלטלה אדירה עם מלחמות העולם הראשונה והשניה, השמדת עיקר העם היהודי, העברת שלטון ארץ ישראל מהתורכים אל האנגלים, הכרזת השר האנגלי - בלפור, על הקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, וההכרזה בתל אביב על ידי היהודים על הקמת מדינת ישראל, מלחמת העצמאות, וניצחון יהודי מהדהד. שינויים גדולים כאלו, מטבעם, גרמו לאנשים רבים לשנות את דעתם לכאן או לכאן. אנשי הרוח מכל גווני היהדות שאלו את עצמם כל העת, לאן מובילה אותנו ההשגחה העליונה? השמדת היהודים יחד עם ניצנים של הקמת מדינה ליהודים וקיבוץ גליות, היו מאוד מבלבלות, חושך ואור משמשים בערבוביה, והעיר שושן נבוכה.
אך אט אט גיבשו גדולי הרוח של כל הגוונים את דעותיהם לכאן או לכאן, המזרחי וגרורותיו טענו שזו אתחלתא דגאולה, עלינו להתמקד באור ולהתעלם מהחושך, הראי"ה קוק גיבש משנה שלימה בנושא, הרצה אותה בספריו, והשפיע השפעה עמוקה על כל אנשי המזרחי שמזמנו ואילך, על כל גווניהם. מאידך, החרדים של אגודת ישראל גיבשו אט אט את דעתם שלמרות הקיבוץ גלויות והניצנים של הקמת מדינה, אין כאן אור גדול בסוף החושך, אלא האור עצמו הוא תעתוע שטני, וכי כך דימינו שתראה תחילת הגאולה? לגאולה כזו כספו כל הדורות? גאולה המונהגת על ידי אנשים מלאים בעבירות, בעקירת הדת, בזריקת התורה, ולא עוד אלא אף גלויות ששמרו את התורה נתקבצו לארץ 'על כנפי נשרים' וכשבאו עברו מסע השמדה רוחני וחילון, הלזה תקרא גאולה? זו לא גאולה ואף לא 'אתחלתא דגאולה' זו 'סיפא דגלות' והיא העמוקה שבכל הגלויות - חרצו את משנתם.
בתווך עמדו אנשי יהדות מערב גרמניה - אשכנז, חניכי בית מדרשו של הרש"ר הירש, אלה שחרתו על דגלם 'תעד"א' - תורה עם דרך ארץ. אנשים אלו היו יצירה שקשה למוצאה בהיסטוריה ואולי גם בזמנינו, הם היו אנשים מלאים בתורה, יראת שמים, יחד עם השכלה רחבה, ומלאים בהרבה רוח ושאיפה לתקן את כל פגמי העולם, לכל דבר היה להם גישה מעמיקה מתונה שמבררת היטב את שני הצדדים ואז קובעת עמדה מדויקת. בזמן תהפוכות העולם האלו, היה מנהיגם נכדו של הרב הירש - הרב יצחק ברויאר שישב בפרנקפורט על נהר המיין. הוא הגבר אשר הוקם על, והקים את המערכה התקדימית המכונה 'אגודת ישראל', אגודה שליכדה בתוכה את כל גווני היהדות החרדית על כל גדולי התורה, חסידים כמתנגדים. הכנסיות הגדולות של האגודה היו זעקה גדולה 'עם התורה חי', בזמן שחלקים נרחבים ביהדות התרחקו מהתורה. מדובר באיש ירא שמים בתכלית בעל השכלה רחבה וחושב כל העת כיצד לעזור לכלל ישראל בגשמיות ורוחניות בלי שום חילוק בין חסיד או מתנגד או מבני תורה עם דרך ארץ. יאמר ברורות: לא מדובר באיש חרדי נוסח זמנינו או נוסח מזרח אירופה שלפני השואה, אלא אדם אופייני לבית מדרשו של הרש"ר הירש. הנכנס לחדרו היה רואה על הקיר - מבעד לענן עשן הטבק - תמונה ענקית של עמנואל קאנט! אותו פילוסוף גוי גרמני שעשה מהפכה בחשיבה הפילוסופית של העולם התרבותי שהיה אז, אמנם, מדובר בפילוסוף שבנה משנה פילוסופית של מוסר וצניעות והתנהגות נאותה של אדם מרומם ושכלי - בשונה מפילוסופים רבים שיצרו משנה של כפירה ופריקת חובות המוסר.
הרב ברויאר היה בתחילה 'אגודאי' אדוק וכתב מאמרים על 'הטרגדיה של הדרך של המזרחי', אבל כדרכו של איש רוח הוא היה תמיד ער להתרחשויות והיה מוכן לשנות את דעתו אם היה מכיר בטעותו. עם התחלת הניצנים של הקמה מדינה יהודית, החל נוטה אט אט לארץ ישראל, ערב מלחמת העולם השניה, סבב בגרמניה והרצה הרצאות חדורות רוח חזונית שמטיפות לעלות כעת לארץ ישראל. בסוף אף עלה לירושלים וישב בה, אך אט אט הבין שאגודת ישראל כבר נמצאת עמוק בידים של אנשים שמרנים שחושבים אחרת ממנו.
מה שקרה לבסוף עם חוג הרש"ר הירש מעציב את כל מי שהעריך אותם. לאחר מלחמת העולם השניה, חלקם היו באמריקה, מעט מאוד נשארו בגרמניה, וחלקם עלו לארץ ישראל. כאן בארץ ישראל הם לא עצרו כח להקים עולם משלהם, וזה בעיקר כי שלטו כאן בכיפה גדולי תורה חרדים נוסח מזרח אירופה, שחלקו על הרש"ר הירש, וטענו - בגרמניה של הרש"ר הירש זה היה נכון כי היה שם 'מצב חירום' ו'הוראת שעה', לא כן כאן בארץ הקודש. אנשי הרש"ר הירש טענו שהרב הירש עצמו לא אמר כן כהוראת שעה, ואפילו תימא אמר כן כהוראת שעה, שעתה עדיין לא עברה. אבל כאמור גדולי ישראל החרדים של ארץ ישראל, הסכימו לדרך זו רק במצב חירום. בירושלים הקים הרב יונה עמנואל (אביו של ההיסטוריון התורני שמחה עמנואל) את כתב העת 'המעין' שבו יוכלו אנשי החוג להביע את משנתם, הכתב עת היה מלא אז בכותבים נוסח הרב הירש, אנשים עם ידע תורני רחב והשכלה רחבה, אבל אלו היו 'תוצרת אירופה' והלכו והזקינו ולבסוף נפטרו. לדור החדש לא היו מוסדות בנוסח הרב הירש, והם התפצלו, חלקם פנו אל הציבור החרדי (בתוכם הרב שלמה וולבה, והרב יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה), וחלקם פנו אל הציבור הדתי לאומי, וכל משפחה נטמעה בסביבתה.
נוצר מצב שציבור שומרי התורה בארץ ישראל מהוים רק שני קבוצות ראשיות. החרדים והדתיים לאומים. חילוקים רבים מאוד בין שני הציבורים האלו, ובזמן שהראי"ה קוק טען שהציבור הדתי לאומי יהוה 'גשר בין המגזרים' - החרדים והחילונים - נוצר מצב שצריך גשרים מכאן ומכאן כדי להגיע אל הגשר. בזמן קום המדינה כמעט שלא היה היכר לפי החזות החיצונית בין חרדי לדתי לאומי, והיום כמעט אין השוואה. בארץ ישראל של ערב קום המדינה, היו הראי"ה קוק והחזון איש שני גדולים שהחזיקו בידם קשת ושניהם כיונו קדימה אל מטרה כמעט משותפת, אבל כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים, וההבדל הקטן (יחסית) בין כיווני הקשת, יצר בחיצים שלאחר שבעים שנה שני כיוונים שונים לחלוטין.
ההבדלים בין הדתיים לאומיים והחרדים סובבים סביב שני צירים שונים.
בציבור הדתי לאומי נקלטה הגישה של תורה עם דרך ארץ, גם בהשפעת הרב הירש וגם בהשפעת רבנים אחרים, והציבור החרדי לא רק שאינו גורס גישה זו, אלא אף הקצין לצד השני יותר ממה שהיה בציבור היהודי בכל הגלות עד השואה. כנראה בגלל החזון איש - אדריכלה של היהודות החרדית בארץ ישראל - שטען שלפני השואה היו הרבה גדולי תורה והם יכלו לפרנס את הצורך התורני של הציבור, ויכל שאר הציבור לעסוק גם במלאכה, אבל כעת בהעדר גדולי תורה יש 'הוראת שעה' רק ללמוד כי המצב 'מצב חירום' מבחינת גדולי תורה.
הציר השני הוא הגישה להתרחשויות שאירעו במאה וחמישים שנה האחרונות. האם לפנינו 'אתחלתא דגאולה' או לא.
שאלה זו וכיוצא בה נקראות שאלות 'מטא היסטוריות'. כלומר שאלות שעוסקות במגמה העל טבעית של היד המכוונת את העולם. אין זה ענין לנבואה, שהרי בטלה נבואה, אלא אנו מביטים בעבר ובהווה ורואים את הכיוון ולפי כיוון זה אנו מניחים לאן זה הולך בעתיד, ואז אנו מעצבים את ההסתכלות שלנו על ההווה בהתאם. שאלות אלו נראות לכאורה שאלות מופשטות שאין בהם ענין אלא לפילוסופים תורניים ושאינם, אמנם באמת שאלות אלו - בפרט במאה האחרונה - הם שאלות יסוד שיכולות לשנות את כל דרכו של האדם בחיים היהודיים שלו, ולפחות חמישים אחוז מההבדלים בין החרדים לדתיים לאומיים נובעים מההתייחסות של גדוליהם לשאלה זו.
הראי"ה קוק - גדול המעצבים של השיטה של אתחלתא דגאולה - כיוון דורות שלימים לפי גישתו, ומאידך החזון איש - גדול המעצבים של השיטה הפוסלת את האתחלתא דגאולה, ואחריו הגרי"ז מבריסק, כיוונו דורות שלימים לפי גישתם. לגורסים שזו אתחלתא דגאולה, כל ההתפתחויות שבדרך הם חלק מתהליך הגאולה, לדידהו כבר הכריעה המציאות במחלוקת המדרשית האם הגאולה תבוא בבת אחת או כמו אילת השחר המפציעה קמעא קמעא - הגאולה כאן והיא באה קמעא קמעא. הקמת המדינה היא חלק איטנגרלי מהגאולה, וקיבוץ הגלויות לארץ ישראל, פריחת הארץ והצמיחה היהודית הם ההוכחות לגאולה המתרחשת אט אט, עד לשלטון מלא של עם ישראל בארץ ישראל ולבניית בית המקדש.
הם טוענים כך: הן אמנם התחלה זאת היתה כמעט ברגל שמאל, מלאה בהנהגה שונאת תורה, אבל עלינו להתמקד באור ולא בחושך, כך באה עלות השחר, אור וחושך יחד, ואט אט האור דוחה את החושך.
החרדי טוען לעומתם: כיצד המדינה היא חלק מהגאולה אם ראשיה ושריה ופקידיה חילוניים?
והם משיבים: המדינה אינה ישות אנושית, אין לה לא כתובת ולא כובע. המדינה היא כלי, היא מערך. הכלי הזה אמנם יכול להיות מלא ומונהג על ידי אנשים רשעים ואז הוא יהוה זרז בידם לחלן את אנשי המדינה, ומאידך הוא יכול להיות ביד אנשים שומרי תורה ולהוות זרז להפוך את המדינה למדינה תורנית. המדינה כשלעצמה היא רק כלי, והכלי הזה הוא דבר טוב, הוא מסייע לנו לשמור על עצמינו מאויבינו, לתת שירותים טובים ליהודים ולחיות בשלוה יחסית בארץ ישראל. אמנם המדינה בתחילתה הונהגה על ידי אנשים שונאי מצוות, אבל זה מה שאמרנו שהגאולה באה קמעא קמעא, תחילתה הקמת 'מדינה - כלי', ולאחר מכן כיבוש הכלי אט אט על ידי אנשים מתונים יותר, ולבסוף על ידי אנשים יראי שמים. הביטו, הכיבוש הוא עקבי.
החרדי משיב: הידעת מה שטען החזון איש לבן גוריון, שההגנה שנותנת המדינה מאויביה, משולה לאדם המשפשף ידיו בשלג להתחמם בו, ואומר ראו כמה טוב שיש שלג, אפשר על ידו להסיר את הקור, וזה כסילות הלא לולי השלג לא היה צריך את השלג להתחמם בו. אף המדינה יצרה מלחמות ואז מתגאה שהיא מצילה אותנו מיד המלחמות.
והם משיבים: יתכן שדבר זה היה נכון אז בקום המדינה, שהרי הכרזת המדינה היא הסיבה שגרמה במישרים למלחמת העצמאות ולחיזוק שנאת הערבים, אבל כעת כשמונים שנה אחר קום המדינה, יש בידינו קלף חזק - צא ולמד ולא תמצא מאז חורבן בית המקדש שמונים שנה שמתו בהם מעט יהודים מחמת אויבי ישראל, כמו שמונים שנה אלו שמקום המדינה, וכי מה אתה חושב שלפני קום המדינה לא נרצח יהודי? ההיסטוריה היהודית רוויה בדם, ואך בור יפקפק בכך.
החרדי משיב: בכל זאת, גדולי ישראל שלנו - שיקשה עליכם לתת בכף המאזניים גדולי תורה משלכם כנגדם - הורונו שאין זו אתחלתא דגאולה והם לא טועים.
כאן מתערב חרדי ידען, ומסתייג: אי אפשר להתחייב שלא יטעו במה שיהיה בעתיד, הרי אינם נביאים, וכל הדעות הנאמרות בנושא כזה הם רק הטיית הלב אבל לא התחייבות. הלא כמה וכמה גדולי תורה מפורסמים טעו בשבתי צבי, וכמה גדולי הדור טעו בערב מלחמת העולם השניה והורו לשואלים שאין צורך להבריח מוסדות אל ארץ ישראל כי לא ימותו היהודים שבוילנא, וגם החזון איש עצמו אמר כשהקימו את המדינה, שהמדינה לא תחזיק שנה, ולאחר שהחזיקה שנה אמר שלא תחזיק עשר שנים, וכמו כן אמר שהמשיח לא יגאל אותנו מיד המדינה (כלומר המדינה אינה חלק מתהליך הגאולה אלא היא תחרב עוד לפני ביאת המשיח), כך מסופר בספר מעשה איש. אלא ודאי גדולי ישראל עקרונית יכולים לטעות לפעמים בדברים שאין בידם כלים ברורים לבדוק את הדברים, אמנם בכל זאת אין לנו צורך לומר שהם טעו בזה, הלא טענתם עדיין מהדהדת, הלזו תקרא גאולה? ארץ ישראל מלאה בעבירות וכן ראשי המדינה חילוניים, זו גאולה? וכי גאולה היא רק גאולת הגוף, היכן אתחלתא דגאולה של 'ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים'?
והם משיבים: סבלנות.
עד כאן הויכוח. אני רק מעיר ששאלה זאת היא בעצם שאלה על דרכי הנהגת הבורא, ובדרכי הנהגת הבורא אפשר לומר רק השערות לפי סברת הלב, ולחזק או להחליש אותן לפי ההתפתחויות, אבל בכל אופן אי אפשר להתחייב לכאן או לכאן. כבר לימד אותנו הרמב"ם (בסוף הל' מלכים) על הגאולה: 'לא ידע אדם מה יהיה עד שיהיה'. האדם - גדול ככל שיהיה - הוא קטן מכדי להתחייב על דבר הנוגע לדרכי הנהגת ה', והשואה הנאצית תוכיח זאת.
ההשקפה החרדית מיסודו של החזון איש והגרי"ז מבריסק, היא התנגדות, שנאה ושאט נפש, למדינה על כל צדדיה. השקפה זו היא מורכבת ולא פשוטה.
המדינה טוענת אל הזרמים האלו שבחרדים: אתם אומרים עלי - כל הרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ואתם רוצים להחזיר את העולם לתוהו ובוהו - עצמו את העיניים ודמיינו שנתקבלה משלאתכם והמדינה בטלה כהרף עין. אין בתי חולים, אין כבישים, אין משטרה, אין כיפת ברזל, אין ביטוח לאומי, האינפלציה דוהרת, ו'אדם אין לעבוד את האדמה'. האמנם באמת אתם רוצים את מה שאתם מבקשים בפיכם?
והם משיבים כנגדה: ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו.
והיא משיבה: ומי יודע אם לעת כזאת הגעתי למלכות?
והם משיבים: גדולינו טוענים שלא!
עיקר מטרת מאמר זה, אינו בכדי לשכנע לכאן או לכאן, אלא בעיקר למנוע מצב שאנשים מדקלמים משפטים שקיבלו מרבותיהם בלי להיכנס לעומק הדיון. זכות כל אחד לסבור מה שרוצה, ובפרט אם קיבל כך מרבותיו, ואין צד זה או זה נחשב כופר או חשוך, אבל אדם חכם אין לו לדקלם דברים בלי להבין את טעמי שני הצדדים. כשמבינים את הצדדים, אפשר לפעמים לעדכן - למתן או להקצין - את ההשקפה לפי ההתפתחויות. בשאלות כגון אלו, חלק מהפוסקים הגדולים בתחום, הן המציאות וההתרחשויות. יתכן שכמה מגדולי הדורות של הציבור החרדי וכן רבים מהציבור החרדי של העשרות שנים האחרונות, מיתנו את השקפתם ביחס להשקפה של החזון איש והגרי"ז על המדינה, בעיקר מחמת ההתרחשויות של עשרות השנים שעברו מאז. כמדומני שבשאלות כגון אלו אין נכון להוציא מהארכיון מה שאמרו גדולי ישראל לפני מאה או מאה וחמישים שנה, כי זה נושא שכפוף להתרחשויות, ויש לנו לברר מה היתה דעת גדולינו בעשורים האחרונים, כי בדברים כאלו טוב הכלב החי מהארי המת.
אגב, יש להימנע משני טעויות נפוצות. ראשית, אל לנו לטעות בציטוטים. לשמוע ציטוט נחרץ או פשרן מגדול פלוני ולקבוע שזו היתה דעתו המוחלטת. לפעמים גדולים אומרים משפט קיצוני - לכאן או לכאן - כדי למתן. בכדי לברר מה דעת גדולי הדורות יש לקרוא את כל מה שאמרו וכתבו בנושא, ולא לחרוץ דין לפי ציטוט מסויים, ולעיתים אדם עם דעות מסויימות עמל למצוא ציטוט הקרוב להשקפתו וזועק הנה כך סובר גדול פלוני. עם ציטוטים סלקטיוים אפשר להוכיח על קיצוני שהוא פשרן ועל פשרן שהוא קיצוני.
שנית, השאלה על המדינה היא שאלה השקפתית טהורה ולא הלכתית. גם מי שהוא שונא את המדינה, אין זה מתיר לו את כל איסורי התורה, כגון גזל, חילול ה', שנאת אדם שומר תורה, וכיוצא בהם, מחמת השקפתו. כל דבר הנוגע לאיסור הלכתי חייב להיות כפוף לפוסק הלכה. למשל מי שקיבל מרבותיו לשנוא את המדינה, אין זה מתיר לו לילך אל קופת המדינה - לו היתה כזו קופה מוחשית - ולמלאות משם מזוודה של שטרות וללכת. אפילו גזל גוי אסור, כל שכן גזל מקופה משותפת של המדינה, שהיא כעין קופה גדולה של ועד בית או עיריה. גם מי שיטען שדין המדינה אינו דין מבחינה הלכתית, זה שייך רק לנושא של אי נתינת מיסים, אבל לשקר וליטול מהמדינה כסף שלא בצדק הוא גזל גמור מהתורה (וכל שכן נטילת ממון ממעביד - כגון חופשת מחלה שקרית - או בנק או כל גורם אחר), ועבירה גוררת עבירה, כגון שקר וחילול ה'.
יהי רצון שנזכה לגאולה השלימה במהרה, ועמה יבוא גם השלום השלם, ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
