סדר ליל הסדר למנהג יהדות תוניס - ג'רבה, (ובנוסף על ה"בסיסה")

הבסיסה (ע"פ עדות אחד מיוצאי תוניס)

ראש חודש ניסן הוא חג "הבסיסה" עם הברכות והמאכלים כמו של ראש השנה. הוא נחוג בעדה התוניסאית (במיוחד בדרום) ובעדה הטריפוליטאית, כמעט כמו ראש השנה.

הבסיסה מורכבת מתערובת של דגנים שונים (סימן לשנה פורייה), שעוברים בשלב ראשון קליה ולאחר מכן טחינה לאבקה דקה.

לאבקה זו מוסיפים תבלינים, פירות יבשים, חלווה מגורדת דק, ממתקים וכל מיני דברים טובים (סימן לשנה מתוקה) המשמחים את הקטנים והגדולים.

בתחתית נר השמן שמדליקים כמו בכל ראש חודש, מניחים הפעם תכשיטי זהב, לאיחולי שנת עושר ואושר.

הזהב יזכיר גם שבנות ישראל תרמו את תכשיטיהן ברצון: הזהב שימש לבניית המשכן.

בערב זה, כל המשפחה יושבת מסביב לשלחן כשקערת הבסיסה במרכזו כך שלכל אורח יש גישה אליה. כל אורח מחזיק מפתח סימן לפתיחת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, כשהוא משקע את המפתח שבידו לתוך הקערה, ואז האמא שופכת שמן (סימן לשפע וברכה) על כל הידיים המושטות, והשמן עובר מהידיים אל אבקת הבסיסה, לקיים מה שנאמר "מנחה בלולה בשמן".

עכשיו האורחים בוחשים בתוך הבלילה, בזמן ערבוב הבסיסה מברכים תפילה מיוחדת בסגנון חרוזי שקיבלה נוסח שונה בכל עדה:

בתוניס-

יא בשישה בלמפתח. חון עלינה יפתח. יא בשישת פתחאת אלעוד. חון עלינה יא מעבוד יא בשישת ניסן. חון עלינה ירחמן. יא תחריק בלאבשיש. יא פתח בלא מפתח. חון עלינה יא פתאח.

יַא פַתָּאח בְּלַא מַפְתָּאח - הו (אתה ה') הפותח בלא מפתח,

יַא עַטַאי בְּלַא מַנַא - הו (אתה) הנותן בלא תמורה,

[אֻרְזֻקְנַה וַרְזֻק] (תַרְזַקְנָה וּתַרְזַק) מִנַּה - תן לנו ותן מאתנו (תן לנו מטובך וְנִתֵּן לאחרים)

יש מוסיפים: וַרְזֻק לְעַבֵּיד לְכֻּלֻלְנַה - ותן למאמינים - לכולנו.

יש מוסיפים: עַקְבָּאל דָאיֵר, כִיר מִן הַסְנָה - כה לחי, (טוב) יותר מן השנה (הזאת)

אזי בא הרגע שציפו לו, "דייג" של כל מיני הפתעות שהסבתה החביאה באבקה. כולם אוכלים מהבלילה, במזלג או באצבעות. הבית מתמלא מצהלות שמחה של הקטנים שאצבעותיהם נוטפות שמן ואף אחד לא דורש מהם להשתמש במזלג...

ליל הסדר:
בפיוט זה מבואר בקצרה מנהגי ליל הסדר בתוניס -

זמרו שם יוצר הרים האלקים אדיר אדירים:

כבדוהו על ממלכתו, שבחוהו על ממשלתו, קדשוהו על תפארתו, עם שמותיו הנאדרים: האלקים אדיר אדירים:

רוממוהו על רוב נסיו, גדלוהו על כל מעשיו, כי חסדיו על כל חוסיו, לעדי עד ולדור דורים, האלקים אדיר אדירים:

יחדוהו כי לו יאות, הוא אשר יוכל לעשות אות, ועוד בעיני אבות רואות, הקדושים הנאדרים האלקים אדיר אדירים:

הקל עושה נפלאות הגדולות הנוראות והמפענח נחבאות, המגלה הנסתרים, האלקים:

רוממוהו על הסדר, ספרו לו אמרי ספר, מעשה ברבי אליעזר, וחבריו הנשארים, האלקים:

כוס תחלה עליו קדוש, מנטילת ידים לא תמוש, ואכילת ירק תדרוש, עם נשוא הסל לנערים: האלקים:

הנטילה האחרת על שתי מלות נאמרת, וחרוסת עם חזרת עם אכילת הנותרים, האלקים אדיר אדירים:

כוס שלישי ברכת מזון, לא יהיה במזוניך רזון, כי יצאתם עת חפזון, בקראו לו ליל שמורים:

כוס רביעי עליו גמור הלל, ברכו את שם הגואל, כל ימי חיי ישראל, תזכרו כי הייתם גרים, האלקים:

כוס חמישי הוא המנהג, כי להלל גדול ינהג יעלוז לבי ולא ידאג. ואמור עליו שיר השירים, האלקים:

(מתוך 'סדר פסח ומילה' - כמנהג ק"ק גרדאייא יע"א, חיברו הר"ר יוסף אלבאז)

מנהג נעילת הדלתות:

בליל הסדר יש הנוהגים לנעול את דלתות הבית, ואינם נותנים להכניס שום אורחים זרים, לאחר שכל הנוכחים הגיעו, המסורת חייבה לסגור את הדלתות במשך כל הלילה, ועד למחרת אף אורח לא יכול לעזוב את ביתו של המארח. וזאת למרות אמירת ההגדה 'כל דכפין'. הטעם לכך ככל הנראה הוא כיון שחלק מתושבי האי הגיעו לאי מגירוש ספרד והביאו מנהג זה (שנהגו האנוסים בספרד מחמת הסכנה) איתם.

הקידוש הארוך:

בליל הסדר נוהגים יהודי ג'רבה לומר את "הקידוש הארוך" שחיבר רבי סעדיה גאון ולא את הקידוש המקובל.

וזהו נוסח "הקידוש הארוך"

אֵלֶּה מועֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמועֲדָם:

ליל שימורים הוא ליי' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה ליי שימורים לכל בני ישראל לדורותם.

סַבְרִי מָרָנָן: עונים: לְחַיִּים

בָּרוּךְ אַתָּה ה' א' מֶלֶך הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' א' מֶלֶך הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ מִכָּל עָם. וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשוֹן. בָּחַר בָּנוּ וַיְגַדְּלֵנוּ. ורָצָה בָנוּ וַיְפַאֲרֵנוּ:

תְּרוּמָה הִבְדִּילָנוּ‏ מִכָּל גוי. אֶרֶץ חֶמְדָּה הִנְחִיל אוֹתָנוּ. קִדַּשׁ אֶת שְׁמוֹ בָּעוֹלָם. בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשוּ רְצוֹנוֹ. גְּבוּרוֹת רבות עָשָׂה לְמַעֲנֵהוּ וְאֵין חֵקֶר לְנִפְלְאוֹתָיו:

עֲדַת קְדוֹשִׁים אוֹתָנוּ קָרָא. כֶּרֶם חֶמְדָּה נְטַע‏ שַׁעֲשֻׁעִים וַיִּקְרָאֵם סְגוּלָה לִשְׁמוֹ.

רֵאשִׁית לְקָחָם מִכָּל גּוֹיֵי הָאֲומות. שֶׁהֵם מְשׁוּלִים כצְבָא מָרוֹם. וּמְכוֹונִים כְּכוֹכְבֵי הרָקִיעַ. היו עֶלְיוֹנִים בְּקֶרֶב תֵּבֵל וְנִכְבָּדִים עַל כָּל הָאֻמּוֹת. זִיו פְּנֵיהֶם כְּזוהר הַשֶּׁמֶש. וּמַרְאֵה דְמוּתָם כְּמַלְאֲכֵי השָׁרֵת: לָהֶם יִרְאוּ מְלָכִים וְקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ. לְמַעַן ה' צְבָקוֹת אֲשֶׁר בָּם בָּחַר:

למען ה' אשר נאמן. קדוש ישראל כי בם בחר. כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרךְ ה':

וַיְקַדְּשֵנוּ קְדֻשַּׁת עוֹלָם וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל עָלֵינוּ קָרָא. קָרָא אוֹתָנוּ עֵדָה לִשְׁמוֹ. סְגֻלָּה וְנַחֲלָה מִימוֹת עוֹלָם: וַיְקָרְבֵנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי וַיַּגִּישֵׁנוּ לִפְנֵי חוֹרֵב: וַיּוֹרִישֵׁנוּ דִּבְרֵי חַיִּים כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע הֲדָרוֹ:

וַיַּעַשׂ לָנוּ ה' א' נִסִּים וּגְבוּרוֹת. וַיִּגְאָלֵנוּ מִכף אוֹיֵב:

וַיתֵּן לָנוּ ה' א' בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה. חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן: אֶת יוֹם חג המצות הזה. את יום טוב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה. זְמַן חֵירוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה מקרא קודש זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם:

וַיִּבְחַר בּוֹ בַּיּוֹם הַזֶּה מִכָּל הַיָּמִים וַיִּרְצֶה בוֹ וַיְקַדְּשֵׁהוּ מִכָּל הַזְּמַנִּים. לִהְיוֹת מְהַלְּלִים אותו עַל כל פִּלְאֵי מַעֲשָׂיו לִהְיוֹת מַזְכִּירִין אוֹתוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:

לְהוֹדִיעַ כִּי בוֹ הוֹצִיא אֶת עֲבָדָיו מִכּוּר הַבַּרְזֶל אוֹתָנוּ מִלֵּט. לְהוֹדִיעַ כִּי בוֹ עָשָׂה ה' אלוקינו נְקָמוֹת גדולות בְּאֹיְבֵיהֶם. וּבוֹ שקַע‏ שונאיהם בַּיָּם.

לְהוֹדִיעַ כִּי בוֹ עָשָׂה ה' אֱלֹקינוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת לִבְנֵי יְדִידָיו:

בָּרוּך אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

עוד עדויות:

האי ג'רבה שבתוניסיה ידוע בכינויו "אי הכהנים". בני הקהילה שישבו באי השתייכו למשפחות כהונה. הם היו מקפידים תמיד על קיום מנהגי הקהילה השונים, שנמסרו לאורך הדורות. עד היום, בארץ ישראל, משתדלים בני העדה להשתדך עם כהנים בני קהילתם, כדי לשמר את המנהגים.

הרב שלמה כהן מבני ברק, ילד האי, מספר ל'יתד נאמן' על המנהגים המיוחדים של יוצאי האי ג'רבה, שחלק נכבד מהם נהוג על ידי בני הקהילה עד היום:

"אחד המנהגים המפורסמים של בני ג'רבה הוא הנוסח הארוך של קידוש ליל החג. הוא מודפס בהגדות ג'רבאיות, וידוע כי חלק מן המדפיסים ייחסו אותו לרמב"ם, עובדה שהוכחה כלא-נכונה. את נוסח הקידוש הזה נהגו לומר באי ג'רבה ובסביבותיו.

"בעבר, ראש המשפחה היה עוטף את האפיקומן במטפחת, ונותן אותה בידי אחד מהמסובים, שהיה שם אותו על שכמו ויוצא לסיור בחוץ. הוא היה נכנס ויצא בבתי השכנים והמכרים, ומביא להם דברי גאולה, כגון: 'משיח בן דוד בדרך', או 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. בעת כניסתו לכל בית היה מציג עצמו כיהודי שהגיע מארץ ישראל. בארץ המנהג הזה אינו נהוג, לפחות לא באותה מתכונת. ליד השולחן מדברים המסובים אודות הגאולה הקרבה, ובניין ירושלים עיר הקודש.

"את הקטע 'הא לחמא עניא' קוראים ביחד, כאשר אחד מבני הבית מסובב את הקערה מעל לראשיהם של המסובים. הטעם למנהג של סיבוב הקערה, כפי ששמעתי מאבי ז"ל, הוא זכר לעננים, שסוככו על בני ישראל כשיצאו ממצרים.

(בנותן טעם להביא כאן מדברי הרב החיד"א, בפסח של שנת תקל"ד היה החיד"א בתוניס. בספרו על ליל הסדר הוא מוסר, כי רחמים, משרתו של הגביר המארח, היה לוקח את "כלי המצות וירקות חובה" והעבירו שלוש פעמים על ראשו של כל אחד מן המסובים. לאחר מכן ניגש אל הנשים שהיו יושבות מן הצד ושאל אם גם להן צריך לעשות כך שלוש פעמים. החיד"א ענה לו בשעשוע לשון. כתוב: "רחם רחמתים לראש גבר" (שופטים ה, ל). צריכים שלוש פעמים רחמים – שיבוא המשרת רחמים – לראש גבר, אך לא לראש אשה {"מעגל טוב השלם", ירושלים תרצ"ד, עמ' 62}).

"את קטעי ההגדה קוראים לפי התור, בעברית וגם בשפה הערבית. בארץ, לא רבים המשיכו עם המנהג של קריאת ההגדה בערבית, אך כמונו, יש שעדיין נוהגים כך גם היום".

לדברי הרב כהן, "מה נשתנה" אינו נאמר דווקא על ידי הקטנים, אלא נאמר על ידי כל בני המשפחה ביחד.

לאחר קריאת הקטע "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", מספר אחד המסובים את סיפורו של אברהם אבינו ע"ה, כשהחל להכיר את בוראו, ואת נס הצלתו מכבשן האש.

בקהילת הג'רבאית אין זכר למאכל החזרת, ולמרור משתמשים רק בחסה.

בעת הפרק על עשרת המכות, המסובים עונים "שמסילינו" ("השם יצילנו") אחרי הקראת כל מכה ממכות מצריים, וראש הסדר שופך לתוך קערה, מעט מכוס יין, ומישהו אחר (לרוב האשה) שופך אחריו מים, (כנראה לדילול עוצמת הקללה...) את תוכן הקערה שופכים במקום שאין רגל אדם בא לשם, ושוטפים הכול.

"כדרנא ולעם אכדאר"

המנהג בתוניסיה (ובשאר ארצות המזרח) בליל מוצאי פסח לפזר מעל הדלתות והמיטות ובשאר פינות הבית עלי חסה ולומר "כדרנא ולעאם אכדאר" (פיזרנו ירק שהשנה תהיה ירוקה).

יש הטוענים שמנהג זה היה נפוץ גם בתורכיה, בבל, מצרים, אלג'יר, סוריה וארץ ישראל.

יש שנהגו לקחת עשבים או שיבולים ומניחים אותם בראשיהם או מפזרים אותם בפינות הבית. יש שנהגו לאגוד ירק כל שהו ולחבוט בהם את בני המשפחה, ואומרים את המשפט הבא "סנתק כדראה/חצ'רה" (שנתך תהיה ירוקה). או שהיו אוגדים עלומה של שיבולים וחובטים בהם את בני המשפחה ואומרים "יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה".

מנהג נוסף הוא שהיו מדליקים עששית שמן (קנדיל) ומעטרים אותו בשיבולים ומניחן בתוכו מטבעות זהב (כמנהג תוניס בליל ראש חודש ניסן).

הטעם לכך הוא שבחודש ניסן נידונים על התבואה "לסימנא טבא שיהיה שנת שובע"

המימונה התוניסאית הייתה משפחתית. המאכל העיקרי הוא "עזה" (החביתה) הגדולה העשויה מבשר הכבש שנשמר כבשר יבש ומומלח. הקאדיד, חביתה ענקית שכולה מהשמן, הבצים ושומן בשר הכבש.