אקדים ואומר, שחששתי מאד להעלות כאן נושא זה, שמא יצור הדבר את האפקט הלא נכון - הנובע לרוב מאי קריאת המאמר כולו.
יחשבו שיש כאן זלזול במנהגי ישראל הטהורים, ויחשבו שיש כאן בוז לאנשים רציניים. חלילה לי מעשות כן! וכל הדיבור כאן הוא מראש על החמרות עמרציות, אשר מתנגשים בבין אדם לחבירו ועוד. אשמח לתגובות, הארות, ואף הערות - שמתי קסדה...
אני רוצה לדבר על נושא פחות אהוב, ופחות פופולארי, זווית שונה בעניינא דיומאחומרות
בפסח, זה הזמן לדבר על עניין הרלוונטי לשנה כולה - אך מצוי ביותר בתקופה זו – חיבת החומרות.בוודאי שאין כאן הדיבור על מנהגי ישראל אשר בהררי קודש יסודם, ואת אשר הנהיגו גדולי האומה על קהל עדתם מחשש כל שהו לסרך איסור, - יען כי חובתם של רבותינו היא לעשות סייג לתורה, לבל ייפול דבר וחצי דבר מדברי תורה, וכולנו חייבים לעשות כדברי רבותיו ולא לזוז מהם, ועשית ככל אשר יורוך, ולא תסור מן הדבר. פשוט.
אך יש עוד רב, רב גדול וזקן מופלג, שלו אנו לעיתים אוהבים ביותר לשמוע - הוא יצר הרע, "מלך זקן וכסיל" תיארוהו חז"ל, שלכל אחד הוא נכנס כפי מידותיו. [ראה בחובות הלבבות שער יחוד המעשה שמאריך הרבה להמחשת העניין - שווה לכל נפש]
אז לעיתים האדם מרגיש "זקן" - בבחינת 'זה קנה חכמה', או אז מוצא הוא ידיד שאין זקן ממנו, ועקב פעילותו, חלק מהיותו של האדם 'זקן' עליו לתור אחר כבוד ופרסום - שהוא מחמיר מה שאחרים גדולים ורמים עוד לא זכו, עד כדי שהוא מצהיר לעולם שהגיע כעת למדרגת עניו גדול
והצורך להרחיב על הדבר החמור הזה, הוא לפי שזהו השער הרחב של כוחות החיל של היצה"ר לעיר הקטנה שאנשים בה מעט ולעשות בה שמות, וע"י שתאסור עליך ועל סביבתך דבר שלא ציווך – ו-בוא... אתה לא באמת מאמין בחומרה, נכון?, אז בסוף גם לא תעשה כלום כי הכול בעיניך נפסק על ידיך, כשכולך חומרות ותוספות שממלאות אותך בדלק צדיקות לשנה שלימה.
(ועיין ב'חובות הלבבות' שם, בגנות העבודה הזו וחומרתהּ, והדרך לנצחהּ)
אנו עומדים בפרק זה על מספר בעיות הנובעות מתופעה כפייתית זו; נטישת העבודה האמיתית, התאהבות בחיצוניות עד כדי הפיכתה לחמצן, בעיות גדולות בין אדם לחברו, דין לכף חובה, בעיות חמורות בהוראה [וראה לחיד"א ב'מחזיק ברכה' (או"ח ס' תסו סק"ה) שמדבר על עניין זה] ועוד.
בפסח רואים באופן יוצא דופן את אותם המחמירים בחומרות יתירות יותר מבשאר השנה, החל מלא לאכול מאכלים שהיו באותה שכונה עם קטניות, ואף לא לשטוף רצפה במים מהכינרת, המשך בהכשר נחשב - 'כשר לפסח' לאקונומיקה, וכלה במנהג המבורר והמועדף על רוב חובבי החומרות לאכול "קלי צום" כל החג, והוא כדמאחלי אינשי "צום כשר ושמח".
יש חומרה שהומצאה זה עתה
ויש חומרה שנהגה משפחתך - קהילתך - וכו' ואתה מסוגל לכעוס על האחר שלא חושש ל...
להחמיר זה טוב, עד שזה מגיע לאחרים. כי כשאתה רוצה שאחרים יחמירו בחומרות שאתה רואה בהם לנכון - והם לא, זו חומרא דאתי לידי קולא, שלבסוף יחשבו שכל מה שלימדת אותם זו חומרא בעלמא.
"אֶת אֲשֶׁר הִתַּרְתָּ אָסַרְתִּי, וַאֲשֶׁר אָסַרְתָּ הִתַּרְתִּי"
כידוע - זהו חלק מתוך 'וידוי הגדול לרבינו ניסים'. וכתבו התוס' (ע"ז מ. ד"ה אמר רבא) בשם הירושלמי "...לא ביש לי דאמרת על טהור טמא, אלא סופך לומר על טמא טהור!".
ומדוע זה כ"כ חמור להחמיר על עצמי דברים שקוב"ה התיר?! אלא התשובה הברורה היא, שהמחמיר הממוצע, - כאמור - לא ההולך בהדרכת רבותיו, אין חומרתו נובעת מאהבת הבורא, אלא מאהבת עצמו, אהבה עזה עד כדי שמוכן לייסר את עצמו והעיקר שיהיה נחשב - בעיני עצמו לכל הפחות - ליותר.
וזאת מכיוון שאין לו טעם וסיפוק עצמי ממעשיו היום-יומיים שבאמת אינם מגיעים לתכלית האמיתית, אז בודה הוא 'איסורים' מליבו.
המילה 'אסור' זה 'קשור', ואם הוא 'פוסק' לקשור את משפחתו בכבלי ההלכה ה'לא קיימת', נבול יבול גם הוא גם משפחתו.
לא ייתכן שאחר צריך לקחת על צווארו את עול ה'מעמד' שלך! ולהצטער מזה ששאיפותיך אינן תואמות את המציאות, אז אתה מחפשׂ את המציאות לשאיפותיך, עד כדי כך שבנך הולך להתפלא שבאמת כתוב "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם...וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" - הוא הרי חשב שזו עוד אחת מהחומרות שמצאת בספרים נדירים בנבכי הספרייה התורנית הלאומית.
ע"ז אולי אפשר לדרוש את הפסוק (ירמיה יט ה) "לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל - אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" הרי אין סוף לצרות הרוחניות שזה יכול ליצור.
על נדב ואביהו - שמבלי ספק היו ענקים מבלי יכולת בידינו להשיג אי משהו מגדולתם ושלימותם! כמובא בזוה"ק בכמה מקומות (אחרי מות נו: שהיו שקולים כשבעים סנהדרי!) ושכתוב "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶֽל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" דהיינו – אומר משה - "חשבתי שקרוביו אלו או אני או אתה, ולמרבה ההפתעה נגלה לי שאלו הם" - הם אותם ענקיים "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם - וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָֹה..." אפילו הם שהיו כבר מושלמים, שילמו ביוקר על הוסיפם משהו אשר לא ציווה ה'.
אומר לנו משה רבנו (דברים ד ב) "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ. – והסיבה - לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם"
- הסיבה שאסור להוסיף כתובה מניה וביה - לבד מזה שאין אנו יכולים להעלות על ליבנו כלל שאנו מבינים את מחשבת האלוקים.
בגמ' בברכות (לג:) מסופר "ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר 'האל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והוודאי והנכבד' המתין לו עד דסיים, כי סיים א"ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?!" הרי גם אותם שלשה שבחים 'הגדול גיבור ונורא' אילולי אנשי כנסת הגדולה - שבסודם תיקנו מה שתיקנו - לא היינו משבחים כלל כי זה רק ממעיט ממנו [אגב - ובשביל להבין שאין לנו השגה בו ובשבחיו כלל, אנו מיד אומרים 'אל עליון' - מעל להשגתנו]
ממשיכה הגמ' (שם לד.:) "ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ואם בא לשׁוּחַ בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה". שואלים התוספות (ד"ה מלמדין) "וא"ת וישחה ומה בכך?, וי"ל שלא יבא לעקור דברי חכמים, שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים, ו[טעם נוסף -] חיישינן ליוהרא".
ונראה שכוונתם היא שאם אנשים יבואו מרצונם וימציאו, יחשבו בליבם שזה גם מה שחז"ל עושים - שממציאים חלילה מסברת ליבם דברים, וכך נופלת חומת הדת.
וזה מה שקרה בדורנו העכור, ש'חסידים וחסידות'... בודים מליבן דברים, ובכך מבטלים את רוב דברי חז"ל והתורה.
ממשיכה הגמ' "הכורע בהודאה הרי זה מגונה... והרי אמרו ז"ל לכרוע, ההיא בהודאה שבהלל [או]...בברכת המזון", - המורם מכל האמור - היכן שלא ציווך זה מגונה.
הכלל הוא להתבטל ולא להמציא לנו תורות חדשות, כי חלק מהתבטלות לחכמי הדור הוא להבין שהם ידעו מה מותר ומה אסור, מה היא חומרא מבורכת ומה היא פסולה, מה הוא מנהג ישראל, ומה הוא 'גהנם' (של"ה, וכן 'פלא יועץ' ערך 'מנהג').
וראה בפ"ב דברכות (טז:) "חתן פטור מק"ש" ומשנה אח"כ "חתן אם רוצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול[8]" מה שלא ציווך אל תעשה, "כי אם תעשה מה שלא ציווך - סופך לא לעשות את אשר יצווך!" כי כך האדם מעוות את דרכו בהיותו 'מרן פוסק עצמו'.
כתב בשו"ת 'חוות יאיר' (סי' רכב) וז"ל, "דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם. שאחד נעדר בלי בן, וצווה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש [עי' שו"ת ר"ש מדינא חלק א"ח סי' ו'] ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם, גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל, ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה מ"מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל - שג"כ תורה הם, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לזלזל בו!. וכ"כ התוס' בפרק 'אין עומדין' [הנ"ל] על הבא לשחות בסוף כל ברכה לתירוץ. ואין לומר שאני שם שהוא תקנת חז"ל ונזכר בגמ', י"ל דכ"ש זה שלא נזכר בגמ' ומ"מ בא ממדרש ומנהגן של ישראל, תורה וצריך חיזוק. כמבואר בגמ' יבמות (דף לו:) ובכמה דוכתי דע"כ חז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וכו' הרי זה מגונה וכו', ולכן בנדון זה שיש אסיפה ופרסום יש למחות. והנלפענ"ד כתבתי יאיר חיים" עכ"ל.
אביא מעשה רב שימחיש את הנושא. בבית צ'רנוביל - כרוב החסידויות - נהגו להיזהר מאד מכל חשש וספק של "מצה שרויה" בפסח. שנה אחת ערך האדמו"ר ר' יוחנן מטולנא [לבית צ'רנוביל] את שולחנו לרגל יום ההילולא של ר' אהרן מקרלין, הֶחָל בי"ט בניסן - חוה"מ פסח, וב'טיש' ישב יהודי ליטאי אשר לתומו טבל את המצה במרק.
כשראו החסידים את 'המעשה הנפשע', רעדה אחזתם שם... והחלו לנזוף בו - משל אוכל הוא חמץ למהדרין.
כמובן שמיד הפסיק באכילה והתכנס בתוך עצמו. האדמו"ר הבחין בכך וביקש מנה נוספת מן המרק המשובח, וכשיצא המשב"ק למלאת את שאלתו, עצר אותו הרבי ואמר לו "הואל נא והבא לי מה'שיריים' של היהודי החשוב ההוא" - והחווה בידו על הליטאי.
"הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ" כמעט נשמטה לסטם מעל פניהם. אך האדמו"ר לא שת ליבו כלל למבטי התמיהה ואכל את כל תכולת הצלחת, ואט אט חזרו פניו של היהודי הנ"ל לצבען המקורי.
ב'ענף עץ אבות' (ע' מ"ה) הביא מעשה על המשנה "אוהב שלום ורודף שלום. בימינו אלה לשמחתנו רבו בעלי תשובה השבים בכל לבם לתורה ולמצות ולמעשים טובים, אך יש כאלה שהקצינו מאד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידיעתם בתורה, והתנהגותם בקיצוניות רבה, גורמים להפרת השלום בבית. ובפרט אלה שאין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתרות. ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפלה 'השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך' - שרק על ידי לימוד התורה וההלכה יוכלו לכלכל דבריהם במשפט, ויחיו בשלום ובמישור.
ומעשה באיש אחד שבא אחר ימי הפסח לגרש את אשתו, בבית דינו של הרב הקדוש רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא[9], שאל אותו הרב, "מה לך כי תרצה לגרש את אשתך", השיב הבעל, "המרשעת הזו האכילה אותי בפסח מצה שרויה, בניגוד למסורת אבותי". ציווה הרב באותו מעמד לקרוא את אשתו הרבנית, וכשבאה, שאל אותה "הגידי נא לי באמת איזה מצות הנחת לפני בליל הסדר?" הרבנית החרישה, כי יראה לספר, אמר לה הרב, "אל תיראי, הגידי לי את האמת", ותען הרבנית, "שמתי לפניך מצות פשוטות, בלתי שמורות, ומעשה שהיה כך היה, את המצה השמורה שנאפתה בערב פסח לשם מצוה, הנחתי במפה מיוחדת בארון שבחדר, ובהיותי טרודה בהכנת הסדר, בא איש עני אחד ואמר שאין לו מצה שמורה לליל הסדר, אחד מבני הבית שלא ידע שהמצה הזאת הוכנה לרבינו לליל הסדר, נטל את המצה ונתן אותה לעני, ובבואי לקחת את המצה נדהמתי בראותי שנלקחה מן הארון, ולא ידעתי מה לעשות, ויראתי לספר לבעלי הקדוש, נמלכתי ולקחתי מצה פשוטה והנחתיה בתוך המפה, ועשיתי עצמי כלא יודעת דבר מכל הנעשה, והרב הקדוש ערך את הסדר על מצה פשוטה זו" [וברוח קודשו ידע הרב את אשר נעשה והחריש]. אז אמר הרב הקדוש לזה שבא לגרש את אשתו, "ראה בני, אני אכלתי מצה פשוטה בליל הסדר ועשיתי את עצמי כלא יודע ולא מרגיש, למען לא אבוא לידי כעס והקפדה, והכל למען השלום, ואתה בא לגרש את אשתך בשביל מנהג של מצה שרויה, הרי אין זה מן הדין כלל?!". עשה הרב ביניהם שלום, והתפייסו, והלכו לביתם לשלום".
[עוד אחד מהכללים בפסח שמעתי, שלא לנקות את הספרים, יותר מהזמן בו תלמד בהם בחג!].
כעס
ומעניין לעניין באותו העניין, יש אשר מתמלאים בכעס רב כאשר רואים מישהו שאינו מחמיר כמותם באותם חומרות יתירות, והכעס הוא חמור הרבה יותר שכתוב "כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים". ועל זה ראיתי ת"ח שהליץ על זה דכתיב (שמות לד) "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" וסמיך ליה "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר", תשמור את חג המצות ובלבד שלא תגיע לע"ז!, והליצו שאבק אינו חמץ וילדים אינם קרבן פסח...
[5] אמר שלמה "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת יא י). "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (שם ז ט). ואיתא בנדרים (כב.) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" - ואין רעה אלא גיהנם" וכו'. וכן אמרו רבותינו (ברכות כט:) לא תרתח ולא תחטא. ובסופ"ק דקידושין מ: - מא. איתא "רגזן לא עלתה לו אלא רגזנותו". וכתיב במשלי (כט כב) "וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע" ופירש רבינו יונה שם, "שכל הכועס כל מיני עבירות תלויים בו, כי מתוך הכעס בא לעשות כל העבירות ואין תכלית לרעת המדה ההיא". וראה רמב"ם ה' דעות ב ג וראה שבת קה: ועוד.
[8] וכמה פירושים בעניין אחד שלא כל הרוצה להיות 'צדיק' יכול להיראות כך - סגנון אחר להגיד שזו "יוהרא", אך הסיבה שהבאתי לעניינינו הוא הפשט היוצא, שמה שלא ציווך, אל תוסיף.
