דעת הר"מ ביחץ ובדין עניית דברים על המצה

א​

א. יחץ, ענינו לקיים מה שדרשו חז"ל פסחים קט"ז א' עה"כ לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ובוצעין אותה קודם הא לחמא עניא, כבמואר בשו"ע תע"ג ו'. המנהג לבצוע קודם הא לחמא עניא הוא קדמון, וכבר בסדר רב עמרם גאון מפורש כן. הטעם, כתב אבודרהם ומפני מה נהגו לפרוס המצה קודם ההגדה, כדי שלא יאמר הא לחמא עניא אלא על מצה פרוסה, כדאמרינן בפסחים מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.

וכן כתב רבינו מנוח פ"ח מחמץ ומצה ה"ו, ומנהגנו לחלוק האחד קודם קריאת ההגדה משום דאמרינן הא לחמא עניא ודרך עניות בפרוסה. כן נהגנו אע"פ שאין בו טעם עיקר, דהא לא בעי פרוסה אלא בשעת המוציא, ותו דאפילו אינו פרוס לחם עוני מקרי, עכ"ל.

(והר"ן פסחים כ"ה מדפיו כתב טעם אחר, להביא משם רב האי גאון דמש"א דרכו של עני בפרוסה היינו שמותר לו לבצוע אפרוסה ואינו חיוב, ולכן אם הביאו לפניו ב' שלמות א"צ לפורסן, וסיים אבל עכשיו נהגו הכל לברך על הפרוסה אלא שמקדים לפורסה קודם הגדה כדי שבשעת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה. אמנם טען זה מתאים לאלו המסדרים ב' מצות ולא למנהגנו שמסדרים ג' מצות.)


ב. כתב הגר"ז סי' תע"ג סעי' ל"ו, ומקצתה השני (פי' של המצה שנחצתה) צריך להחזירו לקערה וליתן אותו בתוך שתי מצות השלמות כדי לומר עליו ההגדה, לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו שנאמר תאכל עליו מצות לחם עוני ודרשו חכמים פסחים קט"ו ב' שעונין עליו דברים הרבה, ומתוך שנאמר לחם עני חסר וא"ו דרשו חכמים לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה ועליה יאמר ההגדה, עכ"ל. וראה שהוא מרכיב את הטעמים זה בזה, שענית הדברים צריכה שתהא על מצה פרוסה שיכול לצאת בה ידי חובתו.

ואיכא נפקותא בין הנך טעמי כיצד הוצרכו לנהוג בימים הקדמונים קודם שתקנו האמוראים נוסח הא לחמא עניא (עי' ראב"ן וריטב"א דמש"ה נאמר בלשון ארמית שהוא לשון שהיו מכירין בו בשעת תקנת נוסח זה). דלטעם הראשונים אפשר שהיו בוצעים קודם ברכת אכילת מצה, אבל לטעם שפירש הר"ן עולה שגם בזמן האמוראים היו בוצעים קודם ההגדה, וכן לטעם הגר"ז עולה שהיו צריכים לפרוס המצה קודם אמירת ההגדה, שענית הדברים הרבה נעשית על הפרוסה.


ג. כתב הר"מ פ"ח מחמץ ומצה ה"ו ואחר כך מברך על נטילת ידים וכו', ולוקח שני רקיקין וחולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים משום שנאמר לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.

ולכאורה מדברי הר"מ הנ"ל מפורש שאין צריך שתהא העניה על פרוסה, ודלא כהגר"ז, ומה שאנו נוהגים לבצוע קודם הרי נתפרש ברבינו מנוח שהוא כיון שאנו אומרים הא לחמא עניא, ולחד פירושא שֵם עניות דמצה הוא מה שהיא פרוסה, ע"כ מקדימין לפרוס. אכן אין הדבר מעכב, ואף הר"מ שהזכיר בנוסח הגדה שלו הא לחמא עניא לא חש להקדים ולפרוס, אלא הניח הדבר על מקומו הראשון שבו היו פורסים קודם שתקנו האמוראים אמירת הא לחמא עניא.


ד. אמנם עדיין צריך לברר דעת הרמב"ם בענין ענית דברים הרבה על המצה, שכן שיטתו שם הל' ב' וד' שהיו עוקרין השולחן קודם שאילת מה נשתנה ולא היו מחזירין אותו קודם עבדים היינו כמנהגנו אלא קודם שאומרים ג' דברים דרבן גמליאל. ולכאורה יפלא איך מתקיים מה שאמרו בגמ' קט"ו ב' שעונים על המצה דברים הרבה.


ה. ויש להקדים דלכאורה הר"מ לשיטתו לא קשיא ליה מידי, דהא בגמ' שם איתא אמר רב שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה. רב הונא אומר כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה, והלכתא כרב הונא.

והנה הר"מ פ"ח מחמץ ומצה ה"ב כתב עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו.

וכתב הלחם משנה, ואחר כך עוקרין השלחן מלפני קורא ההגדה לבדו. בפרק ערבי פסחים אמרו ואין עוקרים השלחן אלא מלפני מי שאומר ההגדה רב הונא אמר כלהו נמי לפני מי שאומר הגדה והלכתא כרב הונא ע"כ. ורבינו ז"ל נראה דפסק דלא כרב הונא ונראה דלא היה בגירסתו והלכתא כרב הונא ולכך פסק כסברא ראשונה דאיתמרא בגמרא בסתמא, עכ"ד. ולפי"ז י"ל בפשיטות דס"ל להר"מ שענית דברים הרבה מתקיימת במצה שלפני שאר מסובין.

מיהו נראה דאין די בזה, חדא שדברי הלח"מ אינם מוסכמים, עי' מרכבת המשנה וז"ל, מלפני קורא ההגדה לבדו ועלח״מ ודבריו תמוהים דודאי פסק רבנו כר׳ הונא דאין מצה ומרור לפני כ״א זולת לפני קורא האגדה לבדו ומש״ה עוקרין לפניו לבדו, עכ"ל. (וכוונתו נראה שאם נדקדק לשון הר"מ הל' א' נשמע דאין שם אלא קערה אחת, דז"ל הר"מ שם, סדור עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר כך הוא: בתחלה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן וכו', ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר וכו', מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית, ואחר כך עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו.

ותיבת לבדו עדיין צריכה ביאור לפירוש מרכה"מ. ועי' מועדים וזמנים ח"ג סי' רנ"ו דפירש דכיון שעקירת השלחן נועדה להתמיה התינוקות הו"א שעוקרים השלחנות שלפני כאו"א מהמסובין [שעליהם אין מונחים עניני הסדר כדמשמע בהל' א'] כדי להגדיל התימא, קמ"ל שרק שלחן שלפניו עוקרין.)

ועוד, אפי' תימא כדברי הלח"מ, מה יעשה מי שמיסב לבדו ובנו קטן עימו ואין שם מצה אחרת זולת זו שבקערתו, מי נימא שלא יסלק הקערה כדי שיאמר דברים הרבה על המצה, זה היה להר"מ לפרש, ומדשתיק ש"מ דלאו אמצה דשאר מסובין קסמיך, והדרא קושיא במה תתקיים ענית דברים הרבה על המצה לשי' הר"מ.

[ובלאו הכי מיתלא תליא האי מילתא במה שידוע לחקור בדין זה דעניית דברים אם הוא דין בהגדה שתאמר על המצה או דילמא הוא דין במצה שתקרא ההגדה עליו, וריהטא דמילתא שהוא דין במצה כפי שדרשו משמו דמתקרי לחם עוני ע"ש עניית דברים שעליו, ולפי"ז נראה דהוא תנאי במצת מצוה שתהא מצה שענו עליה דברים, וא"כ לכאורה תמוה איך נאמר שקורא ההגדה מקיים עניית דברים על שאר מצות שלפני המסובין והוא עצמו יאכל ממצת הקערה שעליה לא ענו דבר.

מיהו יש להעיר דלפי המתבאר ע"פ חקירה זו עולה דיש להקפיד שכל המצות שיאכלו מהם המסובים כזית ראשון צריכים שיהיו על השלחן בשעת הגדה כדי שיתקיים בהם תנאי דאמירת דברים, ועי' הגדת מבית לוי דהגריז"ס זצ"ל הקפיד לנהוג כן. ובעניותי, אין נראה מדברי הקדמונים דהוו נהגי הכי, וכן פשטות לשון השו"ע תע"ג ד' שמביאים ג' מצות לפני בעל הבית ותו לא, ואדרבה הא איתא בהדיא במהרי"ל בסדר ההגדה שבקערה איכא ג' מצות, ולא תהא מצה אחרת על השלחן בשעת ההגדה עיי"ש, ופוק חזי מאי עמא דבר. (גם יש להעיר דהא קרא קאי באכילת שבעת ימים כדכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, ונודע ד' הגר"א דמקיים מ"ע בכל אכילת מצה כל שבעה, ולפי זה ראוי שיהיו על השלחן כל המצות שיאכל כל שבעה כדי לקיים בם עניית דברים הרבה, וזה לא אמר אדם מעולם) ומפי הרב מרדכי יעקב בהגר"ח פיינשטיין שליט"א שמעתי דהכתוב בהגדה הנ"ל לאו מר בר רב אשי חתים עלה, והרבה מהנכתב שם אינו נכון, וזה אחד מהם, שכן מנהג בית הרב שאין מונחים על השלחן שום מצות יותר מג' מצות שבקערה.]

(בספר שולחן המלך על הר"מ כתב לפרש לשונו שעוקרין מלפני קורא ההגדה לבדו, דאתא למימר דא"צ לסלקם לזוית אחרת אלא מסלקו ומרחיקו מלפני קורא ההגדה. ועצם דרך סילוק כזה הנה הוא מפורש ברשב"ם קט"ו ב' ד"ה ואין דלדידן שאין לנו אלא שולחן אחד שעליו מסובין כולם א"צ לעקור השולחן אלא אנו מסלקין את הקערה שבהה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השולחן, ודי לנו בכך, עכ"ל, והכי איפסקא הילכתא בסי' תע"ג סעי' ו' דכתב ואז יצוה להסירם מעל השלוחן ולהניחם בסוף. ולפירוש זה אין צריך לפנים דקושיא ליתא, דהא ס"ס נאמרת ההגדה בפני המצה אלא שמרחיקין אותה ממקום סמיכותה לאומר ההגדה כדי להתמיה התינוק. אלא שעצם פירושו בלשון הר"מ נראה דחוק.)

ונראה להציע ג' מהלכים ליישב הדבר.


ו. האופן האחד, דדברי רבן גמליאל עצמן הנאמרים על המצה הם הנחשבים ל'דברים הרבה'. ואף שלפום ריהטא אני נראה כמתמיה, ראה לשון רבינו חננאל שם שכתב לחם עוני שעונים עליו דברים פי' אומר עליו הגדה מצה זו שאנו אוכלים וכו', ע"כ, והכי נמי פירש לעיל ל"ו א', ומבואר שדברי שמואל והברייתא מתקיימים באמירת מצה זו וכו'. [להעיר דיתכן שאין להביא ראיה מדברי רבינו חננאל, שהר"ח לא הזכיר תיבת 'הרבה', ולפנינו הגירסא היא אמר שמואל לחם עוני לחם שעונין עליו דברים, תניא נמי הכי לחם עוני לחם שעונים עליו דברים הרבה. אבל הר"ח גם שהביא הברייתא לא כתב 'הרבה', וכן בדף ל"ו לא הזכיר בדבריו תיבת 'הרבה', ואם לא הזכירה כיון שלא גרס לה, תו ליכא לפרש מכוחו שבדברי ר"ג מתקיים 'אמירת דברים הרבה'. אך עדיין יש לומר שאם כך היתה הגירסא לפניו אפשר שכך גם גירסת הר"מ, ושוב לק"מ.]

(ובנותן טעם להוסיף מה שדנו האחרונים בכוונת ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ודנו בזה חובת מה לא יצא, שהרבה ראשונים מפרשים דהני ג' מילי הינם בכלל חובת סיפור יציאת מצרים וכל שלא באר נקודות אלו לא יצא ידי חובת הסיפור. אמנם הרבה ראשונים כנגדם (עי' בנין ציון סי' ל' ועוד מפרשים) סברי שהיא חובה בקיום מצוות אכילת הפסח המצה והמרור, שלא יוצא ידי חובתו באכילתם בעלמא אלא צריך לפרש ענינם ואי לאו לא יצא יד"ח אכילה. ונ"מ מי שאין לו מצה ומרור אי חייב לומר דברי ר"ג. ולפי"ז לא נוכל לומר שענית דברים על המצה היא כל דברי ר"ג אלא רק מה שמכריז עליה מצה זו שאנו אומרים, ולפשוטו זה ודאי אינו נחשב דברים 'הרבה'. אלא דדעת הר"מ כהסוברים שהני ג' דברים הינם מחובת סיפור יציא"מ דמבואר ממש"כ הר"מ פ"ז ה"ה כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה. כן הביא בעמק ברכה לדייק משמיה דהגרח"ס זצ"ל.)


עוד משמע כן בתוספות ד"ה הביאו לפניו מצה קי"ד א' על עקירת הקערה, שכתבו התוס' ומיד כשעוקרין מחזירין לפניו והמצה והמרור עליו שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה וכדאמר לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. אלא שיש להעיר בדברי התוס' דלכאורה אינו מובן מאי טעמא צריך להחזיר הקערה מיד אחר עקירתה משום שצריך לומר מצה זו, הרי יכול להחזירה בסוף המגיד קודם דברי רבן גמליאל, וכדעת הרמב"ם. ובאמת הטור חילק הדברים לב' טעמים וכתב סי' תע"ג ומחזיר הקערה שבה המצות כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה כדאמרינן לחם עוני שעונין עליו דברים, וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו מרור זה, ע"כ. ולקמן נביא בעז"ה דברי הב"ח בביאור הטור, ושם נפרש מה שיתכן עפ"ד לפרש בדוחק בדברי התוס'.

א"כ עלה בידינו אופן אחד לפרש קיום ענית דברים הרבה לדעת הר"מ, שאמירת מצה זו היא הקיום.


ז. האופן הב', ראה מאירי צ"ה א' במתני' שכתב דפסח אומרים עליו הלל לקיים לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה. והנה דעת המאירי עצמו דף קט"ו נביא לקמן שההגדה ותחילת ההלל הם ה'דברים הרבה', אך יתכן עפי"ד לפרש שבאמירת ההלל שעל המצה (ב' פרקים ראשונים) מתקיימת ענית דברים הרבה.


ח. האופן השלישי, כתב רש"י דף ל"ו א' ד"ה שעונים עליו דברים, שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה. ותמוה, הא גמירת ההלל היא אחר שכבר נאכלה המצה ואינה לפנינו (וביותר לפי מה שכתבו הפוסקים סי ת"פ שאמירת ההלל א"צ להיות במקום הסעודה). (והמאירי דף קט"ו כתב שאומרים עליו ההגדה ותחילת ההלל.) ובהכרח יש לומר דאומרים עליו אין פירושו שאומרים כשהוא מונח לפנינו, אלא שאומרים על ענינה של המצה. ולפי"ז שפיר מצי הר"מ למיסבר שכל ההגדה היא דברים הנאמרים על המצה, אלא שאין צריך שתהא המצה לפנינו בפועל עד שאומר מצה זו, שאז צריך להגביהה ככל מקום שנאמר זה שהוא מורה באצבע.


וכדברים האלה ממש נמצא בב"ח סי' תע"ג סעי' י"ב המפרש דברי הטור שכתב טעם להחזרת הקערה מיד אחר מה נשתנה כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה כדאמרינן לחם עוני שעונין עליו דברים וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו מרור זה. וכתב הב"ח, ומה שכתב ומחזיר הקערה וכו', כ"כ גם הסמ"ק שמחזירין הקערה כשיאמר עבדים היינו משום דלחם עוני כתיב שעונין עליו דברים כדאיתא בגמרא. ואין מכאן ראיה, דעליו אין פירושו עליו ממש אלא הכי פירושו על ענין הלחם עונין דברים הרבה שעיקר ההגדה הוא בענין מצות מצה שרומז לחירות ולכך מתחילין הא לחמא עניא ועליו נמשך בענין ההגדה, וברמב"ם מבואר שאין מחזירין אלא כשאומר מצה זו. ומדברי רבינו עצמו יראה שלא נסמך על ראיה זו לגמרי, שהרי כתב וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו וכו', כלומר מאחר שעכ"פ צריך שתהיה לפניו כשיאמר מצה זו וכו' ושמא ישכח מלהביאו לפניו באמצע קריאת ההגדה לכך טוב שיחזיר הקערה לפניו קודם שיתחיל ההגדה, וכך הוא המנהג, עכ"ל הב"ח. (ועפי"ד יש לישב בדוחק מה שהערנו בדברי התוס' לעיל, שגם הם כוונתם שיחזיר מיד כיון שבשעה שצריך לומר מצה זו חייב שתהא מצה לפניו וחיישינן שישכח, הן אמת שבלשון התוס' הוא דחוק טובא לפרש כן.)

ונראה לי להביא ראיה שעיקר ענית הדברים הוא על ענין המצה ומה שאנו מגלים המצות הוא על דרך סמך וענין ואינו חיוב, דהא המנהג הפשוט הוא לגלות את המצה העליונה, ואם תאמר שענית הדברים היא תנאי במצת המצוה היה צריך לגלות את הפרוסה שבה מקיימים אכילת מצה לדעת רוב הפוסקים. גם לא מצינו בשו"ע דין מי שאכל מצה שלא היתה מונחת לפניו באמירת ההגדה, ואם הוא לעיכובא היה לו לפרש הדין (כדרך שפירש דין מי שאכל שלא בהסיבה), אלא ודאי כו"ע מודו שדין ענית דברים אינו מחייב שתהא מצה לפנינו ממש, ומה שנוהגים כן הוא ענין וסמך ותו לא מידי.


ט. והנה לעיל הערנו דמהרמב"ם עולה שאי"צ לקיים ענית דברים בפרוסה, והערנו מזה ע"ד הגר"ז.

ולפי כל מה שבארנו באופן קיום עניית דברים לד' הר"מ נראה דהדבר תלוי בטעמים השונים.

שכן, אם דעת הר"מ כאופן הג' שענית דברים על המצה היינו שעונים על ענין המצה וכדפי' הב"ח, אזי לעניות דעתי אין דברי הרמב"ם ענין לכאן כלל, דלפי"ז לדעת הר"מ אין שייכות בין ההגדה וענית הדברים למצה המסויימת שבה יוצא יד"ח אלא שעונים על ענין המצה הכללי, ולהכי א"צ שתהא בפנינו, אבל אנן דקיי"ל שעונים עליה ממש, וכדכתבו הקדמונים שלכן מגלים את המצות בשעת אמירת ההגדה, בזה שייך לדון להצריך שתאמר בפני מצה כזו שיוצאים בה יד"ח, כדפי' הגר"ז להצריך אמירה על פרוסה.

מיהו אי דעת הר"מ שקיום ענית דברים על המצה הוא בדברי ר"ג כאופן הא' או בפרקי ההלל כאופן הב', אזי אכן יש ראיה דסבירא להר"מ שאין הקיום ענית דברים תלוי בפרוסה, שכן לדעתו אין פורסים המצה עד אכילתה והדברים נאמרים עליה כשהיא שלמה, וזה ראי' דלא כהגר"ז.

ולהעיר, שהרוצה לצאת ידי דעת הגר"ז צריך לכאורה לגלות מצה האמצעית הפרוסה, והמנהג הרווח אינו כן רק שמגלים כיסוי המצה העליונה וכמו שכתבנו.