א. פסחים קח,א פרקדן לא שמיה הסיבה, הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. ומבואר שהסיבת ימין אינה הסיבה מטעם עצמי, לא משום סכנה שהוא טעם נלווה כמש"א ולא עוד כו'. והטעם שהסיבת ימין ל"ש הסיבה כ' רשב"ם שבימינו צריך לאכול. וכ"כ הר"ן על הרי"ף. והיינו שלהסב על היד שבה רגיל לאכול הוא סתירה לדרך חרות.
ולא נתפרש בגמ' דין איטר איך יסב. והנה לדעת רש"י שהביא רשב"ם דמש"א שמא יקדים קאי על אכילת פרקדן ולא על אכילת ימין לק"מ, דזיל בתר טעמא שצריך לאכול ביד שרגיל בה, ואיטר מיסב על שמאל דידיה שהיא ימין כל אדם ואוכל בשמאלו כהרגלו דרך חרות. ולשאר ראשונים דס"ל דאיכא סכנה בהסיבת ימין, י"ל בפשיטות שהשמאליים בימיהם שהיו רגילים להסב הרגילו עצמם בכל השנה להסב על שמאל שלא לבא לידי סכנה ואכלו בימין, ותו לא הוי שינוי מרגילותם, ובאופן זה אין סתירה לדרך חרות בהסיבתם.
ומכאן יל"ד לדידן שאין מסיבים כל השנה ואין האיטר רגיל בהסבת שמאל מה יעשה, להסב על שמאלו אינו יכול דלאו דרך חרות היא ולהסב על ימינו אינו יכול מפני הסכנה. ודבר זה כבר העיר בו הרא"ש בחילוק הדין העולה מהטעמים השונים, אבל לא כתב מה המעשה אשר יעשה. והטור סי' תע"ב הביא הדברים דאיכא נ"מ באיטר בין הטעמים (אלא שהוא מחליף בין שי' רש"י לרשב"ם כמש"כ הב"י. בר מין דין אין לשונו מבוארת כ"כ שהוא כותב דרש"י פי' הטעם שמא יקדים, ולהמתבאר אין זה הטעם לאיסור, דלכו"ע הטעם הוא טעם עצמי משום שאינו דרך חרות, אלא שיש הסוברים שגם טעם סכנה יש כאן, עיי"ב, וראה להלן).
ב. ושנים מאחרוני הראשונים העלו בידם דבר אחד, דבאופן זה חמירא סכנתא ויסב האיטר על שמאלו כשאר בני אדם. ז"ל הרשב"ץ במאמר חמץ ומצה אות קי"ט, וי"א שמא יקדים הקנה לושט קאי אהסבת ימין. שהושט הוא בימין כנגד הכרס והקנה הוא בשמאל כנגד הלב שהוא תלוי בו. והוא בשמאל. ולפי זה איטר ג"כ מסב בשמאל כל אדם אעפ"י שהוא ימינו. ויאכל בימין כל אדם אעפ"י שהוא שמאלו. וכ"כ בתרוה"ד סי' קל"ו וז"ל, שאלה: איטר יד ימינו, מאיזה צד מיסב בלילי פסחים? תשובה: יראה דמיסב בשמאל כל אדם, דאשירי כתב דיש חלוק לפי הפירושים, דלהך גאונים דמפרשי הטעם דהסבה בימין אינה הסבה, משום דצריך לאכול בימינו, ולפ"ז איטר מיסב בשמאל דידיה דהיינו ימין דעלמא. אבל ר"י טוב עלם ורשב"ם דמפרשין דהא דקאמר תלמודא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, קאי נמי אהסבת, ולפ"ז איטר אינו חלוק משאר בני אדם כל זה כתב אשירי ולא הכריע. ונראה דשבקינן טעמא דצריך לאכול בימין, מקמי טעמא דשמא יקדים, משום דאית ביה סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא, כדאיתא פ"ק דחולין. ואף על גב דלאידך גאונים ליתא הכא למיחש לסכנה, והאי טעמא דשמא יקדים לא קאי אהסבת ימין, מ"מ בפלוגתא דרבוותא אמרינן ספק נפשות להקל, כדאיתא בהדיא באשירי פ' בתרא דיומא. ושולט בשתי ידיו נראה דפשיטא הוא לכ"ע דמיסב בשמאל, דטעמא דשמא יקדים איתא, ואידך טעמא ליתא, הנראה לע"ד כתבתי, עכ"ד. [שוב מצאתי שגם המאירי אזיל בשיטה זו, דככל שיש סכנה בהסיבת ימין גם האיטר יסב לשמאלו, ובלשונו מבואר שהוא בא להכריע ההנהגה למעשה, וז"ל, הסבה זו אם עשאה בצד ימין אינה הסבה שהרי האכילה בימין ובאטר מיהא יראה שהוא מיסב מצד ימין וכן פרקדן לא שמיה הסבה וזה שאמרו ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט וכו' על פרקדן היא אמורה ולא על הסיבת ימין ופרקדן הוא נאמר לפעמים על מי שפניו כלפי מטה ואם כן פירושו בכאן שפניו למעלה ומיסב מגבו ומתוך שצוארו שוחה לאחריו כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל והקנה מתפשט למעלה והמאכל נכנס לתוכו וניזוק ואף בפניו למטה יש בו חששא זו אלא שלא הוצרך למעטה וי"מ דבר זה על הסבת ימין ומפני שהושט עומד בצד ימין ומעתה אפשר שעל שניהם נאמרה ולדעת זה אף אטר משמאל, עכ"ל.]
וכדבריהם פסק השו"ע תעב,ג, דאין הבדל בין אטר לשאר אדם בהסיבה, ובמ"ב באר הטעם משום דסכנתא חמירא.
ג. אלא שהדברים תמוהים טובא, שהרי האיטר המיסב על שמאלו שבה הוא אוכל הוא כשאר אדם המיסב על ימינו שעליו אמרה הגמ' דאופן זה לאו שמיה הסיבה, וא"כ אם אי אפשר לו להיסב על ימין משום הסכנה היה לנו לפוטרו מהסיבה [כדרך גידם שדן בו בביאור הלכה], שעל ימין אסור לו ועל שמאל לא יועיל מה שיסב דכיון שביד זו הוא אוכל לא תהא הסבתו הסיבה. ואין לומר שבדיעבד הוא יכול לאכול ביד שאינו רגיל בה, שאם כך הדבר היה הדין צריך להיות שגם איש ימני שהסב בימין יצא יד"ח דיעבד.
ויש שרצו ליישב שהימיני שאפשר לו להסב בשמאל בטלו חז"ל שם הסיבה מהסיבת ימין שלו, אבל האטר שאין לו מה שיעשה לא בטלו שם הסיבה מהסיבת שמאל שלו. וביאור זה רחוק בעיני, דלא משמע לי דמאמרם הסיבת ימין לאו שמה הסבה הוא גדר תקנה שגדרו שלא תהא שמה הסיבה, ואתל"ה הוה לן למיכתב היסב על ימינו לא יצא, והלשון לאו שמיה הסיבה משמע שהוא גילוי מילתא שצורה זו אינה צורת הסיבת בן חורין מטעם שפי' הראשונים שהוא מיסב על היד שאוכל בה, וא"כ צריך שיהיה הדין ששמאלי המיסב בשמאל אין זו הסיבה.
ד. והנה כתבו הפוסקים דאף הפטור מהסיבה לא יאכל בעמידה שהיא דרך עבדות. ויש להראות מקור לזה בדברי הירושלמי פסחים י,א אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות. מיהו הא פשיטא שהמיסב על יד שאוכל בה הוא עדיף טפי מאוכל עומד, ואף שאינו דרך חרות דרך עבדות גם אינו, שענין העבדות הוא מה שאוכל ארעי ואינו קובע עצמו לסעודה.
ה. שבתי והתבוננתי דמה שהעלתי לבאר דבימים הראשונים היה איטר מרגיל עצמו כל השנה בהסיבה שמאל מפני הסכנה, אף שהוא ביאור נחמד הוא רחוק מן המציאות, חדא שאין הושט משמאל לקנה אלא מאחריו נוטה קצת לימין (כאשר בחנתי הדבר בבהמות שחוטות), ובזה מבואר דלא פליגי רבותינו במציאות הסכנה אלא עד כמה חשו לה חכמים, דכו"ע מודו דסכנת פרקדן קרובה יותר וסכנת הסבת ימין רחוקה, ורש"י ס"ל דדווקא בפרקדן דמתוך שצוארו שוחה לאחריו שיפוי כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה, והקנה פושט למעלה, והמאכל נכנס לתוכו ונחנק, שם יש מקום קרוב לסכנה [ותופעה זו מוכרת לכל מי שאכל בעודו מושכב ומוטה ב'כסא נוח'], אבל כשהוא מוטה לצידו שכל החשש הוא דכיון שהושט נוטה לשמאל אם יטה לצד ימין יש חשש רחוק שיתעכב האוכל בבית הבליעה ואז תנועת האוכל היא לימין והוא מתקרב יותר לקנה מאשר לושט, לחשש רחוק זה לא חשו, ורשב"ם ס"ל דגם לחשש זה נחתו רבנן ולא חייבו הסיבה כזו, וממילא המיסב כך לא עשה כלום. ובזה יבואר נמי מה שלא מצאנו שהזהירו חכמים בהלכות ד"א שלא להסב לימין כדרך שאסרו תענית ה,ב להשיח בשעת הסעודה מהאי טעמא גופא, דבאמת אין כאן סכנה קרובה רק חשש רחוק ואין איסור בדבר להסב לימינו, אלא שאין חכמים מתקנים תקנה שאפשר שיבאו בה לידי סכנה, כמש"א בפסחים קי,א (גבי חשש זוגות בכוסות) דלא מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה. [ואף שהזכיר הרמב"ם הנהגה זו בכלל ההנהגות הישרות בשמירת הגוף שמונה בהלכות דעות פ"ד, וכתב בהל' ג' לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל, כל זה הוא לענין ההנהגה הישרה, ולא שמענו שהשותה בשעת אכילתו או מטייל אחר אכילתו או שאר הדברים שבאר שם הר"מ עובר בזה איסור.]
ומצאתי מציינים בספרי המלקטים דמהאי טעמא גופא הכריע הרדב"ז דיסב איטר על ימינו ודלא כתרוה"ד, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין ובהסבת ימין לא שכיחא היזקא [ונתתי שמחה בליבי שכיוונתי לדעתו במה שבחן צורת הקנה והוושט ומסיק כמש"כ]. וז"ל בח"ג סי' אלף י"ב, שאלת ממני אודיעך דעתי במי שהוא אטר יד ימינו על איזה צד הוא מסב בלילי הפסח. תשובה, הרא"ש ז"ל לא הכריע בזה דבר אלא כתב שהוא תלוי בפירושי המפרשים כי לדעת רש"י ז"ל שכתב דהא דאמרינן בגמ' ועוד שמא יקדים קנה לושט לא קאי מהסיבת ימין אלא אפרקדן ולפי זה אטר יד ימינו מיסב על ימינו ואוכל בשמאלו כדרכו כדין התפילין ממש. ולדעת רשב"ם ז"ל שכתב דהא דאמרינן ועוד שמא יקדים קנה לושט קאי אהסיבת ימין דאי אפרקדן אמאי נטר לה לבסוף ולפום האי טעמא מיסב כשאר כל אדם שמא יקדים קנה לושט. ודבר זה נשאל לפני מהרר"י ישראל ז"ל והעלה דכיון דאפליגו בה נקטינין טעמא דסכנתא דחמירי מאיסורי ומסב כשאר כל אדם. ואני ק"ל על האי טעמא דהא קיי"ל שלוחי מצוה אינם ניזוקין דהכי אקשינן עלה דתניא חור שבין יהודי לארמאי וכו' פלימו אמר אינו בודק כל עיקר מפני הסכנה ואף על גב דשלוחי מצוה אינם ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא שאני. ובשלמא לשטת רש"י ז"ל מסב פרקדן ואוכל שכיח היזיקא וחיישינן אבל המסב על ימין לא שכיח היזיקא כלל ולא חיישינן. ועוד ראיתי כי הסימנים שוכבין זה על זה ולא ידעתי אם סימני אדם נשתנה ומ"מ אפילו שנודה לסברתו של רשב"ם ז"ל שהושט לימין מ"מ לא שכיח היזקא, וכמה בני אדם ראינו מסובין על ימין ולא הוזקו. ועוד הרי תקנו הסיבה זכר לחירות ואם הוא מסב על ימינו ואוכל בשמאלו מצטער הוא ואין זה דרך חירות ולפיכך אף על פי שאיני כדאי להכריע רואה אני את דברי רש"י ז"ל ומה שהקשו עליו לא קשיא כלל דאורחיה דתלמודא בהכי שאומר הכלל ואח"כ הטעם אף על גב דלא קאי אכולהו ומשום הכי קאמר פרקדן לא הוי הסיבה הסיבת ימין לא הוי הסיבה והדר יהיב טעם פרטי לפרקדן ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט ולכן אני סומך על רש"י ז"ל שיהא מסב ואוכל במנוחה כדרך שהוא מניח תפלין וכן פי' הר"ן ז"ל דאפרקדן קאי. והנלע"ד כתבתי, עכ"ד הרדב"ז.
ובזה הדרא קושיא לדוכתא למה לא פירשה הגמ' מה יעשו האיטרים. [וע"פ הרדב"ז היה אפשר לומר דפשיטא לן שהיו מסיבים על ימינם, דאזלינן בתר טעם ראשון שהוא עיקר שהסבה על יד שאוכל בה היא דרך צער, וטעם השני אינו עיקר אלא תוספת טעם על פי חשש רחוק שאין להקפיד בו במקום מצוה. מיהו דו"ק היטב בדברי הרדב"ז דאם לא שהיתה דעת רש"י מפורשת שאין סכנה בהסבת ימין לא היה מסתמך לומר דשלוחי מצוה אינם ניזוקים, ועיין].
ו. ז"ל הטור סי' תע"ב, כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו, ופי' רשב"ם מפני שצריך לאכול בימינו ולפ"ז איטר יד ימינו יטה על ימינו, ורש"י פי' הטעם שלא יקדים קנה לושט ולפ"ז אין חילוק בין איטר לאחר עכ"ל. והערנו לעיל דבלשון הטור נראה שנחלקו רש"י ורשב"ם בביאור הגמ' אם הטעם משום שצריך לאכול בימינו או מפני שהוא סכנה, ולכאו' לא נחלקו בביאור הגמ' וכו"ע מודו שאינה הסבה מפני שאוכל בימין, וכל דפליגי הוא בדבר השאלה אם חשש הסכנה שהוא טעם נוסף בגמ' [וכלשון הגמ' 'ולא עוד'] קאי על הסבת ימין. והיה מן הנמנע בעיני לפרש שלמד הטור בד' רש"י דטעם דהסבת ימין אינה הסבה היא מהאי טעמא גופא שמא יקדים קנה לוושט, שלכאו' אין לשון הגמ' סובל פי' זה, שהרי הדבר מוזכר רק אחר שהוסיפה הגמ' טעם נוסף מפני הסכנה. והנה מהר"ל בגבורות ה' פמ"ח יצא לפרש סוגיין [וסלל לו דרך משלו שעיקר כח האכילה בימין, וכשהוא מיסב על צד זה אינו יכול לבלוע כראוי ודוחק לבלוע ובזה יכול לבא לידי סכנה להקדים קנה לוושט, ובאיטר איפכא], ואין כל דבריו מבוארים לי בעניותי, אבל בתוך דבריו בא ליישב הערה זו איך אפשר לשטעם אחד יסב איטר לימינו שהיא שמאל כל אדם ולטעם השני יסב לשמאלו כשאר אינשי, ע"ז כתב ואפשר לישב דהכי פירושו הסבת ימין לא שמיה הסיבה שאין דרך בני אדם להסב על ימין שמא יקדים קנה לוושט ואם כן לאו מצוה עביד, ולא עוד אלא שהוא סכנה לו שמא יקדים קנה לוושט, עכ"ד. וככל שפירוש זה דחוק לי בלשון הגמ', אם כך למד הטור הרי שלשונו מדוקדק היטב.
ולא נתפרש בגמ' דין איטר איך יסב. והנה לדעת רש"י שהביא רשב"ם דמש"א שמא יקדים קאי על אכילת פרקדן ולא על אכילת ימין לק"מ, דזיל בתר טעמא שצריך לאכול ביד שרגיל בה, ואיטר מיסב על שמאל דידיה שהיא ימין כל אדם ואוכל בשמאלו כהרגלו דרך חרות. ולשאר ראשונים דס"ל דאיכא סכנה בהסיבת ימין, י"ל בפשיטות שהשמאליים בימיהם שהיו רגילים להסב הרגילו עצמם בכל השנה להסב על שמאל שלא לבא לידי סכנה ואכלו בימין, ותו לא הוי שינוי מרגילותם, ובאופן זה אין סתירה לדרך חרות בהסיבתם.
ומכאן יל"ד לדידן שאין מסיבים כל השנה ואין האיטר רגיל בהסבת שמאל מה יעשה, להסב על שמאלו אינו יכול דלאו דרך חרות היא ולהסב על ימינו אינו יכול מפני הסכנה. ודבר זה כבר העיר בו הרא"ש בחילוק הדין העולה מהטעמים השונים, אבל לא כתב מה המעשה אשר יעשה. והטור סי' תע"ב הביא הדברים דאיכא נ"מ באיטר בין הטעמים (אלא שהוא מחליף בין שי' רש"י לרשב"ם כמש"כ הב"י. בר מין דין אין לשונו מבוארת כ"כ שהוא כותב דרש"י פי' הטעם שמא יקדים, ולהמתבאר אין זה הטעם לאיסור, דלכו"ע הטעם הוא טעם עצמי משום שאינו דרך חרות, אלא שיש הסוברים שגם טעם סכנה יש כאן, עיי"ב, וראה להלן).
ב. ושנים מאחרוני הראשונים העלו בידם דבר אחד, דבאופן זה חמירא סכנתא ויסב האיטר על שמאלו כשאר בני אדם. ז"ל הרשב"ץ במאמר חמץ ומצה אות קי"ט, וי"א שמא יקדים הקנה לושט קאי אהסבת ימין. שהושט הוא בימין כנגד הכרס והקנה הוא בשמאל כנגד הלב שהוא תלוי בו. והוא בשמאל. ולפי זה איטר ג"כ מסב בשמאל כל אדם אעפ"י שהוא ימינו. ויאכל בימין כל אדם אעפ"י שהוא שמאלו. וכ"כ בתרוה"ד סי' קל"ו וז"ל, שאלה: איטר יד ימינו, מאיזה צד מיסב בלילי פסחים? תשובה: יראה דמיסב בשמאל כל אדם, דאשירי כתב דיש חלוק לפי הפירושים, דלהך גאונים דמפרשי הטעם דהסבה בימין אינה הסבה, משום דצריך לאכול בימינו, ולפ"ז איטר מיסב בשמאל דידיה דהיינו ימין דעלמא. אבל ר"י טוב עלם ורשב"ם דמפרשין דהא דקאמר תלמודא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, קאי נמי אהסבת, ולפ"ז איטר אינו חלוק משאר בני אדם כל זה כתב אשירי ולא הכריע. ונראה דשבקינן טעמא דצריך לאכול בימין, מקמי טעמא דשמא יקדים, משום דאית ביה סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא, כדאיתא פ"ק דחולין. ואף על גב דלאידך גאונים ליתא הכא למיחש לסכנה, והאי טעמא דשמא יקדים לא קאי אהסבת ימין, מ"מ בפלוגתא דרבוותא אמרינן ספק נפשות להקל, כדאיתא בהדיא באשירי פ' בתרא דיומא. ושולט בשתי ידיו נראה דפשיטא הוא לכ"ע דמיסב בשמאל, דטעמא דשמא יקדים איתא, ואידך טעמא ליתא, הנראה לע"ד כתבתי, עכ"ד. [שוב מצאתי שגם המאירי אזיל בשיטה זו, דככל שיש סכנה בהסיבת ימין גם האיטר יסב לשמאלו, ובלשונו מבואר שהוא בא להכריע ההנהגה למעשה, וז"ל, הסבה זו אם עשאה בצד ימין אינה הסבה שהרי האכילה בימין ובאטר מיהא יראה שהוא מיסב מצד ימין וכן פרקדן לא שמיה הסבה וזה שאמרו ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט וכו' על פרקדן היא אמורה ולא על הסיבת ימין ופרקדן הוא נאמר לפעמים על מי שפניו כלפי מטה ואם כן פירושו בכאן שפניו למעלה ומיסב מגבו ומתוך שצוארו שוחה לאחריו כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל והקנה מתפשט למעלה והמאכל נכנס לתוכו וניזוק ואף בפניו למטה יש בו חששא זו אלא שלא הוצרך למעטה וי"מ דבר זה על הסבת ימין ומפני שהושט עומד בצד ימין ומעתה אפשר שעל שניהם נאמרה ולדעת זה אף אטר משמאל, עכ"ל.]
וכדבריהם פסק השו"ע תעב,ג, דאין הבדל בין אטר לשאר אדם בהסיבה, ובמ"ב באר הטעם משום דסכנתא חמירא.
ג. אלא שהדברים תמוהים טובא, שהרי האיטר המיסב על שמאלו שבה הוא אוכל הוא כשאר אדם המיסב על ימינו שעליו אמרה הגמ' דאופן זה לאו שמיה הסיבה, וא"כ אם אי אפשר לו להיסב על ימין משום הסכנה היה לנו לפוטרו מהסיבה [כדרך גידם שדן בו בביאור הלכה], שעל ימין אסור לו ועל שמאל לא יועיל מה שיסב דכיון שביד זו הוא אוכל לא תהא הסבתו הסיבה. ואין לומר שבדיעבד הוא יכול לאכול ביד שאינו רגיל בה, שאם כך הדבר היה הדין צריך להיות שגם איש ימני שהסב בימין יצא יד"ח דיעבד.
ויש שרצו ליישב שהימיני שאפשר לו להסב בשמאל בטלו חז"ל שם הסיבה מהסיבת ימין שלו, אבל האטר שאין לו מה שיעשה לא בטלו שם הסיבה מהסיבת שמאל שלו. וביאור זה רחוק בעיני, דלא משמע לי דמאמרם הסיבת ימין לאו שמה הסבה הוא גדר תקנה שגדרו שלא תהא שמה הסיבה, ואתל"ה הוה לן למיכתב היסב על ימינו לא יצא, והלשון לאו שמיה הסיבה משמע שהוא גילוי מילתא שצורה זו אינה צורת הסיבת בן חורין מטעם שפי' הראשונים שהוא מיסב על היד שאוכל בה, וא"כ צריך שיהיה הדין ששמאלי המיסב בשמאל אין זו הסיבה.
ד. והנה כתבו הפוסקים דאף הפטור מהסיבה לא יאכל בעמידה שהיא דרך עבדות. ויש להראות מקור לזה בדברי הירושלמי פסחים י,א אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות. מיהו הא פשיטא שהמיסב על יד שאוכל בה הוא עדיף טפי מאוכל עומד, ואף שאינו דרך חרות דרך עבדות גם אינו, שענין העבדות הוא מה שאוכל ארעי ואינו קובע עצמו לסעודה.
ה. שבתי והתבוננתי דמה שהעלתי לבאר דבימים הראשונים היה איטר מרגיל עצמו כל השנה בהסיבה שמאל מפני הסכנה, אף שהוא ביאור נחמד הוא רחוק מן המציאות, חדא שאין הושט משמאל לקנה אלא מאחריו נוטה קצת לימין (כאשר בחנתי הדבר בבהמות שחוטות), ובזה מבואר דלא פליגי רבותינו במציאות הסכנה אלא עד כמה חשו לה חכמים, דכו"ע מודו דסכנת פרקדן קרובה יותר וסכנת הסבת ימין רחוקה, ורש"י ס"ל דדווקא בפרקדן דמתוך שצוארו שוחה לאחריו שיפוי כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה, והקנה פושט למעלה, והמאכל נכנס לתוכו ונחנק, שם יש מקום קרוב לסכנה [ותופעה זו מוכרת לכל מי שאכל בעודו מושכב ומוטה ב'כסא נוח'], אבל כשהוא מוטה לצידו שכל החשש הוא דכיון שהושט נוטה לשמאל אם יטה לצד ימין יש חשש רחוק שיתעכב האוכל בבית הבליעה ואז תנועת האוכל היא לימין והוא מתקרב יותר לקנה מאשר לושט, לחשש רחוק זה לא חשו, ורשב"ם ס"ל דגם לחשש זה נחתו רבנן ולא חייבו הסיבה כזו, וממילא המיסב כך לא עשה כלום. ובזה יבואר נמי מה שלא מצאנו שהזהירו חכמים בהלכות ד"א שלא להסב לימין כדרך שאסרו תענית ה,ב להשיח בשעת הסעודה מהאי טעמא גופא, דבאמת אין כאן סכנה קרובה רק חשש רחוק ואין איסור בדבר להסב לימינו, אלא שאין חכמים מתקנים תקנה שאפשר שיבאו בה לידי סכנה, כמש"א בפסחים קי,א (גבי חשש זוגות בכוסות) דלא מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה. [ואף שהזכיר הרמב"ם הנהגה זו בכלל ההנהגות הישרות בשמירת הגוף שמונה בהלכות דעות פ"ד, וכתב בהל' ג' לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל, כל זה הוא לענין ההנהגה הישרה, ולא שמענו שהשותה בשעת אכילתו או מטייל אחר אכילתו או שאר הדברים שבאר שם הר"מ עובר בזה איסור.]
ומצאתי מציינים בספרי המלקטים דמהאי טעמא גופא הכריע הרדב"ז דיסב איטר על ימינו ודלא כתרוה"ד, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין ובהסבת ימין לא שכיחא היזקא [ונתתי שמחה בליבי שכיוונתי לדעתו במה שבחן צורת הקנה והוושט ומסיק כמש"כ]. וז"ל בח"ג סי' אלף י"ב, שאלת ממני אודיעך דעתי במי שהוא אטר יד ימינו על איזה צד הוא מסב בלילי הפסח. תשובה, הרא"ש ז"ל לא הכריע בזה דבר אלא כתב שהוא תלוי בפירושי המפרשים כי לדעת רש"י ז"ל שכתב דהא דאמרינן בגמ' ועוד שמא יקדים קנה לושט לא קאי מהסיבת ימין אלא אפרקדן ולפי זה אטר יד ימינו מיסב על ימינו ואוכל בשמאלו כדרכו כדין התפילין ממש. ולדעת רשב"ם ז"ל שכתב דהא דאמרינן ועוד שמא יקדים קנה לושט קאי אהסיבת ימין דאי אפרקדן אמאי נטר לה לבסוף ולפום האי טעמא מיסב כשאר כל אדם שמא יקדים קנה לושט. ודבר זה נשאל לפני מהרר"י ישראל ז"ל והעלה דכיון דאפליגו בה נקטינין טעמא דסכנתא דחמירי מאיסורי ומסב כשאר כל אדם. ואני ק"ל על האי טעמא דהא קיי"ל שלוחי מצוה אינם ניזוקין דהכי אקשינן עלה דתניא חור שבין יהודי לארמאי וכו' פלימו אמר אינו בודק כל עיקר מפני הסכנה ואף על גב דשלוחי מצוה אינם ניזוקין היכא דשכיחא הזיקא שאני. ובשלמא לשטת רש"י ז"ל מסב פרקדן ואוכל שכיח היזיקא וחיישינן אבל המסב על ימין לא שכיח היזיקא כלל ולא חיישינן. ועוד ראיתי כי הסימנים שוכבין זה על זה ולא ידעתי אם סימני אדם נשתנה ומ"מ אפילו שנודה לסברתו של רשב"ם ז"ל שהושט לימין מ"מ לא שכיח היזקא, וכמה בני אדם ראינו מסובין על ימין ולא הוזקו. ועוד הרי תקנו הסיבה זכר לחירות ואם הוא מסב על ימינו ואוכל בשמאלו מצטער הוא ואין זה דרך חירות ולפיכך אף על פי שאיני כדאי להכריע רואה אני את דברי רש"י ז"ל ומה שהקשו עליו לא קשיא כלל דאורחיה דתלמודא בהכי שאומר הכלל ואח"כ הטעם אף על גב דלא קאי אכולהו ומשום הכי קאמר פרקדן לא הוי הסיבה הסיבת ימין לא הוי הסיבה והדר יהיב טעם פרטי לפרקדן ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט ולכן אני סומך על רש"י ז"ל שיהא מסב ואוכל במנוחה כדרך שהוא מניח תפלין וכן פי' הר"ן ז"ל דאפרקדן קאי. והנלע"ד כתבתי, עכ"ד הרדב"ז.
ובזה הדרא קושיא לדוכתא למה לא פירשה הגמ' מה יעשו האיטרים. [וע"פ הרדב"ז היה אפשר לומר דפשיטא לן שהיו מסיבים על ימינם, דאזלינן בתר טעם ראשון שהוא עיקר שהסבה על יד שאוכל בה היא דרך צער, וטעם השני אינו עיקר אלא תוספת טעם על פי חשש רחוק שאין להקפיד בו במקום מצוה. מיהו דו"ק היטב בדברי הרדב"ז דאם לא שהיתה דעת רש"י מפורשת שאין סכנה בהסבת ימין לא היה מסתמך לומר דשלוחי מצוה אינם ניזוקים, ועיין].
ו. ז"ל הטור סי' תע"ב, כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו, ופי' רשב"ם מפני שצריך לאכול בימינו ולפ"ז איטר יד ימינו יטה על ימינו, ורש"י פי' הטעם שלא יקדים קנה לושט ולפ"ז אין חילוק בין איטר לאחר עכ"ל. והערנו לעיל דבלשון הטור נראה שנחלקו רש"י ורשב"ם בביאור הגמ' אם הטעם משום שצריך לאכול בימינו או מפני שהוא סכנה, ולכאו' לא נחלקו בביאור הגמ' וכו"ע מודו שאינה הסבה מפני שאוכל בימין, וכל דפליגי הוא בדבר השאלה אם חשש הסכנה שהוא טעם נוסף בגמ' [וכלשון הגמ' 'ולא עוד'] קאי על הסבת ימין. והיה מן הנמנע בעיני לפרש שלמד הטור בד' רש"י דטעם דהסבת ימין אינה הסבה היא מהאי טעמא גופא שמא יקדים קנה לוושט, שלכאו' אין לשון הגמ' סובל פי' זה, שהרי הדבר מוזכר רק אחר שהוסיפה הגמ' טעם נוסף מפני הסכנה. והנה מהר"ל בגבורות ה' פמ"ח יצא לפרש סוגיין [וסלל לו דרך משלו שעיקר כח האכילה בימין, וכשהוא מיסב על צד זה אינו יכול לבלוע כראוי ודוחק לבלוע ובזה יכול לבא לידי סכנה להקדים קנה לוושט, ובאיטר איפכא], ואין כל דבריו מבוארים לי בעניותי, אבל בתוך דבריו בא ליישב הערה זו איך אפשר לשטעם אחד יסב איטר לימינו שהיא שמאל כל אדם ולטעם השני יסב לשמאלו כשאר אינשי, ע"ז כתב ואפשר לישב דהכי פירושו הסבת ימין לא שמיה הסיבה שאין דרך בני אדם להסב על ימין שמא יקדים קנה לוושט ואם כן לאו מצוה עביד, ולא עוד אלא שהוא סכנה לו שמא יקדים קנה לוושט, עכ"ד. וככל שפירוש זה דחוק לי בלשון הגמ', אם כך למד הטור הרי שלשונו מדוקדק היטב.
