ענין הכרפס ומינו
דע שענין הכרפס הוא אכילת איזה ירק להתמיה התינוקות לפי שאין דרך לאכול ירק קודם הסעודה. וכתב הב"ח בשם קצת מפרשים שישיבם שהוא דרך חרות לאכול ירק קודם הסעודה לפתח בני מעיים. (ובזה יש להטעים דעת הרמב"ם פ"ח מהל' חמץ ומצה הלכה ב' שצריך כזית דווקא, ובאבודרהם כתב כזית בהסיבה, ויבואר שכן הוא דרך חרות מעליא.) והב"ח עצמו פי' שישיבם שאף שהסבנו לסעודה לא נאכל עד שנאמר ההגדה והלל ע"כ אנו טועמים מידי תחילה. והביא ממהר"ל בגבורות פרק נ' שפירש באופ"א.והטעם המפורסם "ס' פרך" (מהרי"ל) הוא ביאור מדוע בחרו דווקא בירק הכרפס על פני שאר ירקות. (ובברכ"י תעג,יד כתב דמהאי טעמא אין מסיבין דדמי למרור.) ועי' בפי' רבינו מנוח על הרמב"ם שכתב שהוא זכר לכתונת פסים של יוסף שבעטיה ירדנו למצרים, או שיש בו סמל לניצחון שהיו עוטרים בו את ראשי המנצחים, או להזכיר צער השיעבוד שסגולת הכרפס לתת אותו על מקום הכאה ומתרפא.
מנהג אבותי ליטול פרטוזיליה לכרפס, וראה ירושלמי שביעית ט,א מהו כרפס שבנהרות רבי יוסי ב"ר אמר פיטרוסלינן, וכ"כ בערוך ובחיי"א. והרבה נהגו ליטול סלרי, והוא המין הקרוי בראשונים (מהרי"ל ועוד) אפי"ו, או איפי"א או אפי"ך (משמו הלטיני Apium,), וכן שמו בערבית עד היום הזה (كرفس כַּרְפַס, בפ"ה רפה), ושמו בספרדית apio. וראיתי, שהפטרוזיליה משמעה ביונית (פטרוסלינון) 'סלרי הסלעים', ולפי"ז שניהם מיני כרפס. ואכן כמה מיני כרפס הם השונים זה מזה, כמבואר בפיה"מ להר"מ ערלה ב,י, ועי' פט"ו ממאכ"א הט"ז.
כל שאר המנהגים שיש נוהגים בהם, מי במלפפון, מי בצנון ומי בתפוח אדמה, כל אלה נולדו במדינות שלא היו מצויים גידולי עלים, ע"כ קיימו בכל ירק שהוא שכך עיקר התקנה. ולהעיר שלמנהגם היה ראוי שיסבו, שאין בזה זכרון שיעבוד, אם לא שנאמר שאחר שהוקבע שמו 'כרפס' בכל מידי שיאכל יש בו זכרון שיעבוד. שו"ר דאדרבה מזה גופא שאין מסיבים - שכן לא נתפרש בשום מקום (בחז"ל) שנאכל בהסיבה - הוכיח המהר"ל בגבורות פרק נ' שאכילת כרפס אינו דרך חרות. ועוד נראה שבכל גווני אין צריך בו הסיבה, כיון שאין בו חשיבות אכילה רק טעימה בעלמא, וכמש"כ הרא"ש והטור שא"צ לאכול בו כזית, שאין בו דין אכילה. (ואנו ע"פ הרמ"א אוכלים דוקא פחות מכזית שלא להכנס לספק ברכה אחרונה.)
עוד העירו על הנוהגים בתפו"א שהוא סעיד ולא גריר ואינו מתאים כלל למהות התקנה, וגם הערה זו היא רק למפרשים הטעם דרך חרות לפתח בני מעים, אבל הב"ח עצמו כ' שיפרש לתינוק שעדיין לא הגיע זמן סעודה, דבעינן להקדים הגדה והלל, ע"כ טועמים מידי שלא לשהות כל הזמן. וממהר"ל הביא שהטיבול הוא ללמד שהטיבול השני הוא למצות מרור, שהטיבול הראשון של כל השנה כבר נעשה. ולטעמים אלו אין שום חסרון במבושל, והנח להם לישראל.] הנוהגים בשאר מינים יקפידו מאוד שלא לאכול יותר מכזית בן ימינו, שלא להכנס בספק ברכה אחרונה. (שאף שלענין חיוב ודאי אנו מחמירים לשער שיעור גדול יותר, כל חד כדאית ליה, אבל כאן הצורך הוא ודאי לא להתחייב ויש להחמיר לאידך גיסא, שהרי עיקר הסוגיא הוא שזית הוא לפי זית שבימיך, רק לחומרא נקטינן טפי.]
ברכת בורא פרי האדמה על הכרפס
יש שהעירו, שסלרי ופטרוזיליה אין דרך לאכלם חי, והאיך נברך עליהם בורא פרי האדמה. עי' יסושה"ע שער ט' פ"ד ומג"א תע"ג ד', ועי' סי' תע"ה ביה"ל ד"ה בטיבול ראשון שעורר כן על המקיימים אכילת מרור בחריין, שאינו נאכל חי וברכתו שהכל, וכתב סברא שבפסח שאכילתו אכילת חיוב אחשביה רחמנא לאכלו כמות שהוא ויש לברך עליו ברכה הראויה לו דהיינו בורא פרי האדמה. וי"ל דה"ה הכא שהמנהג מחשיב אכילתו. מיהו המעיין שם יראה שלא סמך המ"ב על סברא זו לחוד - שכתבה כמצדד 'ואפשר עוד' - אלא בצירוף מה שיש שאוכלין אותו כשהוא מפורר וטובלין בו פיתם כל השנה.ובהגדת מחשבת בצלאל ממנהגי הצדיק רבי שריה דבילצקי הביא שהיה אוכל סלרי כשהוא מבושל שאז ברכתו אדמה [והיה מייבשו לפני אכילתו, שאם עוד מי המרק בו מה מועיל לו טיבולו]. ויש שפקפקו בזה, שהרי אין דרך בימינו לאוכלו כשהוא מבושל בפנ"ע וכל שימושו כתבלין. עי' ס' שערי הברכה פרק כ"ג ערך כרפס וערך פטרוזיליה. ועוד יש להעיר, שלמפרשים שטעם אכילתו הוא דרך חירות לפתח בני מעיים ולגרור התאבון, זה שייך בחי ולא במבושל, מיהו כאמור איכא טעמים אחרים שלפיהם שפיר דמי.
והשתא ראיתי שכבר עמד בשאלה זו הריטב"א בפירושו להגדה, ולשיטתו שכרפס הוא מין מר. וז"ל:
ואחר שקידש על הכוס. וטעמו ממנו כל אחד רוב רביעית, ואחר שנטל כל אחד ואחד ידיו, יש להם לאכול מן הירקות המרים, ונהגו לאכול כרפס וכו', ועוד היאך מברכין עליו בורא פרי האדמה דהא לא חזי לאכילה, דדבר מר הוא, ומוכח בהדיא בפרק כיצד מברכין (עי' ברכות ל"ו א') דכל מידי דלא חזי לאכילה אין מברכין עליו בורא פרי האדמה. תשובתך על השאלה הראשונה וכו', ועל השאלה השניה תשובתך כי אין דין ירקות אלו בלילה הזה כמו בשאר ימים שאין עליהם שום ברכה דהא לא חזו כלל, דאילו כל היכא דחזו להדיא ברכתם בורא פרי האדמה, והיכא דחזו ולא חזו ברכתם שהכל, והיכא דלא חזו כלל אינו מברך עליו כלל כדאיתא בפרק כיצד מברכין (עי' ברכות ל"ו א'), אלא כך הוא הענין, כי בלילה הזה מצותו קובעתו ועושה אותו כאילו מידי דחזי, כיון שאנו חייבים לאוכלו. וכן דנתי לפני רבותי שיחיו.
נאכל בלא הסבה
דבר זה הוא מנהג רווח בישראל, אמנם לא נזכר דין זה בהדיא בטוש"ע אלא הניחו הדבר בסתימתא, שבכוסות ומצה כורך ואפיקומן כתב להסב, ובמרור כתב שלא להסב, ובכרפס לא פירש מה יעשה בו. ועי' ברכי יוסף שהביא חבל פוסקים שכתבו שלא להסב, ראשון להם שבלי הלקט פסח רי"ח. וכ"מ במהר"ל גבורות פ"נ הנ"ל. וכבר ביארנו לעיל דכיון שאין בו חיוב אכילה ולכו"ע סגי בטעימה, אינו חייב בהסיבה השייכת באכילה דוקא.
בדין שאוכלים כרפס פחות מכזית
דין זה נובע ממחלוקת ראשונים שבאה לבאר למה אין מברכין בורא פרי האדמה על אכילת המרור. הרשב"ם פי' שהוא מפני שברכת הכרפס פטרתו, ודעת ר"י שאין המרור צריך ברכה לפניו מפני שהוא נחשב כדברים הבאים בתוך הסעודה. וממילא יצאה מחלוקת נוספת, שלדעת רשב"ם אין לברך ברכה אחרונה אחר אכילת כרפס, שאז לא תעלה ברכת האדמה לפטור את המרור, ומאידך גיסא ע"י שהוא פוטר את המרור הוא נמשך אחריו להפטר בברכת המזון, ולדעת ר"י שאין המרור מצריך ברכה מברך ברכה אחרונה על אכילת הכרפס, ומאידך גיסא אין לו עצה להפטר מחיוב ברכה אחרונה, שאין אכילת הכרפס שייכת כלל לסעודה ולברכת המזון שאחריה.כדי לאפוקי נפשיה מספק, פסק השו"ע שיאכל כרפס פחות מכזית, ואז לכו"ע אינו חייב בברכה אחרונה. אמנם אם אכל כזית עדיין לא יברך ברכה אחרונה אחריה, (או מפני שהוא ספק ברכה, או מפני שעיקר השיטה כרשב"ם).
[ולהעיר, שגם לדעת הטור שא"צ לברך ברכה אחרונה כפי שהכריע הרא"ש כרשב"ם, עדיין כתב מפורש שאין צריך לאכול כזית, ודי בטעימה בעלמא.]
כ"ז מבואר בטוש"ע ובמ"ב תע"ה.
והנה העלה מישהו רעיון, לכוון לפטור בברכת הכרפס בננה, שאותה יאכל בסעודה, ובננה היא ודאי דבר שאינו בא מחמת הסעודה ויש לברך עליו בתוך הסעודה, ובזה שיפטור אותה בברכת הכרפס יחזור הכרפס להימשך לברכת המזון, ומעתה אפשר לו לאכול כזית בלי חשש שאין לו ברכה אחריה.
אלא שהעירני הרב י.מ. קצואר נ"י שאין עצה זו עולה יפה לצאת ידי כל השיטות. שדעת תוס' הנ"ל שאין המרור צריך ברכה סבירא ליה נמי שאם היה המרור צריך ברכה לא היה לו אפשר להפטר בברכת הכרפס, דההגדה חשיבא הפסק. עי' תד"ה והדר אכיל פסחים קטו,א ומש"כ שם כדפרישית לעיל היינו בדף קג,ב ד"ה רב אשי, ושם נתן טעם זה לפרש מה שאנו מברכין על כוס שני בפה"ג. ולפי"ז אי אפשר לפטור את הבבנה בברכת הכרפס, ושוב נמצא זה מכניס את עצמו לבית הספק.
והנה טעם זה דההגדה הוי הפסק מקורו בדברי הרי"ף כד,א בדפיו על דברי רבינא דאין בכוסות משום זוגות מפני שכאו"א מצוה בפני עצמו הוא, וכתב הרי"ף שאמרו רבותינו דכיון שכאו"א מצוה בפני עצמה צריך לברך עכאו"א בפנ"ע, והוסיך להביא להם ראיה שכך הדין מצד מה דא"א למקרי ולמשתי בהדי הדדי, וע"כ קרית הגדה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ועי' רא"ש סי' כ"ד מה שדן בדבריו.
ובשו"ע סי' תע"ד פסק שאין מברכין אלא על כוס ראשונה ושלישית. וכ' הרמ"א שמנהג האשכנזים לברך על כל כוס. וכתב המג"א שאף שאין הגדה הפסק כמש"כ בסי' קעח,ו, מ"מ כיון דכל חדא מוה בפנ"ע מברכין עכאו"א. והגר"א סבר שהטעם הוא מפני שהגדה הוי הפסק. עי' מ"ב ושעה"צ.
נמצא, דדעת השו"ע שאין ההגדה הפסק, ובדעת הרמ"א נחלקו האחרונים. ומזה עולה שההולך אחר פסקי השו"ע ודאי תועיל לו העצה הנ"ל לכוון לפטור בננה שיאכל בסעודתו, שאין ההגדה הפסק ותעלה לו ברכת הכרפס לפטור הבננה והיא תמשוך הכרפס אחריה להפטר בברכת המזון, אבל לדעת הרמ"א אחר הכל לא מפיק נפשיה מספיקא, שאם כדעת הגר"א לא תועיל ברכת הכרפס לפטור את הבננה.
וידידי הרב אלנתן שטינמץ נ"י העלה עצה אחרת שבזה לכאורה יוצא ידי כל הספקות, שיאכל כרפס כזית ויברך אחריו בורא נפשות, ואחר אכילת מצה יברך בורא פרי האדמה על בננה ויכוין לפטור את המרור לדעות שצריך לברך עליו. ולכאורה זו עצה נפלאה, ויש לברר אותה לפני יודעי דת ודין.
