מצות
מצה בארם צובא היו המצות קשות, אבל לא מפני שיש חיסרון הלכתי במצות הרכות, אלא מפני שבחלבּ היו אופים בתנור הנקרא סאג' המורכב משלהבת אש ועליו פח של מתכת, והיו שמים את הבצק על המתכת והיה הפח מגולה מלמעלה, שאז היו מוכרחים לעשות את המצות דקות כדי שיאפו בצד העליון וממילא היו קשות, כמו שהוכיח במישור בקובץ אבקת רוכל (ניו יורק – ניסן תשע"ח, עמ' ע"ה), ובכן בערים אחרות בסוריה, כגון בעיק קמישלי, היו אופים בתנורים קטנים הנקראים תאבון, הוא עגול עם פתח בצדו, ומשם היו מכניסים את המצות ומדביקים אותן לצד התנור, ואז היו המצות רכות כמו פיתות.
איסור חמץ והרחקותיו
מנהג ארם צובא לאכול אורז וכל הקטניות.
תפילות חג הפסח
תפילת ערבית של ליל יום טוב נהגו לומר במקאם עג'ם.
בעיר חלבּ נהגו לומר ג' פסוקים אלו בניגון מיוחד: ה' בציון גדול ונורא הוא על כל העמים, כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה, ולשוני תהגה צדקך כל היום תהלתך.
בדמשק היה ניגון מיוחד לפסח ל"קדיש" ול"ראו בנים".
תפילת שחרית של יו"ט אומרים במקאם סיגה. ובשביעי של פסח אומרים הכל במקאם עג'ם.
לפני תפילת ערבית, גם בחול המועד, נהגו בארם צובא לומר מזמור ק"ז
בכל ימי חג הפסח – בתפילת מנחה וערבית, לאחר קדיש תתקבל, אומרים מזמור "בצאת ישראל" בלבד.
ליל הסדר
קערת ליל הסדר
בין יהודי ארם צובא יש מנהג שכל אדם נשוי יש לו קערה לעצמו (כלומר קערת ליל הסדר עם הזרוע והביצה וכו'). אבל מי שלא נהג בזה, העיקר שמניחים רק קערה אחת לפני גדול הבית, כמבואר בגמרא בפסחים דף קט"ו ע"ב וטושו"ע סי' תע"ג סע' ד'.
כרפס
בארם צובה אין נוהגים להסב כלל באכילת כרפס.
יחץ
ובארם צובא נהגו כדעת המקובלים: כשפורסים את המצה בליל פסח, פורסים אותה כצורת "ד" וכצורת "ואו". ויש נוהגין כצורת יו"ד.
לאחר הבציעה, היו נוהגים בארם צובא להמחיש את יציאת מצרים לעיני הילדים, ע"י שמחזיקים (בעל הבית, או הילדים עצמם) את פרוסת האפיקומין כרוכה ע"ג הכתף, ואומרים כדלהלן:
מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. (פסוקים אלו נהגו לומר אותם בטעמי המקרא. ומי שאין הפסוק שגור בפיו, יקרא מתוך הכתב. ואציין שבדמשק נהגו להוסיף לפני הפסוק את המילים: כהה עשו אבותינו בצאתם ממצרים, אך בחלבּ לא נהגו הוספה זו).
שואלים: מֵאַיִן בָּאתָ?
משיב: מִמִּצְרַיִם.
שואלים: וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?
משיב: לִירוּשָׁלָיִם.
ועונים כולם: לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם. ויש שנהגו לענות: בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
ויש נוהגים לשאול גם: מָה הצֵדָה שֶׁלְּךָ? ומשיב: מַצָּה. (או שמשיבים בלשון הפסוק "משארותם וגו', ואז כולם עונים "לשנה הבאה בירושלים", וכל אחד יעשה כמנהגו)
(והנה עדות מאחד מיוצאי ארם צובא - בעל הבית מחזיק את המפה (בה צרורה המצה) בידו הימנית על כתפו השמאלית, ואומר:
מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה:
הסועדים שואלים אותו בערבית: "מִן וּוֵאן גָּ'איֵי" ? ("מאין באת" ? )
—ומשיב: "מִמִּצְרָיִם" ועוד שואלים: "וּלְוּוֵאן רָאיֵיח?" ("ולאן אתה הולך?״) —ומשיב: ״לִירוּשָלָיִם"
ואז מוסיפים עוד שאלה : "וּאֵש פִי זָוִדְתַּךְּ?" ("ומה הצידה שלך לדרך?״)
—ומשיב: "מַצָּה וּמָרוֹר!"
ומעביר את המפה מכתף שמאל לימין מאחורי ראשו ויש לומר בעודו מעביר "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם". ולסיום, הסועדים אומרים: "בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב"
ולאחר מכן מעבירים את המפה בין כל הסועדים, גברים ונשים, וכל אחד יאמר את הפסוק משארותם צרורות בשמלותם וגו' ויענה גם על השאלות.)
מגיד
כל סדר ההגדה אומרים במנגינה מיוחדת.
בארם צובא נוהגים לפני אמירת "עבדים היינו" להכריז: "האדא אל ג'וואב" (זאת התשובה, בערבית).
בנוסח ההגדה של פסח, נהגו כדלהלן:
אומרים "כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא". (ולא "הא לחמא עניא").
בכל מקום שכתוב בהגדה "אנחנו", מנהג ארם צבא לומר "אנו".
ב"מה נשתנה", סדר השאלות הוא כדלהלן: א. שבכל הלילות אין אנו מטבילין. ב. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. ג. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. ד. שבכל הלילות אנו אוכלין ושותין בין יושבין ובין מסובין.
אחרי שאומרים "וערבתי בארץ מצרים… אני הוא ולא אחר". מובא בהגדה העתיקה "מחזור ארם צובא" לומר מדרש זה: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁיָּרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, יָרְדוּ עִמּוֹ תִּשְׁעַת אֲלָפִים רְבָבוֹת, מֵהֶם מַלְאֲכֵי אֵשׁ, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי בָרָד, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי זִיעַ, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי רֶתֶת, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי חַלְחָלָה, וְרֶתֶת וְחַלְחָלָה אוֹחֶזֶת לְמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָם. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה שָׂרָיו וַעֲבָדָיו מַקִּיפִין בִּכְבוֹדוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיָּן עָלֵינוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ עֲבָדֶיךָ, וְהֵם בְּנֵי בְּרִיתֶךָ, נֵרֵד וְנַעֲשֶׂה עִמָּם מִלְחָמָה. אָמַר לָהֶם: אֵין דַּעְתִּי מִתְקָרֶרֶת עַד שֶׁאֵרֵד אֲנִי בְעַצְמִי, אֲנִי בִּכְבוֹדִי, אֲנִי בִּגְדֻלָּתִי, אֲנִי בִּקְדֻשָּׁתִי, אֲנִי יְהֹוָה, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר: ע"כ ממחזור ארם צובא. ומ"מ בהגדת "זמרת הארץ" כתב שלא נהגו בארם צובא להוסיף את המדרש הנ"ל.
בנוסח ה"דינו", בני ארם צובא לא נהגו להוסיף את המדרש "ומנין שנתן לנו את ממונם וכו'".
אחרי אמירת "פסח שהיו אבותינו אוכלים… ויקוד העם וישתחוו". מבוא ב"מחזור ארם צובא" לומר את הפיוט "אמונים עירכו שבח" (מקאם רהאו), והרבה נהגו לאמרו: אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח, לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח, פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים, שִׂמְחוּ בְלֵיל שִׁמּוּרִים, עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים, עַל יַד צִיר אֱמוּנִים, מִיַּד כָּל-מְעַנִּים, הִצִּיל כָּל-הֲמוֹנָי. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי, וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי, עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי גָדוֹל יְהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם, יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ, לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ, שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ, עַם נוֹשַׁע בַּיהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ יֹאמְרוּ כָּל-חוֹסֶיךָ, טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה:
הלל
לפני "שפוך חמתך", נהגו בארם צובא לומר חרוז זה: יַפְטִירוּ שְׂפָתַי תְּהַלֵּל יָהּ נִשְׁמַת כָּל חָי, בִּנְעִימָה קְדוֹשָׁה אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי. אך ברבות השנים נשכח מנהג זה.
מה שנוהגים בכמה קהילות, שפותחים את הדלת לפני שאומרים "שפוך חמתך", וכן מנהג כוס חמישי או כוס של אליהו הנביא – אין נוהגים כלל בארם צובה.
זרוע
בערב פסח היו מבשלים את ה"זרוע" וגם צולים אותו, ואח"כ בליל הסדר (אחרי ה"כורך") אוכלים ממנו (בשתי הלילות, ומי שלא היה לו כסף לקנות זרוע לשני הלילות, היה אוכל בלילה השני).
אחד מי יודע
בארם צובא נהגו לומר "אחד מי יודע" (בסיום ההגדה בליל הסדר) בלשון ערבי, בנוסח קצת שונה משאר הנוסחאות הערביים של עדות אחרות. להלן הנוסח כפי מנהג ארם צובא:
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הַוּאֵ אִל וַאחַד, וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתנֵן, תנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתלַתֵה. תלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל אַרבַּעַה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל כַמשֵׂה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִסִּתֵה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִשַּׂבְּעַה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתמַאנֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתִּשׂעַה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל עַשׁרַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל חדַעִשׁ, חדַעִשׁ כַּוּכַּב בִּשַּׂמַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל תנַעשׁ, תנַעשׁ שׁבטֵי יִשְׂרָאֵל, חדַעשׁ כּוֹכַּב בִּשַּׂמַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשְׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל תלַתַּעִשׁ, תלַתַּעִשׁ אִל לבְס תְּפִלִין, תנַעִשׁ שׁבטֵי יִשְׂרָאֵל, חדַעִשׁ כּוֹכַּב בִּשַּׂמַה, עַשִׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
פיוטים מארם צובא, לחג הפסח
פיוט שחובר ע"י הרב רפאל ענתיבי זצ"ל.
יָחִיד נוֹרָא נֶפֶשׁ כָּל חַי בְּיָדוֹ, וְהוּא מֵקִיץ וּמְעוֹרֵר לְכָל נִרְדָּם,
יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ, וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
הַלֵּל גָּמוּר עַם הַקֹּדֶשׁ, קַדֵּשׁ וּרְחַץ הַיָּדַיִם,
בְּנִיסָן הוּא רֹאשׁ כָּל חֹדֶשׁ,
אֵל הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, חַי בַּעֲדִי עֲדָיִים (ב' פעמים).
וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה עַמּוֹ וְשָׂם עֲלֵיהֶם עֶדְיָם, כִּי הוּא מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם,
וּפַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְכָל עַמּוֹ , יָרֹה יָרָה בְּתוֹךְ הַיָּם (ב' פעמים).
הָרֵם קוֹלְךָ, וְסַפֵּר, לְבִנְךָ, אֶת יוֹם צֵאתְךָ,
וְהָעֹמֶר, תְּהִי סוֹפֵר, מִמָּחֳרָת, שַׁבַּתְּךָ.
וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה עַמּוֹ וְשָׂם עֲלֵיהֶם עֶדְיָם , כִּי הוּא מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם,
וּפַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְכָל עַמּוֹ , יָרֹה יָרָה בְּתוֹךְ הַיָּם (ב' פעמים).
פיוט שחובר ע"י הרב רפאל ענתיבי זצ"ל (לחן: בפתא הנדי).
רַחוּם אַתָּה כִּי גָּאַלְתָּ לָנוּ לָנוּ מִמִּשְׁמָר
מִיַּד פַּרְעֹה הוּא וְזַרְעוֹ בַּיָּם טֻבְּעוּ בַּשַּׁחַר
פְּדֵה עַתָּה זוֹ הַשַּׁתָּא לְעַמָּךְ עַם הַנִּבְחָר
שְׁלַח לָנוּ אֵלִיָּהוּ יְבַשְּׂרֵהוּ בַּשּׁוֹפָר
אָז נָשִׁירָה אֶת הַשִּׁירָה לָאֵל פּוֹדֶה מִכָּל צָר
שִׁיר וַיּוֹשַׁע מוֹחֵה פֶּשַׁע לְעָם נוֹשַׁע מִכָּל צָר
לֵיל שֶׁל שֶׁבַע שִׁנָּה טֶבַע בְּמַטֶּה יַם סוּף נִגְזַר
עַמוֹ כֻלָּם הֵם וְעֶדְיָם עָבְרוּ בַיָּם וְחָזַר.
פיוט שחובר ע"י הרב אליהו לנייאדו זצ"ל.
אֵל בְּיָדוֹ יָדוֹ יָדוֹ, יִגְאַל יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ (ב' פעמים)
וּבִקַּשְׁתִּי מֵחַסְדוֹ, אָנָה פָּנָה, אָנָה פָּנָה דּוֹדִי לְבַדּוֹ.
אֲהַבְתִּיךָ צוּר יְדִידִי, בְּכָל נַפְשִׁי וּמְאֹדִי (ב' פעמים)
שִׁוִּיתִי שִׁמְךָ לְנֶגְדִּי, לְיַחֲדוֹ, לְיַחֲדוֹ וּלְעָבְדוֹ.
לָעַד שִׂמְחוּ קְדוֹשִׁים, בְּנִיסָן רֹאשׁ חֳדָשִׁים (ב' פעמים)
כִּי בוֹ יָצָאנוּ חָפְשִׁים, מִיַּד פַּרְעֹה, מִיַּד פַּרְעֹה בְּמָרְדוֹ.
יָהּ חֲבִיבִי וּגְאוֹנִי, לָעַד הַרְבֵּה שְׂשׂוֹנִי (ב' פעמים)
מָתַי תִּבְנֶה אַרְמוֹנִי, וּתְיַסֵּד, וּתְיַסֵּד אֶת יְסוֹדוֹ.
הַלֵּל יֹאמְרוּ קֳדָמָךְ, יִשְׂרָאֵל עַם תְּמִימָךְ (ב' פעמים)
מָתַי יַקְרִיבוּ עַמָּךְ, הַפֶּסַח, הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ.
וּבִזְכוּת לֵיל שִׁמּוּרִים, יִגְאַל עַם הַנִּבְחָרִים (ב' פעמים)
וְעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, יְבִיאֵם, יְבִיאֵם עִיר כְּבוֹדוֹ.
חִזְקוּ בָנִים וְאָבוֹת, תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת (ב' פעמים)
שִׂמְחוּ בְּכַמָּה טוֹבוֹת, הוֹדוּ לַ, הוֹדוּ לַיְהֹוָה חַסְדּוֹ.
ספירת העומר
היה המנהג ארם צובה שהציבור סופר את העומר, ואחר כך סופר השליח ציבור. אבל בדורות האחרונות נשתנה מנהג אנשי העדה, שקודם שליח הציבור סופר (כדי שהציבור ידעו בבירור איזה יום הוא), ואח"כ הציבור סופרים.
נהגו בארם צובה שלאחר שמסיים השליח ציבור התפילה בשחרית, סופר את העומר בקול רם בלא ברכה – כדי להזכיר למי ששכח לסופר בלילה, שיספור עכשיו. וממילא על ידי זה אינו מאבד שאר הלילות, אם שכח ולא בירך בלילה. ועינינו הרואות שלאחרונה נהגו בעדה לעשות כן לאחר "שיר של יום". והנהגה מיוחדת היתה לו להגאון רבי אברהם הררי רפול זצ"ל פה עיה"ק ירושלים, שכל אדם שהיה פוגש, היה סופר בפניו את העומר, כדי להזכיר לכל אדם, שמא שכח. זכותו יגן עלינו.
מוצאי פסח
במוצאי חג הפסח, בעיר חלבּ היו לוקחים עשבים עם שבלים – שבלי החטים, ומניחים אותם בראשיהם. אך בדורות האחרונים נשתכח מנהג זה.
היו מנהג בחלבּ שהילדים זורקים מיני גרעינים (הנקראים בערבית ח'ב זנזלכ'ט), אבל נתבטל מנהג זה.
מצה בארם צובא היו המצות קשות, אבל לא מפני שיש חיסרון הלכתי במצות הרכות, אלא מפני שבחלבּ היו אופים בתנור הנקרא סאג' המורכב משלהבת אש ועליו פח של מתכת, והיו שמים את הבצק על המתכת והיה הפח מגולה מלמעלה, שאז היו מוכרחים לעשות את המצות דקות כדי שיאפו בצד העליון וממילא היו קשות, כמו שהוכיח במישור בקובץ אבקת רוכל (ניו יורק – ניסן תשע"ח, עמ' ע"ה), ובכן בערים אחרות בסוריה, כגון בעיק קמישלי, היו אופים בתנורים קטנים הנקראים תאבון, הוא עגול עם פתח בצדו, ומשם היו מכניסים את המצות ומדביקים אותן לצד התנור, ואז היו המצות רכות כמו פיתות.
איסור חמץ והרחקותיו
מנהג ארם צובא לאכול אורז וכל הקטניות.
תפילות חג הפסח
תפילת ערבית של ליל יום טוב נהגו לומר במקאם עג'ם.
בעיר חלבּ נהגו לומר ג' פסוקים אלו בניגון מיוחד: ה' בציון גדול ונורא הוא על כל העמים, כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה, ולשוני תהגה צדקך כל היום תהלתך.
בדמשק היה ניגון מיוחד לפסח ל"קדיש" ול"ראו בנים".
תפילת שחרית של יו"ט אומרים במקאם סיגה. ובשביעי של פסח אומרים הכל במקאם עג'ם.
לפני תפילת ערבית, גם בחול המועד, נהגו בארם צובא לומר מזמור ק"ז
בכל ימי חג הפסח – בתפילת מנחה וערבית, לאחר קדיש תתקבל, אומרים מזמור "בצאת ישראל" בלבד.
ליל הסדר
קערת ליל הסדר
בין יהודי ארם צובא יש מנהג שכל אדם נשוי יש לו קערה לעצמו (כלומר קערת ליל הסדר עם הזרוע והביצה וכו'). אבל מי שלא נהג בזה, העיקר שמניחים רק קערה אחת לפני גדול הבית, כמבואר בגמרא בפסחים דף קט"ו ע"ב וטושו"ע סי' תע"ג סע' ד'.
כרפס
בארם צובה אין נוהגים להסב כלל באכילת כרפס.
יחץ
ובארם צובא נהגו כדעת המקובלים: כשפורסים את המצה בליל פסח, פורסים אותה כצורת "ד" וכצורת "ואו". ויש נוהגין כצורת יו"ד.
לאחר הבציעה, היו נוהגים בארם צובא להמחיש את יציאת מצרים לעיני הילדים, ע"י שמחזיקים (בעל הבית, או הילדים עצמם) את פרוסת האפיקומין כרוכה ע"ג הכתף, ואומרים כדלהלן:
מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. (פסוקים אלו נהגו לומר אותם בטעמי המקרא. ומי שאין הפסוק שגור בפיו, יקרא מתוך הכתב. ואציין שבדמשק נהגו להוסיף לפני הפסוק את המילים: כהה עשו אבותינו בצאתם ממצרים, אך בחלבּ לא נהגו הוספה זו).
שואלים: מֵאַיִן בָּאתָ?
משיב: מִמִּצְרַיִם.
שואלים: וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?
משיב: לִירוּשָׁלָיִם.
ועונים כולם: לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם. ויש שנהגו לענות: בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
ויש נוהגים לשאול גם: מָה הצֵדָה שֶׁלְּךָ? ומשיב: מַצָּה. (או שמשיבים בלשון הפסוק "משארותם וגו', ואז כולם עונים "לשנה הבאה בירושלים", וכל אחד יעשה כמנהגו)
(והנה עדות מאחד מיוצאי ארם צובא - בעל הבית מחזיק את המפה (בה צרורה המצה) בידו הימנית על כתפו השמאלית, ואומר:
מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה:
הסועדים שואלים אותו בערבית: "מִן וּוֵאן גָּ'איֵי" ? ("מאין באת" ? )
—ומשיב: "מִמִּצְרָיִם" ועוד שואלים: "וּלְוּוֵאן רָאיֵיח?" ("ולאן אתה הולך?״) —ומשיב: ״לִירוּשָלָיִם"
ואז מוסיפים עוד שאלה : "וּאֵש פִי זָוִדְתַּךְּ?" ("ומה הצידה שלך לדרך?״)
—ומשיב: "מַצָּה וּמָרוֹר!"
ומעביר את המפה מכתף שמאל לימין מאחורי ראשו ויש לומר בעודו מעביר "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם". ולסיום, הסועדים אומרים: "בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב"
ולאחר מכן מעבירים את המפה בין כל הסועדים, גברים ונשים, וכל אחד יאמר את הפסוק משארותם צרורות בשמלותם וגו' ויענה גם על השאלות.)
מגיד
כל סדר ההגדה אומרים במנגינה מיוחדת.
בארם צובא נוהגים לפני אמירת "עבדים היינו" להכריז: "האדא אל ג'וואב" (זאת התשובה, בערבית).
בנוסח ההגדה של פסח, נהגו כדלהלן:
אומרים "כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא". (ולא "הא לחמא עניא").
בכל מקום שכתוב בהגדה "אנחנו", מנהג ארם צבא לומר "אנו".
ב"מה נשתנה", סדר השאלות הוא כדלהלן: א. שבכל הלילות אין אנו מטבילין. ב. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. ג. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. ד. שבכל הלילות אנו אוכלין ושותין בין יושבין ובין מסובין.
אחרי שאומרים "וערבתי בארץ מצרים… אני הוא ולא אחר". מובא בהגדה העתיקה "מחזור ארם צובא" לומר מדרש זה: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁיָּרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, יָרְדוּ עִמּוֹ תִּשְׁעַת אֲלָפִים רְבָבוֹת, מֵהֶם מַלְאֲכֵי אֵשׁ, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי בָרָד, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי זִיעַ, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי רֶתֶת, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי חַלְחָלָה, וְרֶתֶת וְחַלְחָלָה אוֹחֶזֶת לְמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָם. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה שָׂרָיו וַעֲבָדָיו מַקִּיפִין בִּכְבוֹדוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיָּן עָלֵינוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ עֲבָדֶיךָ, וְהֵם בְּנֵי בְּרִיתֶךָ, נֵרֵד וְנַעֲשֶׂה עִמָּם מִלְחָמָה. אָמַר לָהֶם: אֵין דַּעְתִּי מִתְקָרֶרֶת עַד שֶׁאֵרֵד אֲנִי בְעַצְמִי, אֲנִי בִּכְבוֹדִי, אֲנִי בִּגְדֻלָּתִי, אֲנִי בִּקְדֻשָּׁתִי, אֲנִי יְהֹוָה, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר: ע"כ ממחזור ארם צובא. ומ"מ בהגדת "זמרת הארץ" כתב שלא נהגו בארם צובא להוסיף את המדרש הנ"ל.
בנוסח ה"דינו", בני ארם צובא לא נהגו להוסיף את המדרש "ומנין שנתן לנו את ממונם וכו'".
אחרי אמירת "פסח שהיו אבותינו אוכלים… ויקוד העם וישתחוו". מבוא ב"מחזור ארם צובא" לומר את הפיוט "אמונים עירכו שבח" (מקאם רהאו), והרבה נהגו לאמרו: אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח, לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח, פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים, שִׂמְחוּ בְלֵיל שִׁמּוּרִים, עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים, עַל יַד צִיר אֱמוּנִים, מִיַּד כָּל-מְעַנִּים, הִצִּיל כָּל-הֲמוֹנָי. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי, וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי, עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי גָדוֹל יְהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם, יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ, לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ, שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ, עַם נוֹשַׁע בַּיהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ יֹאמְרוּ כָּל-חוֹסֶיךָ, טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה:
הלל
לפני "שפוך חמתך", נהגו בארם צובא לומר חרוז זה: יַפְטִירוּ שְׂפָתַי תְּהַלֵּל יָהּ נִשְׁמַת כָּל חָי, בִּנְעִימָה קְדוֹשָׁה אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי. אך ברבות השנים נשכח מנהג זה.
מה שנוהגים בכמה קהילות, שפותחים את הדלת לפני שאומרים "שפוך חמתך", וכן מנהג כוס חמישי או כוס של אליהו הנביא – אין נוהגים כלל בארם צובה.
זרוע
בערב פסח היו מבשלים את ה"זרוע" וגם צולים אותו, ואח"כ בליל הסדר (אחרי ה"כורך") אוכלים ממנו (בשתי הלילות, ומי שלא היה לו כסף לקנות זרוע לשני הלילות, היה אוכל בלילה השני).
אחד מי יודע
בארם צובא נהגו לומר "אחד מי יודע" (בסיום ההגדה בליל הסדר) בלשון ערבי, בנוסח קצת שונה משאר הנוסחאות הערביים של עדות אחרות. להלן הנוסח כפי מנהג ארם צובא:
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הַוּאֵ אִל וַאחַד, וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתנֵן, תנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתלַתֵה. תלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל אַרבַּעַה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל כַמשֵׂה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִסִּתֵה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִשַּׂבְּעַה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתמַאנֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתִּשׂעַה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל עַשׁרַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל חדַעִשׁ, חדַעִשׁ כַּוּכַּב בִּשַּׂמַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל תנַעשׁ, תנַעשׁ שׁבטֵי יִשְׂרָאֵל, חדַעשׁ כּוֹכַּב בִּשַּׂמַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשְׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ'ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל תלַתַּעִשׁ, תלַתַּעִשׁ אִל לבְס תְּפִלִין, תנַעִשׁ שׁבטֵי יִשְׂרָאֵל, חדַעִשׁ כּוֹכַּב בִּשַּׂמַה, עַשִׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
פיוטים מארם צובא, לחג הפסח
פיוט שחובר ע"י הרב רפאל ענתיבי זצ"ל.
יָחִיד נוֹרָא נֶפֶשׁ כָּל חַי בְּיָדוֹ, וְהוּא מֵקִיץ וּמְעוֹרֵר לְכָל נִרְדָּם,
יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ, וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
הַלֵּל גָּמוּר עַם הַקֹּדֶשׁ, קַדֵּשׁ וּרְחַץ הַיָּדַיִם,
בְּנִיסָן הוּא רֹאשׁ כָּל חֹדֶשׁ,
אֵל הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, חַי בַּעֲדִי עֲדָיִים (ב' פעמים).
וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה עַמּוֹ וְשָׂם עֲלֵיהֶם עֶדְיָם, כִּי הוּא מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם,
וּפַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְכָל עַמּוֹ , יָרֹה יָרָה בְּתוֹךְ הַיָּם (ב' פעמים).
הָרֵם קוֹלְךָ, וְסַפֵּר, לְבִנְךָ, אֶת יוֹם צֵאתְךָ,
וְהָעֹמֶר, תְּהִי סוֹפֵר, מִמָּחֳרָת, שַׁבַּתְּךָ.
וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה עַמּוֹ וְשָׂם עֲלֵיהֶם עֶדְיָם , כִּי הוּא מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם,
וּפַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְכָל עַמּוֹ , יָרֹה יָרָה בְּתוֹךְ הַיָּם (ב' פעמים).
פיוט שחובר ע"י הרב רפאל ענתיבי זצ"ל (לחן: בפתא הנדי).
רַחוּם אַתָּה כִּי גָּאַלְתָּ לָנוּ לָנוּ מִמִּשְׁמָר
מִיַּד פַּרְעֹה הוּא וְזַרְעוֹ בַּיָּם טֻבְּעוּ בַּשַּׁחַר
פְּדֵה עַתָּה זוֹ הַשַּׁתָּא לְעַמָּךְ עַם הַנִּבְחָר
שְׁלַח לָנוּ אֵלִיָּהוּ יְבַשְּׂרֵהוּ בַּשּׁוֹפָר
אָז נָשִׁירָה אֶת הַשִּׁירָה לָאֵל פּוֹדֶה מִכָּל צָר
שִׁיר וַיּוֹשַׁע מוֹחֵה פֶּשַׁע לְעָם נוֹשַׁע מִכָּל צָר
לֵיל שֶׁל שֶׁבַע שִׁנָּה טֶבַע בְּמַטֶּה יַם סוּף נִגְזַר
עַמוֹ כֻלָּם הֵם וְעֶדְיָם עָבְרוּ בַיָּם וְחָזַר.
פיוט שחובר ע"י הרב אליהו לנייאדו זצ"ל.
אֵל בְּיָדוֹ יָדוֹ יָדוֹ, יִגְאַל יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ (ב' פעמים)
וּבִקַּשְׁתִּי מֵחַסְדוֹ, אָנָה פָּנָה, אָנָה פָּנָה דּוֹדִי לְבַדּוֹ.
אֲהַבְתִּיךָ צוּר יְדִידִי, בְּכָל נַפְשִׁי וּמְאֹדִי (ב' פעמים)
שִׁוִּיתִי שִׁמְךָ לְנֶגְדִּי, לְיַחֲדוֹ, לְיַחֲדוֹ וּלְעָבְדוֹ.
לָעַד שִׂמְחוּ קְדוֹשִׁים, בְּנִיסָן רֹאשׁ חֳדָשִׁים (ב' פעמים)
כִּי בוֹ יָצָאנוּ חָפְשִׁים, מִיַּד פַּרְעֹה, מִיַּד פַּרְעֹה בְּמָרְדוֹ.
יָהּ חֲבִיבִי וּגְאוֹנִי, לָעַד הַרְבֵּה שְׂשׂוֹנִי (ב' פעמים)
מָתַי תִּבְנֶה אַרְמוֹנִי, וּתְיַסֵּד, וּתְיַסֵּד אֶת יְסוֹדוֹ.
הַלֵּל יֹאמְרוּ קֳדָמָךְ, יִשְׂרָאֵל עַם תְּמִימָךְ (ב' פעמים)
מָתַי יַקְרִיבוּ עַמָּךְ, הַפֶּסַח, הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ.
וּבִזְכוּת לֵיל שִׁמּוּרִים, יִגְאַל עַם הַנִּבְחָרִים (ב' פעמים)
וְעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, יְבִיאֵם, יְבִיאֵם עִיר כְּבוֹדוֹ.
חִזְקוּ בָנִים וְאָבוֹת, תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת (ב' פעמים)
שִׂמְחוּ בְּכַמָּה טוֹבוֹת, הוֹדוּ לַ, הוֹדוּ לַיְהֹוָה חַסְדּוֹ.
ספירת העומר
היה המנהג ארם צובה שהציבור סופר את העומר, ואחר כך סופר השליח ציבור. אבל בדורות האחרונות נשתנה מנהג אנשי העדה, שקודם שליח הציבור סופר (כדי שהציבור ידעו בבירור איזה יום הוא), ואח"כ הציבור סופרים.
נהגו בארם צובה שלאחר שמסיים השליח ציבור התפילה בשחרית, סופר את העומר בקול רם בלא ברכה – כדי להזכיר למי ששכח לסופר בלילה, שיספור עכשיו. וממילא על ידי זה אינו מאבד שאר הלילות, אם שכח ולא בירך בלילה. ועינינו הרואות שלאחרונה נהגו בעדה לעשות כן לאחר "שיר של יום". והנהגה מיוחדת היתה לו להגאון רבי אברהם הררי רפול זצ"ל פה עיה"ק ירושלים, שכל אדם שהיה פוגש, היה סופר בפניו את העומר, כדי להזכיר לכל אדם, שמא שכח. זכותו יגן עלינו.
מוצאי פסח
במוצאי חג הפסח, בעיר חלבּ היו לוקחים עשבים עם שבלים – שבלי החטים, ומניחים אותם בראשיהם. אך בדורות האחרונים נשתכח מנהג זה.
היו מנהג בחלבּ שהילדים זורקים מיני גרעינים (הנקראים בערבית ח'ב זנזלכ'ט), אבל נתבטל מנהג זה.
- מאמר קודם בסדרה 'מנהגי ליל הסדר בקהילות ועדות ישראל.': סדר ליל הסדר למנהג יהדות תוניס - ג'רבה, (ובנוסף על ה"בסיסה")
