נקודות ומ"מ בענין מין המרור
בו יתברר דין החסה, החסה המרה, החזרת ועלי החזרת
(הדברים מיוסדים על מאמרו של הרב י. לנדמן גליון קולמוס 143 פסח תשע"ו, ודברי הגרמ"מ קארפ בספרו הלכות פסח בפסח פי"ז, בתוספת מרובה)
מיני המרור שבגמ'
א. סוגית הגמ' פסחים ל"ט א', ה' מינים במשנה, חזרת תמכא חרחבינא עולשין ומרור, ובגמ' הביאו ברייתות המכשירות מינים נוספים וכן מיני בר של המינים שבמשנה.
המינים חזרת תמכא ועולשין מקובל לזהותם בימינו עם מינים ידועים כדלהלן, לחרחבינא ומרור אין כיום מינים המיוחסים להם. מפרשינן בגמ', חזרת - חסא, ומוסכם במפרשים שהוא המין הנקרא בלשוננו חסה (ליטוג"א, ועי' במאמר חמץ לרשב"ץ שכ' תמכא פירש הרי"ף ז"ל (י"א ע"ב בדפי הרי"ף) שהוא אלשיל"ם [א"ה, ברי"ף לפנינו אל שלים] בלשון ערבי, ובלשון רומי ליטוג"ה רומנ"י, אם כן לדבריו החסא היא התמכא, וכמדומה שהוא יחיד בדעה זו), ואין זה הירק המכונה בלשוננו חזרת, שהנוהגים לצאת בו ידי מרור פירשו שהוא התמכא. עולשין מפרשינן בגמ' הינדבי, ומקובל לזהותו עם העולש הנקרא הינדיבא או אנדיב (ערבית, צרפתית).
גמ' שם, רבי יהודה אומר כל שיש לו שרף [- כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב]. רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל שפניו מכסיפין [- אינו ירק מאד ככרתי אלא פלד"ש, רש"י. ולפירושו מכסיפין הוא לשון חיוורון. ועי' רבינו יהונתן על הרי"ף המפרש מכסיפין משחירין]. אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רבי יוחנן מדברי כולן נלמד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רב הונא הלכה כאחרים.
דעת הרמ"א תע"ג ה' דאין חייבים דווקא ה' מינים למרור, וכל שיש לו שרף ופניו מכסיפין הוי מרור ומברכין עליו (אלא שכ' המ"ב שלא לברך היות ואין אנו בקיאין בסימנים הללו), וד' המג"א שם ט"ו דבעינן אחד מה' מינים דווקא.
מצוה בחזרת שהיא חסה, והר"מ פי' באופ"א. ובאירופה נהגו בחריין הנקרא כיום חזרת
ב. גמ' שם, רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא. אמר ליה מאי דעתיך דמרירין טפי, והא חזרת תנן, ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא מצוה בחזרת, ואמר רבא מאי חזרת חסא מאי חסא דחס רחמנא עילוון. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן למה נמשלו מצריים כמרור לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה. אמר ליה הדרי בי.
מדהקשה לו והא חזרת תנן, משמע דלכתחילה חזרת עדיפא וראשון ראשון עדיף, וכ"כ בטוש"ע תע"ג ה'. והרמב"ם השמיט דין זה, ופי' הב"י דס"ל דאין מין אחד מובחר מחברו, ומש"א מצוה בחזרת פי' שאף שאינה מרה בתחילתה יוצאים בה יד"ח. ונראה סמך לדעת הר"מ כפי' הב"י בו מדברי תרגום יונתן עה"כ (שמות י"ב ח') על מצות ומרורים יאכלוהו ומתרגם על תמכא ועולשין ייכלוניה, דלכאו' קשה בתרתי, חדא שהשמיט חזרת שהיא ראשונה למצוה ועוד שהקדים תמכא שהוא השלישי במיני המרור לעולשין שהוא השני, ולדברי הב"י לק"מ, דליכא העדפה במין על חברו. שוב ראיתי להעיר דסדר המשנה אינו כסדר הגמ' שיש בזה חילופי גירסאות, ובמשנה תמכא קודם לעולשין ואולי סבר ת"י דסדר המשנה דווקא, ולכן הקדים התמכא. מ"מ זה שהשמיט חזרת הוא ראי' שאין בה עדיפות.
מדהקשה לו והא חזרת תנן, משמע דלכתחילה חזרת עדיפא וראשון ראשון עדיף, וכ"כ בטוש"ע תע"ג ה'. והרמב"ם השמיט דין זה, ופי' הב"י דס"ל דאין מין אחד מובחר מחברו, ומש"א מצוה בחזרת פי' שאף שאינה מרה בתחילתה יוצאים בה יד"ח. ונראה סמך לדעת הר"מ כפי' הב"י בו מדברי תרגום יונתן עה"כ (שמות י"ב ח') על מצות ומרורים יאכלוהו ומתרגם על תמכא ועולשין ייכלוניה, דלכאו' קשה בתרתי, חדא שהשמיט חזרת שהיא ראשונה למצוה ועוד שהקדים תמכא שהוא השלישי במיני המרור לעולשין שהוא השני, ולדברי הב"י לק"מ, דליכא העדפה במין על חברו. שוב ראיתי להעיר דסדר המשנה אינו כסדר הגמ' שיש בזה חילופי גירסאות, ובמשנה תמכא קודם לעולשין ואולי סבר ת"י דסדר המשנה דווקא, ולכן הקדים התמכא. מ"מ זה שהשמיט חזרת הוא ראי' שאין בה עדיפות.
בארצות אירופה הקרות שלא היתה החסה או שאר מיני המרור מצויים בתקופת הפסח (מ"ב תע"ג סקל"ו), פשט המנהג להשתמש בחריין למרור, והמקורות הראשונים שהזכירוהו כתמכא הם ההגהות מיימוניות (חמץ ומצה ז' י"ג) והאגודה (פסחים ל"ט) שכתב שרבותיו היו מחזרים אחר החסה, ואם לא מצאו נטלו מירטי"ך (שהוא החריין). וראיתי לאחד שציין שלא נמצא מי מהראשונים שמקום מושבו היה מערבית או דרומית לאשכנז (בארצות שמזגן חם יותר) שפירש שתמכא הוא חריין. עי' שו"ת חכ"צ קי"ט, חת"ס או"ח קל"ב ומ"ב תע"ג סקל"ו וסקמ"ב.
יל"ד איך יוצאים בחריין שהוא קלח, ובקדמונים כ' שישתמש בעליו, ומה שלא נהגו כן נראה שהוא מחמת ההכרח
ג. והנה הנוטלים חריין נכנסים בנידון נוסף, דנקטינן שיוצאים בעלין וקלחים, אבל לא בשרשים (שו"ע תע"ג ה'), וכתב המג"א סקי"ב עפי"ד מהר"י וייל דמש"א שאין יוצאים בשרשים היינו השרשים הקטנים אבל השורש הגדול שבו עומד הירק נקרא קלח. אלא שהוא עצמו העיר דבמהר"י וייל תיכף בהמשך דבריו הזהיר שהלוקחים מערטי"ק (חריין) יקחו את העלין והחלק הסמוך להם שהוא מעל הקרקע ולא מה שלמטה מן הקרקע דהוי שורש [והחריי"ן כשגדל כל צורכו יש לו תפרחת המגיעה לגובה מטר עם עלים גדולים]. והמעיין בדברי מהרי"ו בסי' קצ"ג יראה דלק"מ, דתחילה דיבר על החסה, וע"ז כתב שהשורש שממנו נפרדים העלים (אף שקראו רש"י שורש) הוא הקרוי קלח ויוצאים בו, ואח"כ חוזר לדבר על החריין שבו הזהיר שלא לקחת אלא מהעלים וממה שעל גבי קרקע, דמה שבקרקע הוא שורש. ועי' נמי בהגהות החוות יאיר על מנהגות דק"ק וורמייזא לר"י שמש שכתב שלמרור לוקחין לאטי"ך (חסה) ואם אין לאטי"ך לוקחים עלי המירטי"ך. אבל כבר כתבו האחרונים שהמנהג הפשוט היה להקל להשתמש בשורש החריי"ן, וכמדומה שהוא מפני ההכרח שבארצות הקור לא היו עלי החזרת גדלים הרבה בתקופת הפסח ולא היה די בהם לכזית לכל המסובים, אבל באר"י שנקל להשיג עלי התמכא ודאי עדיפי העלים מהשורש כמש"כ הגר"ז וקישו"ע וערוה"ש, וכ"כ המ"ב סקל"ח שתמה על הדוחקין עצמן לקיים מצוות מרור בקלחין למה לא יקחו את העלין שיוצאין בהם לכתחילה, ובשעה"צ סקנ"ג ציין לדעת המג"א והט"ז שס"ל שעלים עדיפי מקלחים (בכל סוגי המרור).
(להעיר, לא נתבאר לי מהי מרירותו של החריין, ואני איני טועם בו מרירות אלא חריפות. אבל ודאי שאין בטענה זו כדי לפקפק על מנהג ישראל שבאירופה מזה מאות שנים. ובשנת תשע"ח טעמתי עלי חריין שגדלו כל צרכן, ומלבד מה שחריפותן אינה עזה יש בהם מרירות ברורה. ולגוף ההערה, יפה השיבני ידידי הרב שמעון קליין שליט"א, מדברי הטור תע"ג שעושין החרוסת 'מדברים חמוצים זכר למרור', והיינו שכל טעם שאין נוח לאדם הוא בכלל מר, וכן מצינו לאידך גיסא, שאמרו ברכות ה,א מלח ממתקת את הבשר, ופירושו ומטעימו להיות ערב לחך.)
בטעם שאין יוצאים בשרשים ואיך יתפרש הטעם בחריין
ד. ויש מקום לעיין לדעת האגודה והלקט יושר ויוסף אומץ שהזהירו שלא לצאת בשורש החריין אלא במה שע"ג קרקע, דהנה צריך לפרש טעם הדבר מ"ט אין יוצאים בשרשים, ובעמק ברכה סדר ליל פסח ס"ק א' הביא מקור לזה ממשנה בעוקצין א,ב דשורש החזרת מצטרף לטומאה מדין שומר לפרי, וחזינן שאין לו שם אוכל, והמרור הוא מידי הניקח כסף מעשר כדאיתא בפסחים שם, הרי דמוכח שאין יוצאין בשרשים שאינן אוכל. ואם זה הוא הטעם תמוה טובא למה לא יצאו בשורש התמכא שהוא עיקר האוכל שבו. ולכל היותר היה ניתן ללמוד שאותו המין שעיקר אכילתו בשרשיו אינו אחד מה' מיני המרור שהוזכרו במשנה, שעליהם אמרו בגמ' שיוצאין בעלין וקלחים שלהם וסבר ר"ת לדקדק שבשרשיהם אין יוצאין, ואם החריין שורש שמו והוא עיקר האוכל הרי שאינו חד מינייהו כלל, ואם יוצאין בו הוא משום שיוצאין בכל ירק מר (דלא כמג"א, ועי' ביה"ל ד"ה יקח לענה), וא"כ מה איכפ"ל ששורשו הוא המר שבו כל שיש לשורש שם אוכל. (וכ"ז הוא לפילפולא, אבל בהני ראשונים כתבו בהדיא שהחריין הוא התמכא.)
בנידון מה שהחסה אינה מרה, והתירו הפוסקים עפ"ד הירושלמי, והחזו"א פליג ומפרש הירושלמי באופן נפלא
בנידון מה שהחסה אינה מרה, והתירו הפוסקים עפ"ד הירושלמי, והחזו"א פליג ומפרש הירושלמי באופן נפלא
ה. מכל האמור לעיל עולה שיש להעדיף את החסה ע"פ כל מין אחר.
אלא שעדיין הדבר תלוי בנידון נוסף, והוא שהחסה המצויה בידנו אין מורגשת בה מרירות. וקושיה זו כבר הוקשתה בירושלמי פסחים ב' ה' והרי חזרת מתוק, ומשיב כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת, מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר כך עשו המצרים לאבותינו במצרים, בתחילה במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ואחר כך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים.
ואמנם כך טבעה של החסה, בתחילת גידולה עליה מתוקים ורכים, ובהמשך גידולה צומח במרכזה עמוד תפרחת, ואז הופכות עליה למרירים. מגדלי החסה 'מכוונים את השעה' וקוטפים אותה בשלב שעדיין אין בה מרירות, שאם תיפול בה מרירות לא תימכר מטעם זה גופא.
ודנו הפוסקים אם ראויה החסה לצאת בה ידי מרור בשעה שעדיין אין בה מרירות כלל, ונקטו רבים שיוצאים בה, עי' ב"י תע"ג המפרש דעת הרמב"ם שהשמיט להא דאמרינן מצוה בחזרת, שאין עדיפות לחזרת אלא הכי קאמר מצוה אפילו בחזרת אע"פ שהיא מתוקה, משמע שס"ל שיוצאים בחזרת כשאינה מרה. ועי' פר"ח ושו"ע הגר"ז תע"ג וחיי"א ק"ל ג' דס"ל שיוצאים בה אף שאינה מרה כלל. ובסידור יעב"ץ כתב חזרת תחילתו מתוק וסופו מר 'אחר שהוקשה לזרע', משמע שכשנעשה מר כבר אינו עומד לאכילה, ואכילתו בשעה שהוא מתוק.
וז"ל מהר"מ חלאווה פסחים ל"ט א', ואע״ג דחזרת לא איקרי מרור ואנן מברכינן עליו על אכילת מרור שמו המיוחד לו אינו מרור אבל נכלל הוא בשם מרור מפני שסופה להקשות ולהיות מרה ואנו על מצות הכתוב מברכינן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו כל ירק מר, עכ"ל. וגם בדבריו ישנה משמעות שהחזרת נאכלת במתיקותה, דאל"כ הול"ל דנכלל בשם מרור מפני המרירות שבו בעת אכילתו.
אבל החזו"א או"ח קכ"ד ליקוטים לדף ל"ט א' הכריע מכמה ראיות שאי אפשר לצאת במרור שאין בו טעם מרירות כלל, ופירש דברי הירושלמי דהו"א היות ומין זה בעת שנגמר גידולו ואז עיקר תשמישו אינו מר אם כן אינו בכלל מין מרור גם בשעת מרירותו, וע"ז תי' הירושלמי דאדרבה מין מר שבתחילתו היה מתוק דמי טפי לשיעבוד מצרים, אבל לעולם אין יוצאים בחזרת עד שתיפול בו מרירות. והוא עצמו היה נוהג לאכול חריין מפורר (כמבואר דרך הכנתו בחיי"א ומ"ב).
ולביאור החזו"א אין ראי' מדברי הב"י בפי' הר"מ, דלעולם אימא לך שנאכלת במרירותה, דיש לפרש שמה שפקפק ר"א בריה דרבא הוא משום שביסודו הוא מין מתוק וס"ל שאינו מרור מהודר כשאר המינים. ואפשר שכך יש לפרש גם את דברי מהר"ם חלאווה.
ולמודעי, שכבר שנים רבות יש הדואגים לסכם עם מגדל חסות שישאיר את היבול בשרה עד שיתמרר, ומוכרים אותה בערב פסח כ'חסה מרה', ולרוב יש מרירות ברורה בקלח, והרבה פעמים גם בעלים הגדולים. (ובשנת השמיטה שעברה, הביאו חסות מירדן, והיתה מרירות בעליהן.) ובזה יוצאין יד"ח באופן מהודר לכו"ע.
מנהג ישן לאכול חסה למרור וחריין לכורך, ונראה שאין טעם להחזיק במנהג זה במקום שהחסה מצויה
וכן בסדר הקערה מהאריז"ל מתפרש שכן היה המנהג להשתמש בסוג אחד למרור וסוג אחר לכורך, וז"ל מהרח"ו בפע"ח שער חג המצות פרק ו' (ותוכן דבריו הובא בבאה"ט תע"ג ח'), אח"כ תקח מרור וכרפס וזרוע וביצה וכו' ומרור רומז לת"ת מבריח מן הקצה אל הקצה כו', וחזרת תניח למטה מן המרור בקו אמצעי לעשות בו אח"כ כורך והוא נגד יסוד, עכ"ל. וכאמור המנהג קדם לתקופת האריז"ל. [מיהו גם לדעת האר"י אינו כן לעיכובא, והעיקר שיניח ב"פ מרור בקערה ובזה יתאימו רמזי הקערה, ראה לשונו החריפה של החיי אדם המובא בסמוך, ועוד בהגדת מחשבת בצלאל סדר הקערה הערה ג'.] ואולי הכל בגלל הקושי להשיג חסה במדינותיהם, ע"כ המהדרין השיגו כמות קטנה למרור, אבל לכריכה לא הידרו לחזר כ"כ אחרי החסה.
מש"כ הקדמונים ליטול העלים למרור והקלח לכריכה, אינו ענין לכאן, שכוונתם לעלי החריין
ז. ראה לשון המג"א תע"ג י"ב, והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין לברכה ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תפ"ו ומפני שאין העלין הרבה כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכה, עכ"ל. ואינו ענין לכאן, שכוונתו היא שלמרור נטלו את עלי החריין ולכריכה את הקלח, כמבואר בלשונו. וכן מפורש בחק יעקב תע"ג י"ח וז"ל, וכן נתפשט המנהג במדינות ליקח הקרי"ן למרור, ומברכין על העלין, וקלח נוטלין לכריכה. וכן מצאנו עדותו של בעל חיי אדם (כלל ק"ל, הל' הסדר בקצרה סעי' י"א) שכך היה המנהג, וז"ל, ודע שאין חילוק בין המרור שמברך עליו או זה שלוקח בכריכה, דלא כמו ששמעתי ממקצת בני אדם בשם כתבי האר"י שהם ב' מינים, והם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, שהרי ה' מיני ירק שיוצאין בהם מצטרפין זה לזה אפי' לקט מכולן כזית יצא, אלא דהעולם נוהגים ליקח העליון של חריין לברך עליו, שהוא נוח יותר לאכול וגם שהם הידור מצוה, עכ"ל.
שוב הבחנתי שאכן זו היא ההוראה בהרבה הגדות ישנות בכת"י ודפוס, שבמרור כתבו לקחת 'דאש גרין [או 'גריני'] פון דעם קריין', ובכורך כתבו לקחת 'קריין' סתם. ו'גרין פון דעם קריין' שתרגומו 'הירוק של החריין', היינו העלים שלו, ולשון זה ישנו כבר במהרי"ל שכתב ליקח הקלח של המערטיך או הירוק שלו ולא השורש, כמהר"י וייל הנ"ל. ושוב מצאתי כך בהדיא במנהגים דק"ק וורמיישא לר"י שמש שכתב המרור הוא לאטיך, ואם אין לאטיך מצוי יקח העלין של קרי"ן למרור. וכן הוא בהגדה כת"י משנת תי"ז [ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית Ms. 4480], וכן מצאתי בנדפסים בסידור תפלות הנדפס בפרנקפורט [מספרו בספריה הלאומית s2011 f19(1). בשער הסידור הוא מתוארך לשנת ו'שמח'ת'ים ב'בית תפילתי, תט"ז, אך לפי רישומי הספריה הוא נדפס בתמ"ו], וכן תראה בהגדת זרע יהודה להרב יהודה ליב בן שמעון מפרנקפורט - אופן באך תק''כ.
שוב הבחנתי שאכן זו היא ההוראה בהרבה הגדות ישנות בכת"י ודפוס, שבמרור כתבו לקחת 'דאש גרין [או 'גריני'] פון דעם קריין', ובכורך כתבו לקחת 'קריין' סתם. ו'גרין פון דעם קריין' שתרגומו 'הירוק של החריין', היינו העלים שלו, ולשון זה ישנו כבר במהרי"ל שכתב ליקח הקלח של המערטיך או הירוק שלו ולא השורש, כמהר"י וייל הנ"ל. ושוב מצאתי כך בהדיא במנהגים דק"ק וורמיישא לר"י שמש שכתב המרור הוא לאטיך, ואם אין לאטיך מצוי יקח העלין של קרי"ן למרור. וכן הוא בהגדה כת"י משנת תי"ז [ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית Ms. 4480], וכן מצאתי בנדפסים בסידור תפלות הנדפס בפרנקפורט [מספרו בספריה הלאומית s2011 f19(1). בשער הסידור הוא מתוארך לשנת ו'שמח'ת'ים ב'בית תפילתי, תט"ז, אך לפי רישומי הספריה הוא נדפס בתמ"ו], וכן תראה בהגדת זרע יהודה להרב יהודה ליב בן שמעון מפרנקפורט - אופן באך תק''כ.
[1]* כך כתבו האחרונים, עי' פרישה וב"ח ואליהו זוטא ועוד אחרונים. ומש"כ מהרי"ל שלאטי"ך אינו מין מרור ונטלו לכרפס, נראה שהוא ט"ס במהרי"ל וצ"ל לאוו"ך כמש"כ בשו"ת מהרי"ל הערות סי' נ"ח הערה א', או לויי"ך כמש"כ בשו"ת מהר"י וייל סי' קצ"ג.
