גדר מצות אכילת מצה לדעת העמק שאלה
הנה ידוע ומפורסם מה שכתב הנצי"ב (שאילתות פרשת יתרו שאילתא נ"ג אות ד'), דכל שמאריך בקיום מצוה חשיב הכל קיום מצוה דאורייתא, וכמו בקריאת שמע דאפילו למ"ד דמדאורייתא סגי בפסוק שמע ישראל בלבד, מ"מ כל מה שמאריך בקבלת עומ"ש מקיים בזה מצות עשה מדאורייתא, שכל שבדעתו לקיים המצוה לא נגמר המצוה ומקרי הכל דאורייתא, אלא אם גמר המצוה ואין בדעתו להוסיף, אבל במקום שאסור להוסיף ולהמשיך המעשה, המוסיף עובר משום בל תוסיף.
וכתב הקהילות יעקב בקידושין (סי' ל"ד בד"ה ומעתה) לפרש ע"פ דברי הנצי"ב, דה"ה האוכל כזיתים רבים בליל פסח מקיים הזה מצוה עשה מדאורייתא דבערב תואכלו מצות, כיון דלא נתנה תורה שיעור אכילה דלא להוסיף ע"ז.
ומצינו בזה ג' אופנים לבאר דין זה, דהנה הנצי"ב כתב שם ליישב על פי זה קושית התוס' בראש השנה (ט"ז ע"א ד"ה תוקעים) ותוקעים ומריעין כשהן עומדין, תימה הא קעבר משום בל תוסיף, ע"כ. וכתב הנצי"ב דכיון דקובע מדעתו להוסיף עוד תקיעות הכל נעשה קיום מצוה מדאורייתא, ואין כאן הוספה על העשה.
וכתב הקהילות יעקב (ברכות סי' ו') דיש לדחות דדוקא במקום שלא אמרה תורה שיעור למצוה, יש בכח האדם להוסיף לשיעור התורה ולקיים בזה מצות עשה מדאורייתא, אך בשופר מבואר דאמרה תורה שיתקע ל' קולות, א"כ מה שמוסיף ע"ז איך יקיים בזה אדאורייתא הא אינו בכלל שיעור התורה.
ובמשמרת חיים (ח"א פסח סי' י"ב) כתב לדחות דברי העמק שאלה, דבתקיעת שופר א"א להחשיב את הכל תקיעה אחת דאין כאן דבר שיכול לצרף את זה ודווקא גבי אכילה וקבלת עומ"ש, אפשר לומר שהכל בכלל אכילה אחת והכל קבלת עומ"ש. ושמעתי בשם הרה"ג ר' מיכל פיינשטיין להקשות לפ"ז דא"כ גבי מצה נמי ליכא מה שיצרף הכל לאכילה אחת, דמצינו שאכילה מצטרפת דווקא דאיכא כדי אכילת פרס, אך איך יכול להצטרף לכדי אכילת אחת ביותר מכדי אכילת פרס, ואמאי יחשבו אכילת כמה כזתים לכדי אכילה אחת, וצ"ע.
נמצא דאיכא הכא ג' אופנים לפרש דינא דהעמק שאלה, א. לדעת העמק שאלה י"ל, דכל דבר שקובע בדעתו לקיים בזה את המצוה דאורייתא ולא אמרה תורה דלא להוסיף עליה, מצטרף לקיום מצוה דאורייתא. ב. לדעת הקהילות יעקב נראה שלמד דבמקום שלא אמרה תורה שיעור למצוה כל כמה שמוסיף עוד בעשיית המצוה חשיב בכלל שיעור קיום המצוה כיון שלא נתנה תורה שיעור בהמצוה. ג. לדעת המשמרת חיים נראה דהכוונה דמה שעושה יחד מצטרף לכדי מעשה מצוה אחד.
והנה כתב הקהילות יעקב בקידושין (סי' ל"ד אות א'), דכל מה שהכל יכול להצטרף לעשה א' הוה רק אם עושה בלא הפסק, אך אי מפסיק שוב אין זה מצטרף למעשה המצוה, ולכאורה לפי מה שכתבנו בדעת הנצי"ב נראה דכיון דקובע בדעתו לקיים הכל לשם מצוה אף אם מפסיק בייניהו מקיים בזה עשה דאורייתא, דהא לא בעי הנצי"ב שיהא צירוף בין המעשים לכך לא בעי שיהא הכל במעשה א' ואפשר שיהא אף בכמה פעמים, וכן הוא לשון הנצי"ב דכתב דדוקא אם גמר המצוה ואין בדעתו להוסיף אינו יכול להוסיף אמצוה דאורייתא, ולא כתב דאם הפסיק בקיום המצוה אינו יכול להוסיף עוד, מוכח דכוונתו דכל שקבע בדעתו לקיים בזה המצוה דאורייתא מקיים אף אם מפסיק בנתיים, ואין להוכיח כן מהא דכתב דבתקיעת שופר מקיים עשה דאורייתא אף במה שתוקע במוסף אף שאין זה כא' שהרי מפסיק בתפילת המוסף דהתם כיון דהתקיעות הוו חלק מתפילת המוספין אין זה הפסק.
ונראה לפרש בזה דהנה כבר כתבנו דנחלקו הראשונים במכות (כ"א ע"א) גבי לאוי דנזיר וכלאים דהוו לאוין הנמשכים אי חשיבי דעבר בכל שעה ושעה אלאו בפני עצמו, או דלמא הכל חשיב לאו א', דדעת הרמב"ם בפירוש המשניות וכ"כ הריטב"א בשם רש"י דעבר בכל שעה ושעה לאו בפני עצמו, אלא שאין לוקים עליו אא"כ התרו בו בכל שעה ושעה, אך הריטב"א הביא בשם הר"י דעבר אאיסור א' כיון דהוה מעשה א' בלא הפסק.
ונראה דה"ה בעשה הנמשך פליגי הני ראשונים, אי חשיבי עשה א' כיון דנעשה במעשה א' ארוך, או דלמא מקיים בזה עשין רבים בכל שעה ושעה.
ונראה דגדר קיום העשה הוא, שיהא לו שהות זמן לקיים שובה את העשה, ומימלא אף אם לא יקיימו יעבור עליו, וכמו דאמרינן התם בגמ' גבי כלאים דהתראות מחלקות אם שהה כדי לפשוט וללבוש, ולפיכך חשיב לר"י דה"ה אף במקום שלא התרו ושהה זמן כזה הוה לאו בפני עצמו, וא"כ יש לומר דה"ה גבי עשה בעי שישהה זמן כזה שיוכל לקיים בו את העשה כדי לחשב בזה קיום עשה בפני עצמו.
ומעתה אי אמרינן דחשיב קיום עשה בכל שעה ושעה, א"כ יש כאן כמה עשין ויהיה תלי בפלוגתת הראשונים האם כמה עשין דוחים לאו ועשה, אך אי הוה רק עשה א' אין כאן אלא קיום עשה א' ואין בכוחו לדחות לאו ועשה, אלא דמ"מ אפשר דיהא עשה חמור כיון דנמשך זמן קיומו לזמן רב, ומדין עשה חמור ידחה לאו ועשה אך לא מדין ב' עשין.
ובאמת דיש להבין דלכאורה כל דברי העמק שאלה יהיו תלוים בפלוגתת הראשונים גבי לאוין דכמו דלדעת הרמב"ם כשלובש כלאים לזמן מרובה עובר בכל שעה בלאו בפני עצמו
א"כ ה"ה בקיום מצוה כמו מצה שאוכל כמה זיתים יהיה כל זית וזית בפני עצמו ולא יצטרף לכדי מצוה א' אך לדעת הר"י דהכל נחשב כלאו א' א"כ י"ל דה"ה הכא י"ל דהכל יכול לההצטרף ולהחשב מצוה א' ואי נימא דכוונת הרמב"ם דווקא במקום שאינו קובע בדעתו ללבוש את הכלאים לעבור אלאו א' ולכן אין זה נחשב לאו א' אך אי מחשב בדעתו לעבור בלאו א' לא יעבור בכל שעה ושעה בלאו בפני עצמו אתי שפיר דשאני הכא דקובע בדעתו לקיים בזה עשה א' לכן אין יכול הכלל החשב כמעשה א' וצ"ע.
דעת המהר"ל
כתב המהר"ל (גבורות ה' פמ"ח) ומהא דקאמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה בהסבה יצא, יש לי ללמוד מדקאמר בדיעבד יצא שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחלה צריך הסבה, דאף על גב דיוצא בכזית אחד אם אכל הרבה הכל היא מצוה אחת, ויותר עדיף שיהיה כל אכילתו במצוה ולפיכך יש לו לאכול כל האכילה של מצה בהסבה שהוא דרך חירות, דאם לא כן למה נקט השמש שאכל כזית מצה בהסבה יצא אלא דוקא שמש שמשמש לבני סעודה ואי אפשר לו להסב אבל שאר כל אדם יסב כל זמן שאכל מצה, כי אכילת כזית שאמרו חכמים בכל מקום היינו לענין זה שיוצא בו אבל אם אכל יותר הכל נחשב אכילת מצה של מצוה ולפיכך למה יבטל עצמו מן המצוה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל.
והנה בפשטות י"ל דדעת המהר"ל כדעת הנצי"ב שמה שמוסיף ואוכל מצמה הוה בכלל המצוה אמנם מבאר הגר"י סורצקין (עלון אהלי מועד פסח תשפ"ה) דמשמע דהמהר"ל לא איירי דווקא שאוכל בבת אחת דהא הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם דבעי הסיבה בכל הסעודה, והרי הרמב"ם לא איירי דאוכל בבת אחת דווקא, וכ"כ הב"ח (סי' תע"ב), ע"ש.
אמנם מדברי התוס' לא משמע הכי דכתב התוס' (ר"ה כ"ח ע"ב) וז"ל: לא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים וברכת כהנים נמי אפי' מברכין כמה פעמים לצבור אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן מוסיף ברכה אחת כגון יוסף ה' עליכם ככם או כיוצא בה וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל בפסח כמה זיתים של מצה אין זה בל תוסיף וכל הניתנים במתנה אחת אם נתן כמה פעמים במקום אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן נותן במקום אחר וכן בהדס וערבה שבלולב אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ"ד צריך אגד אלא אם כן מוסיף מין אחר, ע"כ. משמע דאין קיום מצוה במה שמוסיף באכילת מצה ודלא כהמהר"ל וכהנצי"ב.
דין אכילת מצה
כתב הריב"א (שמות פי"ב פי"ח) פי' חזקוני וז"ל עוד יש דוחק יש לך דברים שמקבלים שכר עליהם בעשייתן ואין מקבלין עליהם עונש כשאין עושים אותה כגון מצה מלילה הראשון ואילך רשות ומ"מ כתב באכילת הששה עשה שנא' שבעת ימים מצות תאכלו וזהו שפי' לפי שנא' ימים כלומר אם אכל מצה כל ז' ימים הוא קיים שבעת ימים מצות תאכלו לילות מנין כלומר אם אכל מצה כל שבעה לילות מנין שהוא קיים פסוק ומקבל שכר ת"ל עד יום האחד ועשרים, ע"כ.
והנה הרבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ד) כתב וז"ל: אין מברכין על אכילת מצה כל ז' לפי שאם ירצה לא יאכל מצה כי אם בליל ראשון שהכתוב קבעו חובה, ע"כ. ויש לעיין בכווונתו האם ל שבעה אין מצוה כלל או דהוה רשות ואינו חובה.
וכן איתא במעשה רב (אות קפ"ה) שבעת ימים תאכל מצות כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא וכו', והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אף על פי שלא היה אוכל שלש סעודות בשאר י"ט מפני חביבת מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו, ע"כ.
החזון יחזקאל כתב דיש להוכיח כדברי הר"א מהא דבעי מצה הראויה כל שבעה (על פסחים ל"ח ע"ב) משמע דאיכא מצוה כל שבעה.
וכתב הגר"י אדלשטין (אהלי טהרות גליון 175) ששמע בשיעור בחול המועד שהקשו להגר"א גניחובסקי מהא דכתב התוס' בקיד' (ל"ח ע"א) דאין מצה דוחה חדש דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני נמצא דאין מצוה בכל הכזתים אמנם אי נימא דמצוה קיומית אינה דוחה ל"ת אתי שפיר דהכא נמי אין חיוב בכזית השני אלא הוה רק מצוה קיומית ואינה דוחה ל"ת, ותיר' הגר"א גניחובסקי דאפילו אי נימא דממצוה קיומית דוחה ל"ת י"ל דהכא גזרינן כזית ראשון אטו כזית וחצי דבחצי אין מצוה לכו"ע.
המשנה ברורה (סי' תרל"ט סקכ"ד) הסתפק לדעת הגר"א כיון דילפינן סוכה ממצה א"כ אף בסוכה מצוה לכתחילה לאכול פת כל שבעה.
וכתב הגר"י סורוצקין (שם) לחקור האם דעת החזקוני דיש ב' מצוות באכילת מצה, א' מצוה בערב תואכלו מצות דזו המצוה שייכת רק בלילה הראשון ועוד איכא מצוה דשבעת ימים תאכלו מצות וזה שייך בכל השבעה ימים. והנה מהא דבעי מצה הראויה לשבעה משמע דאיכא מצוה אחת דאי הוו ב' מצוות א"כ במצה שאינה ראויה לשבעה נהי דאינו יוצא בה מדין שבעת ימים מ"מ יצא בה מדין בערב תאכלו מצות אלא משמע דהכל מצוה אחת ולפיכך כיון דאינה ראויה לשבעה איה יוצא בה כלל.
הנה ידוע ומפורסם מה שכתב הנצי"ב (שאילתות פרשת יתרו שאילתא נ"ג אות ד'), דכל שמאריך בקיום מצוה חשיב הכל קיום מצוה דאורייתא, וכמו בקריאת שמע דאפילו למ"ד דמדאורייתא סגי בפסוק שמע ישראל בלבד, מ"מ כל מה שמאריך בקבלת עומ"ש מקיים בזה מצות עשה מדאורייתא, שכל שבדעתו לקיים המצוה לא נגמר המצוה ומקרי הכל דאורייתא, אלא אם גמר המצוה ואין בדעתו להוסיף, אבל במקום שאסור להוסיף ולהמשיך המעשה, המוסיף עובר משום בל תוסיף.
וכתב הקהילות יעקב בקידושין (סי' ל"ד בד"ה ומעתה) לפרש ע"פ דברי הנצי"ב, דה"ה האוכל כזיתים רבים בליל פסח מקיים הזה מצוה עשה מדאורייתא דבערב תואכלו מצות, כיון דלא נתנה תורה שיעור אכילה דלא להוסיף ע"ז.
ומצינו בזה ג' אופנים לבאר דין זה, דהנה הנצי"ב כתב שם ליישב על פי זה קושית התוס' בראש השנה (ט"ז ע"א ד"ה תוקעים) ותוקעים ומריעין כשהן עומדין, תימה הא קעבר משום בל תוסיף, ע"כ. וכתב הנצי"ב דכיון דקובע מדעתו להוסיף עוד תקיעות הכל נעשה קיום מצוה מדאורייתא, ואין כאן הוספה על העשה.
וכתב הקהילות יעקב (ברכות סי' ו') דיש לדחות דדוקא במקום שלא אמרה תורה שיעור למצוה, יש בכח האדם להוסיף לשיעור התורה ולקיים בזה מצות עשה מדאורייתא, אך בשופר מבואר דאמרה תורה שיתקע ל' קולות, א"כ מה שמוסיף ע"ז איך יקיים בזה אדאורייתא הא אינו בכלל שיעור התורה.
ובמשמרת חיים (ח"א פסח סי' י"ב) כתב לדחות דברי העמק שאלה, דבתקיעת שופר א"א להחשיב את הכל תקיעה אחת דאין כאן דבר שיכול לצרף את זה ודווקא גבי אכילה וקבלת עומ"ש, אפשר לומר שהכל בכלל אכילה אחת והכל קבלת עומ"ש. ושמעתי בשם הרה"ג ר' מיכל פיינשטיין להקשות לפ"ז דא"כ גבי מצה נמי ליכא מה שיצרף הכל לאכילה אחת, דמצינו שאכילה מצטרפת דווקא דאיכא כדי אכילת פרס, אך איך יכול להצטרף לכדי אכילת אחת ביותר מכדי אכילת פרס, ואמאי יחשבו אכילת כמה כזתים לכדי אכילה אחת, וצ"ע.
נמצא דאיכא הכא ג' אופנים לפרש דינא דהעמק שאלה, א. לדעת העמק שאלה י"ל, דכל דבר שקובע בדעתו לקיים בזה את המצוה דאורייתא ולא אמרה תורה דלא להוסיף עליה, מצטרף לקיום מצוה דאורייתא. ב. לדעת הקהילות יעקב נראה שלמד דבמקום שלא אמרה תורה שיעור למצוה כל כמה שמוסיף עוד בעשיית המצוה חשיב בכלל שיעור קיום המצוה כיון שלא נתנה תורה שיעור בהמצוה. ג. לדעת המשמרת חיים נראה דהכוונה דמה שעושה יחד מצטרף לכדי מעשה מצוה אחד.
והנה כתב הקהילות יעקב בקידושין (סי' ל"ד אות א'), דכל מה שהכל יכול להצטרף לעשה א' הוה רק אם עושה בלא הפסק, אך אי מפסיק שוב אין זה מצטרף למעשה המצוה, ולכאורה לפי מה שכתבנו בדעת הנצי"ב נראה דכיון דקובע בדעתו לקיים הכל לשם מצוה אף אם מפסיק בייניהו מקיים בזה עשה דאורייתא, דהא לא בעי הנצי"ב שיהא צירוף בין המעשים לכך לא בעי שיהא הכל במעשה א' ואפשר שיהא אף בכמה פעמים, וכן הוא לשון הנצי"ב דכתב דדוקא אם גמר המצוה ואין בדעתו להוסיף אינו יכול להוסיף אמצוה דאורייתא, ולא כתב דאם הפסיק בקיום המצוה אינו יכול להוסיף עוד, מוכח דכוונתו דכל שקבע בדעתו לקיים בזה המצוה דאורייתא מקיים אף אם מפסיק בנתיים, ואין להוכיח כן מהא דכתב דבתקיעת שופר מקיים עשה דאורייתא אף במה שתוקע במוסף אף שאין זה כא' שהרי מפסיק בתפילת המוסף דהתם כיון דהתקיעות הוו חלק מתפילת המוספין אין זה הפסק.
ונראה לפרש בזה דהנה כבר כתבנו דנחלקו הראשונים במכות (כ"א ע"א) גבי לאוי דנזיר וכלאים דהוו לאוין הנמשכים אי חשיבי דעבר בכל שעה ושעה אלאו בפני עצמו, או דלמא הכל חשיב לאו א', דדעת הרמב"ם בפירוש המשניות וכ"כ הריטב"א בשם רש"י דעבר בכל שעה ושעה לאו בפני עצמו, אלא שאין לוקים עליו אא"כ התרו בו בכל שעה ושעה, אך הריטב"א הביא בשם הר"י דעבר אאיסור א' כיון דהוה מעשה א' בלא הפסק.
ונראה דה"ה בעשה הנמשך פליגי הני ראשונים, אי חשיבי עשה א' כיון דנעשה במעשה א' ארוך, או דלמא מקיים בזה עשין רבים בכל שעה ושעה.
ונראה דגדר קיום העשה הוא, שיהא לו שהות זמן לקיים שובה את העשה, ומימלא אף אם לא יקיימו יעבור עליו, וכמו דאמרינן התם בגמ' גבי כלאים דהתראות מחלקות אם שהה כדי לפשוט וללבוש, ולפיכך חשיב לר"י דה"ה אף במקום שלא התרו ושהה זמן כזה הוה לאו בפני עצמו, וא"כ יש לומר דה"ה גבי עשה בעי שישהה זמן כזה שיוכל לקיים בו את העשה כדי לחשב בזה קיום עשה בפני עצמו.
ומעתה אי אמרינן דחשיב קיום עשה בכל שעה ושעה, א"כ יש כאן כמה עשין ויהיה תלי בפלוגתת הראשונים האם כמה עשין דוחים לאו ועשה, אך אי הוה רק עשה א' אין כאן אלא קיום עשה א' ואין בכוחו לדחות לאו ועשה, אלא דמ"מ אפשר דיהא עשה חמור כיון דנמשך זמן קיומו לזמן רב, ומדין עשה חמור ידחה לאו ועשה אך לא מדין ב' עשין.
ובאמת דיש להבין דלכאורה כל דברי העמק שאלה יהיו תלוים בפלוגתת הראשונים גבי לאוין דכמו דלדעת הרמב"ם כשלובש כלאים לזמן מרובה עובר בכל שעה בלאו בפני עצמו
א"כ ה"ה בקיום מצוה כמו מצה שאוכל כמה זיתים יהיה כל זית וזית בפני עצמו ולא יצטרף לכדי מצוה א' אך לדעת הר"י דהכל נחשב כלאו א' א"כ י"ל דה"ה הכא י"ל דהכל יכול לההצטרף ולהחשב מצוה א' ואי נימא דכוונת הרמב"ם דווקא במקום שאינו קובע בדעתו ללבוש את הכלאים לעבור אלאו א' ולכן אין זה נחשב לאו א' אך אי מחשב בדעתו לעבור בלאו א' לא יעבור בכל שעה ושעה בלאו בפני עצמו אתי שפיר דשאני הכא דקובע בדעתו לקיים בזה עשה א' לכן אין יכול הכלל החשב כמעשה א' וצ"ע.
דעת המהר"ל
כתב המהר"ל (גבורות ה' פמ"ח) ומהא דקאמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה בהסבה יצא, יש לי ללמוד מדקאמר בדיעבד יצא שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחלה צריך הסבה, דאף על גב דיוצא בכזית אחד אם אכל הרבה הכל היא מצוה אחת, ויותר עדיף שיהיה כל אכילתו במצוה ולפיכך יש לו לאכול כל האכילה של מצה בהסבה שהוא דרך חירות, דאם לא כן למה נקט השמש שאכל כזית מצה בהסבה יצא אלא דוקא שמש שמשמש לבני סעודה ואי אפשר לו להסב אבל שאר כל אדם יסב כל זמן שאכל מצה, כי אכילת כזית שאמרו חכמים בכל מקום היינו לענין זה שיוצא בו אבל אם אכל יותר הכל נחשב אכילת מצה של מצוה ולפיכך למה יבטל עצמו מן המצוה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל.
והנה בפשטות י"ל דדעת המהר"ל כדעת הנצי"ב שמה שמוסיף ואוכל מצמה הוה בכלל המצוה אמנם מבאר הגר"י סורצקין (עלון אהלי מועד פסח תשפ"ה) דמשמע דהמהר"ל לא איירי דווקא שאוכל בבת אחת דהא הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם דבעי הסיבה בכל הסעודה, והרי הרמב"ם לא איירי דאוכל בבת אחת דווקא, וכ"כ הב"ח (סי' תע"ב), ע"ש.
אמנם מדברי התוס' לא משמע הכי דכתב התוס' (ר"ה כ"ח ע"ב) וז"ל: לא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים וברכת כהנים נמי אפי' מברכין כמה פעמים לצבור אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן מוסיף ברכה אחת כגון יוסף ה' עליכם ככם או כיוצא בה וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל בפסח כמה זיתים של מצה אין זה בל תוסיף וכל הניתנים במתנה אחת אם נתן כמה פעמים במקום אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן נותן במקום אחר וכן בהדס וערבה שבלולב אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ"ד צריך אגד אלא אם כן מוסיף מין אחר, ע"כ. משמע דאין קיום מצוה במה שמוסיף באכילת מצה ודלא כהמהר"ל וכהנצי"ב.
דין אכילת מצה
כתב הריב"א (שמות פי"ב פי"ח) פי' חזקוני וז"ל עוד יש דוחק יש לך דברים שמקבלים שכר עליהם בעשייתן ואין מקבלין עליהם עונש כשאין עושים אותה כגון מצה מלילה הראשון ואילך רשות ומ"מ כתב באכילת הששה עשה שנא' שבעת ימים מצות תאכלו וזהו שפי' לפי שנא' ימים כלומר אם אכל מצה כל ז' ימים הוא קיים שבעת ימים מצות תאכלו לילות מנין כלומר אם אכל מצה כל שבעה לילות מנין שהוא קיים פסוק ומקבל שכר ת"ל עד יום האחד ועשרים, ע"כ.
והנה הרבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ד) כתב וז"ל: אין מברכין על אכילת מצה כל ז' לפי שאם ירצה לא יאכל מצה כי אם בליל ראשון שהכתוב קבעו חובה, ע"כ. ויש לעיין בכווונתו האם ל שבעה אין מצוה כלל או דהוה רשות ואינו חובה.
וכן איתא במעשה רב (אות קפ"ה) שבעת ימים תאכל מצות כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא וכו', והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אף על פי שלא היה אוכל שלש סעודות בשאר י"ט מפני חביבת מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו, ע"כ.
החזון יחזקאל כתב דיש להוכיח כדברי הר"א מהא דבעי מצה הראויה כל שבעה (על פסחים ל"ח ע"ב) משמע דאיכא מצוה כל שבעה.
וכתב הגר"י אדלשטין (אהלי טהרות גליון 175) ששמע בשיעור בחול המועד שהקשו להגר"א גניחובסקי מהא דכתב התוס' בקיד' (ל"ח ע"א) דאין מצה דוחה חדש דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני נמצא דאין מצוה בכל הכזתים אמנם אי נימא דמצוה קיומית אינה דוחה ל"ת אתי שפיר דהכא נמי אין חיוב בכזית השני אלא הוה רק מצוה קיומית ואינה דוחה ל"ת, ותיר' הגר"א גניחובסקי דאפילו אי נימא דממצוה קיומית דוחה ל"ת י"ל דהכא גזרינן כזית ראשון אטו כזית וחצי דבחצי אין מצוה לכו"ע.
המשנה ברורה (סי' תרל"ט סקכ"ד) הסתפק לדעת הגר"א כיון דילפינן סוכה ממצה א"כ אף בסוכה מצוה לכתחילה לאכול פת כל שבעה.
וכתב הגר"י סורוצקין (שם) לחקור האם דעת החזקוני דיש ב' מצוות באכילת מצה, א' מצוה בערב תואכלו מצות דזו המצוה שייכת רק בלילה הראשון ועוד איכא מצוה דשבעת ימים תאכלו מצות וזה שייך בכל השבעה ימים. והנה מהא דבעי מצה הראויה לשבעה משמע דאיכא מצוה אחת דאי הוו ב' מצוות א"כ במצה שאינה ראויה לשבעה נהי דאינו יוצא בה מדין שבעת ימים מ"מ יצא בה מדין בערב תאכלו מצות אלא משמע דהכל מצוה אחת ולפיכך כיון דאינה ראויה לשבעה איה יוצא בה כלל.
